רמבם, שמונה פרקים, פרק ד
וטוב-לב - ממצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב. (ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשוננו - צריך לפרש עניניהם, ומה שרוצים בו הפלוסםפים: לב טוב - קוראים: מי שכל כונתו להיטיב לבני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או בזיון, והוא האמצעי. והנבל - הוא הפך זה, והוא: מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם דבר, אפילו במה שאין לו בו חסרון, ולא טרח, ולא נזק - והוא: הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב - הוא: שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב" ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או בזיון, או טרח רב והפסד מרבה - והוא: הקצה הראשון).
Goodness of heart - [falls] between meanness and excessive kindness. (And because these virtues do not have a name in our language - it is necessary to explain them and to explain what the philosophers wanted: A good heart - this is called to one for whom all his intentions are to improve the state of man with his body, his wisdom and his money to the maximum of his ability but without causing any harm or contempt. This is the middle path. The mean one - he is the opposite of this and he is one who does not want to contribute to humanity a thing, even things which he is not lacking and would not be a bother to him nor cause him damage. This is the fartherest extreme. And the excessively good heart - this is one who does all the things listed above in "good heart" but does them even when they cause him great damage, or contempt, or trouble, or great loss. This is the first extreme.)
[AJWS translation]
Suggested Discussion Questions:
1. How can we find the middle path and contribute to humanity?
2. How do we evaluate what counts as a loss or damage to the giver?
3. How can we continue to grow as individuals and as communities while repeatedly finding the middle path?
Time Period: Medieval (Geonim through the 16th Century)