Raising Children in a World of Torah
1 א

(ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃

(5) Abram took his wife Sarai and his brother’s son Lot, and all the wealth that they had amassed, and the persons that they had acquired in Haran; and they set out for the land of Canaan. When they arrived in the land of Canaan,

2 ב
(ל) וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד׃
(30) Now Sarai was barren, she had no child.
3 ג

(ה) וּדְבַר אַבְרָם יָת שָׂרַי אִתְּתֵהּ וְיָת לוֹט בַר אֲחוּהִי וְיָת כָּל קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן

(5) And Abram took Sara his wife, and Lot his brother's son, and all the possessions which they possessed, and the souls whom they had made subject to the law in Charan, and went forth to go into the land of Kenaan; and they came unto the land of Kenaan.

4 ד

(יד) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ, וְאִם כֵּן שֶׁגִּיְּרוּ לָמָּה אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְגַיְּרוֹ כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. וְיֹאמַר אֲשֶׁר עָשָׂה, לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אָמַר רַב הוּנָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים.

5 ה

גר שנתגייר כקטן שנולד דמי

The legal status of a convert who just converted is like that of a child just born, and all his previous family relationships are disregarded, whether from his father’s side or from his mother’s side.

6 ו

(ה) הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה (והוא הדין גר שנתגייר עם אמו אין מתאבל עליהם) (סברת הרב מהמרדכי הל' שמחות ממעשה שבא לפני ר"י למאי דקי"ל אבילות יום ראשון דרבנן):

(5) A stranger who became a proselyte along with24Lit. ‘and.’ his sons, or a slave who was emancipated25This refers to a Canaanite slave who was sold to a Jew and enjoyed a semi-Jewish status. He had to observe all religious duties that were binding on women. He was permitted to marry only a woman slave but not a Jewess. If he was set free by his owner, who then gave him a writ of emancipation to that effect, he then became entirely Jewish. along with24Lit. ‘and.’ his mother, do not observe mourning rites for one another.26Derived from Mishna Yeb. XI, 2 (97b). also Gemara ibid., ‘He who has become a proselyte is like a child newly born.’ Hence, all his previous family relationships cease to exist and mourning does not apply. Likewise, [if] a stranger became a proselyte along24Lit. ‘and.’ with his mother, he does not observe mourning rites for them.27e., for his sons or his mother. Deduced by Caro from Mord. Laws of Sem. from an actual case presented before RI in accord with the established principle that mourning observed on the first day is only Rabbinical — G. infra § 399 end and cf. supra § 269, 3.

7 ז
תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן שני אלפים תורה מאימת אי נימא ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי אלא (בראשית יב, ה) מואת הנפש אשר עשו בחרן וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה כמה בצרן מדתני תנא ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין כי מעיינת ביה מהנפש אשר עשו בחרן עד מתן תורה ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין
In relation to the discussion on the calculation of years, the Gemara states that one of the Sages of the school of Eliyahu taught: The world is destined to exist for six thousand years. For two thousand years the world was waste, as the Torah had not yet been given. The next set of two thousand years are the time period of the Torah. The last set of two thousand years are the period designated for the days of the Messiah, but due to our many sins there are those years that have been taken from them, i.e., such and such years have already passed and have been taken from the two thousand years that are designated for the Messiah, and the Messiah has not yet arrived. Whenever a tanna taught this baraita, he would insert the number of years that was correct for his time. The Gemara asks: With regard to the two thousand years of the time period of the Torah, from when are they counted? If we say that they started from the giving of the Torah until now, then there is not enough time for all of these years. As, when you examine the calculations, it is evident that from the creation of the world until the giving of the Torah there were two thousand years plus a part of this third thousand, as the Torah was given 2,448 years after the creation of the world. This would mean that the time period of the Torah encroaches upon the days of the Messiah. Rather, the two-thousand-year time period of the Torah is counted from the time when it is stated about Abraham and Sarah: “And the souls that they had gotten in Haran” (Genesis 12:5), which is interpreted by the Sages as referring to the men and women who were brought closer to the Torah by Abraham and Sarah. Therefore, it was at this point that the Torah began to spread throughout the world. And it is learned as a tradition that at that time Abraham was fifty-two years old. How many years are missing from the two thousand year period of the Messiah, if the period of the Torah that is taught by the tanna is counted from the giving of the Torah? There are 448 missing years. When you examine the calculation from the time when it is stated about Abraham and Sarah: “The souls that they had gotten in Haran,” until the time of the giving of the Torah, there are 448 years.
8 ח

(א) ואת הנפש. תנא דבי אליהו, ששה אלפי שנין הוי עלמא, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ומאימת הוו. שני אלפים תורה – מן ואת הנפש אשר עשו בחרן ינסמך על מה שתרגם אונקלוס ואת הנפש אשר עשו דשעבידו לאורייתא. ומ"ש שני אלפים תהו, אין הכונה תהו ממש, דזה אי אפשר, שהרי אחרי דב' אלפים השניים מתחילים מימי אברהם, א"כ הלא גם עד אברהם הי' העולם מיושב, אלא הכונה דלעומת השני אלפים השניים דבהם מתחלת תקופת התורה הוי הזמן הקודם לו נחשב לתהו, דבלא תורה אין יתרון לאדם על הבהמה, ואין זה חשוב. ישוב העולם כדרוש.
וחשבון השני אלפים עד אברהם הוא פשוט לפי הוראת הכתובים בפרשיות הקודמות לפי חשבון שני חיי אדם הראשון והבאים אחריו, וקבלה אצל חז"ל דבעת שעשה אברהם את הנפשות [כלומר בעת שגיירם] הי' בן נ"ב שנה [ע' סד"ה ערך אברהם], ובזה נשלם חשבון השני אלפים הראשונים.
וחשבון השני אלפים השניים הוא מן העת שגייר אברהם את הנפשות עד ימות המשיח שהוא עד גלות ישראל מאדמתם, שמן אז התחילו לקוות לגאולה, שהרי מעת גירות הנפשות עד לדת יצחק עברו מ"ח שנה [לפי החשבון שהבאנו לעיל דבעת הזאת הי' אברהם בן נ"ב שנה ובעת לדת יצחק הי' בן מאה שנה כנודע], וששים שנה משנולד יצחק עד לדת יעקב הרי ק"ח שנה, וק"ל שנה שהי' ליעקב כשבא למצרים הרי רל"ח שנה, ור"י שנה שהיו במצרים הרי תמ"ח שנה, ומשיצאו ממצרים עד שנבנה בית ראשון עברו ת"פ שנה, כדכתיב בבנין בית ראשון (מ"א ו') ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הרי תתקכ"ח שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון כדמוכחי קראי ע"פ חשבון שנות המלכים, ושבעים שנה דגלות בבל ות"כ שנה שעמד בית שני הרי בס"ה אלפים שנה פחות קע"ב, וקע"ב קודם השלמת ד' אלפים נחרב הבית, ולסוף אותן קע"ב נשלמו שני אלפים תורה.
וחשבון שני אלפים ימות המשיח, ר"ל לאחר שני אלפים תורה הגיעה העת לחוננה בביאת המשיח וכו', ובעונינו יצא הרבה ממספר זה, ובכל יום נקוה לעת רצון. –
וכתב רש"י באגדה דחלק צ"ז א', דמ"ש שני אלפים תורה, אין הכונה שאחר ב' האלפים תכלה תורה ח"ו, אלא איידי דאמר שני אלפים תהו קאמר שני אלפים תורה, עכ"ל, אבל לולא דבריו הי' אפשר לומר דבדיוק אמר שני אלפים תורה, משום דאחר גלות ישראל שהותחלה לאחר שנות השני אלפים תורה, אין התורה שלמה, וכדכתיב (איכה ב') מלכה ושריה בגוים אין תורה, וכמ"ש חז"ל (חגיגה ה' ב') כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך בטול תורה גדול מזו, וכמש"כ בזה בפ' תשא בפסוק חרות על הלוחות, ורק אלה הקע"ב שנה שחסרו לחשבון הב' אלפים כמש"כ לעיל חשיבי שנות תורה, משום דבמשך השנים האלה עדיין הי' דור התנאים שלמדו תורה כמשה מפי הגבורה עד פטירת רבנו הקדוש, ומן אז הותחל דור האמוראים ורבתה המחלוקת בישראל ונעשית התורה כשתי תורות, ומן אז והלאה הננו בגלותנו ותורתנו איננה שלמה, כמש"כ. –
ודע כי אע"פ שבכ"מ בגמרא ומדרשים ואגדות מצינו בסתם שמספר שנות קיום העולם הוא ששת אלפים שנה, ולא שמענו מי שיהרהר בצמצום מספר מקובל זה, בכ"ז מצאתי במדרש אחד שאין מספר זה מצומצם, והוא במדרש הנקרא אלפא ביתא דר' עקיבא והובא בס' אור זרוע ח"א באלפא ביתא סי' כ"א בזה"ל, מה נשתנה בי"ת מכל האותיות שברא בה הקב"ה כל סדרי בראשית, לפי שגלוי וידוע הי' לפניו ששתי פעמים עתיד העולם ליחרב, אחד בימי דור המבול ואחד בסוף ששת אלפים ותשעים ושלש שנה, ע"כ, וכן יסד הפייטן ביוצר של שבת שלפני שבועות המתחיל אהלל בצלצלי שמע, וזולת אלה המקומות לא מצאתי ולא שמעתי מקום שיגבילו קיום העולם צ"ג שנה יתר על ששת אלפים, והוא חידוש גדול בעיני.
(ע"ז ט' א')

9 ט
ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר (שמות יג, כא) ויי' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה הכא תורה דיליה היא הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכתיב (תהלים א, ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה
And Rav Yosef says: Even with regard to a rabbi who forgoes his honor, his honor is forgone, as it is stated: “And the Lord went before them by day” (Exodus 13:21). God Himself, the Teacher of the Jewish people, had forgone the honor due Him and took the trouble to guide the people. Rava said: How can these cases be compared? There, with regard to the Holy One, Blessed be He, the world is His and the Torah is His, and therefore He can forgo His honor. By contrast, here, is it his Torah, that the teacher can forgo its honor? Rava then said: Yes, if he studies, it is his Torah, as it is written: “For his delight is the Torah of the Lord, and in his Torah he meditates day and night” (Psalms 1:2). This indicates that at first it is “the Torah of the Lord,” but after he studies, it becomes “his Torah.”
10 י
ת"ר (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי ת"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא, טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני ראשית דרכו
§ The Sages taught with regard to the verse: “Before the hoary head you shall stand and you shall revere the face of an elder, and you shall fear your God” (Leviticus 19:32): One might have thought that it is obligatory to stand before a simple [ashmai] elder. Therefore, the verse states: “elder,” and an “elder” means nothing other than a wise man, as it is stated: “Gather unto Me seventy men of the Elders of Israel, whom you know to be the Elders of the people” (Numbers 11:16). Rabbi Yosei HaGelili says: An “elder [zaken]” means nothing other than one who has acquired wisdom. He interprets the word zaken as a contraction of the phrase zeh kanna, meaning: This one has acquired. Elsewhere the word kanna is used in reference to wisdom, as it is stated that wisdom says: “The Lord acquired me [kanani] at the beginning of His way” (Proverbs 8:22).
11 יא
אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם אביו חכם של אביו קודמת היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם אביו חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו:

If one finds his father’s lost item and his teacher’s lost item, tending to his teacher’s lost item takes precedence, as his father brought him into this world, and his teacher, who taught him the wisdom of Torah, brings him to life in the World-to-Come. And if his father is a Torah scholar, then his father’s lost item takes precedence. If his father and his teacher were each carrying a burden and he wants to assist them in putting down their burdens, he first places his teacher’s burden down and thereafter places his father’s burden down. If his father and his teacher were in captivity, he first redeems his teacher and thereafter redeems his father. And if his father is a Torah scholar, he first redeems his father and thereafter redeems his teacher.

12 יב

(א) שלא להורות בפני הרב ודין רב שמחל על כבודו. ובו ל"ו סעיפים:
חייב אדם בכבור רבו ויראתו יותר מבשל אביו: הגה אביו שהוא רבו מובהק קורא אותו בדברו רבו אבל ברבו שאין מובהק קורא אותו אבא. (סברת הרב ממשמעות הטור ומש"ס ר"פ הזהב):

13 יג

(טז) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

(16) Rabbi Yaakov says: This world is like a hallway before the world to come. Fix yourself in the hallway so you may enter the drawing room.