דרך המלך הרצויה היא גירושין בהסכמה, מתוך כבוד והבנה. בהיעדר הסכמה, מוגשת תביעה לגט בבית הדין. המשפט העברי מניח כי בני הזוג נישאו מרצונם (החל מימי-הביניים), ולכן גם הגירושין צריכים להיות בהסכמה: האיש - צריך לגרש "לרצונו" מחשש ל"גט מעושה"(כפוי).
האישה - אסור לגרשה בעל-כורחה, על פי תקנת "חרם דרבינו גרשם" .
גט מעושׂה: גט שניתן באמצעות כפייה של האיש, ולא מרצונו החופשי.
אם הכפייה נעשתה כדין (עילה מוכרת על פי ההלכה)- הגט תקף והאישה מגורשת.
אך אם הכפייה נעשתה שלא כדין- הגט בטל, הנישואין בתוקף, ואם האישה תינשא לאיש אחר, ילידיה ממנו ייחשבו לממזרים.
חרם דרבינו גרשֹם: תקנות של רבינו גרשם "מאור הגולה" באשכנז, בערך בשנת 1,000 לספירה. ביניהן:
1. איסור על ריבוי נשים.
2. איסור לגרש אישה בניגוד לרצונה.
העובר על התקנה צפוי לחרם ע"י הקהילה.
פותחים סוגריים
היכולת לכפות גירושין מצומצמת ביותר ומלכתחילה הייתה מוגבלת רק לארבעה מקרים ספציפיים, שנאמר עליהם במפורש שכופים בהם גט ("כפיית גט כדין"):
הבעל "מוכה שחין" – מחלה הגורמת נזק לאיש, שבשרו נימוק כתוצאה מקיום יחסי אישות- ולתחושת דחייה וגועל מצד האישה. ( יסוד זה משמש בסיס לעילה לכפיית גט גם במקרים של מחלה מסוכנת שלקה בה אחד מבני הזוג, העלולה לגרום נזק לבן זוגו.)
ריח רע- בשל מחלת בה לוקה הבעל ("בעל פוליפוס") או בשל עיסוקו (כגון שהוא בורסקאי - מעבד עורות), והדבר מעורר גועל נפש באישה עד שאינה יכולה לחיות עמו חיי אישות.
הבעל והאישה אסורים זה לזה באיסור לאו מן התורה (כגון גרושה לכוהן ובת ישראל לממזר).
עקרות הגבר - האישה רוצה ללדת, אך אינה יכולה להיבנות מבעלה.
למרבה הצער, אם אחד מבני הזוג מסרב לגירושין ביכולתו למנוע אותם, למרות רצונו של בן/בת זוגו.
ההשלכות המעשיות של סרבנות גט אינן שוות עבור האיש והאישה: אישה מסורבת גט אינה חפשיה להינשא שוב ולהביא ילדים לעולם כל עוד היא נשואה לבעל הסרבן, והיא נותרת עגונה: אינה חיה בפועל עם בעלה החוקי, אך אינה רשאית להקים משפחה חדשה. איסור זה אינו מוטל על האיש, והוא יכול לחיות בזוגיות ולהוליד ילדים מאישה אחרת, טרם גירושיו
עגונה: אישה אשר אינה חיה בפועל עם בעלה החוקי. כל עוד לא התגרשה (או התגלה שבעלה מת והיא אלמנה), היא נחשבת "אשת איש" ואינה רשאית להקים משפחה חדשה. ילדיה מגבר שאינו בעלה נחשבים ממזרים.
ההלכה מתמודדת עם מתח הקיים בין שתי הנחיות:
מצד אחד: האיסור ללחוץ ולהשיג גט בכפיה, גם כאשר ברור שאין דרך אחרת.
מצד שני: הדרישה לנתינה של הגט מ"רצון" , במקרים בהם ברור שאין רצון שכזה.
מתח זה מתבטא בגישות השונות כלפי כפיית הגירושין במהלך הדורות.
מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ
וְלֹא רָצָה לְגָרַשׁ -
בֵּית דִּין שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמָן
מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: רוֹצֶה אֲנִי,
וְיִכְתֹּב הַגֶּט וְהוּא גֶּט כָּשֵׁר.
וְכֵן אִם הִכּוּהוּ גּוֹיִים
וְאָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה מַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לָךְ,
וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַגּוֹיִים עַד שֶׁגֵּרַשׁ
הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
וְאִם הַגּוֹיִים מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב,
הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב
- הֲרֵי זֶה גֶּט פָּסוּל.
וְלָמָּה לֹא בָּטֵל גֶּט זֶה,
שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד גּוֹיִים בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל?
שְׁאֵין אוֹמְרִין "אָנוּס" אֵלָא לְמִי שֶׁנִּלְחָץ וְנִדְחָק
לַעֲשׂוֹת דָּבָר שְׁאֵינוּ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ,
כְּגוֹן: מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן;
אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרָע לְבַטַּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה,
וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ
אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחַק מִדָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ –
אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ,
אֵלָא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה.
לְפִיכָּךְ מִי שְׁאֵינוּ רוֹצֶה לְגָרַשׁ –
מֵאַחַר שְׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל
רוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת וּלְהִתְרַחַק מִן הָעֲבֵרוֹת –
וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ,
וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר: רוֹצֶה אֲנִי-
כְּבָר גֵּרַשׁ לִרְצוֹנוֹ. [...]
(20) If the law requires that a man should be compelled to divorce his wife and he refuses to do so, the Jewish court anywhere, at any time, should lash him until he says I am willing; then he should write the get, and it will be valid.— — So too, if non-Jews flogged him, saying to him: "Do what the Jews are telling you," and if pressure is exerted on him by Jews through non-Jews until he gives his divorce, it is a valid get.— — Why is this get not nullified, seeing that he is compelled by non-Jews or by Jews? The rule concerning a person who has committed a misdeed under compulsion applies only to one who has been pressured to do a thing to which he is not biblically bound.— —
ביאור:
מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וכו'. שמצד ההלכה הדין הוא שחייב לגרשה.
מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. שאין האיש מגרש אלא לרצונו (לעיל א,א),
ומייסרים אותו עד שירצה לגרשה.
אֲנָסוּהוּ. כפו אותו. הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. מתקנת חכמים. אבל אילו פסק הדין לא היה מחייב אותו לכתוב היה הגט בטל מן התורה, שהרי נעשה בכפייה.
הרמב"ם גורס כי אין סתירה בין הלחץ שבית-הדין לוחץ את הבעל הסרבן לבין ה"רצון",
וכי גט שיושג כתוצאה מלחץ שכזה הינו כשר:
בית הדין שקבע כי האיש מחוייב לגרש את אשתו הוא בית דין מוסמך, ולכן האיש מצווה לציית להוראותיו. אם הוא מסרב לעשות זאת, מותר לכפות עליו לנהוג על-פי פסק הדין ולתת גט.
מטרתה הכפייה היא "לרכך" את התנגדותו לקיומה של מצווה שהוא מחוייב בה, ולכן אין זה בגדר "אונס".
משום כך בית-הדין רשאי לכפות על האיש- אפילו באמצעות שימוש באלימות פיזית- לתת גט.
עיון ודיון:
1. הסבירו את דברי הרמב"ם: "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני": מי הוא המכה?
את מי מכים?
2. כיצד מגדיר רמב"ם אדם "אנוס"? מדוע סרבן הגט אינו מוגדר "אנוס"?
3. מה תפקיד הכפייה וההכאה של סרבן הגט? התבססו על הטקס!
למרות פסיקתו המפורשת של הרמב"ם, ניכרה השפעתן של שיטות אחרות, המבטאות זהירות רבה ומצמצמות את היכולת לכפות גט. עם זאת, רוב הפוסקים התירו להפעיל לחץ מתון כדי לגרום לאיש לציית לפסק-דין המחייב אותו להתגרש
"הרחקות רבינו רבינו תם"-
תקנה שנועדה ליצור לחץ חברתי וכלכלי על סרבן הגט. הציבור והרשויות המוסמכות רשאים לפרסם את שמו של מי שמסרב לציית לבית-הדין ולהימנע מכל מגע עמו, עד שיסכים לגירושין. בניגוד לכפייה ע"י מלקות, נידוי וכיוצא בזה, ההרחקות אינן מכוונות באופן ישיר כנגד "גופו" של הסרבן אלא מכוונות להשפיע עליו בעקיפין, תוך שלילת הטבות שמהן הוא נהנה באופן טבעי, מעצם העובדה שהוא נחשב כחבר בקהילה שבה הוא חי.
רבנו תם- הרב יעקב בן מאיר, מבעלי התוספות, נכדו של רש"י, צרפת המאה ה- 12
הגה:
... ומכל מקום יכולין לגזור על כל ישראל
שלא לעשות לו שום טובה
או לישא וליתן עמו או למול בניו או לקברו, עד שיגרש .
ובכל חומרא שירצו בבית-דין יכולין להחמיר בכהאי גוונא (כגון זה)
ומלבד שלא ינדו אותו...
ועדיין, כל עוד האיש מסרב לתת גט, כמעט בלתי אפשרי לכפות עליו לעשות כן.
את המצב ההלכתי המתסכל הזה, היטיב לתאר הרב שאר-ישוב הכהן:
*הרב שאר ישוב הכהן, "כפיית הגט בזמן הזה", תחומין יא (תש"ן), עמ' 202-195
באזני דייני ישראל עולה לעיתים קרובות שוועתן של נשים, שבעליהן מתעללים בהן לשם נקמנות ומתוך רוע-לב ורשעות, ומעכבים אותן מלהתגרש ומלהנשא מחדש כדת משה וישראל ולבנות בית בישראל כדי לשקם הריסות חייהן. אותם בעלים מורדים במצח נחושה בפסקי-הדין המחייבים אותם לתת גט לנשותיהן, מערערים עליהם בערכאות שונים, מלעיגים על בתי הדין, וממלאים פיהם שחוק על עלבונם של הנשים.
הרב שאר ישוב הכהן- (1927-2016)- כיהן כרב הראשי האשכנזי ואַב בית-הדין בעיר חיפה
קיימות ארבע דרכים בהן בית הדין יכול להורות על מתן גט:
1. המלצה לגט- בית הדין ממליץ על מתן גט כאיתות לזוג שאין התאמה ביניהם.
2. מצווה לגט - בית הדין מצווה על האיש לתת גט לאשתו – תוך הדגשת ההיבט המוסרי הדתי,
אך אם הוא מסרב, בית הדין לא יכול לכפות עליו או להעניש אותו.
3. חיוב גט- בית הדין מחייב את האיש לתת גט, אך עדיין אינו יכול להפעיל עליו עונשים.
4. הפעלת סנקציות- בעבר: באמצעות נידוי, חרם, הרחקה.
כיום: על-ידי צווי הגבלה (על פי חוק בתי-הדין הרבניים, תשנ"ה 1995)
חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה - 1995 (סיכום ערוך)
החוק מאפשר לבתי הדין הרבניים להוציא צו הגבלה כנגד סרבני גט. צו הגבלה כזה, משמעו שורה של סנקציות אותן רשאי בית הדין להטיל על סרבני גט, במטרה לשכנעם לשקול מחדש את עמדתם ולתת בסופו של דבר את הגט המיוחל.
יודגש, כי צו הגבלה יכול להינתן רק לאחר שבית הדין נתן פסק-דין או החלטה לגירושין.
כאשר ניתן צו הגבלה, בד"כ ינקוט בית הדין בתחילה בסנקציות הפחות קשות בטרם יעבור אל החמורות שבהן.
אילו סנקציות כולל צו הגבלה?
צו עיכוב יציאה מן הארץ .
שלילה או אי חידוש דרכון.
שלילה או אי חידוש רישיון נהיגה.
מניעת מינוי למשרות שונות .
מניעת עיסוק במקצוע שהעיסוק בו דורש רישיון.
שלילת האפשרות לפעול בחשבון בנק ו/או לקבוע כי אותו צד הוא "לקוח מוגבל מיוחד".
מאסר בפועל לתקופה מצטברת של עד 10 שנים.
מזונות מעוכבת
מניעת קבלת גמלה המגיעה לאותו צד על פי חוק לתקופות קצובות.
עם זאת, למרות הכוח והסמכות שניתנו בידיהם, בתי-הדין נוטים להיזהר ולכפות רק כאמצעי אחרון, כשהדרכים האחרות מוצו, וגם אז כוחם מוגבל.
פותחים סוגריים
על סרבנות גט ועבריינות פלילית
עו"ד אריאל ממן – "כלכליסט" 20.06.17
בשבוע שעבר נחשף לראשונה כי בשיתוף פעולה מלא בין הנהלת בתי הדין הרבניים לפרקליטות המדינה הורה בית הדין הרבני לפתוח בהליכים פליליים כנגד שני סרבני גט, על פי הנחיית פרקליט המדינה ("2.24- מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי-קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט") שגובשה בחודש נובמבר האחרון ( 2016)
הנחייה זו קובעת כי במקרים מסוימים, ניתן להעמיד לדין פלילי סרבני גט. כלומר שבמקרים בהם הורה בית הדין הרבני על צו לכפיית גט... ואחד הצדדים מסרב לתת או לקבל את הגט, ניתן יהיה להעמיד את הסרבן לדין פלילי.
ההבדל בין מה שקובעת ההנחיה החדשה לבין הכלים לכפיית גט שהיו באמתחת בית הדין עד היום, הוא שסרבן גט שלא יבצע את הוראת בית הדין ולא ישתף פעולה עם מתן הגט, עלול להפוך בסופו של יום לעבריין פלילי.
עד היום יכול היה בית הדין להטיל בעיקר סנקציות כלכליות על סרבני גט, ובמקרים חריגים, אף לחייב אותם במאסר. אולם מדובר היה במאסר אזרחי בלבד (כמו כאשר בית משפט מטיל עונש מאסר על מי שמסרב לשלם תשלום, או חוב אזרחי אחר).
הנחיית פרקליט המדינה, שנעשה בה שימוש לראשונה בימים האחרונים, קובעת כי לבית הדין יש יכולת לקבוע כי סרבנות הגט עולה עד כדי עבירה פלילית.
ההבדל בין עונש מאסר אזרחי לעונש מאסר פלילי בא לידי ביטוי מובהק בתנאי המאסר אליהם זוכים אותם אסירים, שכן אין ספק כי תנאי המאסר של אסירים פליליים קשים יותר מאשר אלה של אסירים אזרחיים. כבר במישור הזה, מדובר בעוד כלי בארגז הכלים של בית הדין הרבני, שמטרתה למנוע את התופעה הפסולה של סרבנות גט.
אלא שהיתרון הזה הוא לא חזות הכל. פריצת הדרך בהנחיה זו של פרקליט המדינה היא דווקא ביכולת שלה לכפות גט על סרבני גט "מקצוענים", שמצאו דרך להיעלם מהארץ ומצאו לעצמם מקלט במדינה זרה. עד היום, לא יכלה מדינת ישראל לעשות שימוש בהסכמי ההסגרה שיש לה עם מדינות אחרות בכל הנוגע לסרבני גט, שכן עד היום לא מדובר היה בהליך פלילי, אולם מרגע שבו מדובר בעבירה פלילית 'קל' יותר להסגיר סרבני גט, שברחו לחו"ל כדי להתחמק ממתן גט.
במאמר מוסגר חשוב לציין כי קיימת משוכה נוספת שצריך לעבור, והיא שאותה מדינה זרה תראה בעבירה של סרבנות גט כעבירה פלילית על מנת שזו תסכים להסגיר לישראל סרבני גט...
... יתרונה של ההנחיה באה לידי ביטוי נוסף בהרתעה גוברת על הסרבנים, שכן מרגע שנפתח הליך פלילי כנגד סרבן גט, גם אם הוא יתרצה בסופו של דבר וייתן את הגט, ההליך הפלילי נגדו לא בהכרח יתבטל. ... ככל שסרבן גט ידע כי מבחינת ההליך הפלילי נגדו לא תהיה לו דרך חזרה והפרקליטות עלולה לרוש את העמדתו לדין בכל מקרה, הוא ככל הנראה ישתף פעולה מהר יותר עם הליך סידור הגט.
אמנם מדובר בפסיקה חדשה של בתי הדין, בהתאם להנחיית פרקליט המדינה ועדיין אין לנו נתונים על האפקטיביות שלה, אולם על פי הניסיון, הדעת מניחה כי הליך פלילי, שנפתח על פי הנחיית בית הדין הרבני, במקרים מוצדקים (על מנת שלא להביא חלילה לפסילת הגט) יצמצם באופן ניכר מקרים של סרבנות גט ועל כך יש לברך.