Megillat Taanit
Composed in Talmudic Israel/Babylon (c.40 - c.70 CE). Megillat Taanit (The Fast Scroll) is a chronicle which enumerates 35 eventful days on which the Jewish nation either performed glorious deeds or witnessed joyful events. These days were celebrated as feast-days. Public mourning was forbidden on 14 of them, and public fasting on all.
(א) בְּשִׁבְעָה בְּאִײָר חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלָיִם דִלָא לְמִסְפָּד:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּיה נְכִיסַת פִּסְחָא זְעִירָא דִלָא לְמִסְפָּד:
(ה) בְּעֶשְׂרִין וּתְּלָתָא בֵיהּ נַפְקוּ בְנֵי חַקְרָא מִיְרוּשָׁלֵם:
(ז) בְעֶשְׂרִין וְשִׁבְעָה בֵּיהּ אִיתְנַטִילוּ כְּלִילָאִי מֵיְהוּדָה וְמִירוּשָׁלֵם:
(1) On the 7th of Iyyar was the dedication of the wall of Jerusalem, and it is forbidden to mourn thereon.
(3) On the 14th thereof (was slaughtered) the Minor Passover, on which it is forbidden to mourn.
(5) On the twenty-third of Iyar the residents of the Chakra (the fortress built by the Greeks in the time of Antiochus to dominate the Temple Mount) went out from Jerusalem.
(7) On the 27th thereof was discontinued payment of the tribute (from Judah and Jerusalem).
יכולים בני עיר לתקן בהסכמ' ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס
The residents of a city can, with communal consensus, decree a new "Purim" to celebrate a day on which a miracle occurred for them, a holiday which can be celebrated for all residents of that city for all time. (17th century)
(יד) וכבר הארכתי יותר מדי ולסיים בנחמה אומר מ"ש לעיל דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא ק"ו דאורייתא ולפע"ד לפ"ז יום פורים וימי חנוכה דאוריית' הם אך מה לעשות בהם אם לשלוח מנות או להדליק נרות או לעשות זכר אחר זהו דרבנן והעובר ואינו עושה שום זכר לימי חנוכה ופורים עובר על מ"ע דאוריי' אך העושה שום זכר יהי' מה שיהי' עכ"פ ביום א' מימי חנוכה ואפי' לא הדליק נרות ולא שלח מנות בפורים וכדומה אינו אלא עבריין דרבנן ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאוריי' לומר שירה כמו שצוה בפסח לספר י"מ בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא
Establishing a holiday on a day on which a miracle occurred is a Torah level obligation, and according to my humble opinion this means that the obligation to celebrate Purim and Hanukkah are Torah level obligations (though the mitzvot associated with them are only rabbinic level mitzvot). A person who does not do anything to acknowledge these days violates a positive commandment of the Torah.... It is possible that reading Hallel and the Megillah are also Torah level obligations to sing songs of joy; just as we are commanded on Pesach to verbally tell the story of the Exodus from Egypt, here too when we went from death to life we are commanded to sing songs of praise orally.
שו"ת קול מבשר חלק א סימן כא ד"ה (א) הנה
(א) הנה אין ספק שהיום ההוא (ה' אייר) שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הצבור) ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצוה לעשותו שמחה ויו"ט ולומר הלל. ואף ציבור שבעיר אחת או יחידים שקובעים עליהם יו"ט לעצמם על נס שנעשה להם חייבים לקיים עליהם ועל זרעם והבאים אחריהם עד עולם ואף שהולכים לעיר אחרת להשתקע חייבין לקיים היום ההוא כמ"ש מהר"ם אלשקר בתשו' סי' מ"ט והובא להלכה במג"א סי' תרפ"ו סק"ה ...ומגדולי יחידיהם שעושים כן ביום שאירע להם נס עיי"ש שכתב דהיינו דוקא ממיתה לחיים דומיא דמרדכי ואסתר אבל בפדות משארי צרות לא דהרי אחז"ל (הוא במגילה דף י"ד ע"א) במרדכי ואסתר מאי דרוש ק"ו מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש, וא"כ כל זמן שאנו בגלות וליכא פדיון מעבדות לחירות כל שאין ההצלה ממיתה לחיים ממש הבו דלא להוסיף לקבוע יו"ט עכ"ל. ועי' בחת"ס או"ח סי' קס"ג בסופו שכתב דשפיר מצי ציבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס ומצוה נמי עבדי, וממילא פשיטא בנידון דידן הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחירות שנגאלנו משיעבוד מלכיות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים שנצלנו מידי אויבינו שעמדו עלינו לכלותנו, בודאי חובה עלינו לקבוע יו"ט. ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דוקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות ע"י הכרזת העצמאות,
R. Meshulam Roth: Kol Mevaser 1:21
There is no doubt that this day (5 Iyar) that was set by the government and the members of the Knesset (who represent the majority of the population) and the majority of the great rabbis to celebrate in all the land as a memorial ot the miracle of our salvation and freedom, it is a mitzvah to make it into a day of rejoicing as on a holiday and to say hallel. And even a community in one city or a few individuals who establish a holiday for themselves in commemoration of a miracle that was done to them are obligated to maintain that holiday for themselves and for their descendants in future generations for all time. And even if one goes to a new city he is obligated to celebrate that day…And it is obvious that in our case, relating to the entire community of Israel – and that involves redemption from slavery to freedom, for we were redeemed from subjugation to other nations and became a free people achieving national independence, and also is a case of redemption from death to life for we were saved from the hands of our enemies who arose to destroy us – certainly there is an obligation to set the day as a holiday. And their decision to set the day on the 5th of Iyyar is correct. For that was the day of the essential miracle when we went from slavery to freedom through the declaration of independence and if the declaration had not come on that day, then the holiday would have been observed on a different day too…
שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹקֵינוּ האולם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ, תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה, וְאֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב.
“Put on your heart to eulogize these great losses (of the Crusades), because the vastness of the destruction and death is comparable to that of the destruction of the Temple and the city of Jerusalem, but since one may not add a time [to commemorate] destruction and conflagration, and you cannot move these days of commemoration earlier or later, therefore today [i.e., Tish’a be-Av] I will raise my cries of woe, and I will give eulogies and wail and cry with a bitter soul... (Written in the 12th century)
אגרות משה יורה דעה ד:נז:יא
יא. בטעם שלא תיקנו יום קבוע לתענית ותפילה לזכר הרוגי השואה
ובדבר הגזירות שבעוה״ר נהרגו ערך עשר הפעמים ששים ריבוא ע״י הרשעים היטלער וחבריו ימ״ש, שמהראוי הרי היה צורך איזה יום קבוע לתענית ולתפילה שתמה מע״ב על שעדיין לא נעשה כלום. הנה בקינות שכל ישראל אומרים בתשעה באב, מפורש שמה שלא תיקנו יום מיוחד לתענית ולבכיה על גזירות מסעות הצלב, שהיו חגזירות בכל מדינות יוראפ שגרו שם רוב היהודים, ונחרבו כמה עיירות וכרכים, ונקרא על שם שנת תתנ״ו, וגם בא״י הרגו שם הרבה יהודים, משום דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה. ולא דמי לגדרות דשנה ה׳ אלפים ת״ח ות״ט ע״י חמעלניצקי ראש הקאזאקן, שנהרגו באוקריינא וחלק מפולין, שקבעו שם יום תענית ואמירת סליחות לעשרים סיון. משום שלא היתה זו גזרה כללית כגזירת הגלות והחורבן, אלא היו רק בחלק מדינה אחת, שהיתה גזירה נוספת על אותן המקומות. וגם גזירה זו דשנת ת״ח ותי׳ ט לא היתה ע״י המלכויות וממילא לא נמשכה מעצם הגלות והחורבן, אלא היתה ע״י המורדים בהמלכות, שלא שייך זה כל כך למה שהיה זה בגלות, מאחר שגם המלכות דאוה״ע הא הגינה על ישראל במה שהיה אפשר בידן . והשייכות להגלות היה רק משום דמאותן החטאים שנתחייבנו גלות נענשנו גם בזה. שלכן היה שייך לתקן
תענית ואמירת סליחות ־ ולאותן המקומות לבד. אבל גזירות דהיטלער דהיו על כלל ישראל, דהא היה הולך וכובש מקומות דעיקר ישוב ישראל, ובכל מקום שבא הרג את כל ישראל שהיו שם, והיה בדעתו לכבוש את כל העולם, ולא יכלו לעמוד נגדו עד שריחם השי׳׳ת, הוא גזירת כל ישראל ושייך להחורבן שנמצאנו בגלות, שאין קובעין עוד יום תענית ובכיה כדאיתא בקינות.
והנני ידידו מוקירו מאד,
משה פיינשטיין
Igrot Moshe, Yoreh Deah 4:57:11
With regard to the evil decrees which, because of our many sins, brought death to around six million [Jews] at the hands of the wicked Hitler and his cohorts, may their names be eradicated, it would have seemed appropriate to have established some designated day for fasting and prayer (“eizeh yom kavu’a le-ta’anit u-leTefila”). You wonder why nothing has yet been done [in this regard]. Behold, in the kinot which all Jews recite on Tish’a be-Av it is clearly stated why they did not establish a special day for fasting and mourning (“yom meyuhad le-ta’anit u-leBekhiya”) for the tragedies of the Crusades. These massacres occurred in all European countries, where the majority of the Jews lived and where many cities and villages were destroyed. This [tragedy] is known by the name, “The Year 1096.” In Palestine, as well, they killed many Jews. [The reason given for not establishing such a day was] because it is no longer permitted to establish an additional day for fasting and mourning (“le-ta’anit uleBekhi”). It is therefore necessary to mention these tragedies in the elegies that are recited on Tish’a be-Av over the destruction of the Holy Temple. Jacob J. Schacter 169 For that very same reason one should also not establish a single special day for the tragedies that occurred in our time. These are included among all the tragedies that occurred during the course of this entire long galut.
(א) בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן אַחִידַת מִגְדַל צוֹר:
(ב) זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות היא היתה לישראל יתד רעה בימי יונים וכשגברה יד בני חשמונאי כבשוהו והוציאום משם והושיבו ישראל בתוכה ואותו היום שכבשוהו עשאוהו י"ט:
(ג) בֲּחַמִשָׁה עָשָׂר בֵּיהּ וּבְשִׁיתָּא עָשָׂר בֵּיהּ גָלוּ אַנְשֵׁי בֵית שְׁאָן וְאַנְשֵׁי בִּקְעַתָא:
(ד) ואף הם היו יתד רעה לישראל בימי יונים כלפי הערביים מפני שלא נתחייבו גלות בראשונה ולא הגלה אותם לא יהושע בן נון ולא דוד מלך ישראל וכיון שנתחייבו גלות גברה ידם של בית חשמונאי והגלו אותם ואותו היום עשאוהו י"ט. ששמחה היא לפני המקום שמלכות הרשעה נעקרה מן העולם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'. ה' מלך עולם ועד אימתי כשיאבדו גוים מארצו. אומר יתמו חטאים מן הארץ וגו':
(ה) בְּעֶשׂרִים וַחֲמִשָׁה בֵּיהּ אִתְנַטִילוּ דִימַסְנָאִי מִיְהוּדָה וּמִירוּשָׁלֵם:
(ו) כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבחורה ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנעניים ומצריים אמרו מי ילך וידון עמהם אמר להם גביהא בן פסיסא שוער הבית לחכמים אני אלך ואדון עמהם. אמרו לו הזהר שלא תחלוט את ישראל אמר להם אלך ואדון עמהם אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. אמרו ישמעאלים כתוב בתורה ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת ואנו מזרעו של אברהם שישמעאל בן אברהם ונחלוק עמכם. השיב להם גביהא בן פסיסא כתוב בתור' ולבני הפילגשי' אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. וכתוב בתורה ויתן אברה' את כל אשר לו ליצחק ברחו להם. כנעניים אמרו ארץ כנען שלנו שכן כתוב בתורה ארץ כנען לגבולותי' אמר להם גביהא בן פסיסא וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגו' עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ולא עוד אלא שיש לכם שנים הרבה שלא עבדתם אותנו. אמר להם אלכסנדרוס תשובה נצחת השיב אתכם אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן ג' ימים הלכו ולא מצאו תשובה מיד הניחו בתיהם כשהם מלאים שדותיהם כשהם זרועות כרמיהם כשהם נטועות הלכו וברחו להם, תנא אותה שנה שביעית היתה ועשו אותו היום י"ט. באו המצריים ואמרו מתורתם אנו מביאין עליהם ראיה שנאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ששים רבוא אנשים יצאו מאצלנו כולם טעונים כסף וזהב שכן כתוב בתורתם וינצלו את מצרים יתנו לנו כספנו וזהבינו. אמר להם גביהא בן פסיסא כלום אתם מביאין ראיה אלא מן התורה כתוב בתורה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ששים רבוא היו אבותינו והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה חנם בלא שכר ראו כמה פעולתנו לנו לכל יום ויום סלע לכל א' וא' ביום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו למאת שנה עד שהיתה מצרים שלהם. הלכו משם בבושת פנים. ובקש אלכסנדרוס מוקדון לעלות לירושלים הלכו הכותיים ואמרו לו הזהר שאינם מניחין אותך להיכנס לבית קדשי הקדשים שלהן מפני שאתה ערל וכיון שהרגיש גביהא בן פסיסא הלך ועשה לו שתי אנפילאות ונתן בהן שתי אבנים טובות ובהם ריבוא כסף וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדוני המלך שלוף מנעליך ונעול שתי אנפילאות הללו מפני שהרצפה חלקה שלא תחלוק רגליך וכיון שהגיע לבית קדשי הקדשים אמר לו אדוני המלך עד כאן יש לנו רשות להיכנס מכאן ואילך אין לנו רשות להיכנס אמר לו הריני נכנס וכשאצא אשוה לך גביהתך אמר לו אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול אמרו לו זזו משם עד שהכישו נחש אמרו חכמים לגביהא בן פסיסא עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. וכתיב חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר:
(1) On the 14th of Sivan the tower of the Fort was captured.
(3) On the 15th and 16th thereof the people of Bethshean {Scythopolis} and the valley were exiled.
(5) On the 25th thereof the publicans were removed from Judah and Jerusalem.