The Holy and Other Holy Languages - Fraenkelufer 5778
by Josh W
1 א

(ד) דתן ואבירם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקוּתוֹ — "אוֹי לָרָשָׁע אוֹ לִשְׁכֵנוֹ". וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלוֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת וְגוֹ'", עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטּוׂל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו! מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר"נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת — רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א'), "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" — וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחׂק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִן אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוּ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטוֹר אֶת עַצְמָהּ?! (תנחומא):

What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, ... and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, “Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt”? He replied to them: “It is subject to that law”. Whereupon they began to jeer at him: “Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of “Zizith”? (Midrash Tanchuma, Korach 2).

2 ב

(א) אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

(ב) וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. מִקְרָא בִכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם:

(1) The following are said in any language: the paragraph of Sotah (Numbers 5:19-22), declaration of tithes (Deuteronomy 26:13), the recitation of Shema (Deuteronomy 6:4-9), prayer, the blessing after a meal, the oath of testimony, and the oath of a deposit. (2) And the following are said in the holy tongue: The recitation for first fruits (Deuteronomy 26:5-10), chalitsah [the ceremony performed to release a widow of a childless man from a marriage to her brother-in-law] (Deuteronomy 25:7-8), the blessings and curses (Deuteronomy 27-28), the blessing of the priests (Numbers 6:24-26), the blessing of the high priest, the paragraph of the king, the paragraph of Eglah Arufah (Deuteronomy 21:7-8), and the priest anointed for war when he would speak to the nation (Deuteronomy 20:3-4).

3 ג

(א) ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם - בניכם ולא בנותיכם, דברי ר' יוסי בן עקביא: מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה - ראוי לו כאלו קוברו; שנ' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם; אם למדתם אותם את בניכם - ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו - יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן לאו:

(1) (Devarim 11:19) "And you shall teach them to your sons to speak in them": and not to your daughters — whence they ruled: When a child begins to speak, his father should speak to him in the holy tongue and teach him Torah; and if he does not do so, it is as if he had buried him, it being written "And you shall teach them (words of Torah) to your sons to speak in them … (21) so that your days will be multiplied and the days of your sons." And if not, your days will be shortened. For thus are words of Torah expounded: From the negative, you infer the positive; and from the positive, the negative.

4 ד
אמר רבי יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן שמע מינה תלת שמע מינה שמן יש בו משום בשול ושמע מינה כלי שני אינו מבשל ושמע מינה הפשרו זהו בשולו היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכי תימא בלשון חול אמר ליה והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש של קודש אסור לאומרן בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני

Rav Yitzḥak bar Avdimi said: One time I followed Rabbi Yehuda HaNasi into the bathhouse on Shabbat to assist him, and I sought to place a jar of oil in the bathtub for him, to heat the oil somewhat before rubbing it on him. And he said to me: Take water from the bath in a secondary vessel and place the oil into it. ... The Gemara is astonished by this story: How did Rabbi Yehuda HaNasi do this? How did he teach his student halakha in the bathhouse? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: In all places, it is permitted to contemplate Torah matters except for the bathhouse and the bathroom? And if you say that he spoke to him in a secular language, didn’t Abaye say: Secular matters are permitted to be spoken in the sacred language, Hebrew, even in the bathhouse, and sacred matters may not be spoken in the bathhouse even in a secular language? The Gemara answers: It was permitted for Rabbi Yehuda HaNasi to conduct himself in that manner because he was preventing an individual from violating a prohibition, which is different.

5 ה

(ד) כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳‎ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳‎ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

(4) When the people of Israel went into exile in the days of the wicked Nebucednezzar, they mingled with the Persians, Greeks and other nations. In those foreign countries, children were born to them, whose language was confused. Everyone's speech was a mixture of many tongues. No one was able, when he spoke, to express his thoughts adequately in any one language, otherwise than incoherently, as it is said, "And their children spoke half in the speech of Ashdod and they could not speak in the Jews' language, but according to the language of each people" (Nehemiah 13:24). Consequently, when anyone of them prayed in Hebrew, he was unable adequately to express his needs or recount the praises of God, without mixing Hebrew with other languages. When Ezra and his Council realized this condition, they ordained the Eighteen Benedictions in their present order. The first three blessings consist of praises of God and the last three, of thanksgiving to Him. The intermediate benedictions are petitions for the things which may stand as categories of all the desires of the individual and the needs of the community. The object aimed at was that these prayers should be in an orderly form in everyone's mouth, that all should learn them, and thus the prayer of those who were not expert in speech would be as perfect as that of those who had command of a chaste style. For the same reason, they arranged [in a fixed form] all the blessings and prayers for all Jews so that the substance of every blessing should be familiar and current in the mouth of one who is not expert in speech.

6 ו

(ד) והרמב"ם ז"ל כתב בספרו מו"נ שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערוה, כי ערות האשה נקרא אותו מקום, ונקרא ערות הזכר אבר וכן נקרא התשמיש ביאה, כך פי' הרמב"ם. וגם מזה תראה כמה גדול השמירה שלא להוציא דבר מגונה כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו ואין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו, ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם, והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול ג"כ, והחלוק שיש בין הלשונות מפני שהלשון הזה בו נברא העולם כמו שאמרו במדרש (ב"ר פי"ח) שבלשון זה נברא העולם והוא לשון מלאכי שרת לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם, ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא, ומפני זה נקרא הלשון לשון קודש. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי כאשר הוא חי מדבר והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור. וע"י לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי ולכך נברא העולם בלשון הקודש. ואני אומר מה שעשה הרמב"ם סבה הוא מסובב, כי לדברי הרמב"ם הסבה שיקרא לשון הקודש בשביל שאין בו דבר גנאי ודבר זה הוא מסובב שלכך אין בו לשון ערוה וגנאי מפני שהוא לשון הקודש, ואין ראוי שיהיה בו לשון ערוה וגנאי בלשון שהוא קדוש, וגם מזה יש ללמוד כי מי שיש בו צד קדושה אין ראוי להוציא דבר גנאי, שמפני שהלשון הוא קדוש לא נמצא בלשון דבר גנאי:

The opinion of Maimonides is that our language is called Lashon Hakodesh, the holy tongue, because there are no specific words for sexual acts and anatomy, rather it employs euphemisms such as 'that place'. This in itself teaches us how important it is to be modest in our speech, since this alone makes the language holy. However, I don't believe this is the reason for calling it holy, because then it wouldn't be holy in itself. Rather, its holiness is can be explained this way. Language is the fruit of what people express with their lips, and each and every nation have their own language, just as every tree has its own fruit, all different from each other. But Lashon Hakodesh is the speech employed by the holy aspects of man. For each person has two languages: one is holy, and relates to the holy parts in their being; the second is popular, because people also have profane aspects of their being. [...] And speech is the way that humanity realises its potential, in that they are speaking-creatures. The world fulfils its potential through humanity, which was created last, and they are fulfilled through speech. And through Lashon Hakodesh, perfection is fulfilled, therefore the world was created in this language. Therefore, Maimonides' reasoning is backwards, and it has no sexual vocabulary because it is holy, and not the other way around.

7 ז

(ב) ב וְצָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּהּ, וְאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן בְּעַכּוּ"ם, לֹא יָכוֹל לְהִתְנַצֵּל וְלוֹמַר: אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת עַבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת שֶׁנּוֹפֵל תָּמִיד עָלָיו, מֵחֲמַת הָעֵסֶק שֶׁעוֹסֵק תָּמִיד עִמָּהֶם. כִּי כְּבָר גִּלּוּ לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּכָל דְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים, וּבְכָל לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, יָכוֹל לִמְצֹא בָּהֶם אֱלֹקוּת, כִּי בְּלֹא אֱלֹקוּתוֹ אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת וְקִיּוּם כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (נחמיה ט): וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. לְבַד שֶׁהַחִיּוּת וֶאֱלֹקוּת הַזֶּה שָׁם בְּצִמְצוּם גָּדוֹל וּבְמִעוּט, רַק כְּדֵי חִיּוּנוֹ לְהַחֲיוֹתוֹ וְלֹא יוֹתֵר. כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא צִמְצֵם אֶת אֱלֹקוּתוֹ בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים, מֵרֵאשִׁית הַמַּחֲשָׁבָה עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַקְּלִפּוֹת. וּבְכָל מַה שֶּׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל יוֹתֵר וּמִתְצַמְצֵם יוֹתֵר לְמַטָּה, אֱלֹקוּתוֹ מְלֻבָּשׁ שָׁם בְּמַלְבּוּשִׁים רַבִּים יוֹתֵר. וְזֶה שֶׁגִּלּוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּפָתְחוּ לָנוּ פֶּתַח, שֶׁהַמַּשְׂכִּיל יֵדַע וְיָבִין שֶׁבְּכָל הַדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ וְחִיּוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות לד:): טַט בְּכַתְפִי שְׁתַּיִם, פַּת בְּאַפְרִיקֵי שְׁתַּיִם; לְהוֹדִיעַ שֶׁבְּכָל לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ הַמְחַיָּה אוֹתָהּ. וְזֶה שֶׁמֵּבִיא בִּירוּשַׁלְמִי (תענית פא): אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם הֵיכָן אֱלֹקֶיךָ, תֹּאמַר לוֹ: בִּכְרָךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר.

Know this: all the world is impregnated by divinity, and nothing is empty of God. Even someone engaged in commerce with non-Jews cannot be excused, saying "I can't serve God because I'm trapped in material things, being busy with this work." For our sages already revealed to us that we can find godliness in every material thing and in every foreign language. Otherwise, their languages would have no life in them, as it says "You give life to all." Its life power is just concealed and dormant, just as God conceals God's self in this world [...] this is what the Sages hinted at in teaching us (Menachot 34b) "Tot in the language of Kafti is two, Fot in the language of Afriki is two." - this was taught for us to understand that God's presence resides in every language, giving it life. This is also hinted in the Talmud (yTaanit 81) "If you are asked, 'Where is your God?', you should reply, 'In the great city of Rome!'"

8 ח

...אָמַר כִּי עִקָּר הַתְּפִלָּה הִיא דְּבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה טוֹב יוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן לַעַז שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, כִּי כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, אֲזַי הַלֵּב סָמוּךְ וְדָבוּק מְאֹד בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, וְיָכוֹל לְדַבֵּק עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אַךְ כְּבָר תִּקְּנוּ לָנוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה סֵדֶר הַתְּפִלָּה (מֵחֲמַת שֶׁלָּאו כָּל אָדָם יָכוֹל לְסַדֵּר סֵדֶר הַתְּפִלָּה לְעַצְמוֹ, כַּמּוּבָא), עַל־כֵּן אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוּ לָנוּ. אֲבָל הָעִקָּר הוּא רַק לְכַוֵּן פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַתְּפִלָּה, שֶׁמִּתְפַּלְּלִין לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְעַל־יְדֵי־זֶה מִתְקָרְבִין וּמִתְדַּבְּקִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה מִי שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ תָּמִיד, כְּגוֹן יְרוּשַׁלְמִי, אֵין צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בְּדַעְתּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, רַק שֶׁיַּטֶּה אָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, וְזֶה עִקָּר כַּוָּנָתוֹ בַּתְּפִלָּה. וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַגְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה, אֶצְלָם כָּל הַכַּוָּנוֹת שֶׁל הָאֲרִיזַ"ל וְכוּ' הֵם פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, שֶׁבְּפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁלָּהֶם כְּלוּלִים כָּל הַכַּוָּנוֹת:

Rabbi Nachman taught that the essence of prayer is to cleave to God, and it would have been better to pray in Yiddish, which we speak, because when one prayers in their spoken language the heart is close and present in the words of prayer, and one can cleave closer to God. But since the Great Assembly already dictated the order of prayer to us (since not everyone can order their prayers alone), we have to pray in the Holy Tongue as they instructed. Still, the important thing is to focus on the simple meaning of the words, which is the essence of every prayer. And as for one who speaks the Holy Tongue always, like a Jerusalemite, doesn't even have to think about the meaning of the words, just focus their attention on what they are saying.