בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי ERETZ-ISRAEL was the birthplace of the Jewish people
1א

מגילת העצמאות

בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.

THE DECLARATION OF THE ESTABLISHMENT OF THE STATE OF ISRAEL

ERETZ-ISRAEL was the birthplace of the Jewish people. Here their spiritual, religious and political identity was shaped. Here they first attained to statehood, created cultural values of national and universal significance and gave to the world the eternal Book of Books.

2 ב

(א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ (ו) ה' אֱלֹקֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ז) פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ (י) ה' אֱלֹקֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (יא) ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ (יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ (טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹקִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה' אֱלֹקֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה' אֱלֹקֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אֱלֹקֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ (כח) אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ (ל) ה' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה' אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃

(1) These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, (2) it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route.— (3) It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that the LORD had given him for them, (4) after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth [and] Edrei. (5) On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said: (6) The LORD our God spoke to us at Horeb, saying: You have stayed long enough at this mountain. (7) Start out and make your way to the hill country of the Amorites and to all their neighbors in the Arabah, the hill country, the Shephelah, the Negeb, the seacoast, the land of the Canaanites, and the Lebanon, as far as the Great River, the river Euphrates. (8) See, I place the land at your disposal. Go, take possession of the land that the LORD swore to your fathers, Abraham, Isaac, and Jacob, to assign to them and to their heirs after them. (9) Thereupon I said to you, “I cannot bear the burden of you by myself. (10) The LORD your God has multiplied you until you are today as numerous as the stars in the sky.— (11) May the LORD, the God of your fathers, increase your numbers a thousandfold, and bless you as He promised you.— (12) How can I bear unaided the trouble of you, and the burden, and the bickering! (13) Pick from each of your tribes men who are wise, discerning, and experienced, and I will appoint them as your heads.” (14) You answered me and said, “What you propose to do is good.” (15) So I took your tribal leaders, wise and experienced men, and appointed them heads over you: chiefs of thousands, chiefs of hundreds, chiefs of fifties, and chiefs of tens, and officials for your tribes. (16) I charged your magistrates at that time as follows, “Hear out your fellow men, and decide justly between any man and a fellow Israelite or a stranger. (17) You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear no man, for judgment is God’s. And any matter that is too difficult for you, you shall bring to me and I will hear it.” (18) Thus I instructed you, at that time, about the various things that you should do. (19) We set out from Horeb and traveled the great and terrible wilderness that you saw, along the road to the hill country of the Amorites, as the LORD our God had commanded us. When we reached Kadesh-barnea, (20) I said to you, “You have come to the hill country of the Amorites which the LORD our God is giving to us. (21) See, the LORD your God has placed the land at your disposal. Go up, take possession, as the LORD, the God of your fathers, promised you. Fear not and be not dismayed.” (22) Then all of you came to me and said, “Let us send men ahead to reconnoiter the land for us and bring back word on the route we shall follow and the cities we shall come to.” (23) I approved of the plan, and so I selected twelve of your men, one from each tribe. (24) They made for the hill country, came to the wadi Eshcol, and spied it out. (25) They took some of the fruit of the land with them and brought it down to us. And they gave us this report: “It is a good land that the LORD our God is giving to us.” (26) Yet you refused to go up, and flouted the command of the LORD your God. (27) You sulked in your tents and said, “It is because the LORD hates us that He brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out. (28) What kind of place are we going to? Our kinsmen have taken the heart out of us, saying, ‘We saw there a people stronger and taller than we, large cities with walls sky-high, and even Anakites.’” (29) I said to you, “Have no dread or fear of them. (30) None other than the LORD your God, who goes before you, will fight for you, just as He did for you in Egypt before your very eyes, (31) and in the wilderness, where you saw how the LORD your God carried you, as a man carries his son, all the way that you traveled until you came to this place. (32) Yet for all that, you have no faith in the LORD your God, (33) who goes before you on your journeys—to scout the place where you are to encamp—in fire by night and in cloud by day, in order to guide you on the route you are to follow.” (34) When the LORD heard your loud complaint, He was angry. He vowed: (35) Not one of these men, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your fathers—

3 ג

הקדמת הרמב"ן לספר דברים

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, ולא במעשה הקרבנות, ולא בטהרת כהנים, ובמעשי ה' שכבר ביאר אותם להם.
והכהנים זריזים הם, לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אותם, רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודת גלולים אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים, אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות.
ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל, כגון: היבום, ודין המוציא שם רע, והגרושין באשה, ועדים זוממין וזולתו. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה: וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהםמצוה פלונית.
אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים, כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ, אע"פ שהן חובת הגוף. כאשר בא בענין הנסכים, או מפני שאינן תדירות, לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם.
ועוד, שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם. שלא יאמר אדם: לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא, ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, ולכן הודיעם משה רבנו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך, סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. וכענין שאמר הכתוב: כי עמך הסליחה למען תורא.

4 ד
(יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה' אֱלֹקָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (יב) לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ (יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵקֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ (יד) וַיִּנָּ֖חֶם ה' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ (פ)
(11) But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O Lord, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand. (12) Let not the Egyptians say, ‘It was with evil intent that He delivered them, only to kill them off in the mountains and annihilate them from the face of the earth.’ Turn from Your blazing anger, and renounce the plan to punish Your people. (13) Remember Your servants, Abraham, Isaac, and Israel, how You swore to them by Your Self and said to them: I will make your offspring as numerous as the stars of heaven, and I will give to your offspring this whole land of which I spoke, to possess forever.” (14) And the LORD renounced the punishment He had planned to bring upon His people.
5 ה
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ (ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ (ג) וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ (ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ (ה) וַיֵּ֤רֶד ה' בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃ (ו) וַיַּעֲבֹ֨ר ה' ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ ה' ׀ ה' אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀ (ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ (ח) וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ט) וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אדושם יֵֽלֶךְ־נָ֥א אדושם בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ (י) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה ה' כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃
(1) The LORD said to Moses: “Carve two tablets of stone like the first, and I will inscribe upon the tablets the words that were on the first tablets, which you shattered. (2) Be ready by morning, and in the morning come up to Mount Sinai and present yourself there to Me, on the top of the mountain. (3) No one else shall come up with you, and no one else shall be seen anywhere on the mountain; neither shall the flocks and the herds graze at the foot of this mountain.” (4) So Moses carved two tablets of stone, like the first, and early in the morning he went up on Mount Sinai, as the LORD had commanded him, taking the two stone tablets with him. (5) The LORD came down in a cloud; He stood with him there, and proclaimed the name LORD. (6) The LORD passed before him and proclaimed: “The LORD! the LORD! a God compassionate and gracious, slow to anger, abounding in kindness and faithfulness, (7) extending kindness to the thousandth generation, forgiving iniquity, transgression, and sin; yet He does not remit all punishment, but visits the iniquity of parents upon children and children’s children, upon the third and fourth generations.” (8) Moses hastened to bow low to the ground in homage, (9) and said, “If I have gained Your favor, O Lord, pray, let the Lord go in our midst, even though this is a stiffnecked people. Pardon our iniquity and our sin, and take us for Your own!” (10) He said: I hereby make a covenant. Before all your people I will work such wonders as have not been wrought on all the earth or in any nation; and all the people who are with you shall see how awesome are the LORD’s deeds which I will perform for you.
6 ו

(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃ (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵקֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃ (ג) וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃ (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃ (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃ (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ט) אַ֣ךְ בַּֽה' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃ (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ) (יא) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃ (יב) אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־ה' וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃ (יד) וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה ה' בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה ה' וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ (טו) וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃ (טז) מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת ה' לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ (יז) וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אדושם כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃ (יח) ה' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ (יט) סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃ (כא) וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־ה' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (כב) כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ (כג) אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃ (כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃ (כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (פ) (כו) וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כז) עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ (כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵקֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־ה' אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃ (ל) אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃ (לג) וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ (לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃ (לה) אֲנִ֣י ה' דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃ (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וילונו [וַיַּלִּ֤ינוּ] עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ (לז) וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י ה' (לח) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (לט)

(1) The whole community broke into loud cries, and the people wept that night. (2) All the Israelites railed against Moses and Aaron. “If only we had died in the land of Egypt,” the whole community shouted at them, “or if only we might die in this wilderness! (3) Why is the LORD taking us to that land to fall by the sword? Our wives and children will be carried off! It would be better for us to go back to Egypt!” (4) And they said to one another, “Let us head back for Egypt.” (5) Then Moses and Aaron fell on their faces before all the assembled congregation of the Israelites. (6) And Joshua son of Nun and Caleb son of Jephunneh, of those who had scouted the land, rent their clothes (7) and exhorted the whole Israelite community: “The land that we traversed and scouted is an exceedingly good land. (8) If the LORD is pleased with us, He will bring us into that land, a land that flows with milk and honey, and give it to us; (9) only you must not rebel against the LORD. Have no fear then of the people of the country, for they are our prey: their protection has departed from them, but the LORD is with us. Have no fear of them!” (10) As the whole community threatened to pelt them with stones, the Presence of the LORD appeared in the Tent of Meeting to all the Israelites. (11) And the LORD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst? (12) I will strike them with pestilence and disown them, and I will make of you a nation far more numerous than they!” (13) But Moses said to the LORD, “When the Egyptians, from whose midst You brought up this people in Your might, hear the news, (14) they will tell it to the inhabitants of that land. Now they have heard that You, O LORD, are in the midst of this people; that You, O LORD, appear in plain sight when Your cloud rests over them and when You go before them in a pillar of cloud by day and in a pillar of fire by night. (15) If then You slay this people to a man, the nations who have heard Your fame will say, (16) ‘It must be because the LORD was powerless to bring that people into the land He had promised them on oath that He slaughtered them in the wilderness.’ (17) Therefore, I pray, let my Lord’s forbearance be great, as You have declared, saying, (18) ‘The LORD! slow to anger and abounding in kindness; forgiving iniquity and transgression; yet not remitting all punishment, but visiting the iniquity of fathers upon children, upon the third and fourth generations.’ (19) Pardon, I pray, the iniquity of this people according to Your great kindness, as You have forgiven this people ever since Egypt.” (20) And the LORD said, “I pardon, as you have asked. (21) Nevertheless, as I live and as the LORD’s Presence fills the whole world, (22) none of the men who have seen My Presence and the signs that I have performed in Egypt and in the wilderness, and who have tried Me these many times and have disobeyed Me, (23) shall see the land that I promised on oath to their fathers; none of those who spurn Me shall see it. (24) But My servant Caleb, because he was imbued with a different spirit and remained loyal to Me—him will I bring into the land that he entered, and his offspring shall hold it as a possession. (25) Now the Amalekites and the Canaanites occupy the valleys. Start out, then, tomorrow and march into the wilderness by way of the Sea of Reeds.” (26) The LORD spoke further to Moses and Aaron, (27) “How much longer shall that wicked community keep muttering against Me? Very well, I have heeded the incessant muttering of the Israelites against Me. (28) Say to them: ‘As I live,’ says the LORD, ‘I will do to you just as you have urged Me. (29) In this very wilderness shall your carcasses drop. Of all of you who were recorded in your various lists from the age of twenty years up, you who have muttered against Me, (30) not one shall enter the land in which I swore to settle you—save Caleb son of Jephunneh and Joshua son of Nun. (31) Your children who, you said, would be carried off—these will I allow to enter; they shall know the land that you have rejected. (32) But your carcasses shall drop in this wilderness, (33) while your children roam the wilderness for forty years, suffering for your faithlessness, until the last of your carcasses is down in the wilderness. (34) You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day. Thus you shall know what it means to thwart Me. (35) I the LORD have spoken: Thus will I do to all that wicked band that has banded together against Me: in this very wilderness they shall die to the last man.’” (36) As for the men whom Moses sent to scout the land, those who came back and caused the whole community to mutter against him by spreading calumnies about the land— (37) those who spread such calumnies about the land died of plague, by the will of the LORD.

7 ז

אם הבנים שמחה / פרק שני / טו

'לשמור את דרך' - זו דרך ארץ. 'עץ החיים' - מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין 'עץ החיים' אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה. וכתב הרב הגה"צ הנ"ל, בפירושו, וז"ל: מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים' - וצריך ביאור, איזהו דרך ארץ מכוון בזה? ולפי המבואר בילקוט 'כי נגרשו מן הארץ - זה ארץ ישראל', אפשר לומר דקמ"ל לאפוקי... מן דעת המרגלים אשר מאסו הארץ, ואמרו תורה מוקדם לארץ ישראל, על כן בקשו שלא ליכנס לארץ ישראל, כי אם להיות נשאר במדבר ללמוד תורה מפי משה רבנו ע"ה, שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. על כן בא לומר לנו כי דרך ארץ... זה הדרך המביא לארץ הוא מוקדם לתורה, כמו שכתוב בספרי: מלמד שישיבת ארץ ישראל מכריע את כל התורה...

8 ח

(ט) "במדבר" קבל את התורה, ועל ידה, בלי ארץ, בלי אחוזת נחלה — במדבר וישימון נהיה לעם. - "גוי" אשר נשמתו היא "התורה"; על ידה הנהו "ממלכת כהנים", כמו "הכהן" בין העם, כן הוא "עם" בין המין האנושי, אשר תורת אלקיו עמו ושומר הוא מצותיו. "גוי קדוש" מבלי התערב בגוים וללמוד מעשיהם, לשמור בחייו קדושת האנושית. "התורה", מלאת רצון ה', היתה לו אחוזת נחלה ומטרה בחיים - לכן לאומיותו איננה נקשרה בדבר העובר והחלוף, איננה עומדת ביחס ותנאי עם כל הדברים המקריים; רק נצח, תעמוד לעד כרוח ודבר ה'.

(9) In the wilderness it received the Torah, and thus in the wilderness, without land or soil, it became a nation. It became a body, whose soul was the Torah, and, therefore, could be truthfully called "ממלכת כהנים" "a kingdom of priests," for as the priest in the midst of a single people was this nation to be in the midst of universal mankind, preserving the law of God, and practicing and fulfilling its holy precepts. "גוי קדוש," "Holy nation," was also to be its appellation, for, through the fulfilment of the Divine law, it was to become holy, not participating in the worldly doings of other nations, but preaching the sacredness of humanity by the example of its life. The Torah, the fulfilment of the Divine will, was to be its soil and country, and aim; its national existence, therefore, was neither dependent upon, nor conditioned by transitory things, but eternal as the spirit, the soul and the word of the Eternal One.

9 ט

(כח) (כח) אָמַר הֶחָבֵר: אֱמֶת הוּא, שֶׁשֹּׁרֶשׁ הַחָכְמָה מֻפְקָד בָּאָרוֹן אֲשֶׁר הוּא בְמַדְרֵגַת הַלֵּב, וְהֵם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם, וְהִיא, הַתּוֹרָה – מִצִּדּוֹ, כְּמָה שֶׁאָמַר: "וְשַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־ה'", וּמִשָּׁם תֵּצֶאנָה שְׁתֵּי הַחָכְמוֹת: חָכְמַת הַתּוֹרָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַכֹּהֲנִים, וְחָכְמַת הַנְּבוּאָה, וְנוֹשְׂאֶיהָ – הַנְּבִיאִים, וְהֵם הָיוּ כְמוֹ הַיּוֹעֲצִים הַמַּכִּירִים וְהַמַּזְהִירִים הָאֻמָּה וְהַמַּזְכִּירִים וְהַכּוֹתְבִים, וְהֵם רֹאשׁ הָאֻמָּה.

(כט) (כט) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתֶּם הַיּוֹם גּוּף בְּלֹא רֹאשׁ וּבְלֹא לֵב.

(ל) (ל) אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן־הוּא, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, וְעוֹד: וְלֹא גוּף, אֲבָל עֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת אֲשֶׁר רָאָה יְחֶזְקֵאל, וְעִם כָּל זֶה, מֶלֶךְ כּוּזָר, אֵלּוּ הָעֲצָמוֹת אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהֶם טֶבַע מִטִּבְעֵי הַחַיִּים, וּכְבָר הָיוּ כֵלִים לְרֹאשׁ וּלְלֵב וְרוּחַ וָנֶפֶשׁ וָשֵׂכֶל, טוֹבִים מִגּוּפוֹת מְצֻיָּרוֹת מֵאֶבֶן וָסִיד בְּרֹאשׁ וְעֵינַיִם וְאָזְנַיִם וְכָל הָאֲבָרִים. וְלֹא חָלָה בָּהֶם מֵעוֹלָם רוּחַ חַיָּה וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּחוּל בָּהֶם, אַךְ הֵמָּה צוּרוֹת דּוֹמוֹת לְצוּרוֹת אָדָם וְאֵינָם אָדָם.

(28) 28. The Rabbi: Quite so. The root of all knowledge was deposited in the Ark which took the place of the heart, viz. the Ten Commandments, and its branch is the Tōrāh on its side, as it is said: 'Put it in the side of the ark of the covenant of the Lord your God' (Deuteronomy 31:26). From there went forth a twofold knowledge, firstly, the scriptural knowledge, whose bearers were the priests; secondly, the prophetic knowledge which was in the hands of the prophets. Both classes were, so to speak, the people's watchful advisers, who compiled the chronicles. They, therefore, represent the head of the people.

(29) 29. Al Khazari: So you are to-day a body without either head or heart.

(30) 30. The Rabbi: Thou sayest rightly, but we are not even a body, only scattered limbs, like the 'dry bones' which Ezekiel saw [in his vision] (Ezekiel 37). These bones, however, O king of the Khazars, which have retained a trace of vital power, having once been the seat of a heart, brain, breath, soul, and intellect, are better than certain bodies formed of marble and plaster, endowed with heads, eyes, ears, and all limbs, in which never dwelt the spirit of life, nor ever can dwell in them, since they are but imitations of man, not man in reality.

10 י

(י) (י) אָמַר הֶחָבֵר: אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח, וּמוֹצָא מִבַּלְעֲדֵי מוֹצָא, וְחַיָּה מִבַּלְעֲדֵי חַיָּה, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּמִדּוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם – בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג. וְהִנֵּה עַל פִּי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ.

(10) 10. The Rabbi: Thou wilt have no difficulty in perceiving that one country may have higher qualifications than others. There are places in which particular plants, metals, or animals are found, or where the inhabitants are distinguished by their form and character, since perfection or deficiency of the soul are produced by the mingling of the elements.