מהו יום הזיכרון עבורך?
סיפור אחד מתוך עשרים ושלש אלף שש מאות ארבעים וחמישה חללים...
אמא, אבא וכל השאר / ראובן פוליטי
לחן וביצוע /עידן רייכל
וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח
לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר
לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
סיפור אחד מתוך עשרים ושלש אלף שש מאות ארבעים וחמישה חללים...
סיפור אחד מתוך עשרים ושלש אלף שש מאות ארבעים וחמישה חללים...
קצר פה כל כך האביב
מילים: דוד גרוסמן
לחן: יהודה פוליקר
יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!
נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות -
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.
אביב עול-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו-נצחי בעיניו.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.
ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.
נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.
מהי המשמעות עבורך של הצמדת יום הזכרון ליום העצמאות?
אם היית יכול לשנות את התאריך למתי הייתי משנה?
הידעת?
הרב גורן מספר על קביעת יום הזיכרון:
במשך כל השנה הראשונה לאחר הקמת המדינה, תכננו לקבוע יום, כי חייבים יום זיכרון לחלוק כבוד לנופלים. דחינו את ל"ג בעומר, דחינו את עשרה בטבת. אז עברה שנה שלמה ולא קבענו יום [...] הגיעו שלושה ימים לפני יום העצמאות, ואני רואה שאין יום! רצתי לרמטכ"ל וביקשתי ממנו פקודת יום ליום הזיכרון. מאז נקבע היום הזה, מבלי לחשוב מראש. לא הייתה שום מחשבה להצמיד את זה ליום העצמאות.
הרב שלמה גורן הרב הראשי לצה"ל בראיון לערוץ 2 בערב יום הזכרון 1994. מתוך כתבה ששודרה בערוץ 10
מי שחלם / אריק לביא
מילים / דידי מנוסי
מי שחלם לו ונשאר לו החלום
מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם
מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום
מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם
מי שהבטיח לא הניח את חרבו
מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם
מי שאהב לו - עוד צפויות לו אהבות רבות
מי שהלך הוא לא יאהב עוד לעולם.
וההרים עוד בוערים באש זריחות
ובין ערביים עוד נושבת רוח ים
אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות
מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם.
מי שחלם והתגשם לו החלום
מי שלחם עד ששמע קול מנצחים
מי שעבר את כל הלילה, וראה אור יום
הוא לא יניח שנשכח את ההולכים
מי שהבטיח וזכה גם לקיים
מי שהצליח לחזור מן הדרכים
מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם
הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.
וההרים עוד יבערו באש זריחות
ובין ערביים תנשב עוד רוח ים
אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות
הם שיעידו, כי זכרנו את כולם.
מה הקשר בין לחלום לללחום?
מה החלום האישי שלכם למדינה?
מה החלום המשותף שלנו כחברה?
(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃
(ב) אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הוָ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃
(ג) הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃
(ד) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו [שְׁבִיתֵ֑נוּ] כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃
(ה) הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃
(ו) הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽ֬א־יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃
על אפיקים ועל חולמים
הם היו חלוצים, אמנם בעל כורחם, אבל עדיין חלוצים. וכשהם מביטים היום סביב, יש להם סיבה טובה להתגאות
כשאנחנו מבקשים ששיבת ציון תהיה כמו אפיקים בנגב, אנחנו רגילים לחשוב על מראה השיטפונות. רגע אחד המדבר יבש וצחיח, ופתאום ברגע אחר הוא מתמלא בזרמי מים כבירים ששוטפים הכול. זה לא רק משל. זה פחות או יותר מה שקרה לנגב הישראלי בעשורים האחרונים. חבל ארץ שומם שלא גרו בו יהודים, נשטף בזרם של מאות אלפי מתיישבים שהעירו אותו לחיים.
בזמן הקמת המדינה לא היו יהודים בבאר שבע והיום מתגוררים בבירת הנגב המתפתחת מעל מאתיים אלף איש. בראשית שנות החמישים היו בנגב רק מספר זעום של קיבוצים קטנים. לא הייתה דימונה ולא ירוחם, לא נתיבות, ולא אופקים. והיום, הנגב מרושת בעיירות מפוארות שהוקמו על ידי עשרות אלפי עולים.
הם היו חלוצים, אמנם בעל כורחם, אבל עדיין חלוצים. וכשהם מביטים היום סביב, יש להם סיבה טובה להתגאות. בזכותם התמלאו האפיקים שבנגב. יש עשרות ישובים ויש תעשייה, יש כבישים, רכבות, חקלאות, ובניה. יש תיירות, וחינוך ותרבות. יש קהילות תוססות, יש מרחבים ויש קידמה. הנגב פורח, וגם 'הזקן', אם היה אתנו, היה שמח.
ומול כל זה, כמאמר המזמור, "היינו כחולמים". יש מפרשים (האבן עזרא) את הביטוי הזה שההתרחשות שאנחנו צופים בה היא כמו חלום. יש מפרשים (הרד"ק), שמול התרחשות כל כך גדולה ומשמחת, כל הצרות שחווינו בעבר הן כמו חלום יעוף.
ויש עוד פירוש יפה לביטוי "היינו כחולמים", ששמעתי מהרב חיים דרוקמן. לפעמים, במקום לראות את גודל האירועים שזכינו להם, אנחנו פשוט "חולמים", כלומר שקועים בבעיות ובקשיים ומנותקים מהמציאות בגודלה האמתי. אחרי אלפיים שנות גלות, צרות וייסורים, זכינו שהשיב ה' את שיבת ציון, אבל כשזה קורה, אנחנו לא שמים לב לגודל השעה.
זה נכון באופן כללי מול כל תהליך התחלת הגאולה, וזה נכון באופן ספציפי גם בנוגע למה שמתרחש בנגב כבר שבעים שנה. מול עינינו אפיקי הנגב מתמלאים, ואנחנו - 'היינו כחולמים'. הגיע הזמן לומר: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים".
אלישיב רייכנר הוא עיתונאי, תושב ירוחם
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים...
הסוג הראשון, והוא כולל את רוב האנשים, למעשה, כמעט את כולם - הוא האנשים שלא רק חיים על קרקע המציאות, אלא גם כבולים אליה. האנשים הללו, הם מאד "ראליים". הם לא מטרידים את מוחם במחשבות על כל מיני שאיפות עתידיות וחזונות גדולים, ובוודאי שלא יתאמצו ויתמסרו לנסות להגשים רעיונות כאלו. הם חיים את היומיום, מנסים להתקיים בכבוד, להסתדר עם מה שיש.
הסוג השני, והוא מונה מעט מאד אנשים, הוא האנשים ה"חולמים". במוחם מתרוצצים חלומות ושאיפות גדולים, שעל אף שיהיו הרבה אנשים שיגידו שהם "לא ראליים", "זה לא שייך במצב הנוכח", " לא מציאותי", וכן הלאה, הם לא יתיאשו אלא ימשיכו לחתור הלאה בדרך להגשמת משאלותיהם.
אם נתבונן על ההיסטוריה בסקירה כללית, ונשאל את עצמנו מי היו האנשים שיותר השפיעו, שינו, יצרו וחוללו מהפכים בעולם- התשובה תהיה - הסוג השני, האנשים ה"חולמים".
יוני אלטמן, חברים מקשיבים
(יז) וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃
(יח) וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃
(יט) הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃
(כ) אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃
(כא) הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃
(כב) מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃
(כג) שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃
(כד) בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃
(כה) אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃
(כו) צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃
(כז) אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
עם ההקצנה הקיימת היום בחברה הישראלית , האם אנחנו צפויים להגיע גם למלחמת אחים?
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.
(2) Rabbi Chanina, the Deputy High Priest, says: Pray for the welfare of the government, for were it not for the fear of it, man would swallow his fellow alive. Rabbi Chananya ben Teradyon says: Two who are sitting together and there are no words of Torah [spoken] between them, this is a session of scorners, as it is said (Psalms 1:1): “[Happy is the man who has]... not sat in the session of the scorners.” But two who are sitting together and there are words of Torah [spoken] between them, the Divine Presence rests with them, as it is said (Malachi 3:16): “Then those who feared the Lord spoke one with another, and the Lord hearkened and heard, and a book of remembrance was written before Him, for those who feared the Lord and for those who thought upon His Name.” I have no [Scriptural support for this] except [in a case of] two. From where [is there proof that] that even [when there is only] one [person studying Torah], the Holy One, blessed be He, determines a reward for him? As it is said (Lamentations 3:28): “He sits alone and is silent, since he takes [a reward] for it.”
(א) רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר הֱוֵה מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁלַּמַּלְכוּת. ר' חנינא קורא לכל אדם להתפלל למען שלומה של המלכות השולטת בו. אם נקשר מאמר זה לתקופתו של ר' ,חנינא, הרי שמדובר ברומי או באחרוני מלכי בית חשמונאי, אך נראה שהוא מבקש לקבוע כלל עקרוני, ברוח דברי הנביא ירמיהו אל הגולים לבבל: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום" (כט, ז). וממשיך ר' חנינא ומנמק את דרישתו:
(ג) שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. לולי פחדו, יראו, הבריות ממערכת השלטון – המפקחת על הסדר הציבורי, שופטת ומענישה – היו פוגעים זה בזה בפראות ובאלימות (ובכתבי יד רבים של המסכת כתוב: "איש את רעהו חיים בלענו"). האנרכיה היא הסכנה הגדולה מכול, והשלטון – כל שלטון, אפילו זר (ואל נשכח שרומי מכונה פעמים רבות בספרותנו בכינוי "מלכות הרשעה"!) – הוא המכשיר היחיד היכול למנוע אותה. ברקע הדברים מצוי פסוק מספר תהילים (קכד, ג) לפיו מגן ה' על עמו כאשר קמים עליו אויביו, ולולי עזרתו "אזי חיים בלעונו". בדברי ר' חנינא מתהפכת התמונה: השלטון הזר, הגויים, הוא המציל אותנו מעצמנו! – המנהג להתפלל למען שלומה של המלכות שבצילה יושב עם ישראל מקוים עד ימינו וראו להלן.
תפילה לשלום המדינה
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ,
בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,
רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.
הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ,
וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ,
וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ,
וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קׇדְשֵׁנוּ,
וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה
וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם,
וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל,
פְּקָד נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם,
וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירֶךָ
וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ,
כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךְ (דברים ל' ד'-ו')
"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם,
מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ,
וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ,
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ,
לְמַעַן חַיֶּיךָ".
וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ,
וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתֶךָ,
וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ,
לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ.
הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ
עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ,
וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ:
"ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ,
וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה!"
אָמֵן סֶלָה.
תפילה לשלום המדינה, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל, 1948, מתוך סידור התפילה
איזו פסקה במגילת העצמאות הכי חשובה לך אישית? (מהסעיפים המודגשים)
מגילת העצמאות
בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.
שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.
במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.
ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות
א. תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;
ב. תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; ג. תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;
ד. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;
ה. תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;
ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.
אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.
אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.
דוד בן-גוריון, דניאל אוסטר, מרדכי בנטוב, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, פריץ ברנשטיין, הרב וולף גולד, מאיר גרבובסקי, יצחק גרינבוים, ד"ר אברהם גרנובסקי, אליהו דובקין, מאיר וילנר-קובנר, זרח ורהפטיג, הרצל ורדי, רחל כהן, הרב קלמן כהנא, סעדיה כובאשי, הרב יצחק מאיר לוין, מאיר דוד לוינשטיין, צבי לוריא, גולדה מאירסון, נחום ניר, צבי סגל, הרב יהודה ליב הכהן פישמן, דוד צבי פנקס, אהרן ציזלינג משה קולודני, אליעזר קפלן, אברהם קצנלסון, פליכס רוזנבליט, דוד רמז, ברל רפטור, מרדכי שטנר, בן-ציון שטרנברג, בכור שיטרית, משה שפירא, משה שרתוק.
מיליון כוכבים/ עמית פרקש
רצית לעוף, רצית כבר הלאה
עם חצי חיוך עלית למעלה
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום
רצית לעוף, הלכת רחוק מדי
בתוך הטירוף אין מי שישמור עלי
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
רציתי שניה אחת לומר לך שלום
אני רציתי לשיר
אתה הרמת גיטרה
מלאך מנגן לי עכשיו
אז איתך אני שרה
מיליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
רציתי לשיר לך, לומר לך שלום
רציתי שניה אחת לומר לך שלום
תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום