אביי: מגדולי חכמי התלמוד, בדור הרביעי לאמוראי בבל. היה יתום מאביו ומאמו והתחנך בבית דודו רבה יש אומרים ששמו האמיתי היה נחמני וכי אביי הוא רק שם כינוי. אף כי דודו רבה היה כהן וראש ישיבה, חי אבייבעוני. הוא היה תלמיד מובהק בעיקר של דודו רבה ושל רב יוסף. לאחר מותו של רב יוסף נעשה אביי ראש ישיבת פומבדיתא.אביי נחשב מלבד גדולתו בתורה גם למובהק בצדקתו ובגמילות חסדים.
חילופי דברים וויכוחים בהלכה בינו לבין דודו וביותר עם רב יוסף מצויים בכל התלמוד, ואולם חשובות ביותר מחלוקותיו עם חברו רבא.
המחלוקות ביניהם, הידועות כ-״הויותדאביי ורבא״, מהוות דוגמא למחלוקת תלמודית מעמיקה ומפרה, והן מיסודות התלמוד הבבלי.הכלל להלכה הוא שכרגיל פוסקים כרבאמלבד מקרים ספורים בהם פוסקים כאביי. בנו רב ביבי בר אביי היה אף הוא חכם ידוע.
רבי אושעיא: ר׳ אושעיא בן רבי חמא היה מגדולי האמוראים בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל. בשל גדולתו והשפעתו היה קרוי ר׳ אושעיא רבה )הגדול( או ר׳ אושעיא בריבי.מוצא משפחתו היה בדרום, וכנראה שגם הוא נולד וגדל שם, אך לאחר זמן עבר לגליל וישיבתו הייתה בעיר ציפורי ובקיסריה.
בתחילה היה תלמידו של בר קפרא, ולאחר זמן )כנראה משעה שעבר לגליל), נעשה תלמיד מובהק של ר׳ חייא.
כרבו זה חיבר גם הוא קובץ של ברייתות, שנחשבו כמוסמכות ומהימנות ביותר, וכלל הוא בידי חכמי התלמוד שברייתא שלא נשנתה על ידי ר׳ חייא ור׳ אושעיא אינה נחשבת כמדויקת כל הצורך. כנראה הספיק עוד להיות מצעירי בית דינו של רבי, אבל עיקר פעולתו הייתה בימי תלמידיו של רבי שהנהיגו אחריו, וביותר בימיו של ר׳ יהודה נשיאה )נכדו של רבי). בבגרותו נחשבלגדול הדור, ויחסי ידידות קרובים שררו בין משפחתו ובין בית הנשיא.כל חשובי האמוראים בארץ ישראל ראו את עצמם כתלמידיו, ואפילו חכם גדול כר׳ יוחנן ראה עצמו כתלמידו.בנוסףלגדולתו בתורה היה ידוע גם במידותיו הטובות, ובהתחשבותו הרבה בצרכיהם הגשמיים והנפשיים של אנשים במצוקה. כנראה שהיה חכם גם בחכמותחוליןכי אנו מוצאים בתלמודשרבותיו שלחוהו לעתים להסביר דברים לאישים שונים מאומות העולם.אין ידוע במה התעסק, אבל כל ימיו היה מתפרנס בדוחק. הוא האריך ימים, כך שגם תלמידי תלמידיו נחשבו עוד בחייו גדולי ישראל. בנו ר׳ מרינוס מוזכר בתלמוד הירושלמי.
רב אידי בר אבין: אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי לאמוראי בבל.על אביו של רב אידי, רב אבין נגרא, מסופר שהיה מהדר בהדלקת נרות שבת, ובזכות כך בירך אותורב הונא שיזכה לבנים תלמידי חכמים ואכן נולדו לו שני בנים שהיו לחכמים חשובים: רב חייא בר אבין ורב אידי בר אבין.
רב אידי בר אבין היה תלמידו של רב חסדא, אבל הוא מוסר שמועות גם בשם חכמים אחרים מהדור השני לאמוראי בבל. הוא היה מגדולי האמוראים בדורו ונושאונותן בהלכה בעיקר עם אביי.
רב אידי היה הראש בעירו הינציבו )או שכנציב ( שבה הייתה לו כנראה ישיבה פרטית. רב אידי הגיע לזקנה מופלגת וגדולי חכמי הדור הבא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היו תלמידיו וקיבלו תורה מפיו, ובהיותו בגיל הזקנה קרא לתלמידיו אלה ״דרדקי״ (=תינוקות( אין אנו יודעים הרבה על מעשיו ותולדות חייו, מלבד העובדה שהיו לו שני בנים שהיו מחכמי הדור הבא.
רבי אליעזר בן יעקב: ידועים שני תנאים בשם הזה, האחד מדור החורבן והשני מתלמידי ר׳ עקיבא. האימרה ש- ״משנת ר׳ אליעזר קב ונקי״ נאמרה כנראה על הראשון. הוא עוד זכה לראות את בית המקדש השני ומסר הלכות רבות בנוגע לפרטי בניינו, ומסכת מידות מיוחסת לו.
רבי אליעזר: הוא ר׳ אליעזר בן הורקנוס, המכונה ר׳ אליעזר הגדול. מגדולי התנאים בתקופה שלאחר חורבן הבית.ר׳ אליעזר היה בן למשפחת לויים עשירה אשר התייחסה על צאצאיו של משה רבינו. אף כי החל בלימוד התורה בגיל מבוגר הגיע עד מהרה להיות תלמידו המובהק והאהוב של רבן יוחנן בן זכאי. רבו הפליג כל כך בשבחו עד שאמר ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה — מכריע את כולם״.ר׳ אליעזר הצטיין בכוח זכרון מופלא, וכל ימיו השתדל לנהוג בהלכה ובלימוד התורה רק בדרכם של רבותיו, בלי להוסיף על דבריהם.
למרות שהיה תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי אשר השתייך לבית הלל, נחשב ר׳ אליעזר לנוטה בדעותיו אחרי בית שמאי, בעוד שחברו הקרוב ר׳ יהושעהיה מייצג את שיטת בית הלל , והמחלוקות ביניהם בגופי הלכה יסודיים מופיעות לרוב במשנה.
משום שהיה ר׳ אליעזר הגדול סבור כי הוא מייצג שיטת החכמים הראשונים בשלמותה, לא נכנע לדעת הרוב, עד שהגיעו הדברים לידי כך שהוכרחו חכמי דורו ובראשם גיסו רבן גמליאל להחרימו, כדי שלא תרבה המחלוקת בישראל, חרם זה לא הותר אלא סמוך לפטירתו.
כפי הנראה עסק ר׳ אליעזר גם בתורת הסוד בין השאר מיוחס לו חיבורו של מדרש הבריאה ״פרקי ר׳ אליעזר״.כל חכמי הדור הבא היו תלמידיו, והגדול שבהם היה ר׳ עקיבא. בנו של ר׳ אליעזר, הורקנוס, היה אף הוא חכם חשוב.
רבי אלעזר בן פדת - אמורא בן הדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל. ר׳ אלעזר היה כפי הנראה כהן. הוא נולד בבבל ולמד שם מפי רב ושמואל, ואולם לאחר מכן עלה לארץ ישראל, ולמד מפי חכמיה. רבו המובהק ללא ספק היה ר׳ יוחנן והוא נחשב לגדול שבתלמידיו. הקשר שלו לר' יוחנן היה כה עמוק עד שכאשר היה ר׳ אלעזר אומר שמועות של ר׳ יוחנן לא היה צריך להזכיר את שם רבו עליהם, מפני שידוע היה שדבריו דברי ר׳ יוחנן הם. עוד בימיו של ר׳ יוחנן נחשב ר׳ אלעזר בעיני חכמי דורו כ״אדם גדול״, ולאחר פטירת רבו, ישב ר׳ אלעזר על כסאו בישיבת טבריה, והיה קרוי ״מרא דארעא דישראל (=הרב של ארץ ישראל).על חייו הפרטיים של ר׳ אלעזר ידוע לנו מעט, בכלל זה שהיה עני מאד, עד כדי רעב, ואולם לא רצה ליהנות משל אחרים, וכן ידוע שחלק מבניו נפטרו בחייו, אמנם, ידוע לנו על בן אחד שהותיר אחריו בשם ר׳ פדת.
אמימר: אמימר היה מגדולי האמוראים בדור החמישי-שישי לאמוראי בבל.אמימר נולד וגדל בנהרדעא, שם למד ולימד תורה, וכן נראה כי למד מפיהם של חכמי פומבדיתא. החכמים בשמם הוא מביא שמועות הם בעיקרם בני הדור החמישי לאמוראי בבל, תלמידיהם של אביי ורבא. ממקומות שונים עולה כי שימש בנהרדעא כרב ודיין ותיקן שם תקנות שונות, ואולם השפעתו וסמכותו הייתה גדולה גם במקומות אחרים, כגון מחוזא. גדולי הדור הבא, כגון רב אשי, ישבו ולמדו לפניו, ובאו לפניו לדין.ידוע לנו על בן אחד שהיה לו, בשם מר, שהיה יושב ולומד לפני רב אשי, עוד בחיי אביו.
רב אשי: רב אשי היה בן הדור השישי לאמוראי בבל. עבודתו העיקרית הייתה עריכת התלמוד הבבלי, יחד עם רבינאחבירו. הוא נולד בשנת 352 והיה חברותאשל האמורא רב כהנא. רב אשי הקים מחדש את הישיבהבסורא, שלא פעלה משך עשרות שנים מאז פטירתו של רב חסדא, והוא עמד בראש ישיבה זו כשישים שנה.
רב ביבי בר אביי : רב ביבי היה מן הדור החמישי לאמוראי בבל, וכנראה היה בנו של אביי, חבירו של רבא.לא מצאנו מי היו רבותיו אך מן הסתם קיבל תורה מאביו ומשאר חכמי הדור הקודם. הוא נושא ונותן בהלכה ביחוד עם רב פפי ורב הונא בנו של רב יהושע. כנראה חי בעיר פומבדיתא, וכנראה עסק כאביו בחקלאות. הלכות ושמועות שלו מצויות במקומות רבים בתלמוד, אם כי לא עמד בראש ישיבה משלו. רב ביבי עסק בתורת הסוד, ומוצאים שהיה מתעסק הרבה בנושאים אלה.
הלל : הלל, הנקרא בתואר הכבוד "זקן" בשל היותו מראשי העדה, היה נשיא הסהדרין והעמיד אחריו שושלת נשיאים שנמשכה מאות שנים. דמותו היא מן המגוונות והמשפיעות ביותר בימי הבית השני, והרבה סיפורים מצויים אודותיו במקורות חז"ל. הלל עלה מבלל ואת ראשית תורתו קיבל שם, וכאשר בא לארץ ישראל למד לפני שני גדולי הדור: שמעיה ואבטליון. מסופר שכאשר הגיע לארץ ישראל לא היה בידו רכוש, ונאלץ לעסוק במלאכות פשוטות כדי להתפרנס ולשלם את דמי הכניסה לבית המדרש, ועיסוקו בתורה היה עד כדי מסירות נפש ממש (בבלי יומא לה,ב).
מינויו של הלל לנשיאות התרחש בעקבות אירוע יוצא דופן, בו התעוררה בעיה הלכתית לגבי דיני ערב פסח שחל להיות בשבת (ירושלמי פסחים ו,א). הלל היה היחיד שידע לפתור בעיה זו, ובני בתירא– שהיו הנשיאים באותה תקופה (כנראה מתוקף מינויו של הורדוס) – ויתרו על תפקידם, ומינו את הלל במקומם לנשיאות. פתרונה של אותה הבעיה נעשה על ידי מציאת ההלכה מתוך דרשות הפסוקים, "במועדו" - ואפילו בשבת. מסיפור זה וממקורות אחרים עולה שהלל פיתח את כללי מדרשי ההלכה באופן שיטתי ("שבע המידות שהתורה נדרשת בהן". תוספתא פסחים ז,יא), עד שהיה למייסדה של שיטת לימוד שנעשתה כבסיס לכל התורה שבעל פה.מעבר למשמעותו בתחום הלימוד, הלל השפיע על הסדרים הציבוריים בישראל. ימיו של הלל מקבילים לשלטונו של הורדוס, ומכיוון שמצד אחד השלטון הלך ונעשה מנוכר, ומצד שני הכהן הגדול כבר לא נתפס כמנהיג הציבור, הייתה חשיבות גדולה ליצירת המעמד המיוחדת של נשיא הסנהדרין. הלל היה מפורסם כאוהב אדם, כפי שעולה מחלק ממאמרים רבים משמו, וכן מסיפורים אודות הענווה והסבלנות היתירה שניחן בה. תכונות אלה נובעות מתפיסת היחידיות של ה"אני" של כל אדם ובהתחשבותו בכל אדם כהוויה בפני עצמה. תפיסה זו משתקפת גם בשיטתו ההלכתית של הלל, ובמידה רבה גם בשיטתם של בית הלל שבאו לאחריו, המתבטאת בעיקר בהכרה ובהתחשבות בבעיות המציאות.
כלבא שבוע: משפחת בן כלבא שבוע הייתה מן המשפחות העשירות והתקיפות שהיו בירושלים בזמן חורבן הבית. התלמוד מספר כי הייתה זו אחת משלוש משפחות שהיו אז בירושלים שיכלו למלא את כל צרכי העם במשך שנים רבות של מצור. מסופר, כי בני משפחה זו היו מבני כלב בן יפונה. במקביל, שמו של'כלבא שבוע' נדרש, כמרמז על עושרו ונדיבותו, משום שכל שהיה נכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע.על חייהם הקשים של ר׳ עקיבא ואשתו במשך השנים שהייתה מודרת מנכסי אביה מסופר במקומות אחדים בתלמוד. מן הגמרא עולה שהיו להם ילדים -בת אחת הנזכרת כאן, ואולי גם כמה בנים.
בן עזאי: הוא שמעון בן עזאי, מן התנאים ביבנה.אף על פי ששמעון בן עזאי לא זכה להיסמך )ולכן הוא נקרא בשמו בלבד, בלי תואר, לרוב רק בן עזאי). הוא נחשב לאחד מגדולי החכמים, וחוכמתו הרבה הייתה למשל במשך דורות רבים.כפי הנראה לא למד תורה בצעירותו, אלא שלאחר זמן פגש את בתו של ר׳ עקיבא והיא הבטיחה לו שתינשא לו אם ילמד תורה. ואכן, למד בן עזאי מפי ר׳ יהושע ור׳ ישמעאל, ובעיקר היה תלמיד מובהק (ואפילו תלמיד חבר)שלר׳ עקיבא, שאותו החשיב כגדול חכמי ישראל בדורו. אין זה ברור אם אכן נשא לאשה את בתו של ר׳ עקיבא ופרש ממנה לאחר זמן קצר, כי בשל חשקו בתורה )עליו אמרו ״משמת בן עזאי בטלו השקדנין״( התמסר כולו ועסק בתורה בלבד.
דברי הלכה ואגדה שלו מצויים במשנה, בברייתות, ובתלמוד, וכפי הנראה אף הספיק להעמיד תלמידים בטבריה עירו.בן עזאי עסק גם בנסתרות והוא נמנה עם הארבעה שנכנסו לפרדס, ועליו נאמר ש״הציץ ומת״, וקראו עליו את המקרא ״יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו״ (תהילים קטז', טו')
מר בריה דרבינא: מחשובי החכמים בדור הרביעי לאמוראי בבל. בנו של החכם רבינא (הראשון) המפורסם בתלמוד כירא שמים מופלג. ממנהגיו היו למדים כיצד צריך ירא שמים לנהוג, ומעשיו מוכיחים שהיה נזהר בכל צד שיש בו מיעוט כבוד שמים או בדיחות דעת יתירה. כפי הנראה היה רגיל להשתמש בלשון נקיה, כדי להתרחק משמץ של עלבון לרבותיו.נראה שהיה בעיקר מצוי לפני רב נחמן בר יצחק כעין תלמיד חבר. בתלמוד מוזכר גם שנשארו אחריו רשימות בהלכה אשר שימשו בסיס לדיון בדורות הבאים.
רב הונא: רב הונא היה מגדולי אמוראי בבל בדור השני לאמוראים שם. הוא היה ממלא מקומו של רבו המובהק, רב, כראש הישיבה בסורא, ולאחר מותו של שמואל היה נחשב על ידי הכול כגדול חכמי בבל. בזמנו גדלה מאד ישיבת סורא גם במספר התלמידים וגם באיכותם, עד שגם חבריו, תלמידי רב האחרים, היו מקבלים את תורתו. כמעט כל חכמי הדור הבא נמנו במידה מסוימת על תלמידיו, וביניהם גם רב אמי ורב אסי, שלמדו תורה מפיו בבבל, וגם אחר שעלו לארץ ישראל ונחשבו שם לגדולי הדור, המשיכו לראות עצמם כפופים לו. לפי מסורת הגאונים היה רב הונא ממשפחת ראש הגולה, אולם בצעירותו היה עני ביותר ולמד תורה מתוך הדחק, ורק לאחר מכן התעשר. על חסידותו מסופר הרבה בתלמודוחכמתו הייתה לסמל בדורות הבאים.רב הונא האריך ימים הרבה )למעלה משמונים שנה) ולאחר מותו הובא ברוב כבוד לקבורה בארץ ישראל ליד ר׳ חייא ובניו.רבה בנו )רבה בר רב הונא( היה מחשובי האמוראים בדור הבא.
רב זביד: אמורא בדור החמישי לאמוראי בבל. רב זביד היה תלמיד מובהק לאביי ורבא, מביא דברים רבים בשמם, ומוצאים אותו נושא ונותן עם גדולי האמוראים בני דורו. נראה כי היה מרבה לעסוק בברייתות מבית מדרשו של ר׳ אושעיא ומפרש אותן.לאחר מותו של רבא התחלקה ישיבתו ורב זביד מילא את מקומו כראש ישיבה בפומבדיתא במשך כעשר שנים.מסופר כי הוא הורעל על ידי עבדי ראש הגולה לאחר שפסק הלכה לחומרה.
מר זוטרא: מחבריו של רב אשי, ומגדולי האמוראים בדורו.מר זוטרא היה לרבותיו, רב פפא ורב נחמן בר יצחק, כעין תלמיד חבר.מלבד גדולתו בתורה, בהלכה ובאגדה, היה מפורסם כדרשן, ודרשותיו מצויות בתלמוד כולו, וכנראה שהיה לו מעמד רשמי של חכם ודרשן של בית ראש הגולה. בזקנותו נעשה מר זוטראראש הישיבה בפומבדיתא.יתכן שפגישותיו עם אמימר ורב אשי היו פגישות רשמיות של ראשי ישראל באותו דור משום שמוצאים אנו פעמים רבות בתלמוד פגישות משולשות כאלה.
רב חייא בר אבא: הוא המכונה בתלמודים "ר׳ חייא" סתם. מאמוראי ארץ ישראל בדור השלישי לאמוראים שם. ר׳ חייא בר אבא נולד בבבל, וייתכן שאף זכה ללמוד תורה מפי רב, ואולם בגיל צעיר עלה לארץ ישראל והתיישב בה. אף שמפעם לפעם חזר וירד לבבל הרי עיקר חייו ופעילותו היו בארץ.בארץ ישראל הוא הספיק עוד לראות את חשובי האמוראים הראשונים, והיה משמש את ר׳ יהושע בן לוי וקיבל תורה אף מפי ר׳ חנינא.
אולם, רבו המובהק שאליו היה קשור ביותר היה ר׳ יוחנן. ר׳ חייא בר אבא היה תלמיד מובהק לר׳ יוחנן והוא אחד ממוסרי דבריו החשובים ביותר.העידו עליו שהיה חוזר תדיר על שמועותיו בפני רבו, והיה מדייק ביותר במסירתם. במשך היותו תלמיד ר׳ יוחנן ולאחר מכן התרועע ר׳ חייא בר אבא עם גדולי תלמידי ר׳ יוחנן, ופעמים רבות נזכרים דברי משא ומתן שהיו ביניהם בהלכה.ר׳ חייא בר אבא היה בעיקר בעל הלכה, ור׳ יהודה נשיאה כתב עליו באגרת ״אדם גדול כיוצא בנו״.יש סבורים שמקום מושבו הקבוע היה בעיר צור. אין אנו יודעים ממה התפרנס, אך מאחר שלא רצה ליהנות מן התורה, ולמרות שהיה כהן לא רצה לקבל מעשרות, היה דחוק בפרנסתו, דבר שגם גרם לו לרדת מדי פעם לבבל לצורך פרנסה. דברי תורתו מצויים בשני התלמודים, וחכמי הדור הבא )ובכללם ר׳ ירמיה) היו מתלמידיו .כמו כן, נשא ונתן עם חשובי האמוראים שהיו בדורותיו.מסתבר כי האריך ימים הרבה, והשאיר אחריו כמה בנים שהיו תלמידי חכמים חשובים, והמפורסם שבהם ר׳ אבא בנו של ר׳ חייא בר אבא.
רבי חמא בר ביסא: מן הדור האחרון לתנאים וכנראה אחד מן החכמים בבית דינו של רבי. רבי היה משבח אותו כאדם גדול. נראה שהיה חי בדרום הארץ )אולי בלוד( ושם שימש כדיין העיר. ברוב המקורות בהם נזכר שמו ומובאות שמועותיו בהלכה הוא נקרא על שם בנו — ר׳ חמא אבי ר׳ אושעיא. הסיבה לכך היא שר׳ אושעיא היה אחד ממנהיגי הדור ומסדרם של קובצי ברייתות חשובים, ואילו אביו ר' חאמ היה חכם פחות מפורסם ופועלו היה משני יחסית למעשי בנו.
רב חמא : אמורא בבלי בדור הרביעי—חמישי לאמוראים.רב חמא היה כפי הנראה תלמידו של רבא )אף כי אולי למד גם מרבותיו של רבא(ובסוף ימיו, לאחר רב נחמן בר יצחק, כשנתפצלו הישיבות, היה רב חמא במשך חמש עשרה שנה ראש הישיבה בעירו נהרדעא.נראה כי רב חמא היה חכם בית ראש הגולה, והם היו נוהגים על פי פסקי ההלכה שלו. כמו כן מצינו שנפגש עם שבור מלך פרס. משום כך מובן כי חסותו של חכם חשוב ומקורב למלכות הייתה לתועלת לכל הנושאים והנותנים עמו גם במסחר.
רב חסדא: מגדולי האמוראים בדור השני לאמוראי בבל.רב חסדא )הכהן) היה מתלמידיו הצעירים של רב. לאחר מות רב עוד היה כתלמיד חבר אצל תלמידו רב הונא. כל ימיו היה קשור בחיבה יתירה בדברי 'רב' רבו והיה משתדל להוסיף ולשמוע דברי תורה נוספים משמו. אף כי בצעירותו חי בדוחק, התעשר אחר כך ומרבית ימיו היו בשפע ורוב טובה. בדרכי חייו היה מרבה להיטיב עם הבריות ודאג במסירות לתלמידיו, בניו ובנותיו, להדריכם בדרך ישרה גם בעיני העולם.בדרך לימודו נחשב רב חסדא מן החריפים והמפולפלים בדורו, במיוחד לעומת ידידו ובן מחלוקתו, הבקי הגדול רב ששת.
רב חסדא שימש כדיין בסורא במשך שנים רבות יחד עם רב הונא, ושניהם המשיכו את מסורת בית רב. לאחר מותו של רב הונא שימש רב חסדא במקומו כראש ישיבת סורא.רב חסדא נחשב בין חסידי בבל, ורבות סופר על מעשי צדקתו. עוד סופר עליו כי אף מלאך המוות לא יכול היה לשלוט בו. רב חסדא האריך ימים ובמותו היה בן תשעים ושתים שנה.רבים מחכמי הדור הבא היו תלמידיו.
לרב חסדא היו כמה בנים שהיו אף הם תלמידי חכמים: רב חנן בר רב חסדא, מר ינוקא ומר קשישא, רב מרי, רב פנחס, רב תחליפא. אולם רב חסדא היה אומר שבנותיו עדיפות לו מבניו כי הן נישאו לגדולי הדור — למר עוקבא בר חמא ולרמי בר חמא אחיו.
רב יהודה: הוא רב יהודה בר יחזקאל, מגדולי אמוראי בבל. רב יהודה למד גם אצל רב וגם אצל שמואל והיה תלמיד מובהק לשניהם. שמואל היה מחבב ביותר את רב יהודה והיה מרבה לדבר בשבחו, עד שאמר עליו בהתפעלות ״אין זה ילוד אשה״. לאחר מותו של שמואל נתמנה רב יהודה כראש ישיבת נהרדעא במקומו, אולם הוא העבירה לעירו פומבדיתא, ושם נשארה ישיבה זו שהייתה קיימת למעלה משבע מאות שנה והעמידה מגדולי חכמי ישראל.
נוסף לגדלותו בתורה, היה רב יהודה מפורסם גם בחסידותו הרבה, עד שספרו עליו שלא הלך ארבע אמות בקומה זקופה מרוב יראת חטא. כל ימיו שקוע היה בלימוד התורה, ובמשך שנים רבות היה עני ביותר, ומצבו הוקל כנראה רק עם מינויו כראש ישיבה. אף שרב יהודה סבר שיש איסור מיוחד בכתוב לעלות מבבל לארץ ישראל, היה מפורסם בדורו באהבתו הגדולה לארץ, ואכן רוב גדולי תלמידיו עלו לארץ ישראל, ונעשו מחשובי האמוראים בה. רוב חכמי הדור הבא היו תלמידיו, ואף אלה שלמדו בישיבת סורא עברו לישיבתו לאחר מות רב הונא. בנו של רב יהודה, רב יצחק, היה מחכמי הדור הבא.
רבי יוחנן: הוא ר׳ יוחנן בר נפחא מגדולי האמוראים, אשר דבריו מהווים אחד מן הבסיסים העיקריים הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. ר' יוחנן חי בטבריה והאריך ימים הרבה. על מוצא משפחתו אין כמעט דברים ידועים, הוא נתייתם בגיל רך מאד, ואף שכנראה היה למשפחה רכוש רב הוא הוציא את רוב רכושו מתוך חפצו העז להתמיד בלימוד התורה עד אשר הגיע לעוני ממשי.
ר' יוחנן הספיק לקבל תורה מפי רבי מסדר המשנה, והיה אחד מצעירי תלמידיו. אולם, את רוב תורתו קיבל מפי תלמידי רבי — חזקיה בן ר׳ חייא, ר׳ הושעיא, ר׳ חנינא ומרבו המובהק ר׳ ינאי שהרבה לשבח את תלמידו זה. לאחר זמן נעשה ראש הישיבה בטבריה, ומאז החלה תקופה ארוכה שבה הלכו וגדלו פרסומו והשפעתו. במשך זמן רב היה ר׳ יוחנן המורה הגדול לכל העולם היהודי, לא רק בארץ ישראל כי אם גם בבבל אשר חכמיה העריצוהו מאד, ורבים מהם באו לארץ ונעשו תלמידיו המובהקים. כוחו גדול היה הן בהלכה והן באגדה ודברי תורתו בשני השטחים מרובים מאד ומשמשים יסוד בשני התלמודים. מתוך ההכרה בגדולתו היתירה קבעו הלכה כמותו כמעט בכל מקרה, ואפילו כאשר חולקים עליו רב ושמואל, אמוראי בבל הגדולים )אשר הוא עצמו חשבם לגדולים ממנו). רק כאשר נחלק על רבותיו בארץ ישראל )כר׳ ינאי ור׳ יהושע בן לוי( לא פסקו כמותו.אין אנו יודעים דברים מרובים על חייו האישיים, ורק פרטים מסוימים נותרו לזיכרון.
מפורסם היה ר׳ יוחנן כיפה תואר, כאחד האנשים היפים שהיו מעולם, ודברים הרבה נאמרו בשבח יופיו. יודעים אנו כי חייו מלאים היו ייסורים — עשרה מבניו מתו בחייו ומותו של תלמידו ידידו וגיסו ריש לקיש, שהוא ראה עצמו אחראי לו, קרב את קיצו. היו לר׳ יוחנן תלמידים רבים מאד, ולמעשה כל אמוראי ארץ ישראל בדורות הבאים היו תלמידיו ושתו ממימיו, עד כי נאמר שהוא מחבר התלמוד הירושלמי.
הגדולים בתלמידיו היו: גיסו ריש לקיש, ר׳ אלעזר, ר׳ חייא בר אבא, ר׳ אבהו, ר׳ יוסי בר חנינא, ר׳ אמי ור׳ אסי.
רבי יוסי : הוא ר׳ יוסי בן חלפתא, מגדולי התנאים. חי בדור שלפני חתימת המשנה, ורושם דבריו ניכר בספרות התנאים כולה .אביו, המכונה אבא חלפתא, היה אף הוא מחכמי הדור ,ומשפחתו לפי מסורת אחת, מתייחסת עד לבני יונדב בן רכב. ר׳ יוסי היה תלמיד מובהק לר׳ עקיבא. הוא וחבריו תלמידי ר׳ עקיבא האחרים, ר׳ מאיר, ר׳ יהודה ור׳ שמעון בר יוחאי — היו מרכז לימוד התורה של כל אותו הדור. בכל דרך חייו היה ר׳ יוסי מתון וזהיר, ונקבעה הלכה כמותו בכל מקום, כנגד כל אחד מחבריו. כלל ידוע הוא בהלכה ״ר׳ יוסי נימוקו עימו״, ומשום כך הלכה כמותו תמיד.כשם שגדול היה ר׳ יוסי בהלכה, כן היה מפורסם בחסידותו. רבות מסופר בתלמוד על צניעותו, ענוותנותו וקדושתו. מסופר כי אליהו הנביא היה מתגלה לו בכל יום, וכמה שיחות בינו לבין אליהו מובאות בתלמוד. ר׳ יוסי היה כנראה מסדרו העיקרי של קובץ ברייתות ״סדר עולם״ על דברי ימי ישראל. מקום מגוריו במשך שנים רבות היה בציפורי בגליל, ואומנותו הייתה בעיבוד עורות. רבים מחכמי הדור שאחריו )ובכללם ר׳ יהודה הנשיא) היו תלמידיו, ואולם המובהקים שבהם היו חמשת בניו אשר כולם היו מחכמי הדור. המפורסמים בהם ר׳ אליעזר בר׳ יוסי מגדולי חכמי האגדה, ור׳ ישמעאל בר׳ יוסי.
רב יוסף :מאמוראי בבל בדור השלישי לאמוראים. רב יוסף בר חמא חי בעיר מחוזא, ואולי היה רבה של קהילה זו. רב יוסף בר חמא היה תלמידו של רב ששת , עמד בקשרי לימוד התורה וההלכה גם עם חכמים אחרים, ומצאנוהו נושא ונותן בהלכה עם ר׳ זירא. בנו של רב יוסף היה האמורא הגדול רבא, וכבר בחיי אביו היה מחשובי החכמים. כמה פעמים מוצאים אנו בתלמוד שהבן הגדול מעיר או מציע לאביו ענייני הלכה שונים, כדרכם של חכמים ובלשון כבוד, כדרך שצריך הבן לנהוג כלפי אביו.
רבי יעקב: סתם ר׳ יעקב הוא ר׳ יעקב בן קורשאי, שהיה בזמנו של רבן שמעון בן גמליאל השני, וכפי הנראה היה מקורב אליו בקשרי ידידות. ר׳ יעקב היה רבו של רבי יהודה הנשיא, ותלמידו זה אף הורה למעשה כדבריו. דברי תורתו בהלכה ובאגדה נזכרים במשנה ובתלמוד. לפי המבואר כאן היה בן בתו של אלישע בן אבויה ("אחר").
לוי: הוא החכם לוי בן סיסי שחי בדור המעבר בין תקופת התנאים והאמוראים. לוי היה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא ומקורב אישית אליו ואל בנו ר׳ שמעון. למרות שמוצאים אנו שרבי השמיע לו לעתים דברים קשים, הרי היה זה כדרכו של רבי שהיה מטיל מרה בתלמידים. מאידך, העריך אותו רבי מאד ואמר עליו ״בר נש דכוותי״ (=אדם שכמותי). לוי נחשב בדורו כאחד החכמים שהיו מושלמים בכול: בעל הלכה ובעל אגדה, גדול בידיעת המקרא ודרשן חשוב. על תפילותיו ברבים אמרו שהיה ״מטיח דברים כלפי מעלה״ ועם שנענה בתפילתו נענש בגופו.
לאחר פטירתו של רבי נוצר מצב שבו לא היה ללוי מורה שיוכל ללמוד מפיו, ולכן נסע לבבל. כנראה שהה בעיקר בעיר נהרדעא בה נתיידד עם אביו של שמואל וכן חידש שם את קשריו עם רב. בתלמוד מצויים מקורות רבים שבהם נושאים ונותנים שלשה אלה, יחד עם שמואל, בעניינים שונים בהלכה. כפי הנראה נפטר לוי בהיותו בבבל. כשאר חשובי התלמידים של רבי ערך גם לוי קובץ חשוב של ברייתות הנזכרות בתלמוד בשם 'מתניתא דבי לוי'.
יש אומרים כי האמורא החשוב ר׳ יהושע בן לוי היה בנו, אבל אין הדברים נראים לפי סדר הדורות.
רבי מאיר: מגדולי התנאים בדור שלפני חתימת המשנה. על הוריו של ר׳ מאיר אין בידינו ידיעות מבוררות, אולם נמסר כי מוצאו ממשפחת גרים מבית הקיסרים הרומיים. עוד בהיותו צעיר ביותר ניכרה חריפותו היתירה בתורה והוא למד תורה מפי שני גדולי הדור ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. אמנם, ר׳ מאיר נחשב כקרוב יותר לר׳ עקיבא, ורבו זה אף סמכו בגיל צעיר ביותר ובגלל שנסמך כה צעיר, הוסמך שוב בבגרותו על ידי ר' יהודה בן בבא. חשוב לציין כי הוא היה היחיד שהמשיך לשאוב גם ממסורות שבפי אלישע בן אבויה על אף התרחקותו של אלישע מן היהדות.
ר׳ מאיר, שהיה מוכר על ידי בני דורו כאחד מגדולי החכמים, נתמנה רשמית ל״חכם״ - היא הדרגה השלישית לאחר נשיא הסנהדרין, והמשא והמתן בהלכה בינו ובין חבריו ר׳ יהודה, ר׳ יוסי, ר׳ שמעון ור׳ אלעזר הוא בין יסודותיה החשובים של המשנה.
מפעלו הגדול ביותר של ר׳ מאיר היה כנראה עריכה נוספת (בעל פה( של ההלכות שהיו קיימות עד זמנו וקביעת תבניות מסוימות להן. רבי יהודה הנשיא הלך כנראה בעניין זה בעקבות ר׳ מאיר, ומשום כך ידוע הכלל כי ״סתם משנה — ר׳ מאיר״, כלומר, מאמר במשנה שלא נזכר שם אומרו וודאי הוא משנתו של ר׳ מאיר.
כיון שהיה מעורב בניסיון להדיח את רבן שמעון בן גמליאל ראש הסנהדרין נקנס על ידו ובמשך זמן רב לא הובאו דבריו בשמם אלא גם בכינוי ״אחרים אומרים״. חייו הפרטיים היו מלאים ייסורים, שני בניו מתו בחייו, ואף אשתו המופלאה ברוריה מתה בנסיבות מכאיבות. אף כי ידוע כי השאיר אחריו בת אחת, הוא נאלץ לבסוף לגלות לאסיה הקטנה ובה מת, כשהוא מצוה שיעבירו את ארונו לארץ ישראל ולפי שעה יקברוהו ליד הים שגליו מגיעים עד הארץ. ר׳ מאיר היה מפורסם בחייו לא רק בחריפות יתירה העולה על כל בני דורו אלא גם במידותיו הטובות, ברדיפת שלום ובוויתור על כבודו מפני טובתם של אחרים.
ידוע היה כדרשן מופלא, ואמרו כי משמת ״בטלו מושלי משלים״, אחדים ממשלי החיות שלו עוד נזכרו במשך דורות רבים. כמו כן היה מפורסם כבעל מופת,וקופות צדקה על שמו, "קופותר׳ מאיר בעל הנס״, היו מקור הכספים הראשי לארץ ישראל במשך שנים רבות.
רב נחמן: הוא רב נחמן בר יעקב, מחכמי הדור השני-שלישי לאמוראי בבל. אבי רב נחמן היה מסופרי הדיינים של האמורא שמואל, אך נראה כי רב נחמן לא למד לא משמואל ולא מרב (אף שהוא מביא לעתים את דבריהם) אלא בעיקר מתלמידיהם הגדולים, ורבו המובהק היה רבה בר אבוה, תלמידו של רב.רב נחמן, שנודע כבר בצעירותו בכישרונותיו, נשא לאשה את ילתא שהייתה מבית ראש הגולה, אישה מלומדת ותקיפה.
מאז היו לרב נחמן קשרים קרובים עם בית ראש הגולה, ולאחר זמן נתמנה לדיין של בית ראש הגולה בנהרדעא. בשל מעמדו בבית ראש הגולה, ובשל עיסוקו המתמיד בדיני ממונות, נחשב רב נחמן כבר בדורו כגדול מכל חבריו בדינים אלה.רב נחמן נושא ונותן בהלכה עם חכמים רבים, ובעיקר עם רב הונא, רב יהודה, רב ששת ורב חסדא. על יחסיו עם רב יהודה יודעים אנו מסיפור מפורט במסכת קידושין, ומשם למדים שהכיר ברב יהודה כגדול ממנו בחכמה.אף כי רב נחמן לא שימש כראש ישיבה רשמי, מכל מקום היו רבים מבני הדור תלמידיו ומקבלי תורתו, והאמורא הגדול רבא היה תלמידו המובהק.רב נחמן היה תקיף ביותר ובעל לשון חריפה ובכל זאת נחשב מחסידי בבל, ודברים שונים מסופרים על חסידותו ומעשיו הטובים. נראה שרב נחמן חי כל ימיו בעושר, כבעל אחוזות גדולות, וכקרוב לבית ראש הגולה, והיה נחשב לגדול הדור ומורה התורה בעירו. לרב נחמן היו מספר בנים תלמידי חכמים.
רבי נתן : הוא ר׳ נתן הבבלי, מגדולי התנאים בדור שלפני חתימת המשנה. ר׳ נתן היה בנו של ראש הגולה בבבל ובן למשפחה שהתייחסה לדוד המלך ולבית המלכות, כלומר, המשפחה המיוחסת ביותר בישראל. משום גדלותו בתורה וייחוסו נתמנה לאב בית הדין — המשרה השנייה בחשיבותה בסנהדרין. ר׳ נתן היה מפורסם בבקיאותו ובהעמקתו בדיני ממונות. כמו כן היה ידוע בחסידותו, ומסופר שאליהו הנביא היה נגלה אליו. ר׳ נתן חיבר קבצי משניות אחדים, ומסכת ״אבות דר׳ נתן״ קרויה על שמו.
רבים מבני הדור הבא היו תלמידיו, הבולט שבהם היה רבי יהודה הנשיא.
מר עוקבא: מר עוקבא היה ראש הגולה בדור הראשון של אמוראי בבל.מר עוקבא, נוסף לתפקידו המדיני )שאולי באותם הדורות עדיין לא קיבל את המשקל שהיה לו בדורות שלאחר מכן)היה מחכמי הדור החשובים. הוא היה בעיקר תלמידו של שמואל, אף כי נראה שהיה צעיר ממנו אך מעט, ולכן היה לו כתלמיד- חבר.
מר עוקבא חי במושב הנשיאים בעיר כפרי ושם היה בית דינו.בתלמוד הוא נזכר פעמים רבות, כנושא ונותן עם חכמי הדור, ודברי תורתו נמסרים על ידי רבים מן האמוראים בדורות שלאחר מכן. היו לו יחסים קרובים גם עם חכמי ארץ ישראל שהיה עימם בקשרי מכתבים.כשם שהיה מגדולי התורה, כך היה מפורסם בחסידותו בכלל, ובמעשי הצדקה והחסד שלו בפרט.
יתכן כי החכמים רב נתן בר מר עוקבא ומרי בר מר עוקבא היו בניו.
רבי עקיבא: רבי עקיבא היה מגדולי התנאים ומגדולי ישראל שבכל הדורות. הסיפורים על מהלך חייו פזורים במקומות רבים בתלמוד. לפי הנראה הייתה ראשיתו של רבי עקיבא עוד בימים שבית המקדש היה קיים. הוא בא ממשפחה פשוטה ביותר, שהייתה משפחת גרים, ועד גיל מבוגר לא למד תורה כלל והיה מעמי הארצות. בהיותו משמש כרועה צאן של אחד מגדולי העשירים של ירושלים, אשר כונה בר כלבא שבוע, פגשה אותו רחל, בתו של בר כלבא שבוע, והבטיחה לו שתתחתן אתו אם יקבל על עצמו ללמוד תורה. ואכן רבי עקיבא התמסר שנים ארוכות ללימוד התורה, והוא ורחל חיו במחסור ועוני גדול (בבלי כתובות סב,ב). הוא למד תורה בסבלנות ובדקדוק רב מרבי אליעזר ורבי יהושע, שלאחר זמן מסוים עמדו על גדולתו בתורה, ובמשך השנים נעשה רבי עקיבא כתלמיד חבר להם ואף היה מורה לרבים (אבות דרבי נתן נוסח א,ו). רבי עקיבא התפרסם בדרך דרשנותו הייחודית, שהייתה דקדקנית וחריפה, וביסודה עומדת על מתן משמעות מיוחדת לכל מילה ואות, עד שאמרו עליו 'שהיה דורש כתרי אותיות' (בבלי מנחות כט,ב). כמו כן היה לו חלק חשוב בהעברת התורה שבעל פה, בכך שהעמיד ותיקן את מסורת החכמים שהתקבלה עד ימיו.
בהתבסס על דברי רבי עקיבא, גיבשו תלמידיו את החיבורים המרכזיים בתורה שבעל פה - משנה, תוספתא, ומדרשי הלכה (בבלי סנהדרין פו,א). רבי עקיבא עסק גם בדברים שבסוד,ומסופר שהיה אחד מארבעה שנכנסו ל'פרדס', אבל עליו אמרו שהוא היחיד "נכנס בשלום ויצא בשלום",שלא רק שלא ניזוק, אלא יצא בשלום, מעוטר בעטרתה של פנימיות התורה (חגיגה יד,ב). רבי עקיבא היה ניכר גם בדרך התבוננותו ופרשנותו למציאות, ומסופר שכשראה שועל יוצא מחורבות בית המקדש צחק, ולא בכה כשאר החכמים חבריו, משום שכדרכו שלא להיתפס רק לצד הגלוי של הדברים - ראה בכך דווקא סימן להתגשמות דברי הנביאים על הגאולה. לקראת סוף חייו היה רבי עקיבא תומך נלהב של בר כוכבא ואמר עליו שהוא מלך המשיח (ירושלמי תענית ד,ה). עם כשלוןהמרדנהרגו כמעט כל חכמי הדור, ובעיקר תלמידי רבי עקיבא, אך חמישה מתלמידיו הצעירים נותרו בחיים, ומהם יצאה לאחר מכן התורה לכל ישראל (בבלי יבמות סב,ב). רבי עקיבא הגיע לזקנה מופלגת, וחז"ל (ספרי דברים שנז,ז) מונים אותו בין אלו שחיו מאה ועשרים שנה. בימיו האחרונים תפסו הרומאים את רבי עקיבא משום שעבר על גזירותיהם ולימד תורה לרבים, וגזרו עליו שיסרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד מוות. בשעת מיתתו קרא רבי עקיבא קריאת שמע, ואמר שכל חייו חיכה לקיים את הציווי "בכל נפשך" ולמסור את נפשו על קידוש ה' (בבלי ברכות סא,ב).
רב: הוא רב אבא בן איבו, גדול האמוראים בדור הראשון לאמוראי בבל. רב נולד בבבל במשפחה מיוחסת שהעמידה חכמים רבים בישראל והתייחסה לדוד המלך. עם משפחת דודו, ר׳ חייא, עלה לארץ ישראל ולמד תורה בעיקר מפי דודו ומפי ר׳ יהודה הנשיא ונמנה עם בית דינו.
רב נשאר עוד זמן מסוים בארץ ישראל ואחר כך חזר לבבל והשתקע בה. אף שהיו לפני רב מרכזי תורה בבבל )בהוצלובנהרדעא( פנה רב וייסד ישיבה גדולה בעיר סורא והעלה את לימוד התורה בבבל לדרגת הלימוד בארץ.
אחרי זמן מסוים הוכר כראש חכמי התורה בבבל ואחר זמן גם בארץישראל. מאחר שרב נשא ונתן בהלכה עם אחרוני התנאים נקבע בתלמוד הכלל כי ״רב תנא הוא ופליג״, כלומר גדול כוחו כאחד התנאים ואין להקשות עליו מדברי ברייתא כיון שאף הוא תנא. אכן, על פי מסורת הגאונים רב או ר' אבא, המופיע בברייתא הריהו רב.ע״י רב ותלמידיו נעשתה עבודה גדולה בשטחים מרובים. מדרשי ההלכה,ובייחוד הספרא, נערכו בבית מדרשו. כמו כן תיקן רב את הנוסח לתפילות ראש השנה )״תקיעתא דבי רב״( ותפילות אחרות.
ידידו הקרוב ובן מחלוקתו בהלכה היה שמואל, ומחלוקותיהם )הויותדרב ושמואל(מצויות בכל התלמוד. כלל הפסיקה הוא שבדיני איסור והיתר הלכה כרב, ובדיני ממונות כשמואל.במשך שנים רבות עסק רב (עם משפחת ר׳ חייא(במסחר בהיקף גדול, וכל ימיו היה אמיד. כנראה שבנו, איבו, היה מנהל את עסקיו כשנעשה רב ראש הישיבה בסורא.מלבד גדולתו של רב בתורה, הוא היה נערץ על הכול בשל חסידותו וענוותנותו הרבה, עד שהובא כמופת להנהגה מושלמת של אישיות גדולה. אחרי מותו, הוסיפו להעריצו והיו משתמשים בעפר מקברו כסגולה לריפוי מחלות.רב האריך ימים והעמיד תלמידים הרבה, ובעצם היו כל חכמי הדור הבא תלמידיו של רב, ודברי תורה בשמו מהווים חלק ניכר מן התלמוד הבבלי.המפורסמים בתלמידיו היו רב חסדא ורב המנונא. לרב היו לפחות שני בנים: איבו וחייא..
רבא: רבא הוא אחד האמוראים המרכזיים של הדור הרביעי לאמוראי בבל. רבא היה בנו של האמורא רב יוסף בר חמא, ובר הפלוגתאשל אביי. רבא נולד בעיירה מחוזא, שם למד תורה אצל רב נחמן בר יעקב ורב חסדא. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, בראשה עמד אביי לעיר מחוזא ובתקופה זו מונה רבא לראש הישיבה. אחד מיסודות התלמוד הם הוויכוחים בין רבא לבין בר הפלוגתא שלו - אביי. חשוב לציין כי המסורת ההלכתית היא שמלבד שישה מקרים, פוסקים תמיד הלכה כרבא נגד אביי.
סגנון הלמידה של רבא שם דגש רב על לימוד הגיוני וחריפות המחשבה, ופעמים רבות הוא מציין את העדפתו זו בצורה מוצהרת וגלויה. רבא האמין כי לימוד התורה היא המצווה החשובה ביותר של אדם יהודי, ומסופר כי בהזדמנות מסוימת מתח ביקורת על אדם שהאריך בתפילה במקום ללמוד תורה. בכלל, מצויות בתלמוד דוגמאות רבות בהן רבא מחשיב מאוד את לימוד התורה, יותר מכל שאר המצוות ובין השאר מסופר כי אמר לתלמידיו שכאשר יעמדו לפני בית דין של מעלה, הם ישאלו האם הקדישו זמן ללימוד תורה יומי. רבא היה ידוע כאיש צנוע המוכן להודות בפומבי בשגיאה שביצע בהוראתו ומצד שני ידוע כאיש עשיר ובעל קשרים מסועפים עם השלטון הבבלי בתקופתו.
עם מותו של רבא התפצלה ישיבתו לשניים, האחת בראשות רב פפא והאחרת בראשות רב נחמן בר יצחק.
רבינא: בן הדור החמישי והשישי לאמוראי בבל. הוא נמנה בין תלמידיו של רבא. בבגרותו קיבל עליו כרבו את רב אשי, למרות שהיה מבוגר ממנו. ככל הנראה, רבינא היה גם מעורב באופן פעיל בעריכת התלמוד הבבלי, פרויקט שהושלם על ידי הרב אשי. התלמוד מספק לנו מעט מאוד מידע אודות חייו הפרטיים של רב אשי, אך ידוע לנו כי היו לו ילדים. בין תלמידיו החשובים נמנו בניו של רב אשי, וכן אחיינו 'רבינא הצעיר'. אחיינו גם ביצע את השלבים העיקריים של עריכת התלמוד הסופית.
שמאי הזקן: שמאי )המכונה לעתים על שם תפקידו — הזקן( הוא ״בן זוגו״ של הלל, ושימש כאב בית דין כאשר היה הלל )״הזקן״( נשיא הסנהדרין. הלל ושמאי הם הזוג האחרון מחכמי הזוגות, ופעלו בראשית ימיו של הורדוס, כמאה שנה לפני החורבן. אף שהלל ושמאי היו מייסדיהן של שתי אסכולות — בית הלל ובית שמאי, שהמשיכו לפעול שנים רבות מאוד אחריהם, הם עצמם לא נחלקו אלא בנושאים בודדים. בין הלל ושמאי היה במידה רבה הבדל שבאופי, כי הלל בכלל התייחס לעצמו ולאחרים ברוח נוחה ונמנע ככל האפשר ממחלוקת כל עוד אפשר היה להימנע מכך, ואילו שמאי נהג בדברים ברוח חמורה יותר וניסה לדקדק במניעיהם של הבריות ודרכי התנהגותם.
עם זאת, דווקא שמאי הוא שטבע את המימרא ״הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״ )אבות פ״א). על חייו הפרטיים אין אנו יודעים הרבה, אך נראה שהיה לפי אומנותו אדריכל או בנאי, שכן כמה פעמים הוא מתואר כעומד ואמת הבניין בידו.
שמואל: שמואל הוא בן הדור הראשון לאמוראי בבל.שמואל נולד ונפטר בנהרדעא.
שמואל היה מפורסם לא רק בזכות הידע ההלכתי שלו, אלא גם בגלל ידיעותיו בענייני חולין.
הגמרא גדושה בסיפורים על מומחיותו בתחומים כמו שפה, רפואה, אסטרונומיה ומדעי הטבע. בצעירותו, שמואל נדד לארץ ישראל כדי ללמוד עם תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, הגמרא אף מספרת כי הוא ריפא את רבי יהודה הנשיא ממחלת עיניים קשה וכי רבי הצטער שלא הצליח למצוא הזדמנות לסמוך את שמואל להיות 'רב סמוך' באופן רשמי.
לאחר שובו לבבל מונה שמואל לאחד משופטי הקהילה היהודית בגולה. יחד עם עמיתו, רב, העמיק שמואל את רמת לימוד התורה בבבל לרמה שבה אלפי תלמידים בחרו להישאר בה ולא לנדוד לארץ ישראל על מנת ללמוד תורה בישיבות אותן הם הקימו בבבל.
שמואל ראה בבבל מקום מקודש וטען שקדושתה של בבל משנית רק לקדושתה של ארץ ישראל, אך היא קדושה ונחשבת יותר משאר הארצות, ולכן אסור להגר ממנה, אלא אם כן מדובר על עליה לארץ ישראל. שמואל היה ידיד קרוב של מלך פרס, שבור הראשון. מלך זה היה סובלני למגוון הדתי בממלכתו ובין השאר עמד גם בקשר אדוק עם שמואל. שמואל חי עד זקנה, והשאיר אחריו שתי בנות שהיו מפורסמות בחוכמתן ובצניעותן.
רבן שמעון בן גמליאל הזקן: רבן שמעון שימש ירש את תפקיד הנשיאות מאביו רבן גמליאל הזקן ומסבו הלל הזקן. יוסף בן מתתיהו מספר כי רבן שמעון בן גמליאל מונה לנשיא שמונה עשרה שנה לפני חורבן בית המקדש. המשנה מתארת את רגישותו לצורכי הקהילה ומספרת כיצד גרם להוזלת מחירם של קורבנות אותם מחויבות להביא יולדות מתוך התחשבות למצבן הסוציאלי.
במהלך המרד הגדול, תמך רבן שמעון בן גמליאל במורדים במרדם נגד השלטון הרומי, ועל פי המסורת הוא אחד מעשרת החללים שנהרגו לפני חורבן בית המקדש.
בנו, רבן גמליאל מיבנה, שימש כנשיא אחרי רבן יוחנן בן זכאי.
שמעון בן שטח: נשיא הסנהדרין בזמן המלך אלכסנדר ינאי.שמעון בן שטח היה מחשובי מנהיגי ישראל ובין גדולי מעמידי התורה שבעל-פה. הוא היה מנהיג תקיף, אשר עמד על קיום דקדוקי דיני תורה ועשה רבות כנגד כל ניסיון לערער את תוקף ההלכה המקובלת, בין על ידי לחץ מבחוץ ובין על ידי פורשים מכל סוג, בתוך המחנה.
בתקופת כהונו, הוא ביער את הכישוף מן הארץ באמצעות גזירות מיוחדות, ואף העמיד את דיני גביית העדות על מכונם. כמו כן שכלל ונתן תוקף יתר לכתובת האשה. בשל עמידתו על כוחה המחייב של הסנהדרין, אף הזמין לדין את המלך ותבע ממנו שיתנהג כאחד העם בנתינת כבוד לבית הדין.
כתוצאהמכך ובשל סיבות רבות אחרות התנגש עם המלך ינאי ונאלץ פעמים אחדות להסתתר מפחד נקמת המלך. אולם, הואלא ויתר על המאבק – גם כאשר איימו עליו וגם כאשר הציעו לו כיבודים שונים.
כאשר התנקמו בו והעידו עדות שקר על בנו, קיבלו הוא ובנו את העונש כדי שלא יבוטלו חוקי הדיון הקבועים.אף שאחותו )שלום ציון המלכה( הייתה אשתו של המלך ינאי, היה שמעון בן שטח עוסק באומנותו שהייתה כרוכה כנראה בעיבוד עורות, שנחשבה למלאכה בזויה. אחרי מות ינאי המשיכה אשתו שלוםציון למשול בעם, ותקופת מלכותה, שבמהלכה ההנהגה הפנימית הייתה בידי שמעון בן שטח, נחשבה מכל הבחינות כתקופה של אושר בתולדות האומה.
רבי שמעון: הוא ר׳ שמעון בן יוחאי, מגדולי התנאים בדור שלפני חתימת המשנה. רבי שמעון היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא וראה עצמו כממשיך דרכו של רבו. אף רבי עקיבא העריך מאד את תלמידו זה ואמר עליו ״דייך שאני ובוראך מכירים את כוחך״.
ר׳ שמעון היה גדול בהלכה וגם באגדה, ודברי תורתו המרובים מוזכרים בכל מסכתות התלמוד ובכל הנושאים. אף כי בהלכה אין תמיד פסק ההלכה כדבריו )בפרט כנגד ר׳ יוסי ור׳ יהודה), מכל מקום בהרבה גופי הלכה חשובים נפסקה הלכה כמותו.
במדרש ההלכה יש לר׳ שמעון דרך מיוחדת שהוא ״דורש טעמו של הכתוב״ ומוציא מסקנות הלכתיות מן המקרא על פי רוח הכתובים ומגמתם. ר׳ שמעון נסע בשליחות העם לרומי, ואולם דיבר בגנותו של השלטון הרומאי בארץ ישראל, ומשום שלא הסתיר את יחסו כלפיהם נדון למוות ונאלץ להיחבא שנים רבות. ר׳ שמעון היה מפורסם בדורו כאחד מגדולי הצדיקים וכבעל מופת, ורבים הסיפורים המסופרים על מעשי פלא מרובים שעשה. ה״ספרי״, מדרש ההלכה על במדבר ודברים, נוצר בבית מדרשו. ר׳ שמעון הוא אף הדמות שבמרכז ספר "הזוהר" וזכה להערצה רבה — בדורו ובדורות הבאים. מגדולי תלמידיו היו ר׳ יהודה הנשיא, ר׳ שמעון בן יהודה וכן בנו -ר׳ אלעזר בר׳ שמעון.