(א) דיני ממונות, בשלשה. גזלות וחבלות, בשלשה. נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, בשלשה. האונס והמפתה והמוציא שם רע, בשלשה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, המוציא שם רע, בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.
(ב) מכות, בשלשה. משום רבי ישמעאל אמרו, בעשרים ושלשה. עבור החדש, בשלשה. עבור השנה, בשלשה, דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה, מעברת.
(ג) סמיכת זקנים ועריפת העגלה, בשלשה, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר, בחמשה. החליצה והמאונין, בשלשה. נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה. ההקדשות, בשלשה. הערכין המטלטלין, בשלשה. רבי יהודה אומר, אחד מהן כהן. והקרקעות, תשעה וכהן. ואדם כיוצא בהן.
(ד) דיני נפשות, בעשרים ושלשה. הרובע והנרבע, בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ, טז) והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומר (ויקרא כ, טו) ואת הבהמה תהרגו. שור הנסקל, בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור. הזאב והארי, הדב והנמר והברדלס והנחש, מיתתן בעשרים ושלשה. רבי אליעזר אומר, כל הקודם להרגן, זכה. רבי עקיבא אומר, מיתתן בעשרים ושלשה.
(ה) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין סנהדריות לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש, אבל עושין אחת או שתים.
(ו) סנהדרי גדולה היתה שלשבעים ואחד, וקטנה שלעשרים ושלשה. ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד. רבי יהודה אומר, שבעים. ומנין לקטנה שהיא שלעשרים ושלשה, שנאמר (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים. ומנין לעדה שהיא עשרה, שנאמר (במדמר יד, כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנאמר (שמות כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר (שמות כג, ב) אחרי רבים להטת, לא כהטיתך לטובה הטיתך לרעה. הטיתך לטובה על פי אחד, הטיתך לרעה על פי שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים. רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות.
(1) Monetary cases [are judged] by three [judges]. [Cases of] theft and personal injury [are judged] by three [judges]. [Suits for] damages or half-damages, [crimes for which one would] pay double, or pay quadruple or quintuple, [are judged] by three [judges]. [Cases of] rape, seduction, and slander [are judged] by three [judges]- these are the words of Rabbi Meir. But the Sages say, [a case of] slander [is judged] by twenty-three [judges], because this is a capital case.
(2) [Cases regarding transgressions punishable by] lashing, by three. In the name of Rabbi Yishmael it was said, by twenty-three. Intercalating the month by three; intercalating the year, by three, these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon ben Gamliel says, They begin with three, deliberate with five, and finish with seven. But if they finish with three, [the year] has been intercalated.
(3) The laying of the hands by the elders, and the breaking of the neck of the calf [are performed] by three [judges], these are the words of Rabbi Shimon. But Rabbi Yehudah says, by five. Chalitzah (declination of levirate marriage) and mi'un (rejection of youth betrothal), by three. Fourth year produce or the second tithe with unknown value, by three. [Redemption of] dedications [for the Temple], by three. Valuations of chattel, by three. Rabbi Yehudah says: one [of the judges] must be a priest. [Redemption of] real estate, by nine and a priest. Similarly with [redemption of the value of] a man.
(4) Capital cases, by twenty-three. Bestiality, by twenty-three, as it says (Leviticus 20:16) "and you shall kill the woman and the beast," and it says, (Leviticus 20:15) "and you shall kill the beast." An ox to be stoned, by twenty-three, as it is written (Exodus 21:29) "the ox shall be stoned and its owner shall also be put to death," as is the death of the owner, so is the death of the ox. The wolf and the lion, the bear and the tiger, the leopard and the snake, are put to death by twenty-three. Rabbi Eli'ezer says: Whoever is the first to kill [the animal] has performed a meritorious deed. Rabbi Akiva says: they are put to death by twenty-three.
(5) They may not judge a tribe, or a false prophet, or a high priest, except by a court of seventy-one. They may not [declare] an optional war, except by a court of seventy-one. They may not add [annex] to the city [Jerusalem] or [Temple] Courtyards, except by a court of seventy-one. They may not make a Sanhedrin for [individual] tribes, except by a court of seventy-one. They may not proclaim a wayward city [a city whose inhabitants are mostly idolatrous Jews], except by a court of seventy-one. They may not make a wayward city on the border, nor may they [make] three wayward cities, only one or two.
(6) The great Sanhedrin [comprised] seventy-one [judges], and a small [Sanhedrin] twenty-three [judges]. From where [do we derive] that the great [Sanhedrin] [comprises] seventy-one [judges]? As it says, (Numbers 11:16) "gather for me seventy men from the elders of Israel," and Moses [set] over them, behold, [the number of judges adds to] seventy-one. Rabbi Yehudah says: seventy. And from where [do we derive] that a small [Sanhedrin] [comprises] twenty-three [judges]? As it says, (Numbers 35:24-25) "the assembly shall judge... the assembly shall deliver." The assembly judges and the assembly delivers- behold [the number of judges adds to] twenty. From where [do we derive] that the assembly is ten? As it says, (Numbers 14:27) "Until when shall I bear this wicked assembly." This excludes Joshua and Caleb. And from where [do we derive that we] add three more? This is implied by the [verse], as it says, (Exodus 23:2) "Do not follow the many to do evil." Should I learn to follow them to do good? If so, why does it say (Exodus 23:2) "Following the many to distort [justice]" - your following to do good is not like your following to do evil. Following to do good [i.e. acquittal] is by one, following to do evil [i.e. conviction] is by two. Since a court cannot [contain an] even [number of members], we add [to the number of judges] one more- behold this is twenty-three. And how many [inhabitants] must a city have before it may have a Sanhedrin? One hundred and twenty. Rabbi Nechemiah says, two hundred and thirty, [each judge] corresponding to a chief of a group of ten.
(א) כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו,ומיבמין את אשתו, אבל הוא אינו מיבם, מפני שהוא אסור באלמנה. מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא. וכשהוא מנחם אחרים, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה, והממנה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן, תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הספסל.
(ב) המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מיבם ולא מיבמין לאשתו. רבי יהודה אומר, אם רצה לחלוץ או ליבם, זכור לטוב. אמרו לו, אין שומעין לו. ואין נושאין אלמנתו. רבי יהודה אומר, נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו שלשאול, שנאמר (שמואל ב יב, ח) ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך.
(ג) מת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. רבי יהודה אומר, אם רוצה לצאת אחר המטה, יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו שלאבנר, שנאמר (שמואל ב ג, לא) והמלך דוד הלך אחרי המטה. אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפיס את העם. וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הדרגש.
(ד) ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין שלשבעים ואחד. ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לו שעור. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש. (דברים יז, יז) לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה. רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר, אפלו אחת ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר (דברים יז, יז) ולא ירבה לו נשים, אפלו כאביגיל. (דברים יז, טז) לא ירבה לו סוסים, אלא כדי מרכבתו. (דברים יז, יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא כדי לתן אספניא. וכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה, מוציאה עמו. נכנס, מכניסה עמו. יושב בדין, היא עמו. מסב, היא כנגדו, שנאמר (דברים יז, טז) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
(ה) אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערם ולא בבית המרחץ, שנאמר (דברים יז, טז) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.
(1) The High Priest may judge and be judged [himself]; may testify and others may testify against him; may perform chalitzah [declination of levirate marriage] and others may perform chalitzah for his widow; and others may marry her through levirate marriage, but he may not marry another through levirate marriage, because he is forbidden to marry a widow. [When his relative] dies, he may not follow the bier; rather, when they are concealed [from his view] he may be present, and once they appear he must be concealed [from their view], and he may follow them [in this manner] until the opening [gates] of the city. These are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yehudah says, he may not leave from the Temple, as it says, (Leviticus 21:12) "And from the Temple, he may not leave." When he comforts other [mourners], it is the custom that all the people pass by one after one, and the appointed [substitute High Priest] interposes himself between [the High Priest] and the people. When he is being comforted by others, all the people say to him, "We are your atonement," and he says to them, "From heaven shall you be blessed." And when he is fed in comfort, all the people sit on the ground, and he sits on the stool.
(2) The king may not judge nor be judged himself; may not testify, nor may others testify against him; may not perform chalitzah, nor may others perform chalitzah for his wife; and may not marry through levirate marriage, nor may others marry his wife through levirate marriage. Rabbi Yehudah says, if he wishes to perform chalitzah or marry through Levirate marriage, he is remembered for good [i.e. it is meritorious]. [The Sages] said to him: We do not listen to [the king in this respect]. And none may marry his widow. Rabbi Yehudah says, a king may marry the widow of [another] king, for thus we find with respect to David, who married the widow of Saul, as it says (II Samuel 12:8), "And I gave you the house of your master, and the wives of your master in your bosom."
(3) [When his relative] dies, he may not go out from the opening of his palace. Rabbi Yehudah says, if he wishes to go out to follow the bier, he may, for thus we find with respect to David, for David went out to follow the bier of Abner, as it says, (II Samuel 3:31), "And King David followed the bier." [The Sages] said to him: that matter was only done to appease the people. And when he is fed in comfort, all the people sit on the ground, and he sits on a couch.
(4) [The King] may lead [the people] out to an optional war with the consent of the court of seventy-one. He can break through [private property] to build a road, and none may object. The king's road has no measure. And everything that the nation plunders, they place in front of him, and he takes the first portion. "He may not amass too many wives" (Deuteronomy 17:17), only eighteen. Rabbi Yehudah says, he may amass more, so long as they do not lead his heart astray. Rabbi Shimon says, even one who leads his heart astray he may not marry. If so, why does it say, (Deuteronomy 17:17) "He may not amass too many wives"? [This condition applies even if she is] like Abigail. "He may not amass too many horses" (Deuteronomy 17:16), only enough for his chariots. "And excessive silver and gold he may not amass" (Deuteronomy 17:17), only enough to pay his soldiers' wages. He must write a Torah scroll for himself. [When] he goes to war, he takes it out with him. [When] he enters, he brings it with him. [When] he sits in judgment, it is with him. [When] he sits [at a meal], it is opposite him, as it says, (Deuteronomy 17:16), "And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life."
(5) No one may ride his horse; and no one may sit on his throne; and no one may use his scepter; and no one may look at him while his hair is being cut, nor while he is nude, nor while he is in the bathhouse, as it says, (Deuteronomy 17:16) "Set a king over yourself," [such that] his awe shall be over you.
(א) דיני ממונות, בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שני הדינין בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דינו שלזה וזה פוסל דינו שלזה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או ממחין, אינו יכול לפסלן. זה פוסל עדיו שלזה וזה פוסל עדיו שלזה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפסלן.
(ב) אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו. היה חיב לחברו שבועה ואומר לו דר לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו.
(ג) ואלו הן הפסולין, המשחק בקביא, והמלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית. אמר רבי שמעון, בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להם אמנות אלא היא, אבל יש להן אמנות שלא היא, כשרין.
(ד) ואלו הן הקרובין, אביו ואחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו. אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודו וכל הראוי לירשו, וכל הקרוב לו באותה שעה. היה קרוב ונתרחק, הרי זה כשר. רבי יהודה אומר, אפלו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב.
(ה) האוהב והשונא. האוהב, זה שושבינו. שונא, כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה. אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.
(ו) כיצד בודקים את העדים, היו מכניסין אותן ומאימין עליהן, ומוציאין את כל האדם לחוץ ומשירין את הגדול שבהן ואומרים לו, אמר היאך אתה יודע שזה חיב לזה. אם אמר הוא אמר לי שאני חיב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חיב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר, בפנינו הודה לו שהוא חיב לו מאתים זוז. ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכונים, נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חיב, זכאי. שנים אומרים חיב ואחד אומר זכאי, חיב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חיב, ואפלו שנים מזכין או שנים מחיבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדינין.
(ז) גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדינים אומר, איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חיב. ומנין לכשיצא אחד מן הדינים לא יאמר, אני מזכה וחברי מחיבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, על זה נאמר (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמיך, ואומר (משלי יא, יג) הולך רכיל מגלה סוד.
(ח) כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין. אמרו לו, כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום. מצא בתוך שלשים יום, סותר. לאחר שלשים יום, אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמרו לו, הבא עדים ואמר אין לי עדים, אמרו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל, מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. אמרו לו הבא עדים, אמר אין לי עדים, הבא ראיה ואמר אין לי ראיה, ראה שמתחיב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפנדתו, הרי זה אינו כלום.
(1) Monetary cases [are judged] by three [judges]. One [litigant] selects one and the other selects one, and both select the additional one, these are the words of Rabbi Meir. But the Sages say, the two judges choose the additional one. One [litigant] invalidates the judge of the other, and the other invalidates the judge of the one, these are the words of Rabbi Meir. But the Sages say, when [may one party invalidate the judge selected by the other]? Only when evidence is brought that they are related [to the litigant] or otherwise invalid [may they be invalidated], but if they are acceptable or expert, they cannot be invalidated. One [litigant] invalidates the witness of the other, and the other invalidates the witness of the one, these are the words of Rabbi Meir. But the Sages say, when [may one party invalidate the witness of the other]? Only when evidence is brought that they are related [to the litigant] or otherwise invalid [may they be invalidated], but if they are acceptable, they cannot be invalidated.
(2) If one says to another: "My father is trustworthy to me," or, "Your father is trustworthy to me," or, "Three herdsmen are trustworthy to me," Rabbi Meir says he may retract his statement. But the Sages say he may not retract. If one [litigant] were obligated to take an oath to the [other litigant] and said to him, "Vow to me by the life of your head," Rabbi Meir says he may he may retract his statement. But the Sages say he may not retract.
(3) These are invalid: dice-players, usurers, pigeon-flyers, and sellers of Sabbatical goods. Rabbi Shimon says, previously they were called gatherers of Sabbatical goods, but because of tax-collectors, they became known as sellers of Sabbatical goods. Rabbi Yehudah says, when [are these invalid]? When they have no other trade; but when they have another trade, they are acceptable.
(4) And these are the relatives [disqualified from testifying or judging]: his father, his brother, his father's brother, his mother's brother, his sister's husband, his father's sister's husband, his mother's sister's husband, his step-father, his father-in-law, and his brother-in-law [his wife's sister's husband], these and their sons and sons-in-law; and his step-son alone. Rabbi Yose said, this is the teaching of Rabbi Akiva. But the original teaching [said]: his uncle, and the son of his uncle, all his potential heirs, and anyone related to him at that time. One who used to be related to him but is no longer- behold, he is acceptable. Rabbi Yehudah says, even if his daughter dies, and [his son-in-law] had children with her- behold, [the daughter's widowed husband] is a relation.
(5) [These are also invalid]: the friend and the enemy. The friend, this is a groomsman. The enemy, this is anyone who has not spoken with [the litigant] for three days from hatred. [The Sages] said to him: Israel is not suspected of this.
(6) How do they examine the witnesses? They would bring them in and instill fear in them. Then they would send every man outside, but keep the eldest among them and say to him: "Say how you know that the one owes the other." If he says, "He told me, 'I owe him,'" or, "So-and-so told me that he owes him" - this means nothing. Only if he says, "In front of us, he told him that he owes him two hundred zuz" [is his testimony meaningful]. After this, they would bring in the second [witness] and examine him. If they find that their words are aligned, [the judges] deliberate on the matter. [If] two say innocent and one says guilty, [the verdict is] innocent. Two say guilty and one says innocent, [the verdict is] guilty. One says innocent and one says guilty, or even if the two acquit or the two convict and one says he does not know, they add [more] judges.
(7) When the matter is finished, they bring in [the litigants]. The greatest of the judges says, "So-and-so, you are innocent," or, "So-and-so, you are guilty." And from where [do we derive that] when one of the judges leaves he may not say, "I acquitted him and my fellows convicted him, but what was I to do, as my fellows were in the majority." Regarding this it is said, "Do not go about as a talebearer among your people," (Leviticus 19:16) and it says, "He who gossips reveals secrets." (Proverbs 11:13)
(8) Each time [a litigant] brings evidence [anew], he overturns the [previous] verdict. [If] they said to him: "All evidence that you have, bring it here within thirty days." If he finds [evidence] within thirty days, it overturns [the previous verdict]. After thirty days, it does not overturn. Rabban Shimon ben Gamliel said, what could he have done, for he did not find [evidence] within thirty days, but [only] after thirty days! [If] they said to him, "Bring witnesses," and he says, "I have no witnesses"; [or] they say to him, "Bring evidence," and he says, "I have no evidence"; and after a time he brings evidence or finds witnesses, behold this means nothing. Rabban Shimon ben Gamliel said, what could he have done, for he did not know that he had witnesses and [only later] found witnesses, [or] he did not know that he had evidence and [only later] found evidence! [If] they said to him, "Bring witnesses" and he says, "I have no witnesses"; or [they say,] "Bring evidence," and he says, "I have no evidence"; and he sees that he will be convicted and says, "Come near so-and-so and so-and-so, and testify for me," or he found evidence from his wallet, behold this means nothing.
(א) דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות:, בשלשה הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין , שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:, נזק אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:, חצי נזק שור תם שהויק. ואע''ג דהיינו חבלות , איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:, והמוציא שם רע לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:, דיני נפשות דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:
(ב) מכות מלקות ארבעים:, בשלשה דכתיב (דברים כ''ה) ונגשו אל המשפט ושפטום, שנים, ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה:, רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלשה אתיא רשע רשע, כתיב הכא (שם) והרשיעו את הרשע, וכתיב התם (במדבר ל''ה) אשר הוא רשע למות. מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה:, עיבור החודש קידוש החודש . ואיידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש:, בשלשה מתחילין לראות אם יש להושיב ב''ד על כך. אם אחד מהשלשה אומר צריך ב''ד לישב ולעיין אם צריכה [ה] שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות , ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלשה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים , שיש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון ב''ג:
(ג) סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ''ז) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי . ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב''ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא''י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים . והדבר צריך הכרע:, ועריפת העגלה בשלשה דכתיב (ויקרא ד) זקני העדה , מיעוט זקני שנים, ואין ב''ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:, ורבי יהודה אומר בחמשה וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:, מצות חליצה בשלשה דכתיב (דברים כ''ה) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב''ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:, מיאונין קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:, נטע רבעי אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:, ההקדשות הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:, הערכין המיטלבולין הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים :, אחד מהן כהן דבערכין כהן כתיב (ויקרא כ''ז) כערכך הכהן:, והקרקעות ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע , צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:, ואדם כיוצא בהן ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:
(ד) והרגת את האשה ואת הבהמה היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:, ואומר ואת הבהמה תהרוגו בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:, כמיתת הבעלים כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה :, כל הקודם להורגן זכה כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב''ד:, רבי עקיבא אומר וכו' בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת''ק נחש מיתתו בכ''ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר' עקיבא:
(ה) את השבט רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב''ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:, ולא את נביא השקר גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם י''ח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם י''ז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב''ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית , אף נביא שקר בב''ד הגדול:, ולא את כהן גדול דאמר קרא (שמות י''ח) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי :, ואין מוציאין למלחמת הרשות כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:, אלא בבית דין של שבעים ואחד דכתיב בדוד (ד''ה א' כ''ז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:, על העיר ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:, והעזרות קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ''ה) ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו , לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אך לתוספת עיר ועז. רות על פי סנהדרי גדולה:, ואין עושין סנהדראות לשבטים כו' כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:, אין עושין עיר הנדחת כו' דכתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד :, בספר עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא , שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:, ולא שלש עיירות. עיר הנדחת בב''ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:
(ו) ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד דאמר קרא (במדבר י''א) ונשאו אתך, ואת בהדייהו :, רבי יהודה אומר שבעים דדריש אתך, בדומין לך , ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:, עדה שופטת עשרה מחייבין:, עדה מצלת עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שקאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:, הטייתך לרעה על פי שנים והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:, ואין בית דין שקול אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:, מאה ועשרים מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים , עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין . ושני עדים. ושני זוממין . ושני זוממי זוממין . ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא אומן להקיז דם. ולבלר . ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:, מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:
(א) כהן גדול אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו, ורחמנא אמר (ויקרא כ''א) ועל כל נפשות מת לא יבוא:, הן נכסין והוא נגלה כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו, הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי, הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו:, ויוצא עמהן עד פתח העיר שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא:, שנאמר ומן המקדש לא יצא רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש ומקדושתו לא י, צא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:, וכשהוא מנחם את אחרים דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי. למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים:, והממונה ממצעו שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע :, הממונה הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים :, אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:, וכשמברין אותו שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:, מסובין על האר ן. הן מצירין ומתאבלין בצערו:, והוא מיסב בכבוד על הספסל:
(ב) המלך לא דן ולא דנין אותו ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים . אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיה כ''א) בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט :, אין שומעין לו דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול , וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום . וכז. הלכה:, מלך נושא אלמנתו של מלך והלכה כר' יהודה בהא:
(ג) אינו יוצא מפתח פלטרין שלו שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם:, לפייס את העם כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר. ואין הלכה כרבי יהודה:, דרגש מטה:
(ד) למלחמת הרשות מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:, ופורץ גדר של אחרים:, לעשות לו דרד ללכת לכרמו ולשדהו:, ואין ממחין בידו אין מעכבין עליו:, חלק בראש חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה מכל הבזה:, אלא שמונה עשרה שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, כהנה קמא שית, בתרא שית, הרי שמונה עשר:, מרבה הוא לו יותר מי''ח. ושלש מחלוקות יש בדבר. ת''ק סבר נושא י''ח ואפילו פרוצות, ויותר מי''ח לא ישא ואפילו כשרות, שכך הוא גזירת הכתוב. ר' יהודה סבר נושא י''ח ואפילו פרוצות, ויותר מי''ח פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה. ופליג אתנא קמא בחדא. ר' שמעון סבר אפילו אחת פרוצה לא ישא, וכשרות והגונות לא ישא יותר משמונה עשרה. ופליג אתנא קמא בחדא ואדרבי יהודה בתרתי. והלכה כת''ק:, אלא כדי מרכבתו דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים [אסור]. אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר:, אספניא שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה :, וכותב לו ס''ת לשמו חוץ מס''ת שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה , והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:, מיסב על השלחן:
(ה) כשהוא מסתפר כשמגלח שער ראשו:
(א) זה בורר לו אחד אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך . והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו:, וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם אחד בלא דעת הבעלי דינים . כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים:, זה פוסל דיינו של זה יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין שביררת:, בזמן שהביא עליהן ראיה שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו:, אבל אם הם כשרים ומומחים הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע''פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רב ם, ופסק על הם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע''פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם מאחר שקיבלוהי עליהם, שאף על פי שגרם להזיק , לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א''א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו . ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע''פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה , ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב''ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א''א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק , ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע''פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא''א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו''ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא''י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא''י בלבד . ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע''פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה :, זה פוסל עדיו של זה פלוגתיהו דר''מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר''מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד . ורבנן סברי אע''ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:
(ב) נאמן עלי אבא להיות דיין . אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:, נאמנים עלי שלשה רועי בקר לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן:, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי :, אינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר''מ. דאילו קודם גמר דין מודים חכמים לר''מ דיכול לחזור בו. ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה:, דור לי בחיי ראשך נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע . ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע''פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה:
(ג) ואלו הן הפסולים לדון ולהעיד:, המשחק בקוביא פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם:, והמלוה בריבית אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה :, ומפריחי יונים אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך . ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור :, וסוחרי שביעית עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ''ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא לסחורה: רבי שמעון אומר וכו' בגמרא מפרש מלתיה דר''ש הכי, בתחלה היו קוראים אותם אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית:, משרבו האנסין השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן. ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת ב''ד או כרת או מלקות, פסול לעדות . דמחוייב מיתה נקרא רשע, דכתיב (במדבר ל''ה) אשר הוא רשע למות, ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ''ה) והיה אם בן הכות הרשע, והתורה אמרה (שמות כ''ג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד. ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ואם לקח ממון שלא כדין, אע''פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית . ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן , ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא , אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה. וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן. ומשחקי בקוביא אע''פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן, משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחנם לא עבדי:
(ד) ובעל אחותו וכו' משום דבעל כאשתו :, וגיסו בעל אחות אשתו:, הם ובניהן וחתניהן ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין :, וחורגו בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:, אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו ואין הלכה כמשנה ראשונה:, וכל הראוי ליורשו תשלום משנתו של ר''ע היא ולא ממשנה ראשונה . וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:, היה קרוב כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:, ונתרחק שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:, ר''י אומר וכו' ואין הלכה כר' יהודה:
(ה) שושבינו רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:, לא נחשדו ישראל על כר להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון , דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפובי בזכותיה:
(ו) ומאיימין עליהם מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א' כ''א) בנבות, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:, הוא אמר לי הלוה אמר לי:, לא אמר כלום דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא חזיקוהו עשיר:, הודה לו שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר: אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. אע''ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלש בעינן:
(ז) היו מכניסין אותן לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה :
(ח) הבא ראיה שטר זכות:, הרי זה אינו כלום שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר:, אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' ואין הלכה כרשב''ג:, קרבו פלוני ופלוני והעידוני בהא אפילו רשב''ג מודה. דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא:, אפונדתו חגורתו . ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו: