גמד במשמעות חולי ביד
(א) אטר יד ימינו. תרגם יהונתן: גבר גמיד יד ימיניה, וכל גמיד לשון ארמי הוא, דבר כווץ מחמת חולי, ריטרי"ט בלע"ז; לא היה שולט ביד ימינו. ובלשון עברי: אטר, אטום, כמו (תהלים סט טז) ואל תאטר עלי באר פיה, אטום ביד ימינו, שלא היה שולט בה:
רמז בשמו , שם השם
(א) ויקם ה' להם מושיע את אהוד וכו'. ידוע כי כשיש נס יאירו אורים גדולים ונעשה יחוד ומתבטלין הקליפות וזה רמוז בשם הטוב של אהוד כי נמשך שפע מאלף פלא העליון לבינה ה' ראשונה ועי"ז היה יחוד קבה"ו שהם וד' וזהו אה"וד והיתה תשועה וא"ש ההי"ב:
על התכונות המיוחדות של החרב
(א) ועשה החרב בעלת שתי פיות כדי שתכנס בקלות מצד החדות אשר בשני צדדיה ותמית אותו תכף ולא היה ארוך מאד כדי שלא יוכר ולזה לא היה ארכה כי אם אמה ושם החרב מתחת למדיו כדי שלא יראוה:
עגלון מלך מואב כיבד את הקב"ה יותר מעם ישראל
בר אחר: עד מתי, זה שאמר הכתוב: (מלאכי א) כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי. אמר הקדוש ברוך הוא: אומות העולם מכבדין אותי ואתם כמה עשיתי נסים לכם ומכעיסין אתם אותי?! רצונך לידע, עגלון מלך מואב אדם ערל היה ונכנס אהוד בן גרא אצלו, כיון שהזכיר לו שמי, חלק לי כבוד ועמד לו מכסאו, שנאמר (שופטים ד): ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, לקיים מה שנאמר: כי ממזרח וגו', עליך אמר הקב"ה: אומות העולם מכבדין אותי וחולקים לי כבוד ואתם מכעיסין אותי, ואני טוען אתכם, עד מתי אני סובל, עד מתי לעדה הרעה?! אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול אדם קונה לו עבד, שיהא העבד נוטל הפנס ומאיר לקונה, ואני לא עשיתי כן, אלא אתם עבדי (ויקרא כה): כי לי בני ישראל עבדים, ואני נוטל את הפנס ומאיר לכם. דבר אחר: בנוהג שבעולם, אדם קונה עבד, שאם יצא לדרך יהא עבדו קודם ומתקן לו איטימסייה ואני לא עשיתי כ
שופטים ג: אהוד בן גרא
מחבר: יהודה איזנברג
מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע
הסיפור הקצר המסופר על אהוד בן גרא כולל 21 פסוקים בסך הכול, ויש בו כל הסממנים של תיאור חטא, עונש, ישועה, נחישות החלטתו של השופט ואחריותו לעמו, תכסיסי מלחמה וניצחון.
פתיחה: מצבם של ישראל
"ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה',
ויחזק ה' את עגלון מלך מואב על ישראל,
על כי עשו את הרע בעיני ה'." (שופטים ג:יב)
הפתיחה מתאימה לגישה ההיסטוריוסופית של ספר שופטים: הרע לישראל נובע ממעשיהם הרעים. ה' הוא המחזק את המלך המציק להם. ה' הוא המשלח בהם את עגלון מלך מואב. מהלך ההיסטוריה מוכתב מלמעלה, והוא תוצאה של מעשי האדם.
"ויאסף אליו את בני עמון ועמלק,
וילך ויך את ישראל, ויירשו את עיר התמרים.
ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה." (ג: יג-יד)
שני השלבים מוכרים לנו: החטא והעונש. מואב שוכר חיילים מעמים אחרים: מעמון, ששכן מצפונו, ומעמלק - שבטי שודדים שגרו במדבר סיני, בפארן ובנגב המערבי, ולעתים עברו צפונה עד למדבריות הגובלות עם מואב. שלושה עמים אלה מכים בהדרגה את שבטי ישראל הסמוכים לשטח מואב, ולבסוף אף משתלטים על "עיר התמרים".
עיר התמרים היא יריחו; זאת יודעים אנו מהפסוק בספר דברים "בקעת ירחו עיר התמרים" )דברים לד: ג(. אנו זוכרים את מעמדה של יריחו, שחז"ל כינו אותה "בריחה של ארץ ישראל". יריחו היא עיר המפתח, ומי ששולט ביריחו שולט על הכניסה לארץ. השתלטות האויב על יריחו היא מכה קשה לשבטי ישראל במערב הירדן, ואמנם הלחץ עובר גם לשבטים השוכנים בעבר הירדן המערבי.
השבטים הסובלים מהשתלטות זו הם השבטים השוכנים קרוב לגבול מואב: ראובן וגד, ששכנו בעבר הירדן המזרחי, ובנימין ואפרים, ששכנו מולם, בעבר הירדן המערבי.
לחץ לעיון במפת נחלות השבטים
תקופת השעבוד ארוכה: שמונה עשרה שנה מעלים שבטים אלה מס למלך מואב.ועכשיו אנו מגיעים לשלב השלישי, לשלב התשובה:
"ויזעקו בני ישראל אל ה',
ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן גרא בן הימיני,
איש אטר יד ימינו.
וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב." (ג: טו)
לאחר התשובה מתקרבת הישועה, באמצעות אישיותו של אהוד.
אהוד בן גרא
אנו שומעים על אהוד כמה פרטים שרק בהמשך הסיפור יתברר כמה הם חשובים. אהוד הוא איטר יד ימינו, הוא משתמש ביד שמאלו במקום ביד ימינו. מכאן שהוא משתמש בחרב בידו השמאלית, ולא בימנית ככל לוחם.
אהוד הוא המביא מנחה לעגלון מלך מואב. סמל השעבוד של ישראל הוא הבאת המנחה לעגלון, ואת התפקיד הזה ממלא אהוד. אפשר להניח כי עגלון מלך מואב רואה באהוד אדם שהשלים עם שלטון מואב ומסמל את הקשר בין העם השולט לעם הנשלט. אבל אהוד עושה משהו נוסף; הוא לא רק מוביל את המנחה:
"ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גמד ארכה,
ויחגר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו.
ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב, ועגלון איש בריא מאד.
ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה
וישלח את העם נשאי המנחה." (ג: טז-יח)
עכשיו אנו מבינים מדוע סופר לנו כי אהוד איטר יד ימינו: כל אדם חוגר את חרבו על רגל שמאל, כדי שיוכל לשלוף את החרב ביד ימין. אהוד חוגר את חרבו מתחת לבגדיו, על רגלו הימנית. בכל התבליטים מן התקופה העתיקה המתארים אנשי צבא וחרבות חוגרים את החרב על הרגל השמאלית.
כאשר השומרים בודקים אם יש לאיש חרב, הם מחפשים אותה על רגלו השמאלית. אהוד חגר את החרב על רגלו הימנית, ולכן לא מצאו אותה השומרים. גודלה של החרב מתאים למטרה שהציב אהוד: אורכה גומד, 30-40 ס"מ, ולכן אפשר לקשור אותה לירך בלי שתבלוט מן הבגדים ובלי שתפריע להליכה.
החרב שאהוד מכין לעצמו היא חרב שונה מן הרגיל באותה תקופה. החרבות עד למחצית הראשונה של המאה השתים עשרה לפני הספירה הנוצרית היו עקומות, ודומות במידה מסוימת למגל. הצד החיצוני של הקשת היה חד, והיו מכים בו את האויב. לחרב כזאת יש פה אחד, הצד החיצוני החד של החרב. לכן הביטוי הוא "להכות לפי חרב", כי בחרב כזו מכים בפה האחד שיש לה, כדי להרוג, ואין דוקרים. חרבות מגל כאלה נמצאו בחפירות בגזר, ובשנהב שנמצא במגידו, המראה את המלך המנצח חוזר במרכבתו, מתואר גם נושא כלים ונושא חרב-המגל שהחרב העקומה על כתפו.
אהוד הכין לעצמו חרב שונה, ישרה וחדה משני צדדיה, חרב בעלת שני פיות, אשר אין מכים בה אלא דוקרים בה. חרב זו אינה רגילה באותה תקופה, ולכן הפסוק מדגיש כי חרבו של אהוד - שני פיות לה.
מגיע לארמונו של עגלון - הפסוק אינו מסביר לנו היכן היה ארמון זה - והוא מגיש את המנחה. ושוב, אנו שומעים פרט שאין אנו מבינים עכשיו מה חשיבותו: עגלון מלך מואב איש שמן מאוד. בהמשך הסיפור יהיה לעניין זה חשיבות רבה.
ועוד פרט על אישיותו של אהוד: הוא בא לארמונו של מלך מואב בראש משלחת; סבלים נשאו את המנחה, ובוודאי היו עוד אנשים אתו. כאשר אהוד ניגש לבצע את תכניתו להרוג את המלך, הוא מחזיר את המשלחת לארץ ישראל, וחוזר לבדו לארמון של עגלון מלך מואב כדי להרגו. הגיוני יותר היה שאהוד ישאיר לידו משמר כדי שיוכל להגן עליו במקרה הצורך, אבל הוא אינו נוהג כך. הוא מסכן רק את עצמו, ואינו מכניס אחרים לסכנה. האם ידעו האנשים אשר אתו מדוע הוא חוזר למואב? לפי המשך הסיפור נראה, שהאנשים לא ידעו על תכניותיו והוא עשה את מעשהו לבדו.
"והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל,
ויאמר: דבר סתר לי אליך המלך. ויאמר: הס!
ויצאו מעליו כל העמדים עליו." (ג: יט)
עכשיו הגיעה שעתו הגדולה של אהוד. הוא נמצא לבדו עם המלך, ולרגלו חגורה החרב. אבל הקושי שעל אהוד להתגבר עליו אינו רק כיצד להרוג את המלך, אלא גם כיצד להימלט וכיצד להפוך את מותו של המלך לנקודת מפנה שתהפוך את יחסי הכוחות ותאפשר לישראל להתגבר על צבא מואב. נזכור כי יריחו בשליטת מואב, ואדם אחד אינו יכול לעשות הרבה נגד צבא שלם.
"ואהוד בא אליו,
והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו.
ויאמר אהוד: דבר א-להים לי אליך.
ויקם מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו,
ויקח את החרב מעל ירך ימינו, ויתקעה בבטנו.
ויבא גם הנצב אחר הלהב, ויסגר החלב בעד הלהב,
הכי לא שלף החרב מבטנו, ויצא הפרשדנה." (ג: כ-כב)
אהוד הצליח לבצע את משימתו הראשונה. הוא הכה במלך. אבל עניינים שונים טעונים הסבר. אהוד אומר למלך: "דבר א-להים לי אליך." אהוד רוצה שהמלך יקום, ועל כן הוא מודיעו כי דבר נבואה לו אליו. ואולי המונח "דבר א-להים" פירושו "סוד גדול", עניין בעל חשיבות עליונה. המלך רואה באהוד מנהיג של עם נכנע, משתף פעולה, והוא חושב שאהוד רוצה למסור לו ידיעות חשובות כדי לעזור לו. על כן הוא מתייחס באמון לאהוד, וקם מעל כיסאו.
אהוד צריך להכות שעה שהמלך עומד. בדרך זו הוא מצליח לנעוץ את החרב באופן שמפלי השומן מכסים על החרב. החרב הקצרה ננעצת בבטנו של המלך, והלהב וגם הידית נכנסים לגופו של המלך ונשארים שם ללא סימן חיצוני המראה על כך. מה שקרה לעגלון הוא "ויצא הפרשדנה", ביטוי לא ברור כל צורכו, וכנראה שהוא מבטא את עשיית הצרכים, דבר המצוי לעתים אצל אנשים הלוקים בשבץ לב. בדרך זו יש לאהוד כמה שעות להימלט, עד שיתברר בארמון שהמלך נרצח ולא מת משבץ לב.
"ויצא אהוד המסדרונה. ויסגר דלתות העליה בעדו ונעל.
והוא יצא ועבדיו באו, ויראו והנה דלתות העליה נעלות,
ויאמרו: אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה.
ויחילו עד בוש, והנה איננו פתח דלתות העליה.
ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדניהם נפל ארצה מת." (ג: כג-כה)
אהוד מצליח לנצל את הזמן הקצר שעבדי המלך מחכים ליד חדרו ואינם נכנסים מטעמי נימוס. הם מניחים שהמלך עושה את צרכיו, והריח של "הפרשדנה" מחזק את הנחתם זו, ובינתיים אהוד מספיק לעזוב את הארמון ואת המשמרות המקיפות אותו.
כאשר העבדים פותחים את הדלת ומגלים את המלך מת, עדיין לא נופל החשד על אהוד, שכן ממבט ראשון נראה כי המלך מת מוות טבעי. גם לשון הפסוק מרמזת על טעותם זו: נאמר כי הם רואים את אדוניהם "נופל ארצה מת" - "מת" ולא "הרוג". הם נערכים עכשיו להלוויה מלכותית, לטקס קבורה שאנו מכירים אותו מן העולם העתיק כטקס ארוך וממושך. הם בוודאי מכינים את המקוננות, ואולי אף מתחילים לחשוב בסתר לבם מי יהיה המלך הבא, ובמשך הזמן הארוך הזה יכול אהוד להמשיך ולהתרחק בלי שצבא מואב ירדוף אחריו.
יש כאן צירוף מקרים משונה, הגורם לכך שאהוד יכול להגיע בבטחה לארץ ישראל ולארגן את השלב השני - העיקרי - של המרד:
"ואהוד נמלט עד התמהמהם, והוא עבר את הפסילים, וימלט השעירתה. (ג: כו)
אהוד ליווה את המשלחת שבאה אתו עד הפסילים - נקודה בלתי ידועה לנו, אולי משמרות צבא מואב, אולי מצבות זיכרון הנמצאות במקום כלשהו ליד הגלגל. הוא מצליח לעבור את כל הדרך הזאת לאחר שהרג את המלך, והוא נמלט "השעירתה" - גם מקום זה אינו ידוע - ומגיע להר אפרים, אל בני עמו.
נזכור כי אהוד לא תכנן את המרד עם שותפים. להפך: הוא אפילו החזיר את המשלחת שבאה אתו, כדי לא לסכן אותם. כאשר הוא מגיע להר אפרים, עליו לבצע פעולות רבות ומורכבות: עליו לשכנע את אחיו כי עגלון מלך מואב מת וכי עליהם להזדרז ולהצטרף למרד. ההיסטוריה מלמדת, כי שעות אלה הן השעות הקריטיות בכל מרד: היסוס וחוסר שיתוף פעולה מצד העם - והמרד נכשל. מרד זה, שלא קדמה לו כל הכנה מצד העם העתיד להשתתף בו, נמצא עכשיו בנקודת הסכנה הגדולה ביותר שבו: אם יצליחו לצאת מיד למלחמה - יצליח המרד, ואם יהססו - ייכשל.
המרד במואב
"ויהי בבואו, ויתקע בשופר בהר אפרים,
וירדו עמו בני ישראל מן ההר, והוא לפניהם.
ויאמר אלהם: רדפו אחרי,
כי נתן ה' את איביכם, את מואב, בידכם.
וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב,
ולא נתנו איש לעבר." (ג: כז-כח)
אהוד מניח כי ההתרגשות רבה בארמונו של מלך מואב. בוודאי מתכוננים למסע ההלוויה, ואולי כבר גילו כי המלך נרצח, ומתחילות המהומה, החשדות והמתיחות. זו השעה להתגבר על חיל המצב הנמצא בעבר הירדן המערבי. אהוד אינו מתקיף את חיל המצב הזה, אלא חוסם את דרכו למואב: דבר ראשון תופס אהוד את מעברות הירדן, המקומות שבהם גובה המים נמוך ואפשר לעבור את המים. כאשר מעברות הירדן בידו - יכול אהוד להתקיף את חיל המצב המואבי הנמצא במערב הירדן.
ועכשיו אנו מגלים, להפתעתנו, כמה קטן היה צבא זה:
"ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש,
כל שמן וכל איש חיל, ולא נמלט איש.
ותכנע מואב ביום ההוא תחת יד ישראל,
ותשקט הארץ שמונים שנה." (ג: כט-ל)
עשרת אלפים איש היה כל הכוח הצבאי ששלט בישראל שמונה עשרה שנה, וישראל לא העזו למרוד, עד שה' הקים להם מושיע - את אהוד בן גרא איש הימיני. הרעיון של הפסוקים האלה ברור: השעבוד אינו שעבוד צבאי בלבד, אלא שעבוד הבא כתוצאה מן החטא, שעבוד מנטאלי. זהו הרעיון שספר שופטים מדגיש וחוזר ומדגיש.
מה גלוי ומה מכוסה בסיפור?
כאשר אנו חוזרים ומעיינים בסיפור, אנו מגלים חוסר התאמה בין ריבוי הפרטים המתארים את פעולתו של אהוד לבין חוסר הפרטים בכל הקשור למואב ולמלך מואב. מן הסיפור אין אנו יודעים היכן מתרחש כל המעשה. בתחילת הסיפור מוזכר כי מואב שלטו בעיר התמרים - הלא היא יריחו. האם עגלון העביר את ארמונו ליריחו? פרט זה לא נאמר. אם עגלון ישב במקומו, בעיר חשבון, המרוחקת עשרים ושמונה קילומטר מן הירדן, הרי שאהוד היה צריך לעבור דרך ארוכה מאוד עד שהגיע לאזור היהודי, שבו יכול היה להתחיל את המרד.
יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון שחי בסוף בית שני, מתאר את המעשה בדרך זו:
בעיר יריחו ישב בחור משבט בנימין ושמו אהוד בן גרא. אמיץ רוח ונועז מאוד ומוכשר להשתמש בכוח גופו לשם ביצוע מעשים, והוא חזק יותר ביד שמאלו, וממנה כל כוחו. והוא נעשה ידיד לעגלון, שכן היה מתרפס לפניו ומחניף לו במתנות, וכך קנה גם את ידידותם של האנשים הסובבים את המלך. ופעם בא בלוויית שני עבדים, והביא מתנות למלך, ונכנס אצלו והוא חגור בסתר חרב קטנה למותנו הימני. הייתה תקופת הקיץ, והשעה שעת הצהריים, והמשמרות מתרשלים מחמת החום ומחמת היותם עסוקים בסעודת הצהריים. והבחור נתן את המתנות לעגלון שישב בחדר נוח לקיץ, והם נכנסו בשיחה. והיו לבדם, שכן ציווה המלך אפילו למשרתיו שנכנסו לצאת, הואיל ושיחה לו עם אהוד. המלך ישב על כיסאו, ואהוד, פחד תקפו שמא יחטיא ולא יכהו מכת מוות, ועל כן ביקשו לקום, ואמר שמוטל עליו במצוות א-להים לספר לו חלום. והלה ירד מכיסאו מתוך שמחה על סיפור החלום, ואהוד הכהו בלבו, והשאיר את החרב הקטנה בתוכו, ויצא והגיף את הדלת אחריו, ואילו המשרתים ישבו בשקט כי סבורים היו שהמלך שרוי בשינה. (קדמוניות היהודים ספר חמישי, ד)
מתיאור זה של יוסף בן מתתיהו אנו רואים שהוא התלבט באותן בעיות שאנו מתלבטים בהן: היכן היה המעשה? כמה אנשים היו עם אהוד? מדוע אמר אהוד למלך לקום? ליוסף בן מתתיהו פתרונות משלו, ומובן שאין אנו חייבים לקבל את השערותיו בשלמותן.
כאשר אנו בודקים את תיאור הקרב, אנו מוצאים אותו קצר בלי כל יחס לשאר חלקי הסיפור. הנה זהו כל תיאור הקרב:
"ויהי בבואו, ויתקע בשופר בהר אפרים,
וירדו עמו בני ישראל מן ההר, והוא לפניהם...
וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב,
ולא נתנו איש לעבר." (ג: כז-כח)
כמה לוחמים הלכו אחרי אהוד?
אילו מעברות ירדן הם תפסו?
האם היו נפגעים לשבטי ישראל?
כמה?
כל השאלות האלה נשארות ללא תשובה.
מדוע?
האם אין חשיבות לפרטי הקרב?
והרי בקרבות רבים יש תיאור מלא של כל הקשור בקרב, של מספר ההרוגים, של השלל שנלקח, ואילו כאן כאילו יש רק דבר אחד חשוב: הדרך שבה הצליח אהוד להרוג את עגלון מלך מואב. כל השאר חסר חשיבות.
נוכל להבין את המבנה המיוחד של הפרשה, אם נחזור ונקרא את הפסוקים הראשונים, את הכותרת שהמקרא נותן לסיפור לפני שהוא מביא את פרטי הפרשה:
"ויזעקו בני ישראל אל ה',
ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן גרא בן הימיני." (ג: טו)
זוהי המסגרת הפילוסופית שספר שופטים מדגיש לאורך כל הספר, וזה מה שהפרשה רוצה לומר: "ויקם ה' להם מושיע." כיצד פעל המושיע? את זאת מתארת הפרשה. כל השאר אינו בר חשיבות. כל השאר הוא רקע למעשה החשוב האחד: ה' מקים מושיע לישראל.
המקור: http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/neviim/rishonim/shoftim/prakim/melech-shoftim3.htm
עברית
תמצית: המאמר סוקר את הסיפור של אהוד בן גרא תוך ניסיון להשלים את הפרטים המבצעיים החסרים. הנחת היסוד של המאמר היא שהמרד תוכנן שבועות וחודשים קודם, ופריצתו הייתה מותנית במות המלך עגלון. אינדקס: אהוד בן גרא; עגלון מלך מואב; שופטים; מואב; |
הרקע למרד וההכנות לקראתו
האם רצח עגלון היה קונספיראציה של יחיד
סבירה יותר ההנחה, כי מלכתחילה הביא אהוד בסודו קבוצות נבחרות של מורדים פוטנציאליים, והללו התארגנו לפעול במתואם. כמה קבוצות ירדו בהיחבא לבקעת הירדן והיו ממתינים לאות, כדי לתפוס את מעברות הירדן. קבוצות אחרות ממתינות היו בהר אפרים, ואף הכינו מצבורים של נשק במקומות סתר, כדי לצייד בו את האוכלוסייה. אנשי קשר המתינו בגלגל. או בסביבה הקרובה, לצורכי העברת ידיעות ופקודות. מובן שהכול היה מותנה בהצלחת מבצעו של אהוד.
מקום הרצח
לפי הנחה זו, ישב עגלון באחת הערים המרוחקות ממזרח לירדן. אולי ישב בדיבון או בעיר אחרת, מעריה החשובות של מואב. ככל שהמרחק בין מקום הרצח ובין צבאות מואב, הפרושים באזור יריחו, גדול יותר, גדל ביחס ישר משך הזמן, אשר עמד לרשות אהוד לפעולותיו המקיפות. חבל שאין המקרא מעמיד לרשותנו נתונים מפורטים, העשויים לתמוך בהנחה זו, ואין לנו להציע אלא שיקולים של סבירות מבצע מסועף ומורכב זה.
כנראה שאהוד הביא בסודו קבוצות של קושרים. יש להניח, כי נזהר שלא להרחיב קבוצות אלו יתר על המידה, מחשש לגילוי מוקדם של ההכנות על ידי המואבים. הנחתו היסודית של אהוד הייתה, כי מרד כללי, נגד צבאות מואב, לא יצלח. ואולם רצח המלך במקום מרוחק יזרע מהומה בעבר המזרחי של הירדן; ובתוך כדי המהומה, לא תהיה יד מארגנת להחיש תגבורת צבאית מהמזרח למערב. אף צבא הכיבוש במערב יוכה בתדהמה, לכשיוודע דבר הרצח. ואילו הישראלים יקבלו עידוד רב. אהוד הניח כי רק בכוח נסיבות אלו עשויים תושבים חקלאיים, משועבדים לגבור על צבא סדיר ומאורגן. הכל תלוי, אפוא, ברצח המלך.
פרטי הביצוע
השאלה היא: האם הסתמך אהוד על תחבולה זו, וכבר בא לארמון המלך, לפגישה הראשונה, כשהוא חגור בפגיונו, וכל זאת מבלי שעלו בלבו חששות, שמא יבדקוהו השומרים בקפידה ובחשד? - נראה לי, כי יש להשיב בשלילה לשאלה זו. אהוד לא נטל עמו לפגישה זו את פגיונו, מחשש שמא יתגלה, ובכך ימיט שואה על עצמו, על חברי המשלחת הנכבדה ועל כל תושבי הר אפרים.
ואם כך, למה נאמר בפתח הסיפור: "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה ויחגור אתה מתחת למדיו על ירך ימינו" (ט"ו)? מסתבר כי בסיפור הנדון מצויות כמה הקדמות סיפוריות, כלומר: במכוון הקדים המספר המקראי כמה פרטים, אשר חשיבותם תתבלט בהמשכו של הסיפור ואילו סיפרם - כל אחד במקומו - היה פוגע ברצף הדרמטי של הסיפור. על כן הקדים המספר את עובדת היותו של אהוד איטר יד ימינו, את דבר הכנת החרב ודרך חגירתה (ט"ו-ט"ז); ובמקביל לכך אף הקדים לתאר את עגלון כ"איש בריא מאד" (י"ז). פרטים אלו חיוניים דווקא בשיאו של הסיפור (בפ' כ-כ"ב).
הדרך האומנותית, שבה בחר המספר לתאר את חגירת החרב, עדיין אינה מוכיחה אימתי בדיוק נחגרה החרב.
אמנם, בצאת המשלחת מהר אפרים חגר אהוד את פגיונו. ואולם בהגיע המשלחת לגלגל, הסיר אהוד את הפגיון. יתכן כי הסתירו במקום כלשהו ואפשר שמסרו לידי איש מנאמניו, אשר ימתין לו במקום מוסכם. בשעה שהגיעה המשלחת לארמון המלך, הפגיון לא היה מצוי בחגורו של אהוד, הוא יכול היה להיכנס לחצר המלך ולארמון בשלווה, מבלי לסכן את עצמו ואת חבריו במשלחת. בשעת הביקור, ניתנת לו הזדמנות לעמוד מקרוב על נוהלי השמירה, הפיקוח והביקורת על הנכנסים והיוצאים. כך יכול היה להגיע למסקנה כי לתחבולה שהוא עתיד לנקוט בה, יש סיכויים להצליח. גם המנחה והמתנות המרשימים עוררו אמון ואהוד יכול להניח שכאשר יחזור לארמון שנית, תהיה הביקורת קפדנית פחות.
לאחר שכילה אהוד להקריב את המנחה לעגלון, שלח את נושאי המנחה חזרה להר אפרים. הם מוסרים לאנשי הקשר כי העניינים מתנהלים לפי התכנית. הקושרים מגבירים אפוא, את הכנותיהם. אהוד אינו יוצא עם המשלחת, אלא נשאר לשוחח עם עגלון ופמלייתו. מכיוון הוא נשאר יחידי, מתרכזת תשומת הלב באהוד, והוא הופך להיות לגביהם בבחינת "פנים מוכרות". כך גם יקרה כאשר יחלוף ביציאתו על פני השומרים. מכיוון שהוא יוצא כיחיד, יטיבו לזכרו, כאשר ישוב ויחזור.
אהוד מנחה במכוון את השיחה, ומעניין את עגלון באלקי ישראל, שהיה מוכר ונערץ גם אצל אומות העולם. אהוד מתנדב לחזור עד לגלגל מקום אשר היה בו, כנראה, מקדש לאלקי ישראל, ולחזור ולהביא לעגלון את דבר אלקי ישראל (כמובן בתחומים אשר עניינו את עגלון במיוחד). עגלון, אשר המנחה מצאה חן בעיניו ורוח ההתנדבות של אהוד מעוררת בו רושם טוב, נענה ברצון: הוא משלח את אהוד ומזמינו לשוב אליו עם דבר אלקי ישראל; הוא מורה לאנשי המשמר לאשר את כניסתו לארמון לכשישוב.
אהוד חוזר לגלגל. יתכן שעשה את הדרך כשהוא רכוב על גבי בהמת רכיבה (יש להניח, שהמשלחת בצאתה לעגלון יצאה כשיירה של בהמות משא ורכיבה). בבוא אהוד לגלגל, הוא מוסר לאנשיו אשר המתינו לו שם, כי בידו רשיון לחזור אל היכל המלך. מעתה מואצות ההכנות למרד. אהוד נוטל עמו את פגיונו וחוגרו בחגורת הסתר, ושב אל ארמון המלך (י"ט).
בהגיע אהוד בפעם השניה לארמון הוא בבחינת "פנים מוכרות". בידיו רשיון כניסה כאורח המלך. המתנות אשר חילק, אפשר שאף הן תרמו ליחס ידידותי כלפיו. נוסף לכך הוא בא יחידי, ומבחינה פסיכולוגית הבא יחידי - אין סכנתו נראית מוחשית. העובדה, שכבר שוחח עם המלך ורכש את אמונו, תורמת אף היא להרפיית הערנות מצד המשמר. כך מצליח אהוד לחלוף על פני המשמר כשפגיונו בחגורו המוסתר, מבלי שאיש יבחין בכך.
אהוד מופיע, כנראה, באולם המלכותי למטה, ואומר למלך: "דבר סתר לי אליך המלך" (י"ט). המלך מסלק את פמלייתו מן האולם. כנראה שיצאו לחצר או התפזרו לחדרים בקומת הקרקע. ואולם נראה שהמלך לא הסתפק באמצעי סודיות זה, אלא עלה עם אהוד לקומה השניה, שבה היו מצויים חדריו הפרטיים. מתוך חששותיו, שמא יטו המשרתים אוזן ויגונב לאוזניהם דבר, הוא גורם לכך, שבסופו של דבר, הם לא ישמעו את גניחותיו ואף לא יהיו מסוגלים לראות את אהוד מתעסק בנעילת דלתות העלייה.
מסתבר, כי אהוד פתח בשיחה כללית והשתהה ככל האפשר, עד שהצהיר "דבר אלקים לי אליך" - וכל זאת כדי שלא יעורר על עצמו את חשדות המשרתים ביציאתו החפוזה. המספר המקראי משמיט את השיחה, מפני הרצף הדרמטי. בהגיע השיחה להצהרה, שאהוד מביא את דבר האל, קם עגלון מכסאו ומתוך שהייה כבד ונתייגע בקומו, לא הבחין בתנועה המטעה של אהוד, ששלף את פגיונו ביד שמאל דווקא. עגלון נפצע אנושות, אבל אפשר שלא מת מיד, אלא דקות מעטות אחר כך. אם כך, אפשר שהנושא במשפט: "ויצא הפרשדנה" (כ"ב) מוסב על עגלון שבגסיסתו גרר את עצמו מהחדר למבוא. ואילו אהוד נועל בעדו (בעד עגלון) את הדלת, כדי שלא יצליח לצאת ולהזעיק את אחד המשרתים. אהוד יוצא המסדרונה. אין אנו יודעים בדיוק טיבו של מסדרון זה מהו. אפשר שהכוונה לכניסה צרה המובילה לחדרי העלייה. בסוף כניסה זו מצויות היו הדלתות. כנראה שאהוד נעל אותן, מבחוץ. מוכרחים להניח, כי אהוד נטל את מפתחו של המלך. המשרתים פותחים במפתח שלהם. מדבריהם משמע, כי את הדלת ניתן לפתוח גם מבפנים מפני שהם מצפים שהמלך יפתח ומחכים עד בוש (כ"ו).
אהוד נמלט, רכוב על גבי בהמת רכיבה, ומפני שעברו שעות מעת המלטו ועד לרגע בו נוכחו המשרתים ברצח המלך, שוב לא היה טעם ברדיפה אחרי אהוד. המבוכה הגדולה הביאה לידי אוזלת יד. ויותר מכך: אפילו אחרי שהמשרתים ראו שהמלך נרצח עוד לא העריכו נכונה, שהרצח הוא מרכז בתכנית כוללת של מרד. ומתוך כך, לא נזדרזו להודיע לצבאות הכיבוש במערב על הסכנה הנשקפת להם. על כן השתהתה הידיעה על רצח המלך וכך נחשפו הצבאות בעבר המערבי של הירדן להפתעה גמורה.
על פי שחזור התכנית וביצועה, מסתבר שפועלו של אהוד היה מתוכנן היטב והיווה חלק עיקרי של מרד כולל, שהוכן אף הוא כמבצע מורכב. אמנם כמה צירופי נסיבות סייעו בידי אהוד שמפעלו יוכתר בהצלחה, אבל בעיקרו של דבר הייתה זו תכנית מחושבת היטב, ללא סיכונים מיותרים.
כאשר אנו חוזרים לעיין בדרך שבה מעוצב הסיפור בסיפורי שופטים, מתברר לנו, שהמספר המקראי אינו מבליט יתר על המידה את מהלכיו של אהוד ואת התכנון המעולה, מפני שהוא חפץ להגדיל את דבר הנס ולהבליט את יד ה' שמאחורי הצלחתו של אהוד.
תגובה למאמר - פשוטו כמשמעו של הסיפור על אהוד בן גרא / חיים ראם
| תמצית: המאמר מתמודד עם פרשנותו של משה גרסיאל לסיפור על אהוד בן גרא. הנחת היסוד של המאמר היא שהמרד אורגן באופן ספונטני יחסית, תוך התאמה למסופר בתנ"ך ולעדויות יוסף בן מתתיהו. אינדקס: אהוד בן גרא; שופטים; עגלון מלך מואב; מואב; יוסף בן מתתיהו; |
במאמרו "הספור על אהוד בן גרא בספר שופטים" מעלה משה גרסיאל השערות רבות ומציג אותן כעובדות ועל יסודן הוא מחבר ספור מעשה חדש, שאין לו כל אחיזה במציאות המסופרת במקרא, ואף נוגד למה שכתוב בו במפורש.
מנין למר גרסיאל שאהוד בן גרא יצא בראש משלחת גדולה ונכבדה והמנחה היא המס שנתחייבו בו בני ישראל?
מנין שהריגת עגלון הייתה בעבר הירדן מזרחה הרחק מיריחו, והפרש הזמן, בין בריחתו של אהוד ועד שהגיעה השמועה על הרצחו של המלך, נוצל על ידי בני ישראל לארגון המרד והבסת צבא מואב? הנחה זו, שעל יסודה מבטל מר גרסיאל את דבריו של יוסף בן מתתיהו, אינה עומדת בפני הביקורת ואומרת את ההפך ממה שרוצה מר גרסיאל לראות בהשתלשלות המאורעות.
ידוע שבכל המדינות של הימים ההם הייתה מערכת של קשר מהיר על ידי סימנים, שליחים ורצים מהירים, ואין ספק שידיעה על הרצחו של המלך הייתה מגיעה לכל מקום מהר יותר ממתנקש בורח, שאינו יכול להשתמש בדרך המלך ואינו יכול לנוע לאור היום, מחשש שייתפס, כאשר הוא נע בארץ אויב ללא נשק ונבדל בחיצוניותו מעם הארץ. בה במידה שהדרך שעל הבורח לעשות מתארכת, קטנים סיכוייו להינצל. ומה קל מאשר לחסום בפניו את המעברים על הירדן.
כפי שנאמר במפורש בספור המקראי בפסוק כ"ו, היה משך זמן בריחתו של אהוד קצר ביותר, תוך ניצול הזמן שעמד לרשותו עד שנתגלה מעשה ההתנקשות. כתוב: "ואהוד נמלט עד התמהמהם והוא עבר את הפסילים ונמלט השעירתה". ואין כל סיבה להוציא את הפסוק מפשוטו שבו נאמר, עד שעבדי המלך התמהמהו, הספיק אהוד להגיע השעירתה, אי שם בהרי אפרים או בשטח ישראל בסמוך לו.
כל הקורא בעיון את פרשת אהוד בן גרא מוכרח להודות בעובדה שהמחבר היה אמן הספור, המשתף את קוראיו או שומעיו ביצירת העלילה, על ידי חשיפת העובדות החשובות ביותר להבנת העלילה והשארת מקום נרחב לקורא למלא את החסר, ושכל כולו של הספור לא בא אלא לפאר את מעשהו של אהוד, שאיפשר את הבסת האויב הפולש לתחומי הארץ.
ספור המעשה כפי שהוא מתואר מפסוק י"ב ואילך, כל מלה שם במקומה, וכל הספור בנוי בהגיון רב. הספור ממוקד לרגע נעיצת החרב בבטנו של עגלון מלך מואב, כאשר בתחילתו ניתן בתמצית ובקצור רב הרקע למעשה, ובסופו התוצאה ממנו.
פסוק י"ב מסביר את הרקע לעלייתו של עגלון מלך מואב ונצחונו על בני ישראל כרצון אלקים על הרע שבני ישראל עשו, כמקובל בכל ספר שופטים.
כפי הנראה מפסוק י"ג, היה עגלון לוחם אמיץ בעל כושר מנהיגות וארגון עד שהצליח ללקט סביבו גם את בני עמון ועמלק ובמספר קרבות, כמשתמע מהלשון: "וילך ויך" (וכל "וילך" מלמד על תהליך הלוקח זמן ולא על מעשה אחד) נצח את בני ישראל והגיע עד יריחו. זה מחזק את מה שמספר יוסף בן מתתיהו בקדמוניות: "והוא הכה אותם בקרבות רבים והכניע תחתיו את המדיינים באומץ לב מיתר העם ודיכא לגמרי את חילם של העברים והטיל עליהם מס עובד וכו'... " אין כל סיבה לא להאמין לעדותו המסייעת של יוסף בן מתתיהו. בסופם של הקרבות הצליח עגלון להתבסס בצדו המערבי של הירדן ולרשת את סביבות יריחו. מלשון הכתוב: "ויירשו את עיר התמרים" משתמע שכבשוה ואף נאחזו בסביבה. על ידי זה נותק הקשר עם שבטי עבר הירדן ונוצר איום ממשי על בני בנימין ואפרים. מי הם בני ישראל שעבדו את עגלון שמונה עשרה שנה סתם, לא פרש הכתוב, אבל מתקבל על הדעת שהם שבטי דרום עבר הירדן ובקעת יריחו, כאשר גבול שלטונו הממשי של עגלון הוא הפסילים אשר את הגלגל. וזה מה שנאמר בשופטים י', ז-ט ושם נאמר: "ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא שמונה עשרה שנה את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן בארץ האמורי אשר בגלעד ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים ותצר לישראל מאד". בשני המקרים זהה מספר השנים - "שמונה עשרה".
אישיותו של עגלון כלוחם ומנהיג היא שאפשרה את שליטתם של בני מואב, עמון ועמלק על השטחים הכבושים; זה משתמע גם מהלשון "ויאספו אליו" הנקוטה במקרא כאשר אישיות חזקה בעלת כושר מנהיגות מצליחה ללקט סביבה לוחמים עזי נפש, וגם מהתואר של עגלון בפסוק י"ז: "ועגלון איש בריא מאד" המושג "בריא" מראה יותר על איש חזק בעל גוף, מאשר איש שמן, אבל אין זה משנה, כי גם המושג שמן משמש בפרק זה שם נרדף לגבור חייל, כפי שאנו למדים מפסוק כ"ב: "ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש וכל שמן וכל איש חיל וכו'....".
אהוד מבין שרק סילוקו של עגלון יפורר את השותפות בין הלוחמים שנאספו ממואב, עמון ועמלק בזכות אישיותו והוא מחליט להמית את עגלון, שעת כושר לכך הזדמנה לו כאשר נשלחה המנחה בידו.
וכאן בא עיקר ספור המעשה כיצד אהוד מתכנן ומבצע את זממו; הספור הוא מציאותי, מלהיב ומשלהב, המשתף את קוראיו בכל הצעדים שנוקט אהוד, מעורר את דמיונם ומביא אותם להערצת פקחותו וזריזותו של אהוד. ויש לסמוך על המחבר שהספור כפי שהוא מסופר על ידו היה סביר והתקבל על דעת הקוראים בני דורו, המכירים את המקומות המוזכרים, את המרחקים ביניהם ושעורי הזמן הדרושים על מנת לעבור ממקום למקום, והעוקבים בנשימה עצורה אחרי כל צעדיו של אהוד. עצם העובדה שאין המחבר מתאר היכן המקומות שהוא מזכיר, מוכיחה על קדמותו של הספור ושהמחבר מניח שהמקומות ידועים לקוראים.
על מנת להרוג את המלך חייב אהוד להתקרב אליו למרחק של הישג יד מבלי לעורר את חשדו, דבר שאינו קל כל עיקר. עליו לבודד את המלך מפמלייתו, לא לסכן את אנשי המשלחת, בין אם גדולה היא או קטנה, ולהשאיר לעצמו דרך וזמן לבריחה, ועוד היה עליו לקחת בחשבון שמולו עומד לוחם מנוסה וזריז ובעל כוח, שלמרות ששמן היה, עדיין הוא מהווה יריב מסוכן בדו קרב של מגע, ועל כן עליו להנחית את המכה הממיתה בפתאומיות מלאה שלא תותיר לעגלון אפשרות של תגובה.
הנשק שאהוד בוחר היא חרב ישרה וקצרה שנועדה לדקירה והיא ניתנת להסתרה על ירך ימין, במקום שאין איש חושד בכך, מפני שהמואבים, שהיו רגילים לחרב מעוגלת וארוכה, לא חשדו בו ומשום שכל לוחם רגיל חוגר את נשקו על ירך שמאל, מעל הבגדים. נוסף על כך דרושה רק תנועה אחת מהירה לשליפה ולדקירה, ללא צורך בהנפה הנותנת שהות לאויב להיסוג ולהתגונן, ובפרט לאויב המנוסה ומאומן בכך. גם המקום התאים למטרתו. אין המקרא מפרש היכן היה מקום מושבו של המלך בעת הגשת המנחה, אבל סביר לחשוב שהוא היה אי שם לא רחוק מהגבול ומהפסילים אשר את הגלגל. זה איפשר את העברת המנחה ללא צורך בטלטולי דרך ארוכים, ללא סיכון המנחה והאנשים הנושאים אותה וללא דאגה למשמר מזוין כבד להבטחתם. להגשת המנחה נצלו ודאי את שהותו הזמנית או הקבועה של המלך עגלון באחד המחנות הסמוכים לגבול. הזכרת הפסילים פעמיים וההקשר עם המסופר שם מצביעה על שעורי זמן לא ארוכים הדרושים בשביל להגיע למקום המעשה, ותוך הזמן שעבדי המלך התמהמהו הספיק אהוד לעבור את הפסילים ולהגיע השעירתה וזה ודאי היה חלק חשוב בתכניתו של אהוד להצלחת המשלחת ולהצלחתו הוא.
אחרי שאהוד מלוה את אנשיו עד המקום, בו הם כבר בטוחים, הוא חוזר אל המלך על מנת לבצע את זממו. אפשר במידה רבה של דיוק לשחזר את לוח הזמנים המשוער: המשלחת מגיעה למחנה בשעות הבוקר ואחרי שנתנו להם לחכות כיאה, מתקיים טקס הקרבת המנחה סמוך לשעת הצהרים, כאשר המלך יושב למשפט ומקבל קהל. עד שאנשי המשלחת חוזרים לפסילים בגלגל ואהוד שב אל המלך מספיק זה לסיים את ארוחתו ולעלות לחדר המקרה בעליה להתבודד למנוחתו. ונקודה זו החשובה מאד למהלך העלילה, מודגשת כראוי בפסוק כ';
"ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו" וסביר מאד שהיו אלה השעות החמות של אחר הצהרים.
התכונה של המלך להתבודד בעליית המקרה נלקחה בחשבון על ידי אהוד בתכניתו להסתיר את הרצח מעין הפמליה של המלך לתקופת זמן המספיקה לו לבריחה בטוחה.
הדרמטיות שברגעים מכריעים אלה מושגת בסיפור שלנו דווקא על ידי הקיצור והצמצום. אהוד אומר למלך: "דבר סתר לי אליך" והמלך מסלק את אחרוני העומדים עליו. והנה אהוד עם המלך לבד בחדר ועבדיו לא יחשדו במאומה גם אם יעבור זמן מה, מבלי שהמלך יקרא להם. אבל זה לא מספיק עדיין. אהוד חייב להתקרב למלך מבלי לעורר את חשדו של לוחם ותיק וחשדן זה, כי בדרך כלל לא נהגו אנשים אז כעתה להתקרב למלך ושמרו על מרחק בנוכחותו ולרוב גם כרעו ברך, וכל תנועה חפוזה והתקרבות יתר היו מעלים את חשדותיו של המלך שמשהו אינו כשורה, ומזהירים אותו בעוד מועד. ואת האפשרות להתקרב משיג אהוד על ידי שהוא אומר למלך: "דבר אלקים לי אליך". זה מעלה בהדרגה את המתח והסקרנות של המלך. ראשית, דבר הסתר ואחר כך - דבר אלקים; משום קדושה קם המלך ויורד מהכסא המורם בדרך כלל, עליו הוא יושב. וכאן מבצע אהוד את זממו ובמכה אדירה אחת הוא הורג את המלך. התיאור של הניצב הבא אחרי הלהב, האכזרי מאד, לא בא לשם ההסבר מדוע לא גילו מיד עבדי המלך את דבר הרצחו של המלך, כדעת המפרשים, אלא הוא בא ללמד על עצמת המכה בה הרג אהוד את עגלון.
אחרי שהספור מגיע לשיאו בהריגת המלך יורד המתח בהדרגה בתיאור בריחתו של אהוד ותוצאות המעשה הנועז הזה, שהם התעוררות בני ישראל למרד, לכידת מעברות הירדן והשמדת האויב שאבד לו המנהיג. אין ספק, שהריגתו של עגלון היא הגורם המכריע בנצחון בני ישראל על מואב ולכן היא מסופרת בדיוק ובפרוט, כל מלה בפרק זה היא במקומה ואינה מיותרת ואין שום קושי בהבנתו ככתבו וכלשונו. ואין גם כל צורך לבטל את פרושו של יוסף בן מתתיהו.