(ג) ואלו הן הפסולין, המשחק בקביא, והמלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית. אמר רבי שמעון, בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להם אמנות אלא היא, אבל יש להן אמנות שלא היא, כשרין.
(3) These are invalid: dice-players, usurers, pigeon-flyers, and sellers of Sabbatical goods. Rabbi Shimon says, previously they were called gatherers of Sabbatical goods, but because of tax-collectors, they became known as sellers of Sabbatical goods. Rabbi Yehudah says, when [are these invalid]? When they have no other trade; but when they have another trade, they are acceptable.
המשחק בקוביא - כולהו מפרש בגמ' וכולן מעין גזלנין הן והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד וכל שכן דיין:
One who plays with dice - all, as described in the Gemara, are types of thieves...
And have we not learned that anyone who lends at interest, his assets will depreciate.
א"ר יסא ... ללמדך שכל המלוה בריבית כופר בעיקר.
Rav Yassa says... to teach you that anyone who lends at interest is a heretic.
(ב) כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר, הא למדת שהמלוה בריבית עובר על ששה לאוין: לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול, והלוה עובר בשנים, לא תשיך לאחיך, ולפני עור לא תתן מכשול, ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך, וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול.
(א) רבית הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' הלוה והנותנו עובר משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל. וכל התולה מעותיו בעכו"ם לומר שהם של עכו"ם ומלוה אותם ברבית דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו. ואפי' אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפירעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנתנו לו בשביל רבית אסור אע"פ שרש"י מתיר בזה וגם הרמב"ם כתב להיתירא לא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל. ואפי' אם אומר למלוה אני מוחל לך הריבית ונותנו לך במתנה אסור והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה ריבית שלקח או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה אינו כלום שכל ריבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת כלום ואפילו בריבית של דבריהם והרמב"ם חלק על זה וכתב שהמחילה מועלת וא"א ז"ל כתב ודאי אם לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל אבל בשעת לקיחת הריבית אפי' אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ולא ריבית שבשעת הלואה לבד אסורה אלא אפי' ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת נמי אסור וה"ד מוקדמת כגון שנתן עיניו ללוות ממנו והיה שולח לו ואומר בשביל מעותך שתלוני מאוחרת לאחר שהחזיר לו מעותיו היה משלח לו ואמר בשביל מעותך שהיו בטלות אצלי ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלו לו אבל בסתם מותר והרמב"ם אסר אפי' בסתם. ובס"ה כתב דבדבר מועט מותר בסתם שאינו ניכר שבשביל ההלואה הוא עושה אבל בדבר מרובה אפי' בסתם נמי אסור וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו אפי' בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו וה"מ שהמלוה נהנה מהלוה בלא דעתו שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו אבל אם נהנה ממנו ברשותו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו שזה הוא אסור בכל ענין כדלקמן (סיק קסו) ואסור להלוות ברבית אפי' לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נתנו להם במתנה אפי' הכי אסור כרי שלא להרגילם בדבר ואפי' במלאכה יש בה משום רבית שלא יעש עמו מלאכה על מנת שיעשה עמו אחרת לאחר זמן כדתנן אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבדה יותר מאותה שעשה לו ובשכר שממתין לו מלפורעו שכר עבודתו עושה עמי מלאכה הכבדה יותר מזאת שעשה לו ואפי' באותה שעשה לו אם חברו יעשנו לו בזמן שכבדה יותר אסור כדתנן לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה ואפי' רבית בדברים נמי אסור שלא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל ליתן לו שלום ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני ממקום לוני וכיוצא בזה ע"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו בפתחו של אולם ומיהו לא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה לפיכך יכול אדם לומר לחברו הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ואם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוה לי מעות ואפי' לבן המלוה יכול לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו אבל אם הוא סומך על שלחן אביו אסור דכאילו ניתנו ליד המלוה דמי: ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה ברבית לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה אבל ביתר מכן לא ומעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש שאם יהיה ריוח שיחלקוהו ביניהם ואם יהיה הפסד שיהיה הכל על המקבל והוא הדין נמי בכל רבית דרבנן וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשם לעניים או לת"ת או לצורך ב"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש לב"ה מותרת להלוותו אפי' ברבית דאורייתא: