(א) סדר תפל' ליל שני של פסח וספירת העומר. ובו י"ס:
(ז) שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה:
(ח) אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה:
(7) If he forgot [to count] and did not do the blessing all night, he should count during the day without a blessing.
(8) If he forgot to bless on one of the days, between the first day [of the omer] and the rest of the days, he should count the rest of the days without a blessing. But, if he uncertain if he skipped a single day and didn’t count, he should count the days with a blessing.
המאור הקטן מסכת פסחים דף כח עמוד א
ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן ועוד מה טעם אין אנו סופרים בלא ברכה ביום טוב שני של פסח כדאמרי' לענין סוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מפני שברכת הסוכה עומדת כנגד קדוש היום ה"נ ברכת העומר עומדת כנגד קידוש היום ונימני נמנאי ולא ליבריך ברוכי ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואף על פי שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו
עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן:
(ה) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות סו, א), שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב תמימות תהיינה. ואמרו זכרונם לברכה, אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פרשו המפרשים (תוס' מנחות שם בד''ה זכר בשם ביקוק'ג) שאם שכח ולא מנה מבערב מונה למחר כל היום. ויש אומרים שם, שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכלן מצוה אחת הם. ומכיון ששכח מהן יום אחד, הרי כל החשבון בטל ממנו, ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.
(5) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Menachot 66a) that it is a commandment to tally them from the evening so that they be complete. As the verse stated, "complete shall they be" - and they, may their memory be blessed, said, "From when are they complete? From when he begins from the evening." And nonetheless, the commentators (Tosafot in the name of Behag on Menachot, s.v. zecher) explained that if he forgot and did not tally from the evening, he [may] tally on the morrow the whole day. And some say there that one who forgot and did not tally one day may not tally again that year, since they are all one commandment; and since he forgot one day from them, the entire count is negated for him. And our teacher in our generation did not concede to this reasoning. Rather, one who forgot a day should say, "Yesterday was such," without a blessing; and tally the other [days] with all of Israel.
והנה נראה פשוט לשיטות הראשונים הסוברים דאם לא מנה בלילה יספור ביום. או אם דלג כ"ה יספור אח"כ דלא הפסיד המצוה אין חילוק בין אם שכח או הזיד ולא מנה או שלא היה מחויב למנות כגון קטן שנתגדל בימי הספירה או עבד שנשתחרר ביום מכל מקום חייב למנות כי זה אינו מהשלמה שנאמר דאם לא היה חייב א"צ להשלים כמו במס' חגיגה גבי חיגר ועוד כמה מקומות לענין תפלה והבדלה כי דין זה דמונה עם כל ישראל כך המצוה דאין יום א' תלוי בחבירו דאי הי' מטעם השלמה היה צריך להשלים ולמנות גם המנין של אתמול וגם אם שכח בלילה ומונה ביום לשיטה זו לאו השלמה היא אלא המצוה נמשך והוי כמו א' שנשתטה בתחלת ליל פסח דפטור ממצה ואחר כך נתפקח בלילה בודאי חייב לאכול מצה דכל הלילה הוא המצוה ואין זה השלמה ה"ה כאן וז"פ. ולשיטת הראשונים דס"ל אם לא מנה יום א' הפסיד המנין והטעם כמ"ש הרהמ"ח דהם מצוה א' ומכיון שלא מנה יום א' בטל ממנו החשבון נראה ג"כ בפשיטות דאין חילוק בין אם לא מנה ששכח או הזיד או שלא מנה שהי' קטן עד אמצע הספירה או נשתחרר כיון שלא מנה בטל החשבון ממנו וגם ז"פ. אך אני מסופק לשיטה זו אם הקטן אף על פי שאינו חייב מכל מקום מנה כדרך הקטנים או עבד מנה קודם שנשחחרר ג"כ כי רשאי לעשות מעשהז"ג כמבואר בכ"מ בש"ס ובאמצע נתגדל הקטן ונשתחרר העבד אי מחויב מן התורה למנות בגדלותו ובגירותו בשנה ההוא מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מלתא וכיון שהיה פטור אף שמנה מכל מקום כיון שמצוה א' היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב מן התורה ואין כופין אותו למנות ככל מ"ע שבתורה או דלמא כיון שמנה אף שהיה בפטור מכל מקום לא בטל החשבון על כל פנים וחייב מכאן ולהבא
- Sacred and Profane
When the Jews were delivered from the Egyptian oppression and Moses rose to undertake the almost impossible task of metamorphosing a tribe of slaves into a nation of priests, he was told by God that the path leading from the holiday of Pesach to Shavu'ot, from initial liberation to consummate freedom, leads through the medium of time. The commandment of sefirah was entrusted to the Jew; the wondrous test of counting forty nine successive days was put to him. These forty-nine days must be whole. If one day is missed, the act of numeration is invalidated.
A slave who is capable of appreciating each day, of grasping its meaning and worth, of weaving every thread of time into a glorious fabric, quantitatively stretching over the period of seven weeks but qualitatively forming the warp and woof of centuries of change is eligible for Torah. He has achieved freedom.
Festival of Freedom pg. 177-178
