(ב) מיד - ... כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין וכ"כ התוספות [בסוכה דף ל"ח ובנזיר דף ד'] דעל היין הוא רק מדרבנן
וכתב המ"א דלפ"ז מדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעודה מדרבנן כמש"כ הב"י בסימן רס"ט והביא המ"א ראיה לזה מן הגמרא דיוצא מה"ת בתפלה
ע"כ אם ספק לו אם קידש או לא א"צ לחזור ולקדש דספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג]
גם דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפ"ז אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר
ואולם יש לפקפק בזה הרבה דהא קי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע דזכור בתפלה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין וטוב יותר שיצא אז המ"ע דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה
ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה וכמו שבארתי בבה"ל
ע"כ יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן
ואפילו...
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
(1) It is a positive duty to express the sanctity of the Sabbath day in words, for it is written: "Remember to sanctify the Sabbath day" (Exodus 20:8); that is to say, remember it in terms of praise and sanctification. One should remember it at its beginning and its conclusion by reciting the Kiddush when the Sabbath begins and the Havdalah when it ends.
תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין
אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדש
תוס' זוכרהו על היין - דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע י״ד:ח׳) נזכירה דודיך מיין (שיר השירים א׳:ד׳) ....
1. ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא
והא דאמר במי שמתו (ברכות ד' כ:) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן
2. ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה
אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן:
כדרב אדא - כלומר להקיש זכור לשמור בקידוש היום דנפקא לן מזכור את יום השבת זכרהו על היין
ואף ע"ג דשאר מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בזו חייבות דאיתקש לשמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירת לאוי שבת ישנו בקידוש והנשים ישנן בשמירה דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות:
אבל מדברי רש"י בברכות (ב':) שכתב: 'קידוש היום מצות עשה שהזמן גרמא הוא, "זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו על היין' עכ"ל, משמע להדיא שהוא מן התורה,
וכן כתב המפרש ריש נזיר (ד'.), דקידוש על היין מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"ש.
וכן כתב הר"ן בפסחים שם, דקידוש היום על הכוס הוה דרבנן, וקידוש הלילה - הוי דאורייתא, דדרשא גמורה היא.
וכן מוכח מדבריו בפרק ב' דשבת, שאומר הש"ס: (שבת כג ב) דנר חנוכה עדיף מקידוש היום, משום פרסומי ניסא.
והקשה הר"ן היכי דחינן קידוש היום דאורייתא מפני נר חנוכה דרבנן, ותירץ שיכול לקדש על הפת ע"ש. ואי סלקא דעתך דמן התורה יוצא בדברים בעלמא בתפ(י)לה, אין התחלה לקושיתו. (ע"ש באנשי שם ואינו כן ודו"ק)
ולדבריו לאו דווקא יין, דהוא הדין פת, מיהו על איזה דבר צריך לקדש מן התורה.
ובשם הראב"ן הביאו דעל היין דווקא הוי מן התורה, דדרשא גמורה היא 'זכרהו על היין',
וכן כתב באור זרוע הגדול. (סימן כ"ה)
מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמֵאַחַר שֶׁיַּבְדִּיל וְיֹאמַר בֵּין קֹדֶשׁ לְחל מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס.
וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ:
ובמכילתא איתא: 'זכור את וגו' - קדשהו בברכה',
וכן פסיקא להו לגדולי האחרונים דזהו מדרבנן, (מג"א סק"א והשג"א סימן ס') וכן כתב הסמ"ג בעשין, (כ"ט) דמן התורה הוא בדברים בעלמא ע"ש.
לאכול מיד. כ' הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה פ"ג דף ל"ח
ונ"ל דמדאוריי' בקידוש שאמר בתפל' סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו
וקידוש במקום סעוד' רבנן תקנוהו כמ"ש סי' רס"ט
וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין לא יקדש כלל וק' וכי יעקור מ"ע דאורייתא אלא ע"כ דדי בתפלה
ועוד דאמרי' בקדושה אף על גב דמקדש בצלותא וכו' ע' בברכות פ"ה
וגם הבדלה י"א דאורייתא היא וכמ"ש המ"מ פכ"ט ואפ"ה אמרי' בגמ' דבתחלה קבעוהו בתפלה כו' ע"ש וכ"מ ל' הרמב"ם וכ"מ בתוס' פ' ע"פ בשם הירוש' ע"ש:
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו
ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב ...
ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא
ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה
וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה. ...
וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג.
ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה.
הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה.
והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל. וכן הא דאמר רבה ובקדושא דהכא לא נפקיתו.
ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא נימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו. ...
וע' מש"כ הרא"ש פ' ע"פ סי' ה' בשם רבינו יונה ז"ל דלהכי מקדשין בבהכ"נ שלא במקום סעודה כדי להוציא מה"ת למי שאינו יודע לקדש
משמע דס"ל ג"כ דעל היין מה"ת (מן התורה), ומשום הכי לא יצא בתפילה
ועיין תורת רפאל (שבת סימן י)
דעת רבינו יונה ז"ל דקידוש על היין הוי מדרבנן
והא דמקדשין בבהכ"נ אחר תפילה היינו כדי להוציא מי שאינו בקי ג"כ בתפלה
ועיין אמרי יושר (ח"א סימן רב)
דסבירא ליה דמ"מ שמעו מהש"ץ מעין שבע
ולפי דבריו נימא שיצאו בזה קידוש מה"ת
אלא על כרכך דקידוש על היין הוא ג"כ התורה
וע' בתורת רפאל שהאריך באם יכל לצאת ידי קידוש ע"י ברכת מעין שבע
וע' רע"א שלמד בהראש דמה שכתב דקידוש שלא במקום סעודה אינו קידוש כלל כוונתו הוא דבקידוש שלא במקום סעודה הוא לא יצא אף קידוש דאורייתא
דאלא"ה היה לו לקדש בבהכ"נ להוציאם בקידוש מן התורה
ואם כן חזינן דלא יצא בתפילה משום שעדיין צריך יין שהוא מן התורה
ועיין אמרי יושר (ח"א סימן רב)
שלמד בהראש דקידוש שלא במקום סעודה אינו קידוש דרבנן
וכיון שכבר יצא קידוש מן התורה בתפילה, הקידוש בלא סעודה אינה כלום
ונמצא שהראש כהמגן אברהם דיוצא קידוש מן התורה על ידי תפילה אף בלא יין