(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ (ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒ (י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיקוק אֱלֹקֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יקוק אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יקוק אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (ס)
(8) Remember the sabbath day, to keep it holy. (9) Six days shalt thou labour, and do all thy work; (10) but the seventh day is a sabbath unto the LORD thy God, in it thou shalt not do any manner of work, thou, nor thy son, nor thy daughter, nor thy man-servant, nor thy maid-servant, nor thy cattle, nor thy stranger that is within thy gates; (11) for in six days the LORD made heaven and earth, the sea, and all that in them is, and rested on the seventh day; wherefore the LORD blessed the sabbath day, and hallowed it.
(יב) שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יקוק אֱלֹקֶֽ֗יךָ (יג) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ (יד) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיקוק אֱלֹקֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃ (טו) וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יקוק אֱלֹקֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יקוק אֱלֹקֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃ (ס)
(12) Observe the sabbath day, to keep it holy, as the LORD thy God commanded thee. (13) Six days shalt thou labour, and do all thy work; (14) but the seventh day is a sabbath unto the LORD thy God, in it thou shalt not do any manner of work, thou, nor thy son, nor thy daughter, nor thy man-servant, nor thy maid-servant, nor thine ox, nor thine ass, nor any of thy cattle, nor thy stranger that is within thy gates; that thy man-servant and thy maid-servant may rest as well as thou. (15) And thou shalt remember that thou was a servant in the land of Egypt, and the LORD thy God brought thee out thence by a mighty hand and by an outstretched arm; therefore the LORD thy God commanded thee to keep the sabbath day.
(א) זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת, (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, (שם יב) גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך, (דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:
(א) וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד המנו קל וחמר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת:
(ב) ברך ויקדשהו. ברכו במן לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:
הרמב"ם במורה נבוכים –– ב, לא
כבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים: לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות אמר כי ששת ימים עשה יקוק וגו'
ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך יקוק אלוקיך לעשות את יום השבת,וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום וקידושו, כמו שאמר על כן ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול השייך לעילה כי ששת ימים וגו'
אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשמרו, הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים, ולא היינו יכולים לשבות
לפיכך נצטווינו על השבת והמנוחה כדי לכלול שני הדברים, קביעת השקפה נכונה והוא חידוש העולם, המורה על מציאות האלוק במחשבה ראשונה ובעיון קל, וזיכרון חסדי יקוק עלינו שהניח לנו מתחת סבלות מצרים, כאילו הוא חסד כללי, באמתת ההשקפה העיונית ותקינות המצב הגופני
כבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים: לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות אמר כי ששת ימים עשה יקוק וגו'
ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך יקוק אלוקיך לעשות את יום השבת,וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום וקידושו, כמו שאמר על כן ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול השייך לעילה כי ששת ימים וגו'
אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשמרו, הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים, ולא היינו יכולים לשבות
לפיכך נצטווינו על השבת והמנוחה כדי לכלול שני הדברים, קביעת השקפה נכונה והוא חידוש העולם, המורה על מציאות האלוק במחשבה ראשונה ובעיון קל, וזיכרון חסדי יקוק עלינו שהניח לנו מתחת סבלות מצרים, כאילו הוא חסד כללי, באמתת ההשקפה העיונית ותקינות המצב הגופני
רמב׳׳ן על שמות כ׳:ח׳
שמות כ ז: "זכור את יום השבת לקדשו" - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית.
ואמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמשנה תורה כתוב (דברים ה יב): "שמור את יום השבת לקדשו", ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כז, א): "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי:
שמות כ ז: "זכור את יום השבת לקדשו" - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית.
ואמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמשנה תורה כתוב (דברים ה יב): "שמור את יום השבת לקדשו", ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כז, א): "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי:
- ׳׳זכור׳׳ מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו
- ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, ש(עירובין צו, א): "כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה", יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמו. ומפורש אמרו (ברכות כ, ב): "נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן. ואני תמה, אם נאמר "זכור" ו"שמור" מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות? -ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול ב"זכור ושמור". ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים, שאומרים בערב שבת (בבא קמא לב, ב): "באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה", ויקראו לברכת היום (פסחים קו, א): "קדושא רבא", שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה.
- מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו,
- ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו.
רמב׳׳ן על שמות כ׳:י׳
ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה ור"א אמר כי ברך יקוק היום הזה וקדשו שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו ומשם תשכיל ותבין כי ששת ימים עשה יקוק לא יחסר בי"ת אבל כי ששת ימים עשה יקוק וביום השביעי שבת וינפש (להלן לא יז)
ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה ור"א אמר כי ברך יקוק היום הזה וקדשו שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו ומשם תשכיל ותבין כי ששת ימים עשה יקוק לא יחסר בי"ת אבל כי ששת ימים עשה יקוק וביום השביעי שבת וינפש (להלן לא יז)
רמב׳׳ן על דברים ה׳:טו׳
ו"וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת" - צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה יקוק" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוק בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך יקוק אלקיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה יקוק וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת ליקוק אלקיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יקוק במצרים וייראו העם את יקוק ועל כן צוך יקוק אלקיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין
ו"וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת" - צוה שתעשה כן ביום השבת כך פירש ר"א ואינו נכון ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית" והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך יקוק את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה יקוק" אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה בשבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם כי יש אלוק בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים גם זה אינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוק קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון (שם שם ב) על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך יקוק אלקיך לעשות את יום השבת והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה יקוק וגו' שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת ליקוק אלקיך" שהוא יתברך שבת בו וינפש ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה כמו שאמר (שם יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יקוק במצרים וייראו העם את יקוק ועל כן צוך יקוק אלקיך לעשות את יום השבת שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו (ב"ר יא ט) והמשכיל יבין