1) How could both Shemot 10:14 and Yoel 2:2 describe their locust as the most impressive of all time?
(יד) וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃
(14) Locusts invaded all the land of Egypt and settled within all the territory of Egypt in a thick mass; never before had there been so many, nor will there ever be so many again.
(ב) י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶֽהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃
(2) A day of darkness and gloom, A day of densest cloud Spread like soot over the hills. A vast, enormous horde— Nothing like it has ever happened, And it shall never happen again Through the years and ages.
(א) ואחריו לא יהיה כן. וְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה בִימֵי יוֹאֵל שֶׁנֶּ' "כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם" (יואל ב'), לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה כָּבֵד מִשֶּׁל מֹשֶׁה. (אוֹתוֹ שֶׁל יוֹאֵל הָיָה) עַ"יְ מִינִין הַרְבֵּה, שֶׁהָיוּ יַחַד אַרְבֶּה, יֶלֶק, חָסִיל, גָּזָם, אֲבָל שֶׁל מֹשֶׁה לֹא הָיָה אֶלָּא מִין אֶחָד, וְכָמוֹהוּ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה:
(1) ואחריו לא יהיה כן NEITHER AFTER THEM SHALL BE SUCH — That plague of locusts which happened during the days of Joel of which it is said, (Joel 2:2) “there hath not been ever the like” — which statement teaches us that it was more grievous than that in the days of Moses — was, however, caused by many species of locusts, together, those called ארבה and ילק and חסיל and גזם; but that which happened in the days of Moses consisted of only one species (the ארבה) and any ארבה like that there never was and never will be.
(א) ואחריו לא יהיה כן הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן. וכתב רש''י ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב ב), למדנו שהיו גדול משל משה, אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם, אבל של משה שלא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה. וקשה עלי מאמר הרב, שהרי כתוב (תהלים עח מו) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתיב (שם קה לד) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל, ושאר המינין של יואל גדולים משל משה. ואלה דברים בטלים.
אבל בכל גבול מצרים נמשך, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר, וכאשר הוא מוזכר ביואל (א כ): וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל, בא וראה, כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה) רק ביאור תשארנה, ולפיכך נשאר אלתמס''ח עד עכשיו, אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר (תהלים קה ב) שיחו בכל נפלאותיו עד כאן לשון הרב:
ודעתי בפשט הכתוב, כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת אלהים:
אבל בכל גבול מצרים נמשך, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר, וכאשר הוא מוזכר ביואל (א כ): וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל, בא וראה, כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה) רק ביאור תשארנה, ולפיכך נשאר אלתמס''ח עד עכשיו, אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר (תהלים קה ב) שיחו בכל נפלאותיו עד כאן לשון הרב:
ודעתי בפשט הכתוב, כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת אלהים:
2) What does לא קמו איש תחתיו mean?
(כג) לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃
(23) People could not see one another, and for three days no one could get up from where he was; but all the Israelites enjoyed light in their dwellings.
(ב) ויהי חשך אפלה: שלשת ימים. חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן ג' יָמִים. וְעוֹד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁלֹּא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב; וְלָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, וּמֵתוּ בִשְׁלוֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרִיִּים בְּמַפַּלְתָּם וְיֹאמְרוּ, אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹד, שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶן וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵנוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ, אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה):
(2) ויהי חשך אפלה … שלשת ימים — there was darkness of gloom when no man saw another during those three days, and there was moreover another period of three days’ darkness twice as thick as this when no man rose from his place: one who happened to be sitting when this second period of darkness began was unable to rise, and one who was then standing was unable to sit down. And why did He bring darkness upon them? Because there were wicked people amongst the Israelites of that generation who had no desire to leave Egypt, and these died during the three days of darkness so that the Egyptians might not see their destruction and say, “These, (the Israelites) too have been stricken as we have”. And a further reason is that the Israelites searched (the darkness came just in order that they might do this) and saw their (the Egyptians’) jewels, and when they were leaving Egypt and asked them for their jewels, and they replied, “We have none at all in our possession”, they answered them, “I have seen it in your house and it is in such and such a place” (cf. Midrash Tanchuma, Bo 1; Exodus Rabbah 14:3).
(א) מתחתיו - מביתו לפי פשוטו, שלא ידעו היכן ילכו. (ב) היה אור במושבותם - אפילו שהוא יושב אצל בית המצרי.
(1) מתחתיו, according to the plain meaning: “from his house.” The reason was that they did not know where they would be headed. (2) היה אור במושבותם, even if he lived right next to an Egyptian.
(א) ולא קמו איש מתחתיו. מביתו. כמו שבו איש תחתיו. כי אנה ילכו בלא אור
3) Why does the Torah focus on the chodesh at the beginning of Perek 12?
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
(1) The LORD said to Moses and Aaron in the land of Egypt: (2) This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first of the months of the year for you. (3) Speak to the whole community of Israel and say that on the tenth of this month each of them shall take a lamb to a family, a lamb to a household.
(א) החדש הזה לכם ראש חדשים מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי:
(1) החודש הזה לכם ראש חדשים, from now on these months will be yours, to do with as you like. [you have My authority to organise your own calendar. Ed.] This is by way of contrast to the years when you were enslaved when you had no control over your time or timetable at all. [Freedom, i.e. retirement from the “rat race,” means being able to formulate one’s own timetable. Ed.] While you were enslaved, your days, hours, minutes even, were always at the beck and call of your taskmasters.
(א) החדש הזה לכם ראש חדשים זו מצוה ראשונה שצוה הקב''ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר לכם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:
ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר''ה כה:) ולכך לא נאמר בתחלה ''דברו אל כל עדת ישראל'', שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר''ה א ב, ב''ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד~טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש''י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:
ולפי מדרשו לכם לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר''ה כה:) ולכך לא נאמר בתחלה ''דברו אל כל עדת ישראל'', שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר''ה א ב, ב''ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד~טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש''י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:
(1) This month shall be unto you the beginning of months is the first commandment which the Holy One Blessed Be He commanded Israel through Moses, and therefore [the previous verse] says "in the land of Egypt," for the remaining commandments of the Torah were [give] at Mount Sinai. Or it means to say in the land of Egypt, and not in a city of Egypt, as our Sages said (Mekhilta 12:1:4), "outside of a town."
It would have been fitting for [the verse] to say first, "Speak ye unto all the congregation of Israel, saying," [and then] "This month shall be unto you" and the remainder of the section, but Moses and Aaron stand in place of Israel, and [the verse] says "unto you," referring to all the generations of Israel, and then it returns and says "Speak ye unto all the congregation of Israel," that [Moses] should command them in the one-off command of taking the Passover sacrifice of [the generation of] Egypt on the tenth [of the month of Nisan].
According to its drash, "unto you" means that sanctification of the month requires a court of expert [judges] (Rosh Hashanah 25b), and therefore it was not written earlier, "Speak ye unto all the congregation of Israel," for sanctification of the month applies only to Moses and Aaron and [experts] of their kind. And the reason for, "This month shall be unto you the beginning of months" is that Israel will count the first month, and from there will count all the months as second and third until the completion of the year with the twelfth month, so that this will be a reminder of a great miracle, for any time that the months will be mentioned the miracle will be remembered, and therefore the months have no names in the Torah, but rather it says, "in the third month" (Exodus 19:1), and, "in the second year in the second month...that the cloud was taken up" (Numbers 10:11), and, "in the seventh month on the first of the month, etc." (Numbers 29:1) and so with all of them [i.e. all verses mentioning dates].
And just as the Sabbath Day is remembered by our counting from it the first [day] from the Sabbath and the second [day] from the Sabbath, as I will explain (Ramban on Exodus 20:8:1), so too the Exodus from Egypt is remembered by our counting of the first month and the second and the third from our redemption, for this counting is not for [numbering] the year, for the start of our year is in Tishrei, as it is written (Exodus 34:22), "and the feast of ingathering [i.e. Sukkot] at the turn of the year," and it is written (Exodus 23:16), "(and the feast of ingathering), at the end of the year." If so, then when the month of Nisan is called the first [month] and Tishrei the seventh, the solution is that [Nisan is] the first [month] from redemption and [Tishrei is] the seventh. This is the reason for, "it shall be the first...to you," for it is not the first in the year, but it is the first for you, for such is it called as a remembrance of our redemption.
And our Sages have already mentioned this topic, and said that the names of the months came with us from Babylonia (Jerusalem Talmud Rosh Hashanah 6a), for at the start we had no names. The reason for this is that at the start the order of [the months] was as a remembrance of the Exodus from Egypt, but when we left Babylonia and the verse was fulfilled (Jeremiah 16:14-15), "that it shall no more be said: 'As the LORD liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt,' but: ‘As the LORD liveth, that brought up the children of Israel from the land of the north," we returned to calling the months by the names by which they were called in Babylonia, as a reminder that there we stood and from there the Lord drew us out. For the names Nisan, Iyar, and the others are Persian names and are only found in the books of the Babylonian prophets (Zechariah 1:7, Ezra 6:15, Nehemiah 1:1) and in Megilat Esther (3:7). Therefore the verse says, "In the first month, which is the month Nisan," similar to, "They cast pur, that is, the lot" (ibid.). And until today the nations in the lands of Persia and Media call [the months] Nisan and Tishrei and all the rest like us. And these [names] recall through the months the second redemption just as we did until now for the first one.
It would have been fitting for [the verse] to say first, "Speak ye unto all the congregation of Israel, saying," [and then] "This month shall be unto you" and the remainder of the section, but Moses and Aaron stand in place of Israel, and [the verse] says "unto you," referring to all the generations of Israel, and then it returns and says "Speak ye unto all the congregation of Israel," that [Moses] should command them in the one-off command of taking the Passover sacrifice of [the generation of] Egypt on the tenth [of the month of Nisan].
According to its drash, "unto you" means that sanctification of the month requires a court of expert [judges] (Rosh Hashanah 25b), and therefore it was not written earlier, "Speak ye unto all the congregation of Israel," for sanctification of the month applies only to Moses and Aaron and [experts] of their kind. And the reason for, "This month shall be unto you the beginning of months" is that Israel will count the first month, and from there will count all the months as second and third until the completion of the year with the twelfth month, so that this will be a reminder of a great miracle, for any time that the months will be mentioned the miracle will be remembered, and therefore the months have no names in the Torah, but rather it says, "in the third month" (Exodus 19:1), and, "in the second year in the second month...that the cloud was taken up" (Numbers 10:11), and, "in the seventh month on the first of the month, etc." (Numbers 29:1) and so with all of them [i.e. all verses mentioning dates].
And just as the Sabbath Day is remembered by our counting from it the first [day] from the Sabbath and the second [day] from the Sabbath, as I will explain (Ramban on Exodus 20:8:1), so too the Exodus from Egypt is remembered by our counting of the first month and the second and the third from our redemption, for this counting is not for [numbering] the year, for the start of our year is in Tishrei, as it is written (Exodus 34:22), "and the feast of ingathering [i.e. Sukkot] at the turn of the year," and it is written (Exodus 23:16), "(and the feast of ingathering), at the end of the year." If so, then when the month of Nisan is called the first [month] and Tishrei the seventh, the solution is that [Nisan is] the first [month] from redemption and [Tishrei is] the seventh. This is the reason for, "it shall be the first...to you," for it is not the first in the year, but it is the first for you, for such is it called as a remembrance of our redemption.
And our Sages have already mentioned this topic, and said that the names of the months came with us from Babylonia (Jerusalem Talmud Rosh Hashanah 6a), for at the start we had no names. The reason for this is that at the start the order of [the months] was as a remembrance of the Exodus from Egypt, but when we left Babylonia and the verse was fulfilled (Jeremiah 16:14-15), "that it shall no more be said: 'As the LORD liveth, that brought up the children of Israel out of the land of Egypt,' but: ‘As the LORD liveth, that brought up the children of Israel from the land of the north," we returned to calling the months by the names by which they were called in Babylonia, as a reminder that there we stood and from there the Lord drew us out. For the names Nisan, Iyar, and the others are Persian names and are only found in the books of the Babylonian prophets (Zechariah 1:7, Ezra 6:15, Nehemiah 1:1) and in Megilat Esther (3:7). Therefore the verse says, "In the first month, which is the month Nisan," similar to, "They cast pur, that is, the lot" (ibid.). And until today the nations in the lands of Persia and Media call [the months] Nisan and Tishrei and all the rest like us. And these [names] recall through the months the second redemption just as we did until now for the first one.
4) Why is the Korban Pesach roasted?
(א) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' - כל עניני אכילה דרך חפזון ומהירות הוא, כאדם הנחפז ללכת.
(1) 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו, every reference to the eating of this meal reflects the haste with which it had to be consumed.
(ג) צלי אש שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.
(3) צלי אש, “roasted on the fire;” so that the fragrance of the meat will assail the noses of the Egyptians and they will reflect on what is happening to their deity.
(ב) משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבשל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח''ג פמ''ו) שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה.
(2) That which we have written about its slaughtering (Sefer HaChinukh 5) is from the roots of this commandment - to remember the miracle of the exodus from Egypt. And that which we have been commanded to specifically eat it roasted is because such is the way of the children of kings and ministers, to eat roasted meat - as it is a good and tasty food. And the rest of the people only eat the little meat that they [are able to acquire] boiled, in order to fill their stomachs. And it is certainly fitting for us - that eat the Pesach sacrifice [to remember] that we went out into freedom to be a nation of priests and a holy nation - to behave in a manner of freedom and lordship in its eating. [This is] besides (Guide for the Perplexed 3:46) that the eating of roast indicates the haste [with] which they left Egypt and could not delay, that it should cook in a pot.
5) What motivates the children’s questions?
(כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃
(26) And when your children ask you, ‘What do you mean by this rite?’
(א) מה העבודה הזאת לכם שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור:
(1) מה העבודה הזאת לכם?, which is performed on a day that does not even bear the appellation מקרא קודש, “holy convocation? All the other mandatory communal offerings are offered on days designated as festivals. Not only that, but the whole day is available for slaughtering those offerings whereas the offering known as Passover is only accepted from noon until sunset [roughly, in fact even less time than that. Ed.] Besides, why does not a single communal offering serve as this memorial of the Exodus? Other public offerings serve each for the whole community.
(א) מה העבדה הזאת לכם שאר עבודות הולכות אחר העתים עומר בט״ז ניסן לפי שהוא עת קציר שעורים, שתי הלחם בששה בסיון לפי שהוא עת קציר חטים, ד׳ מינים שבלולב שהוא עת אסיפת פירות, אבל עבודה זו שבי״ד בניסן מה טיבה ואמרתם זבח פסח וגו'.
(1) ?מה העבודה הזאת לכם, “what do you mean by this rite?” other rituals are governed by certain times of the year. The cutting of the omer must take place on the 16th of the month of Nissan; as this is the time when the barley harvest begins; the two loaves of wheat is to be offered on the 50th day after the first day of Passover; the four species of plants are to be used ritually on the 15th day of Tishrey. This ritual of applying the blood of the offering to the doorpost on the 14th day of Nissan is the exception as that day has no other significance. [I find this interpretation difficult, as the ritual described was not ever again performed after the Israelites left Egypt. So why would future generations raise a question about a ritual that their fathers did not perform? Ed.] “You are to say that it is part of the ritual of the Passover offering;”