Katonti...
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
I am unworthy of all the kindness that You have so steadfastly shown Your servant: with my staff alone I crossed this Jordan, and now I have become two camps.
קטנתי מכל החסדים ומכל האמת נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו לשון רש"י ואיננו נכון בלשון הכתוב ועוד כי אמר אחרי כן ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך ועוד כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (לעיל לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם אבל "קטונתי" לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז ב) מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו וכן אמרו בבראשית רבה (עו ח) קטונתי רבי אבא אמר איני כדאי והחסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר והאמת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו ולא הבינותי דעת אונקלוס שתרגם מכל חסדין ומכל טבון והוא רגיל לתרגם חסד ואמת "טיבו וקשוט" (לעיל כד מט להלן מז כט) ואולי עושה חסדים הצלתו אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו ועשה אמת כל הטוב הזה שהיה לו כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת כי היא מגזרת אמנה כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם ( ז טז) ענין קיום לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו לג טז) כאשר אמר היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיהו טו יח)

KATONTI’ OF ALL THE MERCIES, AND OF ALL THE TRUTH. “My merits have diminished as a consequence of all the kindness and truth which You have already shown me. For this reason I am afraid lest I have become depraved by sin since the time You made these promises to me, and this may cause me to be delivered into the hand of Esau.” This is Rashi’s language. But it is not a correct interpretation because it does not fit into the language of the verse, [for katan refers to size, not quantity]. Furthermore, Jacob said afterwards, And Thou saidst: I will surely do thee good and make thy seed as the sand of the sea, but of what efficacy would this promise be if subsequent sin caused him to be deprived of it? Moreover, Jacob mentioned two promises which the Holy One, blessed be He, had made him — one in Beth-el, and one in Haran — and he first stated the promise given to him in Haran, O Eternal, who saidst unto me: Return unto thy country, and to thy kindred, and I will do to thee good, this being what was said to him when he was about to leave the house of Laban: Return unto the land of thy fathers, and to thy kindred, and I will be with thee. Now following this promise, G-d did not bestow good upon Jacob to account for all these mercies and truths of which Jacob mentioned that his merits should be diminished on account of them.
The word katonti rather means that he is too small to have been worthy of all the mercies which He had done for him. Likewise, How shall Jacob stand? for he is small, that is, too small to be able to bear all that was decreed against him. And so the Rabbis said in Bereshith Rabbah, “Katonti. Rabbi Abba said that it means ‘I am not worthy.’” Now hachasadim (the mercies) are the kindnesses which G-d did for him without having vowed to do them, and ha’emeth (the truth) is the kindness which He promised him and fulfilled. Jacob thus said that he was unworthy of G-d’s promising him and performing those kindnesses which He promised him, nor was he worthy of those other many kindnesses which He did for him without having promised to do them.
But I have not understood the opinion of Onkelos who translated, “from all the mercies and all the good,” when he is accustomed to translate chesed ve’emeth as “mercy and truth.” Perhaps Onkelos is rendering chasadim here as referring to Jacob’s rescue, that is, the many times He had saved him from his troubles. Onkelos rendered emeth as referring to all this good which Jacob possessed, for G-d had given him sons and daughters, wealth and belongings, and honor.
The correct interpretation appears to me to be that long-lasting kindnesses such as children and wealth are called emeth, which is from the root of emunah (faith), just as: ‘Vene’eman(and confirmed shall be) thy house and thy kingdom forever, which connotes assured existence; His bread shall be given, his waters ‘ne’emanim’ (shall be sure), just as the prophet said, Wilt thou indeed be unto me as a deceitful brook as waters that are not ‘ne’emanu’ (sure)?

ומכל האמת. ת״א ומכל טבון. ולא כתרגומו בכ״מ וקשוט. וע׳ ברמב״ן שפי׳ החסדים הקיימים יקראו אמת וכ״ה לשון המקרא וה׳ אלהים אמת אלהים חיים ומלך עולם ופי׳ ברבה פ׳ אמור דסוף המקרא מפרש מהו וה׳ אלקים אמת בשביל שהוא אלקים אמת ומלך עולם היינו שהוא נצחי וכמליצת הגמ׳ במס׳ שבת קושטא קאי. וכך הטוב שהוא ניצחי מיקרי אמת ואמר ליעקב דשתי טובות עשית עמדי היינו החסדים שהוא העושר ומכל האמת שבחרו להיות ממנו ומזרעו אומה הנבחרת להיות נצחי ולזה עצמו ת״א ומכל טבון הטוב שהוא אמת:
קטנתי וגו'. א"ר ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, א"ר חנין, מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת דמפרש קטנתי שנתמעטו זכיותי, ולכאורה צ"ע, דהא לשון זה אמר יעקב בדרך ענוה ואין בזה רמז מענין התמעטות הזכיות, וכ"מ במ"ר קטנתי – איני כדאי, ועיין ברמב"ן ומהרש"א שהעירו בזה, ולי נראה ע"פ מ"ש בב"ק נ' ב' כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, וא"כ מכיון שאמר יעקב שאינו כדאי לכל הטובות, א"כ הלא לא נעשו לו בחנם אלא שנכו לו מזכיותיו. –
ודע דעל יסוד זה שאסור לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס, אסרו חז"ל כמה וכמה ענינים שיש בהם משום חשש סכנה, והרבה מהם נפרטו ביו"ד סי' קט"ז ומה שחקר שם הט"ז אם דבר סכנה בטל בששים כמו דבר איסור, נראה להביא ראי' מחולין צ"ז א' הוי עובדא וצלו גדי בחלבו, וא"ר יוחנן, קולף ואוכל עד שמגיע למקומו, ומוקי לה שם בגמרא דצליה זו כלכית באלפס הוי, ופירש"י כלכית שקץ דגים קטנים באלפס של בשר, והנה בשר ודגים ידוע דהוא דבר סכנה, ומבואר דקליפה מהני, ובכ"מ קיי"ל דששים עדיף מקליפה אמנם בירושלמי מבואר דספק סכנתא צריך להחמיר יותר מספק איסור. –
וראינו להעיר כאן מה שתפסו העולם להזהר מחמת חשש סכנה ע"פ צואת ר"י חסיד בעניני זיווגים, שלא יהא שם החתן והחותן או שם הכלה וחמותה שוים. ורבים רצו להקל בזה והמציאו סברא לומר דרי"ח לא צוה אלא למשפחתו, וכדומה סברות שונות, עיין בשו"ת נב"י תנינא חלק אה"ע סי' ע"ט וחת"ס חלק אה"ע ס"ס קט"ז, ובחכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג כתב דהיינו דוקא כשהשמות משולשים, כגון ששמו ראובן וחתנו ששמו ראובן יקח חתן ששמו ראובן, וכן בכלה וחמותה, ולא ביאר בטעם הדבר, ועוד הרבה אחרונים כתבו סברות שונות בזה.
אבל לי נראה דדבר זה אסור לא מחשש סכנה אלא מעיקר הדין, והוא ע"פ מה דקיי"ל דאסור לקרוא לאביו בשמו, וכן אסור לקרוא בפניהם לאחרים ששמם כשמם אם לא שישנה שמם, [ולדעת הרמב"ם בפ"ו מממרים אסור אפילו שלא בפניו לקרוא לאחרים ששמם כשמם היכא שהשם מצויין ואינו רגיל, יעו"ש], ולפי"ז הלא אי אפשר לחתן וחותן או לכלה וחמותה ששמותיהן שוין לדור ביחד, כי הלא הבת לא תוכל לקרוא לבעלה בשמו מפני אביה ששמו כשמו [ולדעת הרמב"ם בשם מצויין אפילו שלא בפניו], וכן הבעל לאשתו ששמה כשם אמו, ואין לסמוך על שנוי השם דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וגם לפעמים אי אפשר בזה, וכה הלא אפשר להכשל בבטול מצות כבוד אב ואם שהיא מדאורייתא, ודו"ק.
גם אפשר לומר בטעם מניעת דבר זה ע"פ מ"ש במ"ר פ' נח פ' ל"ז, אמר ר' יוסי, הראשונים על ידי שהיו מכירים את יחוסיהם היו מוציאין שמם לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירין את יחוסנו אנו מוציאין את שמותינו לשם אבותינו. והבאור הוא, דמפני שאנו נעים ונדים בגלות ראוי לנו לזכור השתלשלות יחוסי אבות על ידי שהאבות יקראו לבניהם בשם אבותיהם [של האבות] המנוחים, וכמו שנוהגים בזה"ז, וגם בתלמוד מצינו מנהג זה בכ"מ. כמו בגיטין ל"ג ב' ר' פרטא בנו של ר"א בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול, ושם אביי הי' נחמני ע"ש זקנו, וע' מו"ק כ"ה ב' וביומא ל"ח ב'.
והנה אם יהיו שמות החתן והחותן שוים אז לא יוכלו החתן ואשתו לקרוא לבנם בשם חותנו ואבי אשתו, יען כי גם שמו של החתן כשמו, וכן בבנות, בכלה וחמותה, והרי דבר זה גורם למניעת מרגלית יקרה לתכלית זכרון שלשלת יחסנו, ודו"ק בזה.
.
(שבת ל"ב א')

Rav Amnon Bazak. Facebook Post November 23, 2018

ברגעי הפחד מהמכה הצפויה מעשו, יעקב מכין את עצמו לגרוע מכול, וכל מה שנשאר לו לעשות הוא לקוות להציל לפחות חצי ממשפחתו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ... לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". קשה לדמיין את תהליך חלוקת המשפחה "לשני מחנות", כשכל מחנה יודע שייתכן שלא יזכה עוד לראות את אנשי המחנה האחר.

והנה, מיד לאחר מכן פונה יעקב בתפילה לה', אותה הוא פותח בדברי הודיה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". מדוע מכל החסדים שעשה הקב"ה עמו, מציין יעקב דווקא את העובדה שכעת הוא נאלץ להפוך "לשני מחנות", כדי להציל לפחות מחנה אחד? האם לא היה מתאים יותר ליעקב להגיד – 'ועתה הייתי למחנה גדול ורחב'?

מסתבר, שגם ברגעיו הקשים בחר יעקב להתמקד בראייה חיובית של מה שהוא קיבל, ולא של מה שחסר לו. יעקב מודה לה' על כך, שכאשר הוא עבר במקלו את הירדן בפחדו מפני עשו, לא היה לו דבר לעצמו, וכעת, גם אם הוא בסכנה, הרי שיש לו לפחות את מה לחלק: יש לו משפחה רחבה ונכסים רבים, שאפשר לחלק אותם לשני מחנות. רק מכוח זווית ראייה זו, המבינה שבכל מצב יש להודות לה' תחילה על מה שיש, ובמילים אחרות לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, אפשר להמשיך ולפנות בתפילה על העתיד: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".

שבת שלום ומבורך.