Miriam
(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃

(1) The Israelites came, the whole community, to the wilderness of Tzin on the first new moon, and the people stayed at Kadesh. Miriam died there, and she was buried there.

(ב) ותמת שם מרים. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לָךְ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת (מועד קטן כ"ח):

(2) ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — Why is the section describing the death of Miriam placed immediately after the section dealing with the Red Cow? To teach you that just as sacrifices bring atonement, so too does the death of the righteous bring atonement (Moed Katan 28a).

(ג) ותמת שם מרים. אַף הִיא בִנְשִׁיקָה מֵתָה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ "עַל פִּי ה'"? שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, וּבְאַהֲרֹן נֶאֱמַר "עַל פִּי ה'" בְּאֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר ל"ג):

(3) ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — She too [just like Moses and Aaron] died with a divine kiss. But then why is it not written about her “by the mouth of the Lord”? Because it is not a proper thing to disclose about God [since she was female]. But concerning Aaron it says in Parshat Mas'ei (Numbers 33:38), “by the mouth of the Lord."

(ח) אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד, וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה מְטַפְּחוֹת:

(8) [During the intermediate days of a festival] we must not set down the bier on a public road, so as not to encourage eulogies. And never [may the biers of] women [be set down] out of honor. On the intermediate days of a festival women may wail [at a funeral], but not strike their hands together. Rabbi Yishmael says, "The women nearest to the bier may strike their hands together."

ולא של נשים לעולם מפני הכבוד: אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין

[The Mishnah taught:] And never [may they set down the biers] of women out of honor. The Sages of Nehardei say: They only taught this [restriction] regarding a woman who died in childbirth, but they may set down the biers of other women.

ר' אלעזר אמר אפילו שאר הנשים דכתיב (במדבר כ, א) ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה

Rabbi Elazar said: Even the biers of other women must not be set down, as it is written: “And Miriam died there and she was buried there” (Numbers 20:1), that is, her burial was close to her death.

(ו) אִם אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הַתַּלְמִיד חָכָם תְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אִם עַם הָאָרֶץ מֵת תְּחִלָּה. אִישׁ וְאִשָּׁה, מוֹצִיאִין אֶת הָאִשָּׁה תְחִלָּה, אֲפִלּו אִם הָאִישׁ מֵת תְחִלָּה, דִּכְתִיב, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, סָמוּךְ לְמִיתָה קְבוּרָה.

(6) If one [deceased person] is a Torah scholar, and the other is an ignorant person, the Torah scholar should be taken out for burial first, even if the ignorant person died first. If there is a [deceased] man and woman, the woman should be buried first, even if the man died first, for it is written, "And Miriam died there, and she was buried there" (Numbers 20:1), that is, her burial was close to her death.

א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת א"ר אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת

Rabbi Ami said: Why is the Torah section describing the death of Miriam placed immediately after the section dealing with the Red Cow? To teach you that just as the Red Cow brings atonement, so too the death of the righteous brings atonement. Rabbi Elazar said: Why was the Torah portion that describes the death of Aaron placed immediately after the portion dealing with the priestly garments? Just as the priestly garments bring atonement, so too the death of the righteous brings atonement.

מיתיבי ר' יוסי בר' יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן באר וענן ומן באר בזכות מרים עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה וחזרה בזכות שניהן

Rabbi Yosi, son of Rabbi Yehuda, says: Three good communal leaders rose up for the Jewish People and they are: Moses, Aaron, and Miriam. And three good gifts were given through them and they are: the Well of Water, the Cloud of Glory, and the Manna. The Well was given to the Jewish people through the merit of Miriam; the Cloud through the merit of Aaron; and the Manna through the merit of Moses. When Miriam died the well disappeared, as it is stated: “And Miriam died there” (Numbers 20:1), and it says just afterward, “And there was no water for the congregation” (ibid., 20:2). But it returned through the merit of the other two.

(ד) ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו (ברכות יח) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים

(4) ותמת שם מרים, Miriam died there, etc.

We need to understand the reason it says "there." Our Sages interpreted it to mean that the people did not delay in burying Miriam, and this interpretation is based on the [seemingly extraneous] phrase "and she was buried there." And it seems that since the Torah mentioned her death, it took pains to stress the honor given to this righteous one. For the Sages said [on Berachot 18], "The righteous are called living even after their deaths."
For this reason, the Torah specified [she died] "there"--indicating that there she died and did not remain among them, but in another place she lived on among the righteous.

אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר (ישעיה כה), בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ':

But concerning the ultimate future it says, "He will swallow up death forever; the Lord God will wipe away the tears from every face, etc." (Isaiah 25:8).

וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ (במדבר כב, כג), הָרָשָׁע הַזֶּה הוֹלֵךְ לְקַלֵּל אֻמָּה שְׁלֵמָה שֶׁלֹא חָטְאָה לוֹ וּמַכֶּה אֲתוֹנוֹ שֶׁלֹא תֵּלֵךְ בַּשָֹּׂדֶה, וּכְתִיב (במדבר כב, כד): וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים, וְכִי לֹא הָיָה יָכוֹל לוֹ לֵילֵךְ אַחֲרָיו, אֶלָּא כָּךְ מִדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מְשַׁלֵּחַ סְפֶקְלָטוֹר לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם, מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו יָמִים הַרְבֵּה, וְזֶה שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהַסְּפֶקְלָטוֹר מְהַלֵּךְ וּמִטָּרֵף אַחֲרָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְלִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן הַסְּפֶקְלָטוֹר בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד וּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בָּא אֶצְלוֹ בְּרַגְלָיו, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטָעֵר הַמַּלְאָךְ לֵילֵךְ אַחַר בִּלְעָם קְדָמוֹ לַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל, אָמַר לוֹ הַכְּרָמִים נִמְכָּרִים כַּשּׁוּעָלִים (במדבר כב, כד): גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶן, שֶׁבִּידֵיהֶם (שמות לב, טו): לֻחוֹת כְּתוּבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (במדבר כב, כה כו): וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר, מָה רָאָה לְקַדְּמוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים עַד שֶׁלֹא נִרְאָה לוֹ, סִימָנִין שֶׁל אָבוֹת הֶרְאָה לוֹ, עָמַד לוֹ בָרִאשׁוֹנָה הָיָה רֶוַח מִכָּאן וּמִכָּאן וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ, בַּשְּׁנִיָּה לֹא יָכְלָה לָזוּז אֶלָּא לְצַד אֶחָד, בַּשְׁלִישִׁית (במדבר כב, כו): אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וּמָה הָיוּ הַסִּימָנִין הָאֵלֶּה, שֶׁאִלּוּ בִּקֵּשׁ לְקַלֵּל בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, הָיָה מוֹצֵא מִיכָּן וּמִיכָּן בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בְּנֵי קְטוּרָה. בִּקֵּשׁ לְקַלֵּל בְּנֵי יִצְחָק, הָיָה מוֹצֵא בָּהֶן צַד אֶחָד בְּנֵי עֵשָׂו, וַתִּלָחֵץ אֶל הַקִּיר, בָּנָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא מָצָא בָּהֶן פְּסוֹלֶת לִגַּע בָּהֶן, לְכָךְ נֶאֱמַר בַּשְּׁלִישִׁית (במדבר כב, כו): בְּמָקוֹם צָר, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בראשית לב, ח): וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול, שֶׁלֹא מָצָא פְּסֹלֶת בְּאֶחָד מִבָּנָיו. (במדבר כב, כז): וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל, עַל בִּזְיוֹנוֹ שֶׁבִּזְּתָה אוֹתוֹ. (במדבר כב, כח): וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁאִם בִּקֵּשׁ לְקַלֵּל פִּיו בִּרְשׁוּתוֹ. (במדבר כב, כח): וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים, רָמְזָה לוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלשׁ רְגָלִים. (במדבר כב, כט): וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, אַף עַל פִּי שֶׁמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְשׁוֹנוֹ סָרוּחַ. (במדבר כב, כט): לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ נְשׁוּךְ נָחָשׁ, בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֲנָקָה אַחַת הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ מַקֵּל לְהָרְגָהּ, אָמְרוּ זוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לִטֹּל, הֵיאַךְ בָּאתָ לְרַפְּאוֹת בִּלְשׁוֹנְךָ נְשׁוּךְ נָחָשׁ. כָּךְ אָמְרָה הָאָתוֹן לְבִלְעָם אֲנִי אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהָרְגֵנִי אֶלָּא אִם כֵּן חֶרֶב בְּיָדְךָ, וְהֵיאַךְ אַתָּה רוֹצֶה לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה, שָׁתַק וְלֹא מָצָא תְּשׁוּבָה, הִתְחִילוּ תְּמֵהִים שָׂרֵי מוֹאָב שֶׁרָאוּ נֵס שֶׁלֹא הָיָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אָמַר לָהֶם אֵינָהּ שֶׁלִּי, הֵשִׁיבַתּוּ (במדבר כב, ל): הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹא הָיָה זָקֵן, שֶׁהָאָתוֹן גְּדוֹלָה הֵימֶנּוּ. (במדבר כב, כט): הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, כֵּיוָן שֶׁדִּבְּרָה מֵתָה, שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים זוֹ שֶׁדִּבְּרָה וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ יִרְאָה. דָּבָר אַחֵר, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ זוֹ הָיְתָה שֶׁסִּלְּקָה אֶת בִּלְעָם. וְאִם חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹד הָרָשָׁע, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל כְּבוֹד הַצַּדִּיק. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ, טז): וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ זוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה אִשָּׁה פְּלוֹנִית עַל יָדֶיהָ, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁחָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת וְיוֹדֵעַ צָרְכָּן וְסָתַם פִּי הַבְּהֵמָה, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה מְדַבֶּרֶת לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְשַׁעְבְּדָהּ וְלַעֲמֹד בָּהּ, שֶׁזּוֹ הַטִּפֶּשֶׁת שֶׁבַּבְּהֵמָה, וְזֶה חָכָם שֶׁבַּחֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁדִּבְּרָה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ.
... [T]he Holy One has pity on the honor of the creatures/b’riyot (here meaning “people”) and knows their needs. And He shut the mouth of the beast/b’heimah, for if she would speak, they could not make her serve or stand up to her /bah, for [there was] this silent one from the animals (the ass) and this wise one from the sages (Bil`am) – [and] when she spoke he could not stand up to her.
ויפתח ה'. אחז''ל שי' דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ולפי דעתי שהטעם שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדות ויאמר הגאון כי לא דברה האתון ורב שמואל בן חפני תפסו ורב שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס ודע כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם כי אמדו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו ולא אמרו אמת כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות ולא היו נביאים ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל כי קוסם היה וכן קראו הכתוב ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם ואשר תאור יואר והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה והעד שדבר במרמה עם שרי בלק וזה טעם לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצד או גזרתו והסוד כי החלק לא ישנה החלק רק גזירות הכל תשנה גזירת החלק ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא והישר כי האתון דברה ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב אז תבין האמת