(ב) על הלחם מברך:
בָּרוּךְ אַתָּה יְ‑יָ אֱ‑לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:
(2) Blessed are you, Lord our G-d, Ruler of the universe, who brings forth bread from the earth.
(ב) משרשי המצוה. הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכלת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורד, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת הענין, כי כבר הגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה, יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.
(ג) ידוע הדבר ומפרסם, כי השם ברוך הוא, פועל כל הנמצא וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו, רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המבדך, ומברך יכלל כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבתינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו, ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עשר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תאר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות...
(2) From the roots of the commandment, [there is a need to] preface that, have I not told you, my son in what has preceded, that all glory, all majesty, all the good, all wisdom, all power and blessing are of God, blessed be He. And the words of people and all of their deeds - whether good or bad - will not add or subtract [from Him]. Hence you must distinguish that in our always saying in the blessings, "Blessed are You, God," or [in our saying,] "May He be blessed," the understanding is not as it seems, to add blessing to the One who does need any addition, God forbid. As He is the Master over everything and over all the blessing; He renews them and creates them and emanates great abundance from them when His good will is [present] there. Therefore, we must search what is the intention of the matter and not expend our time in that with which we are always involved without any understanding at all...
we shall say that the matter of the blessing that we say in front of Him is only a mention to arouse ourselves through the words of our mouths that He is the blessed One, and the blessed One that contains all of the goodnesses. And through this good arousal of ourselves and the designation of our thoughts to admit to Him that all of the goodnesses are included in Him and He is the King over them, to send them to all that He desires, we merit through this good action to bring from His blessings upon us...And it comes out according to the premise [created by] this reason that "blessed" is an adjective, meaning to say it is an admission to Him that He contains all of the blessings.
(ב) וע"ד הפשט בענין הזה אין הברכות צורך הגבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו וכל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ואין מציאותם אלא ממציאותו והכל צריכין לו, ומציאותו תספיק בעצמה לא יצטרך לזולתו כלל ... אין התועלת והריבוי כי אם אלינו כי מי שמברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא ית' המציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה מתברכת והפירות מתרבין...: ומה שתקנו חכמים לשון הברכה נגלה ונסתר. כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר קרוב ורחוק מצד השכל נסתר ורחוק מצד עצמו, וכדי לשמוע העיקר הזה תקנו לנו נוסח הברכה בלשון נגלה ונסתר ברוך אתה ה' מורה על נגלה, ואשר קדשנו וצונו מורה על נסתר. ואפשר לנו להביא בזה המשל מן השמש שאין לנו תחבולות לדבר מן הבורא יתעלה אלא בדרך משל שנברא מנבראיו, והוא שהשמש אפשר לו לאדם להשיגו מצד עיגולו ומצד שישכיל האדם בשכלו כי האור שלו תועלת לקיום העולם. אבל מצד עצמו והילת אורו אי אפשר לו להשיגו כי אם יסתכל בו יכהה מאור עיניו:
Making blessings is not to satisfy a need of God; rather, they are for the benefit of man, for He is the source of all blessings, all blessings and existence stem from Him , and none of their praises are truly sufficient... And regarding the fact that the Sages coined the wording of the blessing in both second- and third- person, their intention was that a person should be cognizant of the fact that God is at one time both near and distant [meaning that while God's existence is eminently clear, we can not grasp His essence]...
היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבת' דמתא מחסיא דהע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום
Rabbi Meir taught that a person is obligated to make one hundred blessings daily, and based this ruling loosely on Biblical verses [but the actual time and basis for the enactment was unclear]. Rabbi Natronai Gaon responded that King David was the one who enacted the practice in response to a plague which was devastating the Jewish people...
וכשהוא נוטל ידיו או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרף אף ה' בעמו ושלח לנו את עבדו ישעיהו ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה אמר הקדוש ברוך הוא לישעיהו ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותם לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעים ומברכים ברכת המוציא שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם אך בעת שהן מברכין אינן מתכוונים לברכני.
A person should not serve God by rote, and just expel words from his mouth thoughtlessly, for such a behavior angers God... We find that God complained to the prophet Isaiah that the service to Him was only being done superficially... For example, when they pray to me, it is only being done by rote, and when they make the blessings before eating, they do not truly intend to bless Me...
(ג) ספר שני. אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטווינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזוכרו תמיד – כגון קרית שמע, ותפילה, ותפילין, וברכות; ומילה בכלל, לפי שהיא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן. וקראתי שם ספר זה ספר אהבה.
(3) SECOND BOOK. I include in it all the precepts which are to be continuously observed, and which we have been bidden to keep, in order that we may always love God and be ever mindful of Him. Such precepts are the recital of the Shema and of prayers, the wearing of phylacteries, the recital of the blessings. Included in this group is the rite of Circumcision, because this is a sign in our flesh, serving as a constant reminder, even when phylacteries and fringes of the garment, etc. are not being worn. I have called this book: The Book of Love.
(יג) (יג) אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה שֶּׁיַּחֲזִיק עֲרֵבוּתוֹ וְיִקְבָּעֶנּוּ וְיוֹסִיף לוֹ עֲרֵבוּת עַל עֲרֵבוּת, שֶׁיְּבָרֵךְ תָּמִיד עַל כָּל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וּמַה שֶׁמּוֹצְאוֹ מִמֶּנּוּ.
(יד) (יד) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה, וְהַבְּרָכוֹת טֹרַח יָתֵר.
(טו) (טו) אָמַר הֶחָבֵר: הֲלֹא הָאָדָם הַשָּׁלֵם יוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּסֻפַּק בְּהַרְגָּשַׁת הַהֲנָאָה בְּמַה שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה מֵהַתִּינוֹק וְהַבְּהֵמָה, כַּאֲשֶׁר הַבְּהֵמָה יוֹתֵר רְאוּיָה לַהֲנָאָה מֵהַצֶּמַח אַף עַל פִּי שֶׁהַצֶּמַח נִזּוֹן תָּמִיד.
(טז) (טז) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן הוּא לְיִתְרוֹן הַחוּשׁ וְהַהֶרְגֵּשׁ בַּהֲנָאָה, כִּי אִם הָיוּ מְבִיאִים אֶל הַשִּׁכּוֹר כָּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְהוּא בְעִנְיַן שִׁכְּרוּתוֹ, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִשְׁמַע הַנִּגּוּנִים וְיִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁיֶּאֱהַב וּתְחַבְּקֵהוּ אֲהוּבָתוֹ, וִיסֻפַּר לוֹ כָל זֶה כְּשֶׁיֵּרָפֵא מִשִּׁכְּרוּתוֹ, הָיָה דּוֹאֵג עַל זֶה וְיַחֲשׂב הַכֹּל הֶפְסֵד וְלֹא רֶוַח, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָאוּ לְיָדוֹ הַהֲנָאוֹת הָהֵם וְהוּא בְעִנְיָן שֶׁיַּרְגִּישׁ וְיִנְעַם בָּהֶם.
(יז) (יז) אָמַר הֶחָבֵר: הַהִזְדַּמְּנוּת לַהֲנָאָה וְהַרְגָּשָׁתָהּ, וְשֶׁיַּחֲשׁׂב בְּהֶעְדֵּרָהּ קֹדֶם לָכֵן, כּוֹפֵל הַהֲנָאָה. וְזֶה מִתּוֹעֶלֶת הַבְּרָכוֹת לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל בָּהֶם בְּכַוָּנָה וַהֲבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְצַיְּרוֹת מִין הַהֲנָאָה בַנֶּפֶשׁ וְהַשֶּׁבַח עָלֶיהָ לְמִי שֶׁחֲנָנָהּ וּכְבָר הָיָה מְזֻמָּן לְהֶעְדֵּרָהּ, וְאָז תִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בָהּ. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ', וּכְבָר הָיִיתָ מְזֻמָּן לָמוּת וְתוֹדֶה עַל שֶׁהֶחְיְיךָ, וְתִרְאֶה זֶה רֶוַח, וְיֵקַל בְּעֵינֶיךָ הֶחֳלִי וְהַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשַׁבְתָּ עִם נַפְשְׁךָ וְרָאִיתָ שֶׁרָוַחְתָּ עִם בּוֹרַאֲךָ, שֶׁאַתָּה רָאוּי לְהֵעָדֵר מִמְּךָ כָּל טוּב בְּטִבְעֲךָ כִּי עָפָר אַתָּה, וְהֵטִיב לְךָ בַּחַיִּים וְהַהֲנָאוֹת, וְתוֹדֶה עַל כֵּן, וּבְעֵת שֶׁיְּסִירֵם מִמְּךָ תּוֹדֶה וְתַעֲבֹד וְתֹאמַר: ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, וְתִהְיֶה נֶהֱנֶה כָל יָמֶיךָ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֵז הַדֶּרֶך הַזֶּה, אַל תַּחֲשׁׂב כִּי הֲנָאָתוֹ הֲנָאָה אֱנוֹשִׁית, אַךְ הֲנָאָה בַּהֲמִית אֵינֶנּוּ מְבִינָהּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ בַשִּׁכּוֹר. וְכֵן יַעֲלֶה הֶחָסִיד עַל לִבּוֹ עִנְיַן כָּל בְּרָכָה וְיָבִין הַכַּוָּנָה מִמֶּנָּה וּמַה שֶּׁהוּא נִתְלֶה בָהּ.
13. The Rabbi: His pleasure is strengthened and enhanced by the duty of saying blessings over everything he enjoys or which happens to him in this world.
(14) 14. Al Khazari: How can that be, are not the blessings an additional burden?
(15) 15. The Rabbi: Is it not beseeming that a perfect man should find more pleasure in that which he partakes than a child or an animal, just as an animal enjoys it more than does a plant though the latter is continually taking nourishment?
(16) 16. Al Khazari: This is so because he is favoured with the consciousness of enjoyment. If a drunken person were given all he desires, whilst being completely intoxicated, he would eat and drink, hear songs, meet his friends, and embrace his beloved. But if told of it when sober, he would regret it and regard it as a loss rather than a gain, since he had all these enjoyments whilst he was incapable of appreciating them.
(17) 17. The Rabbi: Preparing for a pleasure, experiencing it and looking forward to it, double the feeling of enjoyment. This is the advantage of the blessings for him who is used to say them with attention and devotion. They produce in his soul a kind of pleasure and gratitude towards the Giver. He was prepared to give them up; now his pleasure is all the greater, and he says: 'He has kept us alive and preserved us.' He was prepared for death, now he feels gratitude for life, and regards it as gain. Should sickness and death overtake thee, they will be light, because thou hast communed with thyself and seen that thou gainest with thy Lord. According to thy nature thou art well fitted to abjure enjoyment, since thou art dust. Now He has presented thee with life and desire; thou art grateful to Him. If He takes them away, thou sayest: 'The Lord has given, the Lord has taken.' (Job 1:21). Thus thy whole life is one enjoyment. Whoever is unable to pursue such a course, consider not his pleasure a human pleasure, but a brutish one, which he does not perceive, any more than the drunkard alluded to above. The Godly person fully grasps the meaning of each blessing, and knows its purpose in every connection.
Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1).