(א) אַרְבָעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשַׁבָּת. שְׁנַיִם מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁנַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהֵן מְפֹרָשִׁין עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כ ז) "זָכוֹר" וְ (דברים ה יא) "שָׁמוֹר". וְשֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים כָּבוֹד וָעֹנֶג שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד":
(1) Four things have been enjoined regarding the Sabbath: two on biblical authority, and two on the authority of the sages and clearly expressed by the Prophets. The Torah says: Remember (Exodus 20:8) and Observe (Deuteronomy 5:12); the Prophets clearly speak of Honor and Delight, as it is written: "Call the Sabbath a delight, and the Lord's sacred day an honor" (Isaiah 58:13).
(ז) אֵיזֶהוּ עֹנֶג זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר וּמַשְׁקֶה מְבֻשָּׂם לְשַׁבָּת הַכּל לְפִי מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת אֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא שֶׁלֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת הֲרֵי זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָצֵר לְעַצְמוֹ וְלִשְׁאל מֵאֲחֵרִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:
(7) What is meant by Sabbath delight? The sages explained this by declaring that one should prepare rich food and fragrant beverages for the Sabbath as much as he can afford. The more anyone spends for the Sabbath and the preparation of varied tasty food, the more praise he deserves. If, however, he cannot afford this, he may fulfill the Sabbath-delight requirement by preparing anything like a vegetable stew in honor of the Sabbath. He is not obligated to strain himself, begging from others, in order to eat much on the Sabbath. The ancient sages said: "Rather make your Sabbath a weekday [with regard to festive meals] than be dependent on people."
(ז) וכששוכב לישן מעט ביום השבת יאמר הריני שוכב לישן משום ענג שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט ראובני ואתחנן ר''ת של שב''ת) שנה בשבת תענוג, ויהי נעם וכו':
When one sleeps on Shabbat, he should say "Behold, I am sleeping because it is a way of making Shabbat pleasurable", for the Medrash relates that sleeping on Shabbat is a means of making Shabbat enjoyable.
אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו
Rava said: It is obvious to me that there is a fixed list of priorities. When a person is poor and must choose between purchasing oil to light a Shabbat lamp for his home or purchasing oil to light a Hanukkah lamp, the Shabbat lamp for his home takes precedence. That is due to peace in his home; without the light of that lamp, his family would be sitting and eating their meal in the dark. Similarly, if there is a conflict between acquiring oil to light a lamp for his home and wine for the sanctification [kiddush] of Shabbat day, the lamp for his home takes precedence due to peace in his home.
(ב) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג). רומז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם. והכועס בשבת או עושה מחלוקת ח"ו גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן:
(2)The word "fire" here is an allusion to the destructive fire engendered by strife and anger. One needs to be careful not to allow oneself to become angry so that the fire of that hatred should not consume one.
(ב) והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.
(2) Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose.
(ב) צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֵמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר. לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד. אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים. וְלֹא יֹאכַל דְּבָרִים הָרָעִים לַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִים לַחֵךְ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה בְּשָׂרוֹ חַם לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא דְּבַשׁ וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.
(2) It is necessary for man to set his heart and all his efforts solely to know the Name, blessed is He! so that his sitting down, his rising up and his speech shall be facing this goal. How may he accomplish it? When he will buy, or sell, or do work for wages, he should not have in his heart the accumulation of money only but he should perform these duties as a means to acquire the necessities of the body, as food, drink, dwelling-place and marriage; likewise when he will eat, drink, or lead a family life, he should not set his heart upon these things for the sole enjoyment thereof, until, as a consequence he will not eat and drink save that which is sweet to the palate, and marry to gratify his sensuality only. But he shall set his heart to eat and drink solely in order to keep his body and limbs in good health. He, therefore, should not eat everything his palate craves for like a dog or a donkey, but partake of the things which are wholesome to the body whether bitter or sweet; and he shall not eat food which is bad for the body even though it be sweet to the palate.
(14) You shall rejoice in your festival, with your son and daughter, your male and female slave, the Levite, the stranger, the fatherless, and the widow in your communities. (15) You shall hold a festival for the LORD your God seven days, in the place that the LORD will choose; for the LORD your God will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy.
דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר (שמות לא, יז) שבת וינפש.
As Rabbi Shimon ben Lakish said: The Holy One, Blessed be He, gives a person an additional soul on Shabbat eve, and at the conclusion of Shabbat removes it from him, as it is stated: “He ceased from work and was refreshed [vayinafash]” (Exodus 31:17).
An additional soul- This means that man is given an expansiveness of the heart which allows for tranquility and delight and to be at ease; as a result, one can eat and drink and his soul will not find it repulsive.