ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה
It was taught: all the laws of mourning are applicable on the ninth of Av - one is forbidden to eat, to drink, to wash, to wear [leather] shoes and to have sexual relations. One may not read the Torah, the Prophets or the Writings, nor read Mishna, Talmud, Midrash, Halacha or Aggada -- yet one may read in a place not normally used for reading, or learn in a place not normally used for learning, and one reads the kinnot, the book of Job and the harsh sections of Jeremiah.
יומא ט ע"ב
מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
Yoma 9b
Why was the first Temple destroyed? Because of three things: idol worship, sexual immorality and murder. But the second Temple, when the people were engaged in the study of Torah and fulfilled the commandments and performed acts of kindness, why was that destroyed? Because of sinat chinam, baseless hatred. From this we learn that sinat chinam is considered equal to the three sins of idol worship, sexual immorality and murder.
גיטין נ"ה ע"ב - נ"ו ע"א
דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
Gittin 55b - 56a
The destruction of Jerusalem came through a Kamza and a Bar Kamza in this way. A certain man had a friend Kamza and an enemy Bar Kamza. He once made a party and said to his servant, Go and bring Kamza. The man went and brought Bar Kamza. When the man [who gave the party] found him there he said, See, you tell tales about me; what are you doing here? Get out. Said the other: Since I am here, let me stay, and I will pay you for whatever I eat and drink.
He said, I won't. Then let me give you half the cost of the party. No, said the other. Then let me pay for the whole party. He still said, No, and he took him by the hand and put him out. Said the other, Since the Rabbis were sitting there and did not stop him, this shows that they agreed with him. I will go and inform against them, to the Government. He went and said to the Emperor, The Jews are rebelling against you. He said, How can I tell? He said to him: Send them an offering and see whether they will offer it [on the altar]. So he sent with him a fine calf. While on the way he made a blemish on its upper lip, or as some say on the white of its eye, in a place where we [Jews] count it a blemish but they do not. The Rabbis were inclined to offer it in order not to offend the Government. Said R. Zechariah b. Abkulas to them: People will say that blemished animals are offered on the altar. They then proposed to kill Bar Kamza so that he should not go and inform against them, but R. Zechariah b. Abkulas said to them, Is one who makes a blemish on consecrated animals to be put to death? R. Johanan thereupon remarked: Through the humility of R. Zechariah b. Abkulas our House has been destroyed, our Temple burnt and we ourselves exiled from our land.
גיטין נ"ו
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא א"ל נקוט נפשך בקצירי וליתי כולי עלמא ולישיילו בך ואייתי מידי סריא ואגני גבך ולימרו דנח נפשך וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא עביד הכי נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר כי מטו לפיתחא בעו למדקריה אמר להו יאמרו רבן דקרו בעו למדחפיה אמר להו יאמרו רבן דחפו פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא א"ל מיחייבת תרי קטלא חדא דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי א"ל דקאמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב (ישעיהו י, לד) והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' (ירמיהו ל, כא) והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן [...] אתי פריסתקא עליה מרומי אמר ליה קום דמית ליה קיסר ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא [...] אמרי לך אמר ליה מיזל אזילנא ואינש אחרינא משדרנא אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי
Gittin 56a - 56b
The biryonim were then in the city. The Rabbis said to them: Let us go out and make peace with them [the Romans]. They would not let them, but on the contrary said, Let us go out and fight them. The Rabbis said: You will not succeed. They then rose up and burnt the stores of wheat and barley so that a famine ensued. [...]
Abba Sikra, the head of the biryoni in Jerusalem, was the son of the sister of Rabban Johanan b. Zakkai. [The latter] sent to him saying, Come to visit me privately. When he came he said to him, How long are you going to carry on in this way and kill all the people with starvation? He replied: What can I do? If I say a word to them, they will kill me. He said: Devise some plan for me to escape. Perhaps I shall be able to save a little. He said to him: Pretend to be ill, and let everyone come to inquire about you. Bring something evil smelling and put it by you so that they will say you are dead. Let then your disciples get under your bed, but no others, so that they shall not notice that you are still light, since they know that a living being is lighter than a corpse. He did so, and R. Eliezer went under the bier from one side and R. Joshua from the other. When they reached the door, some men wanted to put a lance through the bier. He said to them: Shall [the Romans] say. They have pierced their Master? They wanted to give it a push. He said to them: Shall they say that they pushed their Master? They opened a town gate for him and he got out.
When he reached the Romans he said, Peace to you, O king, peace to you, O king. He [Vespasian] said: Your life is forfeit on two counts, one because I am not a king and you call me king, and again, if I am a king, why did you not come to me before now? He replied: As for your saying that you are not a king, in truth you are a king, since if you were not a king Jerusalem would not be delivered into your hand [...] As for your question, why if you are a king, I did not come to you till now, the answer is that the biryoni among us did not let me. [...]
At this point a messenger came to him from Rome saying, Up, for the Emperor is dead, and the notables of Rome have decided to make you head [of the State]. [...]He said; I am now going, and will send someone to take my place. You can, however, make a request of me and I will grant it. He said to him: Give me Yavneh and its scholars, and the family of Rabban Gamaliel, and physicians to heal R. Zadok.
R. Joseph, or some say R. Akiba, applied to him the verse, '[God] turneth wise men backward and maketh their knowledge foolish'. He ought to have said to him; Let them [the Jews] off this time. He, however, thought that so much he would not grant, and so even a little would not be saved.
(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃ (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃ (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃ (ח) וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃ (י) וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה' הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃ (יא) קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ (יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃ (יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ (יד) וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃ (טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃ (טז) גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ (יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃ (יח) וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃ (יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃ (כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃ (כא) וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃
3 Jacob sent messengers on ahead to Esau, who lived in the land of Seir, also known as Edom. 4 Jacob told them to say to Esau, “Master, I am your servant! I have lived with Laban all this time, 5 and now I own cattle, donkeys, and sheep, as well as many slaves. Master, I am sending these messengers in the hope that you will be kind to me.”
6 When the messengers returned, they told Jacob, “We went to your brother Esau, and now he is heading this way with four hundred men.”
7 Jacob was so frightened that he divided his people, sheep, cattle, and camels into two groups. 8 He thought, “If Esau attacks one group, perhaps the other can escape.”
9 Then Jacob prayed:
You, Lord, are the God who was worshiped by my grandfather Abraham and by my father Isaac. You told me to return home to my family, and you promised to be with me and make me successful. 10 I don’t deserve all the good things you have done for me, your servant. When I first crossed the Jordan, I had only my walking stick, but now I have two large groups of people and animals. 11 Please rescue me from my brother. I am afraid he will come and attack not only me, but my wives and children as well. 12 But you have promised that I would be a success and that someday it will be as hard to count my descendants as it is to count the stars in the sky.
13 After Jacob had spent the night there, he chose some animals as gifts for Esau: 14-15 two hundred female goats and twenty males, two hundred female sheep and twenty males, thirty female camels with their young, forty cows and ten bulls, and twenty female donkeys and ten males.
16 Jacob put servants in charge of each herd and told them, “Go ahead of me and keep a space between each herd.” 17 Then he said to the servant in charge of the first herd, “When Esau meets you, he will ask whose servant you are. He will want to know where you are going and who owns those animals in front of you. 18 So tell him, ‘They belong to your servant Jacob, who is coming this way. He is sending them as a gift to his master Esau.’”
19 Jacob also told the men in charge of the second and third herds and those who followed to say the same thing when they met Esau. 20 And Jacob told them to be sure to say that he was right behind them. Jacob hoped the gifts would make Esau friendly, so Esau would be glad to see him when they met. 21 Jacob’s men took the gifts on ahead of him, but he spent the night in camp.
רש"י על בראשית ל"ב ט': התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה.
Rashi's commentary on verse 9: "He prepared himself for the conflict in three ways. He gave gifts, he prayed, and he prepared for war."
מדרש הבאור כת"י (תורה שלמה): הוא שאמרו חכמים מחנפין לרשע מפני דרכי שלום
Midrash Habe'ur: "From this our sages taught - one flatters an evildoer, for the sake of peace."
ספרי במדבר ס"ט: אמר רבי שמעון בן-יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא .
שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו.
Sifri Bamidbar 69: Rabbi Shimon bar Yochai said: It is an absolute fact ("halacha") that Esau hates Jacob, but in that moment his mercy overcame him and he kissed him wholeheartedly.
(א) וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ (ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ (ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס) (ה) וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃ (ז) וְלָ֣מָּה תנואון [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה' (ח) כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (ט) וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה' (י) וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃ (יא) אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃ (יב) בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י ה' (יג) וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה' בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י ה' (יד) וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה' אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (טו) כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (ס) (טז) וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ (יז) וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (יח) לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ (יט) כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (פ) (כ) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י ה' לַמִּלְחָמָֽה׃ (כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י ה' עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃ (כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י ה' וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י ה' (כג) וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַה' וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃
32 The tribes of Reuben and Gad owned a lot of cattle and sheep, and they saw that the regions of Jazer and Gilead had good pastureland. 2 So they went to Moses, Eleazar, and the other leaders of Israel and said, 3-4 “The Lord has helped us capture the land around the towns of Ataroth, Dibon, Jazer, Nimrah, Heshbon, Elealeh, Sebam, Nebo, and Beon. That’s good pastureland, and since we own cattle and sheep, 5 would you let us stay here east of the Jordan River and have this land as our own?”
6 Moses answered: You mean you’d stay here while the rest of the Israelites go into battle? 7 If you did that, it would discourage the others from crossing over into the land the Lord promised them. 8 This is exactly what happened when I sent your ancestors from Kadesh-Barnea to explore the land. 9 They went as far as Eshcol Valley, then returned and told the people that we should not enter it. 10 The Lord became very angry. 11 And he said that no one who was twenty years or older when they left Egypt would enter the land he had promised to Abraham, Isaac, and Jacob. Not one of those people believed in the Lord’s power, 12 except Caleb and Joshua.[a] They remained faithful to the Lord, 13 but he was so angry with the others that he forced them to wander around in the desert forty years. By that time everyone who had sinned against him had died. 14 Now you people of Reuben and Gad are doing the same thing and making the Lord even angrier. 15 If you reject the Lord, he will once again abandon his people and leave them here in the desert. And you will be to blame!
16 The men from Reuben and Gad replied:
Let us build places to keep our sheep and goats, and towns for our wives and children, 17 where they can stay and be safe. Then we’ll prepare to fight and lead the other tribes into battle. 18 We will stay with them until they have settled in their own tribal lands. 19 The land on this side of the Jordan River will be ours, so we won’t expect to receive any on the other side.
20 Moses said: You promised that you would be ready to fight for the Lord. 21 You also agreed to cross the Jordan and stay with the rest of the Israelites, until the Lord forces our enemies out of the land. If you do these things, 22 then after the Lord helps Israel capture the land, you can return to your own land. You will no longer have to stay with the others. 23 But if you don’t keep your promise, you will sin against the Lord and be punished
The negotiation between Moses and the two tribes in our Parshah follows closely the principles arrived at by the Harvard Negotiation Project, set out by Roger Fisher and William Ury in their classic text, Getting to Yes. Essentially, they came to the conclusion that a successful negotiation must involve four processes:
- Separate the people from the problem. There are all sorts of personal tensions in any negotiation. It is essential that these be cleared away first, so that the problem can be addressed objectively.
- Focus on interests, not positions. It is easy for any conflict to turn into a zero-sum game: if I win, you lose. If you win, I lose. That is what happens when you focus on positions and the question becomes, “Who wins?” By focusing not on positions but on interests, the question becomes, “Is there a way of achieving what each of us wants?”
- Invent options for mutual gain. This is the idea expressed halakhically as zeh neheneh ve-zeh neheneh, “both sides benefit.” This comes about because the two sides usually have different objectives, neither of which excludes the other.
- Insist on objective criteria. Make sure that both sides agree in advance to the use of objective, impartial criteria to judge whether what has been agreed has been achieved. Otherwise, despite all apparent agreement, the dispute will continue, both sides insisting that the other has not done what was promised.
[Rabbi Jonathan Sacks, chabbad.org]
(יז) כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי.
(17) Every argument that is [for the sake of] heaven's name, it is destined to endure. But if it is not [for the sake of] heaven's name -- it is not destined to endure. What [is an example of] an argument in the name of heaven? The argument of Hillel and Shammai.
(ד) אף על פי שאלו [אוסרין ואלו מתירין, אלו] פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.
(4) Even though these [one school] prohibit and these [the other school] permit, these disqualify and these allow, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel [refrain from marrying women] from Beit Shammai. [With regard to] purity and impurity where these ruled [a matter] pure and these ruled [it] impure, they did not refrain from using [utensils] the other deemed pure. [The Gemarah adds:] This is to teach you that they showed love and friendship towards one another, thus putting into practice the scriptural text, “Love ye truth and peace.” (Zech. 8:16)
נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל
They [Beit Shammai] thrust a sword into the study house and declared: “Whoever
wants to enter may enter, but no one may leave!” And on that day Hillel sat in
submission before Shammai, like one of the disciples, and it was as wretched for
Israel as the day on which the [golden] calf was made. [The Tamud Yerushalmi adds:] The students of Beit Shammai stood below them and they began to slaughter the students of Beit Hillel. It was taught: Six of them ascended and the others stood over them with swords and lances.
ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד
וְדַע, כִּי מַחֲלקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל כִּי בְּלא זֶה הָיָה הַכּל אֵין סוֹף, וְלא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" וְכוּ'. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶחָד לא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁך עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְדַבֵּר הַכּל הֵם רַק בִּשְׁבִיל בְּרִיאַת הָעוֹלָם שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יָדָם בְּתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁבֵּינֵיהֶם כִּי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים בּוֹרְאִים אֶת הַכּל עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם "וְלֵאמר לְצִיּוֹן עַמִּי אַתָּה" 'אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי, מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי אַף אַתֶּם כֵּן' .
Likutei Moharan I:64
Know this: that disagreement [machloket] is analogous to the creation of the world, which consisted of creating an empty space, as we have shown. For were it not so, everything would be infinitely divine [ein sof], and there would be no space left for the world. Therefore, He contracted the light to the sides, and an empty space was left in which the world could be created, with all its time and spatial dimensions, all done by the act of speech - as it is written: “By the word of God were the heavens made, etc.” [Psalms 33]. So too is the case with disagreement, for if all the scholars were united, there would be no creation of the world. It is only when there is disagreement between them, and they divide and each draws to one side, a space is created between them which is analogous to the empty space and the contraction of the lights, by the which the world itself was created by the act of speech, as we have shown. And all the arguments they each use are only in order to allow the world to be created by them [...] just as [God] created the heaven and the earth with words, so too can [scholars]!
(ז) שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:
There are seven things that characterize a boor, and seven that characterize a wise man. A wise man does not speak before one who is greater than him in wisdom or age. He does not interrupt his fellow's words. He does not hasten to answer. His questions are on the subject and his answers to the point. He responds to first things first and to latter things later. Concerning what he did not hear, he says "I did not hear." He concedes to the truth. With the boor, the reverse of all these is the case.