(כב) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
(כג) דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ (ס)
(כד) יְבָרֶכְךָ֥ ה' וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ (ס)
(כה) יָאֵ֨ר ה' ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ (ס)
(כו) יִשָּׂ֨א ה' ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ (ס)
(כז) וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃ (ס)
- Why do so many new parashot begin in this section, and why are the breaks s'tumot?
- I've heard before that כ"ד to כ"ו follow a three-five-seven structure. What significance does that pattern hold?
- The phrase with which the passage concludes mentions "laying down My Name" - what does that entail?
- The passage lies directly between the laws of the nazir and the offerings of the nesi'im. What does that context imply?
- Why were those three lines chosen as the conduit through which HASHEM would bless the B'nei Yisra'el?
Context: This enigmatic passage lies directly between two mysteries: the laws of a nazir (6:1-20) and the Mishkan's dedication sequence (7:1-89); the text, only six p'sukim long, seems set off from the accompanying narration.
(א) דבר אל אהרן נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו. (ב) ואל בניו מלמד שנשיאות כפים אפילו בכהן הדיוט. (ג) כה תברכו בעמידה כמה שנאמר אלה יעמדו לברך.
(א) ושמו את שמי הזכרת שמי בכל ברכה וברכה שיברכום בשמי ולא בשמם היינו ואני אברכם. (ב) ואני אברכם לישראל שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך ישראל.
(1) דבר אל אהרן, “speak to Aaron, etc.;” the reason why the paragraph dealing with the priestly blessing has been inserted at this juncture, is that they are holy, just as the Nazirite was holy, though only for a limited period, and not from birth. (Ibn Ezra) (2) ואל בניו, “and to his sons;” this teaches that not only the High Priest bestows blessings on the people but also the ordinary priest.
...
(1) ושמו את שמי, “they (the priests during their blessing) are to place My name, etc.;” the fact that in each of the verses comprising the priests' blessings they pronounce the most holy name of the Lord, makes plain that they only act as conduits, and that the blessing stems directly from the Lord. The Torah, in order to underline this concept, adds: (2) ואני אברכם, “and I will bless them.” G-d will bless the Israelites in response to the priests invoking this blessing. The priests are never to take credit for having blessed the people, as the blessing stems from the Lord whose messengers they are.
A question is raised with regard to the number of readers on different days. Corresponding to what were these three, five, and seven, readers instituted? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani and one other Sage who was with him disagree about this. And who was that other scholar? Rabbi Shimon ben Pazi. And some say that this was a matter of dispute between Rabbi Shimon ben Pazi and one other scholar who was with him. And who was that other scholar? Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani, and some say it was Rabbi Shmuel bar Naḥmani. One said: These numbers correspond to the number of Hebrew words in the three verses of the Priestly Benediction. And one said: These numbers correspond to the three guards of the door (II Kings 25:18), five of the officers who saw the king’s face (II Kings 25:19), and the seven officers who saw the king’s face (Esther 1:14).
מתני׳ ברכת כהנים כיצד במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכינויו במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ...
גמ׳ תנו רבנן (במדבר ו, כג) כה תברכו בלשון הקודש אתה אומר בלשון הקודש או אינו אלא בכל לשון נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש רבי יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר כה עד שיאמרו בלשון הזה תניא אידך כה תברכו בעמידה אתה אומר בעמידה או אינו אלא אפי' בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה
ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר (דברים יח, ה) הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים וכתיב כל הימים ואיתקש ברכה לשירות ותניא אידך כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל (במדבר ו, כז) ושמו את שמי שמי המיוחד לי יכול אף בגבולין כן נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב, ה) לשום את שמו שם מה להלן בית הבחירה אף כאן בבית הבחירה
MISHNA: How is the Priestly Benediction recited? In the country, i.e., outside the Temple, the priest recites the verses as three blessings, pausing between each verse while the people respond amen. And in the Temple, the priests recite all three verses as one blessing, after which the people respond: Blessed be the Lord, God, the God of Israel, from eternity to eternity, as is the customary response to blessings in the Temple. In the Temple, the priest utters the name of God as it is written in the Torah, i.e., the Tetragrammaton, and in the country they use its substitute name of Lordship. In the country, the priests lift their hands so they are aligned with their shoulders during the benediction. And in the Temple, they lift them above their heads, except for the High Priest, who does not lift his hands above the frontplate...
GEMARA: The Sages taught: The mitzva given to the priests: “So you shall bless the children of Israel” (Numbers 6:23), is that they bless them in the sacred tongue, Hebrew. Do you say that the benediction must be recited in the sacred tongue, or perhaps it may be recited in any language? The baraita answers: It is stated here, with regard to the Priestly Benediction: “So you shall bless,” and it is stated there, with regard to the blessings and curses: “These shall stand on Mount Gerizim to bless the people” (Deuteronomy 27:12). There is a verbal analogy between these two usages of the word “bless”: Just as there, the blessings and curses were recited in the sacred tongue, as stated above (33a), so too here, the Priestly Benediction is recited in the sacred tongue. Rabbi Yehuda says: It is not necessary to derive this from a verbal analogy, as it says with regard to the Priestly Benediction: “Thus,” which means that it is not recited correctly unless they recite it in this exact language, as it is written in the Torah. It is taught in another baraita: “So you shall bless,” means while standing. Do you say that the benediction must be recited while standing, or perhaps it may even be recited while sitting? It is stated here: “So you shall bless,” and it is stated there, with regard to the blessings and curses: “These shall stand on Mount Gerizim to bless.” Just as there, the blessing was recited while standing, so too here, the priests must recite the Priestly Benediction while standing.
Rabbi Natan says: It is not necessary to derive from a verbal analogy that the Priestly Benediction is recited with lifted hands, as it says with regard to Aaron: “To stand to minister in the name of the Lord, him and his sons forever” (Deuteronomy 18:5). In this verse, his sons are juxtaposed with him. Just as Aaron recited the Priestly Benediction with lifted hands, so too, his sons recite the benediction with lifted hands. And furthermore, it is written “forever,” which indicates that it is referring not only to special occasions. And although the verse is not referring to the Priestly Benediction, the benediction is juxtaposed to the Temple service in another verse: “To minister to Him and to bless in His name” (Deuteronomy 10:8).
And it is taught in another baraita: “So you shall bless the children of Israel” means the blessing should be recited with the ineffable name. Do you say that the Priestly Benediction must be recited with the ineffable name, or perhaps it is recited with only the substitute name, Adonai? The verse states: “So shall they put My name” (Numbers 6:27), which means My name that is unique to Me. One might have thought that even in the outlying areas, outside the Temple, this ineffable name is used. It is stated here, with regard to the Priestly Benediction: “So shall they put My name,” and it is stated there, with regard to the place one must sacrifice offerings: “The place that the Lord your God has chosen out of all your tribes to put His name there” (Deuteronomy 12:5). The verbal analogy teaches that just as there, the expression “to put His name there” is referring to the Temple, so too here, the mitzva of “so shall they put My name” applies in the Temple and not anywhere else.
(1) ושמו את שמי, every one of these blessing features mention of My name, not the name of those who receive the blessing. This is the meaning of ואני אברכם, “I, the Lord, bless them. The priest or priests are not to say: ”we bless you.”
(ט) ובמדרש פרשת נשא (במ"ר פ' י"ב) והיה ביום כלות וגומר רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשו נעשה באותו היום משנברא העולם ועד עכשו לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן לכך נאמר. ויהי דבר חדש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהוא שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים שנאמר (בראשית ג') וישמעו את קול י"י אלקים מתהלך בגן לרוח היום וכיון שנסתלקה שכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן לכך כתיב ויהי דבר שהיה נפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהוא זהו שאמר (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה. עוד שם (פ' י"ג) בקרבנו של נחשון אמר רבי שמואל בר' יוסי באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני לגנוני למקום שהוא עקרי מתחלה שנאמר וישמעו את קול י"י אלקים מתהלך בגן לרוח היום. ועוד שם ובילמדנו (פ' נשא) אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שהקב"ה ברא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים וכו' כנזכר הנה שעם היות שרב סובר דההיא וישמעו את קול י"י וגו' לאו יישוב שכינה בתחתונים הוא אלא גלוי של שכינה וקרקור של נבואה לפי שעה כמו שהיה לשאר האבות אי נמי דלשון מתהלך מורה על בקשת ההליכה לא על ההליכה ממש כי המתהלך זולת המהלך וירמוז למה שעתיד. יראה שכל שאר החכמים חשבו מאמר מתהלך בגן כפשוטו וחשבוהו לשכון שכינה ממש אלא שפסק והוא אומרו באתי לגני הראשון ודרשו וא"ו ויהי לתוספת על ענין ראשון לומר שכבר היה וחוזר עכשו להיות ועל כן הלכה כרבים והכל להכריח שזה הענין מהשלמות לא תאמר ראה זה חדש הוא ואין כל חדש כי באמת היא היתה הכוונה הראשונה בבריאת האדם בצלם אלקים אלא שמתחלה לא נמצא השמן הטהור להספיק הפתילה לשאוב האור האלקי כדי שישותפו בו רבים כמו עכשו כי להתפשטותו יחוייב לפי הראוי שלא ימצא בינינו מקום פנוי מהשכינה וכמה הפליגו חז"ל להורות זה השתוף במה שאמרו (ברכות מ"ג:) שהמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה והטעם שהוא מכחיש זה השתוף או בלתי מרגיש בו ומה יקרו מפנינים דברי הרב המורה בפרק נ"ב מהחלק הג' שהתחיל אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו כשבתו ותנועתו ועסקיו לפני מלך גדול והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת נעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. ואלי היה דוד ושלמה והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו וכו'. השומע ישמע כל דברי הפרק ההוא כי באמת הוא לבדו יספיק להנחיל אוהביו היראה והנקיות והקדושה הראוי לפי השתוף האלקי הזה וכ"ש כשנדבר על דרך התורה ולשונה כי המלך הגדול ההוא הוא מלך המלכים הקב"ה *אמנם לדעתי כונת הרב ז"ל פה, שחז"ל רומזים בזה על מה שאמרו חכמי הקבלה שכל תארי הי"ת הנשגבים כלולים תחת עשרה מושגים שכליים כוללים הנקראים עשר ספירות, והרב ז"ל כינה אותם פה בשם עשר שכליים אשר כבודו ית' למעל' מהם, או שרומז הרב בזה על עשר מדרגות המלאכים והשכלים הנבדלים ומדרגות השגותיהם השונות שהזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה הז', ועליהם רומז גם גובה הארון והכפורת שהיה עשרה טפחים, אשר עליו שכן כבוד הה'"ת והשגות הנביאים ואנשי הרוח משוטטות רק בגבול אלה העשר מדרגות ההשגה, יש משיג רק אחת מהנה, וממנו א"הכ "הן באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה", ר"ל רק מדרגה אחת ישיג, והשניה לא ישיג עוד כראוי, עד שיש עוד תשע מדרגות מבדילות בין כשרון השגתו ובין אמיתת הי"ת, כמש"א חז"ל להורות ע"ז מיחזקאל, שנתנבא בתשע אספקלריאות, כי לקוצר השגתו בעבור היותו על אדמת נכר חוצה לארץ, היו תשע מדרגות השגות אשר קראו חז"ל בשם אספקלריאות, ר"ל מחיצות זכוכיות, מבדילות בינו ובין האור האלקי, ויש משיג ארבע או חמש מדרגות, ומר"עה אדון הנביאים השיג יותר מכולם, עד שנשאר רק מחיצה אחת, כ"ל מדרגת השגה אחת מבדלת בינו ובין האור האלקי, אשר ע"כ נאמר עליו אשר ידעו אלקים פנים אלפנים", אבל כל אלה הנביאים יכירו וידעו כי כבוד הי"ת נעלה תמיד על משרה מדרגות השכלים או העשר ספירות האלה, וזש"א חז"ל שמעולם לא ירדה שכינ' (ר"ל להיות מושגת מהנביאים והחכמים האלקיים) למטה מעשרה. ) אמנם מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים כמו שנרמז מגובה הארון והכפורת (סוכה ד':) והעשיריות כלם הם מדרגות והבדלי השגות אשר תשוטטנה בתוכהנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקדש איש ואיש כפי מעלתו ונקראות אורות או אספקלריאות יש רואה באחד ויש רואה בשתים ויש ביותר וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה. וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין. ולזה אמר אליהוא לאיוב בהוכיחו על קוצר השגתו מדוע אליו ריבות וגו' בי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה וגו' (איוב ל"ג). יאמר שהשגותיהם בנבואה הם קצרות איש מהם לא ישיג אלא במדרגה אחת ואם בשתים לא ישורנה לגמרי ובכתוב הסמוך פירש אותם. והכוונה שמי שהוא מקצר בהשגותיו אין לו להתחזק לדבר דבר נגד פני עליון. אמנם יש נביאים שרואים ומתפשטת השגתם בארבע ובחמש ועוד. וחז"ל אמרו (ויקרא רבות פ"א) שיחזקאל הנביא נתנבא בתשע אספקלריאות שנאמר (יחזקאל מ"ג) כמראה המראה אשר ראיתי במראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפול על פני. והכוונה שהיה מתנבא בראשונ' והיו מתמצעות ומבדילות תשע אספקלריאות בינו ובין האור האלקי העליון אשר הוא למעלה מעשרה וזה היה מתוך צער הגלות והיותו חוצה לארץ ואף הנביאים המתנבאים באספקלריאות רבות כבר ישארו להם מחיצות רבות שהיו מתנבאין מתוכן כלומר חוץ להם כמי שרואה אחרי זכוכיות הרבה ולז"א ( יבמות מ"ט:) שכל הנביאים כלם התנבאו באספקלריא שאינה מאירה לפי שליותר משובח שבהם נשארה מחיצה או מחיצות בנתים זולתי משה רבן של נביאים שנתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות ולא נשאר' רק מחיצה אחת בנתים כי לזה נאמר עליו (דברים ל"ד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים ונאמר (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו במרא' כו' ואמר במראה לומר שלא היתה השגתו במרא' בקמץ שהיא אספקלרית הנביאים כלם אשר נאמר עליהם (שם) אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע. ושם נתבארו ארבעה תנאים המיוחדים אל הבטת המראה אשר עליהם ועל כל אחד מהם תקרא אספקלריא שאינה מאירה כמו שיבא ביאור זה במקומו שער ע"ו ב"ה. אלא במראה ממש והיא אספקלריא המאיר' מאד מצד קורבתה אל האור העליון כאשר אמרנו והנה כל זה כתבו הרב המור' ז"ל בשביעי מפרקי הקדמת אבות אלא שאמר שהבדל המחיצות היה לפי החסרונות אשר במדות עד שאמר זה לשונו אלו המדות וכיוצא בהם הם מחיצות הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו מהם שתי מדות או שלשה בלתי ממוצעות כמו שכתבנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה את השם אחרי שתי מחיצות או שלש ולא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט במדרגות הנבואה וכו'. והנה לפי זה היה להם להיות מספר המדות הממוצעות כפי מספר אלו המעלות אשר בהם תתפשט הנבואה כפי מאמרם ז"ל אמנם ירא' שהכל יהיה כפי מה שיהי' החסרון יש מהם שמעכב ומבדיל מחיצות רבות ויש לא כל כך והכל בכלל אלו העשרה שזכרו חכמים זכרונם לברכה אשר הכבוד האלדי למעלה מכלן ומ"מ על פי העיון הזה אמרו כי אע"פי שנזכרה בו יתעלה ירידה דכתיב וירד ה' על הר סיני וכדומה הנה מעולם לא ירדה שכינה ממעלת קדושתה ותמיד הוא למעלה מהעשרה ומשם הושפע השפע האלדי על העולם הזה השפל הכל באמצעות העשרה המתמצעים בינו לבינו אשר נתן לנביאים ולחוזים מהלכים בתוכם כמו שאמרנו והוא כוונת מאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ירצה בהיותי אני על הכפורת שהוא למעלה מעשרה ואתה בין שני הכרובים כלומר שיהיו לך מהלכים שכל ים בין העומדים ההם שהם סימן לעולם המלאכים כמו שיתבאר במקומו שער מ"ח ב"ה. וגם אף על פי שסופר מקצתם שעלו אל ה' או לשמים שהוא המרום המוחלט. מעולם לא עלו למעלה מעשרה. אבל היה התפשטותם בתוך העשרה בין רב למעט כמו שאמרנו עד שהגדולים שבהן ואפי' משה רבינו לא עברו מתוך העשרה. אמנם מפני שהשגת משה היא למעלה מכולן כמו שיתבאר במאמר (שם ל"ג) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' אמרו דאשתרבב ליה כסא ונקיט ליה ירצה שההשגה הזאת רחבה אצלו משאר כל הנביאים שיעור מספיק להבדיל נבואתו מנבואת כלם הבדל גדול מאד. והנה בזה נתבאר זה המאמר בהסכמת כונת המאמר ראשון אשר היינו בביאורו ולכן פה אחד יודו על אמתת מה שרצינו אליו בזה הדרוש הנכבד וההכרחי לידיעתנו והוא היות האדם לפי מה שהעיד עליו ההוראה התוריית משותף אל העליונים ואשר המות הכרוך בעקבות החי הוא לבלתי היות מצורף אליו הדבור האלדי כמו שאמרנו. אמנם בשמירת התנאי ההוא הנה לא יצדק עליו מה שאמרנו ראשונ' והתבוננת על מקומו ואיננו כי ודאי מקומו הוא מקום גדולים ומה יופיו ומה טובו כי יתבונן עליו ואפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו לא יהיו מזיזין אותו ממקומו כמו שאמרו (אבות פ"ג) על הפכו הרוח בא ועקרתו וכו' ועל זה אמר החכם אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים (קהלת י'). ירצה אם רוח היצר המושל ברוב בני אדם יעלה עליך להרסך ממצבך זה הנכבד ולהדפך ממעמדך המעולה התחזק בעצמך ומקומך זה המיוחד אל תנח כי הרפיון מזה רצוני לבל תרחיק עצמך להיות מבני עליה במזיד שאם תרחיק המקום הנזכר יניח לפניך חטאים גדולים כי לא תהיה יראת השותפות על פניך. סוף דבר שהוא חובה על האדם לשמור מצבו לבלתי הרוס מקום מצבו וכל איש שלם על מקומו יבא. ומהפלא שאפי' האל יתעלה המרומם מכל אלו היחסים רוממות הכתוב זה היחס בעצמו וזה כי בצאת לפניו ענינים בלתי נאותים למקבלים שלא כמדת טובו נאמר בהרחבת ההשאלה (ישעי' כ"ו) כי הנה ה' יוצא ממקומו כלומר ממנהגו והרגלו וזה הפירוש הוא נכון בכתוב מבלי מחסור דבר באשר ירצהו הרב המורה פרק ל"ג חלק א'. אמנם השבח התמידי המיוחד לו בסתם ממשרתיו הקדושים הקרובים אליו הוא ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג'). וזה מה שיספיק שיעורו לפי הכוונה בזה החלק:
(9) Following the thought expressed in Midrash Rabbah Nasso 12, the day the tabernacle was erected, a momentous event, the like of which had not occurred since the days of creation, the presence of the shechinah on earth was re-established in "the tent of meeting." Once before, in the garden of Eden, we read about "the voice of the Lord walking in the garden following the wind of the day." (Genesis 3,8). The word vayehee, it was (Numbers 7,1) always means that some new element has been introduced into the story being related,- according to the opinion of Rav. Rabbi Shimon ben Yochai says that the term implies that something that had already been in existence once and had been severed from its function, has now been restored to its original function. Solomon does not say (in Song of Songs) "I came to the garden," but "I came to my garden," implying that this garden had already previously belonged to the one who enters it now. (compare Midrash Rabbah there dealing with the sacrifice of Nachshon.) Concerning the statement that human beings never come closer than to within forty inches of heaven, nor that G-d comes closer than to within forty inches of earth, this saying describes the limitations imposed upon human beings, even the most perfect of us. If one accepts the kabbalistic principle of the ten spheres, it stands to reason that G-d presides over the tenth sphere. On the other hand, if, for instance, the holy ark stood forty inches high, then the lid on which the cherubs were mounted and the shechinah rested, was higher than forty inches from the ground. The ten spheres are levels. Some prophets penetrate some of these levels depending on the calibre of the respective prophet and the nature of the vision granted to him. Elihu, in chapter thirty three of Job, refers to the fact that varying degrees of levels are revealed to the righteous, depending on the level of their righteousness. Moses himself, having reached the highest level a human prophet ever did, sort of "held on" to the throne," but did not cross the line beyond the tenth level.
(א) דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם והזכירה בהקמת המשכן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם וכמו שאמרו רבותינו (סוטה לז) במקדש בשם המפורש ובמדינה בכנויו במקדש היו אומרים אותה ברכה אחת ובגבולין שלש ברכות כי הברכה במקדש מיוחדת בשם המיוחד:
- Chizkuni, Bamidbar 6:23-27
- Since both the nazir and the Kohen have a degree of Kedusha, the passages describing their duties are juxtaposed.
- The phrase of "v'samu et sh'mi" specifies that G-d provides the benediction's power, and the chanters are merely the conduit.
- Talmud Bavli, M'gila 23a
- Three words for three readers on a yom zahav, five words for five readers on yom tov, seven words for seven readers on yom Shabbaton.
- Alternatively: Three for three guards of the door (II Kings 25:18), five for five officers who saw the king’s face (II Kings 25:19), seven for seven who advised a Persian emperor (Esther 1:14).
- Talmud Bavli, Sota 37b-38a
- The phrase "koh t'varchu" alludes to many requirements to follow when chanting Birkat Kohanim, including the requirement to pronounce the True Name whilst staffing the Beit HaMiqdash.
- Sforno, Bamidbar 6:27
- The commentary corroborates an earlier opinion, stating that the priests may not claim credit for the good fortune bestowed by the benediction; credit belongs to G-d alone.
- Akeidat Yitzchak, 44:2:9 & Ramban, Bamidbar 6:23
- Since the Shechina comes to rest on the nation (through the priests) in this passage, and on the Mishkan in the next, the two passages are juxtaposed.
The connection of Parashat ha-kohanim to the main theme of Sefer Bamidbar stems from the direction of its instruction: to the spiritual leaders of B'nei Yisra'el. The text reminds the kohanim that their purpose is to bless the nation to guide them on the proper path, and to channel light into their lives; for even during the darkest of times, the Light of the World stands firmly by His nation's side. And that message has borne us aloft throughout the ages, and now, when we have reclaimed our state, we still recite it, in private and in public, l'hodot u'lhallel l'shimcha hagadol.