וטעם ויתן לי ויתננה לי שאחשוב אותה כמתנה אם בכסף מלא אקחנה ממנו ועל כן לא הזכיר לשון מכירה וכן אוכל בכסף תשברני ומים בכסף תתן לי (דברים ב כח) שהמים הנתנים במתנה אתן בהם כסף או שהוא דרך הלשון להזכיר כן במכירות "מערת המכפלה" - לשון רש"י בית ועליה על גביו דבר אחר שכפולה בזוגות (עירובין נג) ואיננו נכון כי הכתוב אמר שדה עפרון אשר במכפלה (להלן פסוק יז) והנה הוא שם המקום אשר בו השדה ואין צורך לבקש טעם לשם המקומות ובבראשית רבה (נח ח) אמרו שכפל הקב"ה קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה ועל דעתם היה כל המקום ההוא נקרא כן מעולם והם לא ידעו טעמו כי עפרון בדמי השדה מכר לו הכל על דעתו שאין שם קבר והנה אברהם לא היה מבקש רק למכור לו המערה כי היא בקצה השדה וישאר השדה לעפרון והוא אמר לו דרך מוסר או מרמה שיתן לו השדה והמערה אשר בו כי לא יתכן לאדם נכבד כמוהו שתהיה לו המערה לאחזת קבר והשדה יהיה לאחר ואברהם שמח בכך וקנה הכל בדמים שהזכיר לו
והנה בילקוט ראובני איתא דאברהם ידע שנותיו מהמערת מכפלה בגימטריא קע"ה, כמו שמשה ידע מהסנה, והוא שכל למעלה משכל. והנה לפי זה יש עוד טעם, שהוא כמניו שנותיו של אברהם אבן הראשה שמונח שם, ועיין בשפת אמת סי' כ"ה פ' כ"ב המכפלה בה"א גימטריא ק"פ, וש"י. דהיה לו לחיות ק"פ, ולזה מרמז המכפלה, וכדי שלא יראה ברעת עשו, חי' רק קע"ה ולזה מרמז מכפלה.
ר' שמשון בן רפאל הירש
שדה המכפלה – זוגות הקברים האלה, שהיהודי הראשון קנה לאשתו ולעצמו, ועבור בנו ונכדו ונשותיהם, היו הנכס הראשון שקנתה המשפחה היהודית בארצה. ערכם של הקשרים המשפחתיים, הקושרים בעל ואשה, הורים וילדים, נקשר מעתה ואילך קשר בל ינתק לארץ ישראל. ערך זה נעשה לאחר זמן לתכונה הבסיסית של האופי היהודי, ואיפשר לאדם מישראל להיות למה שנהיה.
דבר זה אולי מסביר, מדוע נקרא המקום לאחר זמן ״חברון״. ״חברון״ – משורש ״חבר״ – מציין את הריעות וקרבת הלבבות, המאחדות את האיש והאשה היהודים הגדלים יחד כבעל ואשה, וכאב ואם. מאות שנים מאוחר יותר, בתקופת פריחתנו הלאומית, לא הותר לקרבן התמיד של שחר לעלות על פסגת הר המוריה בירושלים, בטרם יכל הכהן העומד על חומת המקדש לראות את אור השמש העולה המאיר על קברי האבות והאמהות (יומא פ״ג מ״א). כיבוד אב ואם הוא התנאי המוקדם והשורש לכיבוד המקום.
ונקראת ג״כ מערת המכפלה. משמעות מכפלה בכלל ששם קפלו קדושת הארץ שהיו כמו פשוטים בחיים וכשמתו קפלום ונגנזו שמה כמו ס״ת כ״ז שכשרה ומשתמשים בה היא מופשטת. וכשנפסלה קופלין אותה וגונזין. כך האבות כ״ז שהיו חיים היו כמו ס״ת שלמדים מהם מכל הילוך שלהם ומכל דבור איזה ענין מרוב קדושתם. והית׳ קדושתם מופשטת בעולם וכשמתו נגנזו במקום מיוחד. וכל מי שהוא מופשט ביותר בחייו יש לצמצם ולקפל יותר במותו. מש״ה אברהם שהי׳ ראש שבאבות האדם הגדול בענקים כתיב בי׳ אל מערת המכפלה ניצמצם קדושתו במערה עצמה. ובשרה ויעקב כתיב שדה המכפלה:
ויקם שדה עפרון - דהות נפילה וקמת, דהות דבר אינש זעיר, ואיתעבידת לבר נש רב. שדה עפרון אשר במכפלה מלמד שנכפלו בעיני כל אחד ואחד, שכל מי שהוא קבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל.
(ג) רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר הַאי מְעַרְתָּא לָאו אִיהוּ כָּפֵילְתָּא, דְּהָא כְּתִיב מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּקְרָא קָרֵי לָהּ לְבָתַר מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, מַכְפֵּלָה קָא קָרֵי לֵיהּ לַשָּׂדֶה.
(ד) אָמַר לֵיהּ הָכִי קָארֵי לֵיהּ מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֲבָל וַדַּאי חַיֶּיךָ לָאו מְעַרְתָּא אִיהוּ מַכְפֵּלָה. וְלָאו שָׂדֶה אִקְרֵי מַכְפֵּלָה, אֶלָּא הַאי שָׂדֶה וּמְעַרְתָּא עַל שׁוּם מַכְפֵּלָה אִקְרוּן שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא מְעַרְתָּא, דְּהָא מְעַרְתָּא בַּשָּׂדֶה אִיהִי, וְהַהוּא שָׂדֶה קָאִים בְּמִלָּה אָחֳרָא.
(ה) תָּא חֲזֵי, יְרוּשָׁלַ ם כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִתְכַּפַּל תְּחוֹתָהּ. וְאִיהִי קָיְימָא לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּגַוְונָא דָא יְרוּשָׁלַם לְעֵילָא יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, אֲחִידָא לְעֵילָא וְאַחִידָא לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם לְעֵילָא אֲחִידַת בִּתְרֵין סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא (ירושלם לתתא אחידתבתרין סטרין לעילא ותתא) וּבְגִין כָּךְ כָּפֶלְתָּא הִיא.
(ו) וְעַל דָּא הַאי שָׂדֶה מֵהַהִיא כָּפֶלְתָּא אִיהוּ דְּבֵיהּ שַׁרְיָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה' לְעֵילָא
(א) וְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא שָׂדֶה כָּפוּל.
(ב) תוּ רָזָא דְמִלָּה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי, מַאן מַכְפֵּלָה, ה' דְבִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי מַכְפֵּלָה. וְכֹלָּא קָיְימָא כְּחַד, וּבְגִינֵיהּ קָאֲמַר בְּאוֹרַח סָתִים ה' מַכְפֵּלָה דְּלָא הֲוֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אָת אָחֳרָא מַכְפֵּלָּה בַּר אִיהִי.
(ג) וְאַף עַל גַּב דִּמְעַרְתָּא כָפֶלְתָּא הֲוָה וַדַּאי דְּאִיהִי מְעַרְתָּא גּוֹ מְעַרְתָּא, אֲבָל עַל שׁוּם אָחֳרָא אִקְרֵי מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאִתְּמָר. וְאַבְרָהָם יָדַע, וְכַד אָמַר לִבְנֵי חֵת כַּסֵּי מִלָּה וְאָמַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָּה, עַל שׁוּם דְּאִיהִי מְעַרְתָּא כָּפֶלְתָּא, וְאוֹרַיְיתָא לָא קָרֵי לָהּ אֶלָּא מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּדְקָא יְאוּת.
(ד) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד כֹּלָּא לְאִשְׁתַּכָּחָא הַאי עַלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וּלְאִתְדַּבָּקָא דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:
שם משמואל:
במדרש, זממה שדה ותקחהו, זממה ונטלה שדה המכפלה, ושם נקברה. ויש לדקדק שקניית מערת המכפלה מפורש שהיתה לאחר מיתתה. ונראה דהנה יש להתבונן בענין מערת המכפלה מהו, ובמדרש רבה (פרשה נ"ח), שכל מי שקבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל, ויש להבין הלשון שכרו כפול ומכופל מהו. ונראה דהנה בזוהר הקדוש, תו רזא דמלה, שדה המכפלה ודאי מאן מכפלה, ה' דבשמא קדישא... הנה מבואר שהיא דוגמא להתחברות שתי ההי"ן שבשם הוי"ה ב"ה יחד. וידוע דה"א ראשונה נקראת עלמא עילאה, והתחתונה נקראת עלמא תתאה, וטעם הענין דמערת המכפלה יש לומר משום דבזוהר הקדוש שפתח יש לה למערה לגן עדן, וגן עדן באמצע העולם, והנה ידוע שכל פתח ההוא ממוצע בין הבית לבין החוץ, ואם כן מערת המכפלה יש בה ענין ממוצע בין עולם שאני בו לגן עדן, והגן עדן עצמו ממוצע, על כן יש בה ענין החיבור, והיא מחברת עלמא עילאה ועלמא תתאה, ובזה יובן שכל הקבור בה שכרו כפול ומכופל, שבודאי כל מי שקבור בה איננה הקבורה לבד, אלא שתהיה מערת המכפלה קולטתו, וזה לאות שיש לו שייכות למקום זה... כי צורת האדם לחבר את העולם התחתון להעליון ולזככו... וכבר הארכנו במקום אחר, שחיבור תחתונים לעליונים נעשה על ידי שהוא בעצמו שכלו וגופו מחוברים, וכאשר הם לאחדים, היינו שהגוף אין לו בחינה ותשוקה עצמית, אלא להיות נגרר ומחובר להשכל, מזה נצמח נמי ששלשלת חייו הארוכים כולם מחוברין יחד בלי הפסק... ואיש כזה יש לו שייכות למערת המכפלה והיא קולטתו, וזהו הפירוש שכרו כפול ומכופל, היינו בעלמא תתאה ובעלמא עילאה.
(א) "ויהיו חיי שרה", במדרש רבה: "ד"א 'יודע ד' ימי תמימים' זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, 'ונחלתם לעולם תהי'' שנאמר: 'ויהיו חיי שרה', מה צורך לומר 'שני חיי שרה' באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ולעוה"ב". ויש לבאר למה דוקא מצד תואר צדיקים בשם תמימים ראוי לומר שהשי"ת יודע ימיהם, ולמה כינה ימיהם בשם נחלה, באמרו "ונחלתם לעולם תהי ."'ומה הוסיף ריו"ח באמרו "כהדא עגלתא תמימתא", ואיזה שבח הוא לזו הצדקת מקבת בור נוקרנו. ומה ענין חביבות החיים לפני הקב"ה בעוה"ז ולעוה"ב. ומתחילה ראוי לבאר ענין הקבורה שהרחיבה בו תוה"ק את הענין כ"כ, ולכאורה מאי נפ"מ באיזה מקום הגוף מונח אחרי שנפרדה מאתו הנפש האלהית, וביחוד ענין מערת המכפלה, ולמה הוצרכו דוקא אבות העולם והאמהות להקבר ביחד עם אדם וחוה.
(ב) והנה בפ' כיצד מעברין פליגי רב ושמואל בענין המכפלה איך היתה כפילתה, "חד אמר שני בתים זה לפנים מזה וחד אמר בית ועלייה על גביו". והנה בודאי יש איזה ענין פנימי הרומז לאיכות ציור זאת המערה, ויש נפקותא מדעית אם הי' בית ועליה על גביו או שני בתים זה לפנים מזה. והנה זה מוכח מעובדא דרבי בנאה בפרק חזקת הבתים, דבין אי אמרינן ב' בתים זה לפנים מזה או בית ועלי' ע"ג מ"מ הי' אדם וחוה באחת, דהיינו או התחתונה או הפנימית, והאבות ואמהות כולם בשני' החיצונה או העליונה, ודברים כמו אלה צריכין ענין וטעם. והנה מעלות השלמות כפולות הנה במעלתן, ויש לכ"א מקום לפי ערכה. האחת היא המעלה השכלית שנטועה בנפש האדם, קראה החסיד בחוה"ל הערת השכלז, שממנה כשהיא על דרך ישרה תוצאות לחמודות ומדות יקרות ועבודה גדולה להשי"ת. אבל ראה השי"ת שאינה מספקת לשכלול שלמות האדם עד שנוספה לו הערת התורה האלהית. וסיבת הדבר שלא תספיק הערת השכל שעשהו האלקים ישר להשלים את האדם, כ' החסיד הנזכר ז"ל מפני שהשכל הוא נשוא בגוף וכאשר יטה הגוף לתאוות טבעו ימחק אור השכל מעליו וישאר בלא מורה דרכו אל אור החיים. ע"כ הי' צורך אל תורת חיים העומדת בעצמה בלתי מעורבת בגוף שהיא תורה לעד את הדרך הישרה. והנה הערת השכל לפי דברי הרב החסיד ז"ל, היא הפנימית להערת התורה והיא מבוא אלי'. והנה דבריו ז"ל א"א לקבל בשלמותם, כי חלילה שתהי' ההדרכה הנתונה משכל האנושי גבוהה במעלה מההדרכה האלהית. אבל פשר הענין כך הוא, שבודאי לזאת המעלה העליונה שהתורה מגעת את העוסקים בה ומקיימים מצוותיה, א"א כלל שיגיע השכל האנושי את ההולכים בדרך ישרה ע"פ דרכו. אלא שמעשי המצות שבתורה מעוררים את כח השכל לעסוק בתורה ובמצות ע"פ הכרתו הפנימית, ואז ישתלם השכל שיגיע ע"י התורה אל שלמות מדרגתו, מה שזולתה א"א שיעלה כלל לזאת המעלה. והנה עצם הערת השכל כיון שהוא דבק בטבע האדם, כשהוא דבק עם הערת התורה גורם שנעשה רצון הגוף שלם עם חוקי התורה, ומשתלם הגוף להתקדש בקדושת התורה מצד עצם טבעו. מה שלא הי' כן אם לא התלוה השכל אל התורה, הנה יקיים מצות התורה, אבל הגוף יהי' מטבעו ההיפך מהמבוקש מצד התורה. והנה השי"ת שברא את האדם בצלמו, ודאי זהו כבודו ורצונו שיתקדש גוף האדם ויהי' עצם הגוף מוכן לקדושה העליונה. נמצא שיש תכלית עליונה לקדושת הגוף ע"פ התורה, חוץ מטעם שכלי שהנפש היא מעולה יותר כשהטבע הגופני נמשך אחר השלמות שכתבו החוקרים, רק תכלית אחרת שרצון השי"ת הוא שתהי' פעולתו כלולה ושלמה ע"י מעשה האדם. א"כ זה הגוף של האדם שהוא מעשי ידיו, רצונו הוא שישתלם, וזוהי שלמותו שתהי' השלמות שע"פ התורה דבקה בטבעו, ודבר זה אי אפשר כ"א בחיבור כח השכל השלם אל כח התורה. ועפ"ז כאשר נבחין את השכל והתורה בערכם כשיתחברו לתכלית השלמתם, נמצא כי ודאי לענין רוממות מדרגתם אין לערוך את השכל אל התורה שהיא עליונה במעלתה, ואין השכל מערכה כלל, ופעולתה היא להעמיד את האדם על מדרגה עליונה כזאת שא"א כלל שהשכל יעמיד אותו על זאת המדרגה. אך כל זאת הוא מצד עצמם, אבל מצד פעולתם על גוף האדם, הנה השכל הוא פנימי לו ופועל על טבעו ופנימיותו, והתורה היא חיצונית. א"כ השכל לו יד ושם בזה הפעל של התקדשות הגוף שהוא רצון השי"ת, והוא תכלית אל ההשלמה הנצחית שתהי' בגוף ונפש. והנה ענין הקבורה בכלל אחרי שהחטא גרם המיתה, ויש קלקול וחסרון בנפש גם בגוף, שהגוף שהוא בצלם אלקים, לו כח נפלא שיהי' שלם עם קדושת הנפש, והנה ירד ממעלתו ותהי' השלמתו לעת קץ, והקבורה היא דרך לתיקונו והשלמתו. והנה אדם הראשון הוא אב לכל בני האדם, שם בו השי"ת ההשלמה הכוללת הראויה לכל בני האדם והיתה הערת השכל בו חזקה. אך
(ג) בזה עוד לא נגמרה התכלית כ"ז שלא הותחלה להלוה עם הערת השכל הערת התורה האלהית במצות שאין לשכל מבוא בהן. שהתחלת זה הבנין היתה ע"י האבות הקדושים, ומצות מילה היא האות להתחלת קשר זאת ההערה הנפלאה. ולהורות ניתן שלא יושלם הגוף לבא אל תכליתו שהוא צלם אלקים כ"א ע"י ההערה האלהית, אלא שצריכה שתדבק אל ההערה השכלית. ויען כי כל זה הענין הוא להתקדשות הגוף, כי הנשמה מפני רוממות ערכה אין להערת השכל מבוא במעלותיה, ע"כ רק התורה היא השימוש לענין שלמותה. ע"כ בענין הקבורה שבא להשלמת שכלול הגוף כדי מעלתו הראויה מצד היותו צלם אלקים, הוצרך דוקא שיהי' החיבור בין אדם הראשון שעשהו השי"ת ישר מעוטר בעטרת הערת השכל, עם האבות הקדושים שהם הסיבות להערת התורה בעולם, שהם העוסקים בהמצאת אומה שלמה ראויה לקבל הדרכת התורה העליונה. ע"כ שם העיר חברון, לשון חיבור, כי היא נאותה אל החיבור הנכבד להשלמת הגוף מצד השכל והתורה. (והנה להורות שעיקר הפועל בההשלמה האמיתית אפי' בגוף הוא התורה, נקראת העיר קרית ספר, כמש"כ מי האיש "אשר יכה את קרית ספר ולכדה", ונקראת ג"כ "דביר" לשון דיבור, שהוא הכח השכלי שבאדם שהוא הכח הדברי, אע"פ של"ה ממש מק"א אבל ביחש א' נתנו לכלב כמבואר בפסוקים ביהושע.)
(ד) וזהו שהי' רמוז במערת המכפלה, שהיה ענינה כפול, והשלמת הגופים הקדושים בה משוכללת בצירוף קדושת התורה עם השכל, שאז תבא לגוף תכלית ההשלמה. והנה מדת אדה"ר כוללת עפ"ז נגד מדת השלשה אבות כולם, שהמה יחד הכינו הערת התורה שתהי' ראויה להתקבל מצד הגוף, כי השלמת הגוף היא ביחוד מירושת האבות, ואדם הראשון לבדו הי' הכולל הערת השכל הכללי בשלמותו, ע"כ היתה הוראת חיבורם נחוצה מאד. וזה שאמרו: "רב ושמואל חד אמר שני בתים זה לפנים מזה". ידבר מצד הפעולה איך ההשלמה של התקדשות הגוף והשלמתו נפעלת, א"כ החיצונה היא הערת התורה שפעולתה יותר על המעשים החיצונים של הגוף ועי"ז יתקדש, והפנימית היינו הערת השכל שפועל על קדושת הגוף מצד מדותיו ופנימיותו. א"כ הי' אדם במעלה הפנימית, והאבות היו במעלה החיצונה שהכנתם היתה להתקדש ע"פ קדושת התורה. אבל "חד אמר" שמורה על דרך התכלית שהתורה מגעת את הגוף לרוממות תכלית נכבדה מה שאין השכל יכול להגיע עדיו, א"כ הם "בית ועלי' על גביו", ואדם וחוה בבית, שהוא רק הכנה ותחתון לגבי מעלת ההתקדשות הנמשכת מהאבות שהיא ע"פ התורה, ע"כ האבות בעליונה. וזהו שאמרו לו לרבי בנאה כשרצה להכנס למערתא דאדם הראשון "נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל". שהשיג ע"י ההסתכלות עומק כח התורה ממה שהושפע על קדושת הקדושים הללו. אבל השכל אינו ראוי שיהי' באדם כ"א לפי ערך כח התורה, דאל"כ תהי' חכמתו מרובה ממעשיו, גם השכל אינו שלם בשימושו מצד עצמו כ"א בהיותו דבק לשימושה של תורה, אם כן אין מועיל בהרבות השכל יותר ממדת התורה. ע"כ אמרו לרבי בנאה שלא יסתכל בדיוקנו עצמו, שענין הדיוקן הוא הצורה המוטבעת בחומר, וזהו מורה על השכל הטבעי שהוא נטוע בתולדת האדם. והנה אבות העולם הי' עיקר ענינם ההכנה לתורה והשכל טפל, א"כ מצד הערת השכל הי' רק דמיון ודמות לדיוקן של אדם, אבל אדם עצמו שניכר בכח השכל אין ראוי להסתכל כ"כ בשיעור יותר גדול מערך התורה, ע"כ "בדיוקני עצמה אל תסתכל".
(ה) והנה ענין התמימות כבר ביאר החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בקונטרס דרך עץ חיים שלו שענינה הוא מפני היות הגוף נמשך אחר הרע בטבעו, וכשהאדם ממליך את השי"ת על אבריו ומקדש את עצמו זוהי תמימותו, והיינו שישלים טבעו שלא יהי' בטבעו שום דבר של התנגדות לקדושה העליונה. והנה יש ב' מיני תכליות לקדושת הגוף, הא' מפני טוב המעשים הנמשכים מזה, והב' מפני השלמת הצלם האלקי שהוא עצמו רצון השי"ת. והנה התקדשות הגוף לתכלית המעשים הטובים הנמשכים ממנה הרי היא דבר מקרי וא"צ לה כ"א בעוה"ז שהגוף משועבד למעשים. אבל תכלית נצחית א"ז כ"א במקרה, שהמעשים יש להם תכלית נצחית, אבל עצם ההתקדשות של הגוף אין לה עפ"ז תכלית עצמית. אבל מצד שרצון השי"ת הוא שיהי' הגוף העשוי בצלמו מוכן לקדושתו, ד"ז הוא ענין נצחי. והנה התכלית שהמעשים נעשים טובים ע"י קדושת הגוף, זוהי חביבה לפני הקב"ה רק בעוה"ז שהוא בר מעשים, אבל התכלית שהגוף נעשה ראוי לקדושה העליונה וזהו חפץ ד' וכבודו, דבר זה הוא חביב לעוה"ב. וזהו פירוש הכתוב "יודע ד' ימי תמימם", שהתמימים הם שקדשו חיי הגוף שלהם, יודע השי"ת את ימיהם, פי' חיי הזמן שלהם שבו קדשו הגוף, שהזמן מצד הגוף הוא, שהנפש יותר עליונה היא מהזמן הפשוט הבא מכח התנועה, וזה יודע לשלם להם שכר מפני שעי"ז גרמו לעשות מע"ט הרבה. אבל יותר מזה יפעלו דבר נצחי, שלא לבד מצד הדבר הנגרם על ידו הוא נכבד, כ"א גם מצד עצמו, כי "ונחלתם" שהוא הגוף שקדושתו ינחלו בעת קץ "לעולם תהי ,"'כי זה פועל נצחי קדושת מדות הגוף. וע"ז פי' "יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה", ויקרה מאד התמימות, חוץ לקדושה שנמשכת על הגוף, כ"א מצד מעשים ההגונים שבאים ע"י. וזה שביאר ריו"ח "כהדא עגלתא תמימתא", לבאר שאינו מצייר כ"א טוב ההנהגה הנמשך מהתמימות, וזהו דבר שנאה לשעתו כתמימות בהמית שאינה דבר שהוא נושא נצחי. אבל יותר מזה הוא "ונחלתם לעולם תהי ,"'כי הקדושה של הגוף חוץ לתכלית המעשים היא דבר נצחי. ע"כ פי' ב' פעמים ימי חיי שרה, להורות על קדושת הגוף שע"י המעשים הנאים, וכפל שני חיי שרה, שהם שנים עומדות וקיימות מפני קדושת הגוף הקיימת. הרי "חביב חייהם של צדיקים" המקדשים גופם, חייהם חביב לפני הקב"ה בעוה"ז מצד הדבר הזמני הנמשך מזה, ולעוה"ב מפני שעי"ז נעשה הגוף מקדש ומכון לקדושה האלהית שזוהי תכלית רצון היוצר ית' שהכל ברא לכבודו. והנה קדושת המעשים אע"פ שמצד הגוף היא עוברת, מ"מ מצד הנשמה גדול מאד ערך קדושת המעשים שהתורה האלהית סובבת על קוטב המעשים. ומצד המעשים הוא עיקר הכרח ההערה האלהית שהיא הערת התורה, כדברי החסיד בחוה"ל ז"ל שהגבלת המעשים א"א כ"א בענין אלקי בדבר ד', אבל התקדשות הגוף מצד היותו ראוי אל הקדושה העליונה, גם הערת השכל פועלת עליו. ע"כ הי' דבר זה של כפילת תוכן החיות שבמאמרים של "חיי שרה" ואח"כ "שני חיי שרה", הוא הקדמה למה שביקש אברהם אבינו דוקא אחוזת קבר של מערת המכפלה שהי' ענינה כפול. והנה עשרת הדברות הם נכתבים על ב' לוחות, ובודאי הם רומזים על קדושה שראויה ג"כ מצד הגוף, ע"כ נתנו דוקא עם גוף מהשמים בראשונים, והאחרונים היו משמשים בהשלמה להראשונים, ע"כ היו מחולקים להורות על ב' השלמיות הללו שע"י התקדשות הגוף, שתוכנם נגד חלקים הללו של הערת התורה והשכל. והם י"ל שתי הקדושות שרמזו חז"ל במדרש פ' קדושים במשל העטרות שנתן המלך שנים בראש בניו. ע"כ אמרו חז"ל על הזכרת י' פעמים בני חת בני חת, "שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות", והוא מישך לענין זה של המקח הזה הנכבד שהיתה רצופה בו התכלית המכוונת בעשרת הדברות. והנה הי' צריך החיבור של האבות אל אדם הראשון להשלמתו של אדם, כי שלמות השכל אינה כ"א כאשר נלוה אל הכנת התורה. וזהו שאמרו חז"ל ע"פ: "אדם אתם" "אתם קרויין אדם ואין או"ה קרויין אדם". כי שם אדם האמיתי הוא ודאי על שלמות השכל אשר שם השי"ת בו, אבל אין השכל נשלם כ"א ע"י התורה. אם כן עיקר שם אדם בהשלמתו א"א כ"א על ידכם, והיינו השלמת השכל שיפעול על הגוף בקדושתו, ד"ז א"א כלל כ"א מצד צירוף התורה. ע"כ בטומאת אוהל שנזכר אדם על הגוף בפ"ע א"א כ"א אתם, אבל הרבה פעמים נאמר אדם מצד יחש השכל מצד עצמו, ומיושב קושיות התו' דע"ז ועוכ"מ. כי התורה כך היא, היא הנותנת חיים שלמים מכל צד.
http://www.ravkooktorah.org/HAYEI63.htm
According to tradition, Sarah was not the first person to be buried in the Machpelah cave in Hebron. Already buried there were Adam and Eve. Subsequently three more couples joined them: Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah.
Why was this burial cave called “Machpelah”? Machpelah means “doubled.” The Sages in Eiruvin 53a explained that it is a double cave, containing two rooms or two floors. The Talmud tells of one scholar who risked entering the cave. He found the Avot (the Patriarchs and Matriarchs) in one room, and Adam and Eve in the second.
What is the significance of the Machpelah cave having two rooms? In general, what is the function of burial?
Two Paths
There are two paths of spiritual growth and enlightenment, each with its own advantages. The first path utilizes our natural faculties of reasoning and analysis. When functioning properly, our powers of intellect can achieve wonderful results. They enable us to acquire precious character traits, and serve God through an inner awareness.
However, the mind is bound and influenced by the body. When the body is swept away by cravings for physical pleasures, the mind also loses its direction. These physical desires can distort our perceptions and warp our reasoning, and we are left without guidance to enlightened living.
Therefore, God created a second means for spiritual progress: the Torah. The Torah is independent of the physical body, unaffected by its proclivities and desires. It is an immutable guide to the path of integrity and holiness. Certainly the powers of the human mind can never provide for the same level of sanctity as that attained through the God-given instructions of the Torah and its mitzvot.
Yet, the path of the human intellect retains a special advantage. The observance of mitzvot, while very lofty, has no direct influence on the body itself. The body is still attracted to physical desires, and remains at odds with the Torah’s spiritual goals.
Optimally, the two methods should be combined. If our performance of mitzvot can awaken our hearts and inspire our minds, a harmony is established between our physical actions and our inner awareness. Since our mental faculties are part of our basic nature, when the mind connects with the Torah, the physical side also becomes integrated with the precepts of the Torah. This refinement of the body could not have occurred without combining together the Torah with our natural powers of intellect and reason.
Death and Burial
After the sin of Adam, death was decreed upon humanity. This was not an arbitrary punishment. The purpose of death is to separate body and soul, enabling both to be repaired and refined. The soul, unburdened with the body’s physical desires, is mended and refined in the World of Souls.
The body also requires spiritual correction. It too was formed in God’s image, and has tremendous spiritual power when it complements the holiness of the soul. While the soul is corrected in the World of Souls, the body is repaired through burial, as it returns to its original elements.
Refining the Body
What does this have to do with the Machpelah cave? Burial in the double cave is a metaphor for the two methods by which the body is refined and elevated.
The first method, utilizing human intelligence and reason, is exemplified by Adam and Eve. The first man and woman were created with the highest level of pristine talents and powers. With their robust mental faculties, they embodied the use of native intellect and reasoning for spiritual advance.
The Patriarchs and Matriarchs, on the other hand, were the origin of the Jewish people, paving the way for the Torah’s revelation at Sinai. They represent the second spiritual guide, that of the Torah.
The double burial cave of Machpelah combined together these two paths. One room contained Adam and Eve, the pinnacle of natural intellectual capability. The second room hosted the Avot, the progenitors of the Torah. The name of the city, Hebron, comes from the word hibur (“connection”), hinting at the combination of both paths of elevating the body.
(Gold from the Land of Israel pp. 53-55. Adapted from Midbar Shur pp. 259-262)