(א) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ (ב) וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ (ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (יב) וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ (יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ (יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ (טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ (יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ׃ (יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ (יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ (כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ (כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כב) וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ (כד) וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ (כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ (כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה׃
(1) About that time Judah left his brothers and camped near a certain Adullamite whose name was Hirah. (2) There Judah saw the daughter of a certain Canaanite whose name was Shua, and he married her and cohabited with her. (3) She conceived and bore a son, and he named him Er. (4) She conceived again and bore a son, and named him Onan. (5) Once again she bore a son, and named him Shelah; he was at Chezib when she bore him. (6) Judah got a wife for Er his first-born; her name was Tamar. (7) But Er, Judah’s first-born, was displeasing to the LORD, and the LORD took his life. (8) Then Judah said to Onan, “Join with your brother’s wife and do your duty by her as a brother-in-law, and provide offspring for your brother.” (9) But Onan, knowing that the seed would not count as his, let it go to waste whenever he joined with his brother’s wife, so as not to provide offspring for his brother. (10) What he did was displeasing to the LORD, and He took his life also. (11) Then Judah said to his daughter-in-law Tamar, “Stay as a widow in your father’s house until my son Shelah grows up”—for he thought, “He too might die like his brothers.” So Tamar went to live in her father’s house. (12) A long time afterward, Shua’s daughter, the wife of Judah, died. When his period of mourning was over, Judah went up to Timnah to his sheepshearers, together with his friend Hirah the Adullamite. (13) And Tamar was told, “Your father-in-law is coming up to Timnah for the sheepshearing.” (14) So she took off her widow’s garb, covered her face with a veil, and, wrapping herself up, sat down at the entrance to Enaim, which is on the road to Timnah; for she saw that Shelah was grown up, yet she had not been given to him as wife. (15) When Judah saw her, he took her for a harlot; for she had covered her face. (16) So he turned aside to her by the road and said, “Here, let me sleep with you”—for he did not know that she was his daughter-in-law. “What,” she asked, “will you pay for sleeping with me?” (17) He replied, “I will send a kid from my flock.” But she said, “You must leave a pledge until you have sent it.” (18) And he said, “What pledge shall I give you?” She replied, “Your seal and cord, and the staff which you carry.” So he gave them to her and slept with her, and she conceived by him. (19) Then she went on her way. She took off her veil and again put on her widow’s garb. (20) Judah sent the kid by his friend the Adullamite, to redeem the pledge from the woman; but he could not find her. (21) He inquired of the people of that town, “Where is the cult prostitute, the one at Enaim, by the road?” But they said, “There has been no prostitute here.” (22) So he returned to Judah and said, “I could not find her; moreover, the townspeople said: There has been no prostitute here.” (23) Judah said, “Let her keep them, lest we become a laughingstock. I did send her this kid, but you did not find her.” (24) About three months later, Judah was told, “Your daughter-in-law Tamar has played the harlot; in fact, she is with child by harlotry.” “Bring her out,” said Judah, “and let her be burned.” (25) As she was being brought out, she sent this message to her father-in-law, “I am with child by the man to whom these belong.” And she added, “Examine these: whose seal and cord and staff are these?” (26) Judah recognized them, and said, “She is more in the right than I, inasmuch as I did not give her to my son Shelah.” And he was not intimate with her again.
אורח חיים בראשית לח:כד
הוציאוה ותשרף. הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות כאומרם בע"ז דף ל"ו, ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל אף על פי כן גזרו עליה, ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא. ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. ולפי דבריהם שאמרו (סוטה י:) ולא יסף לדעתה שלא פסק ממנה עוד הרי זה מגיד כי האב היה מיבם לכלתו:
Take her out and let her be burned!" The reason for this is that it is the prescribed penalty for adultery amongst the Gentiles as we know from Avodah Zarah 36. It is clear from there that even if the sin did not involve a sexual union forbidden by Biblical law either to Israelites or to Gentiles, the tribunal headed by Noach's son Shem appears to have legislated that a woman who was destined for her brother-in-law was liable to death if she had relations with someone else. As soon as Yehudah realised that he had been her partner, he knew she was free from that decree as it applied only to Gentiles amongst Gentiles, not to partners in a levirate union. Since a father-in-law was not culpable for sleeping with his Noachide daughter-in-law, no crime had been committed seeing Tamar was Jewish. Sotah 10 understands the words ולא יסף עוד לדעתה to mean that Yehudah did notdiscontinue being intimate with Tamar. This proves that their relationship had not been sinful, i.e. that the father of the deceased could legally perform the rite of the levirate marriage with his daughter-in-law.
אורח חיים בראשית לח:כו
צדקה ממני. לפי מה שכתבנו למעלה כי מה שפסקו דינה לשריפה היה לצד שבית דינו של שם גזרו על זנות הגוי אחר שנתגלה שעם יהודה זנתה היא יותר צדקת מיהודה כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ובחזקת גויה היתה ובא עליה ועבר על גזירת בית דינו של שם והוא אומרו צדקה ממני. וזה הוא שיעור הכתוב צדקה בדבריה וממילא צדקה בדינה ועוד לה שהיא יותר ממני בצדקות מטעם שכתבתי. ולא נתחייב יהודה על הודאתו שבא עליה בחזקת גויה כיון שכפי האמת לא גויה היתה, ודבר זה דומה למתכוין לאכול חתיכת חלב ועלה בידו חתיכת שומן.
ואם תאמר סוף כל סוף בשעת מעשה שבחזקת גוי' בא עליה למה עבר על גזירת בית דין. לזה כבר תרצו רז"ל (ב"ר פ' פ"ה) כי מה' מצעדי גבר ותקן עלילות להוציא לאור תעלומות. וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת ויחי בפסוק (מ"ט ט') גור אריה וגו':
"She is more righteous than I." As we have already mentioned the death penalty which had first been decreed upon Tamar was a man-made ordinance applicable to certain sexual offences by the Gentiles. Inasmuch as it was revealed that Tamar's partner had been Yehudah this made her more righteous than Yehudah. Tamar had known all along that she was permitted to sleep with Yehudah, whereas Yehudah, who had not known who she was at the time, had merely been fortunate that she had not been forbidden to him under existing regulations. The verse also means that Tamar had not only been righteous in the manner in which she conducted her defence, but had also been righteous in her conduct. Legally speaking, the episode is comparable to someone who intends to eat forbidden fat but who is fortunate enough to have exchanged the forbidden fat for some which is permitted.
Should you question that at the time Yehudah was intimate with Tamar he thought that she was a Gentile; why then did he violate what he knew to be the local ordinance? Our rabbis have answered in Bereshit Rabbah 85,8 that G'd on occasion directs the steps of a man and corrects what was an evil intent in order that the end result should correspond to His plans. [This seems to mean that though Yehudah would have slept with any harlot at that moment when he felt a sexual urge, G'd directed that the woman he did in fact sleep with was ritually pure and permissible. Ed.] The Midrash rationalises this by referring to the line of kings that were to emanate from Yehudah.
בראשית רבה פח:א
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (ירמיה כט, יא): כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת, שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה. (ישעיה סו, ז): בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, קֹדֶם שֶׁלֹא נוֹלַד מְשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרַיִם.
בראשית רבה פח:ח
וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה (בראשית לח, טו), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר זַבְדָא צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר עַצְמוֹ בַּאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וּבִקְרוֹבוֹתָיו שֶׁלֹא יִכָּשֵׁל בְּאַחַת מֵהֶם, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִיהוּדָה, וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וגו', לָמָּה (בראשית לח, טו): כִּי כִּסְתָה אֶת פָּנֶיהָ עַד שֶׁהִיא בְּבֵית חָמִיהָ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, לֹא הִשְׁגִּיחַ כֵּיוָן שֶׁכִּסְּתָה פָנֶיהָ, אָמַר אִלּוּ הָיְתָה זוֹנָה הָיְתָה מְכַסָּה פָנֶיהָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה, אָמַר לוֹ, יְהוּדָה, הֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ מֵהֵיכָן מְלָכִים עוֹמְדִים, מֵהֵיכָן גְּדוֹלִים עוֹמְדִים. (בראשית לח, טז): וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹא בְטוֹבָתוֹ.
שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו ה'תשי"ד
טו. בפרשת השבוע70 מסופר אודות לידת פרץ – שמשיח הוא מבני בניו – ע"י
מעשה יהודה ותמר. ועד"ז מצינו בנוגע לישי אבי דוד – שישי חשב שבא על שפחתו כו'71. וטעם הדבר שהוצרך להיות באופן כזה – כדי להוציא את הנשמות של דוד ומשיח מהקליפות, שלא היו מניחים אותם לצאת, ולכן הוצרך להיות באופן שיחשבו שיש להם חלק ונחלה כו'72. אמנם, מצדה של תמר – הי' זה ענין של מסירת נפש, שהרי תמר "היתה צנועה בבית חמי'"73, ואעפ"כ מסרה נפשה בשביל להמשיך נשמת משיח.ונקודת הענין – שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.
טז. ועד"ז מצינו אצל פינחס – פינחס זה אליהו74, מבשר הגאולה75:
פינחס שהרגו לזמרי – הניח עצמו הצדה, ומסר נפשו לקנא קנאת ה' ("בקנאו את קנאתי גו'"76), ולכן, גם בשעה שנתעלמה הלכה ממשה רבינו77, זכה פינחס לכוין אל ההלכה לאמיתתה, שהרי אף ש"הבא לימלך אין מורין לו", הרי כן היא ה"הלכה"78. והענין בזה – שמצד הנשמה רצונו של כאו"א מישראל לקיים את רצון הבורא79, ומצד הנשמה אין מקום לענין של טעות כו', אלא שכאשר ישנם פניות אישיות, הרי זה מעלים על הנשמה. אבל כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שאינו חושב על עצמו כלל, ומתמסר לגמרי לקיים ולמלא רצון הבורא – כפי שצריך להיות מצד הנשמה – אזי בודאי יכוין אל האמת80. ומצד מסירת נפשו – "הנני נותן לו את בריתי שלום"81, ונעשה הענין ד"פנחס זה אליהו", שיבוא ויבשר לבנ"י בשורת הגאולה ע"י משיח – כי, כאמור, בשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא.
יז. וכיון שבשביל גילוי המשיח יש צורך בענין של מס"נ דוקא, הרי מובן, שכללות ענין העבודה – שתכליתה הוא ביאת המשיח – צריכה להיות מתוך מס"נ.
והענין בזה – שתכלית הכוונה בבריאת העולם הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים82, והרי ענין זה יושלם בביאת המשיח.
וזהו שאמרו רז"ל83 על הפסוק84 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח" – שהענין דרוחו של משיח ישנו כברמתחילת הבריאה, כיון שזוהי תכלית כוונת הבריאה.
ולכן, כללות ענין העבודה, ובפרט בכל זמן משך הגלות, צריכה להיות מתוך מס"נ, היינו, להניח את עצמו הצדה, ולעבוד את ה' באופן של אתכפיא וקבלת עול – כי, לגילוי המשיח באים ע"י מסירת נפש דוקא.
וזהו גם הביאור בהמדובר בי"ט כסלו85, שהאל"ף בי"ת של חסידות הו"ע הנחת עצמותו, אתכפיא וקבלת עול,– דלכאורה, הי' צריך להיות סדר העבודה באופן שתחילה תהי' עבודתו ע"פ שכלו ורצונו, ליתן גם לו תפיסת מקום ("מ'זאָל אים אויך געבן אַן אָרט"), ואח"כ ידרשו עבודה נעלית יותר, באופן של הנחת עצמותו. ואעפ"כ, מיד בתחלת העבודה תובעים לכל לראש ("נאָך איידער וואָס ווען") אתכפיא וקבלת עול, "ברעכן זיך און ניט טאָן וואָס עס ווילט זיך", ואדרבה, "טאָן וואָס עס ווילט זיך ניט" –כי, המכוון בכל עניני העבודה הו"ע המס"נ, שדוקא עי"ז זוכים לגילוי אורו של משיח צדקנו, במהרה בימינו.
**********
70) לח, כט.
71) ראה עשרה מאמרות מאמר חקו"ד ח"ג פ"י – הובא בלקו"ת ס"פ ברכה (ק, א).
72) ראה ש"ך עה"ת פרשתנו עה"פ. דרמ"צ לב, ב. ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך דוד ע' קמב ואילך. וש"נ.
73) פרש"י שם, כו.
74) נסמן באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג ע' קס.
75) פרש"י בחוקותי כו, מב. ועוד.
76) פינחס כה, יא.
77) סנהדרין פב, א. פרש"י בלק כה, ו.
78) סנהדרין שם.
79) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
80) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 63.
81) פינחס כה, יב.
82) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
83) ב"ר פ"ב, ד. רפ"ח.
84) בראשית א, ב.
85) סעיף מ (לעיל ע' 264).
דרך מצותיך איסור עבודת כהן בעל מום וכניסתו להיכל לא, א-לא, ב
והנה מפני שהבירורים שהמל' מבררת הוא להפריד הטוב מן הרע הגמור וע"כ המברר מוכרח להתלבש בהמתברר א"כ מובן שזהו ירידה גדולה לה לירד בבי"ע ולהתלבש בהיכלות החיצוני' וז"ס מיעוט הירח הנ"ל, אך ענין הפגימו הוא סוד כמוס כי הנה ענין בירור זה הרי הוא מלחמה עצומה עם הקליפות להוציא מהם חיותם שכשמוציאים הטוב מהם מתים כמ"ש בס' הגלגולים פ"ב באריכות שאין להם שום קיום זולתי הטוב המובלע בהם שמחי' אותם כו' ולזאת מוסרים נפשם ממש לחטוף ניצוצי קדושה ע"י כל תחבולות שאפשר כגון להחטיא האדם וכיוצא וכמ"ש לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו' ל') ומכ"ש שמתאמצי' ביותר שלא להוציא מהם מה שחטפו כבר ולכן נקראת המל' אשת חיל ללחום מלחמת ה' להוציא בלעם מפיו וכל זיני קרבא אפקיד בידהא, והנה יש אופן במלחמה הגשמי' שלפעמים מוכרח הא' להניח א"ע מוכה קצת ביד השני עד שירדוף אחריו והוא תחבולה עצומה וחכמה עמוקה כדי להוציאו אל מקום טוב ורחב עד שאח"כ יכהו ויחרימהו מכל וכל עד בלתי השאיר לו שריד ואם לא הי' מניח א"ע מוכה בתחלה לא הי' יכול לעשות לו מאומה ונמצא שבאמת מתחלה השונא מכה בו ג"כ ומאבד כמה אנשי חיל אך זהו לרעתו כדי להשמידו אח"כ לגמרי, כמ"כ יובן הנמשל למעלה במלחמת ה' שז"ס גלות השכינה כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם (מגילה כ"ט א' ע"ש) ממש בגלות ביד אותו השר עד שמוכרחת להשפיע לו חיות וגדולה והחיות הזה הוא בסוד גלות ממש בו דהיינו מה שמחי' רע גמור הנפרד ועושה היפוך רצון ה' בתכלית ובאמת שבשעת הגלות הוא צער גדול לשכינת עוזו ית' להוריד החיות במקום אשר שנא ה' אבל כ"ז הוא תחבולה נפלאה כדי שאח"כ יוציאו החיות מן השר ההוא גם ממה שהי' אצלו מכבר בשבה"כ ואז יאבד לגמרי וז"ס בסאסאה בשלחה (ישעי' כ"ז ח') כשנתמלא סאתו וכתי' כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית ט"ו ט"ז) (ואע"פ שאין המשל דומה לנמשל שבמשל אין הא' יכול להשמיד את הב' עד שמוכרח להניח א"ע מוכה קצת משא"כ למעלה שביכולת ה' להשמידם ולאבדם כרגע מבלי שום תת יניקה להם דהיינו ע"י שיסלק החיות מהם אבל מ"מ כך רצונו להעמיד הדבר ע"פ המשפט שלא לאבדם בלי טענה כו' כדי שיהיה מי שיתבע הדין כמ"ש בגלגולים שם), והנה ענין גלות השכינה הוא סוד פגימו דסיהרא שהחיצונים יונקים ממדת מלכותו ית' אך היניקה הזאת אינה מפנימיותה כ"א מבחי' החיצונית בלבד מבחי' עור דנוק' ולא מבשר גידי' ועצמות וענין העור הוא בחי' אותיות ולבושים בלבד וכלבוש תחליפם וכמ"ש במ"א בביאור למאמר זה ע"ש וכנ"ל במשל המלחמה שכשהא' מניח קצת להכות מחנהו הוא מניח להכות היותר חלשים ופחותים שבאנשי המלחמה אשר לא יצלחו כו' וכן הוא למעלה שמניחים להם יניקה מן החיצוני' דחיצוני' וכמו שמצינו במאמר הקב"ה למשה במצרים בילדים שהיו מניחים בחומה קוצים אני מכלה (ברש"י סנהדרין ק"א ב') והמופת בזה הי' מיכה שהוציאו מן החומה ועשה מה שעשה כו' אך גם זה הוא בשביל הריוח הנפלא שאח"כ יוציאו מהם הניצוצים היקרים שלפני האצילות מה שחטפו משבה"כ וז"ס מעשה יהודה ותמר שהוא ג"כ הנחת מקום קצת ליניקת הסט"א כדי שיוציאו מהם בכוונתם לש"ש (כדאי' בזהר אחרי) את משיח ומלכי ב"ד שהוא המשפחה היקרה שחפץ ה' בהם וכמה נביאים יצאו ג"כ ממנה כו' (אך אחר שניתנה התורה אסור לעשות כן אם לא כשיאמר נביא לפי שעה חללו שבת וכמעשה דאליהו בבמה בחוץ שהוא ג"כ ע"ד הנ"ל שמניחים קצת בשביל ריוח הרבה וז"ס שבת דחויה ולא הותרה וכן טומאה דחויה בצבור (יומא ו' ב') כמ"ש הרמב"ם וכס"מ פ"ב מהל' שבת):