(ט) וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃
(א)...ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט"ז והי"ז. ואמר והקריב ממנו רוצה לומר אחד מכל קרבן תרומת ה' לכהן ראוי לפרש למה נתן השם ד' לחמים לכהן לא פחות ולא יותר. והטעם בזה הוא לפי שהיה חלק הכהן משלמי התודה החזה והשוק ושיער הכתוב שהחזה והשוק יצטרכו ויספיקו להם ד' לחמים. ולפי שהיו ד' לחמים עשירית הארבעים שצוה להביא' יש לנו לדון שהחזה והשוק ראוי שיהיו בכמותם כמו עשירית הבהמה. ומכאן נפתח השער לחכמי האמת לקצוב החזה והשוק כפי מה שקצבו שהוא מעשר גוף הבהמה. ואמנם למה לא הטעין הכתוב לחמי שלמי התודה שיהיו עולים ויורדים כפי הבהמה הנקרבת שנאמר ומנחתם ונסכיהם כמדובר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ויין כנסכו. וכן היה ראוי שיהיו שלמי תודת פר שעור גדול ושני שלישים לאיל ושליש אחד לכבש. והטעם בזה הוא שלא רצה השם להטריח את בעל שלמי התודה לעשות זה ע"י צווי ומסר הענין לו כשהיה זבח שלמיו פר לעשות אחד משני דברים אם שירבה לחם חול בפני עצמו כשעור שיספיק למה שנשאר לו לאכול מן הפר ואם שישלח למיודעיו חלק חלק מן הבשר אם יהיה עליו לטורח להזמין כלם על שלחנו.
(יח) כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":
(18) The children, for example, should be given parched grain, nuts, and sweetmeats; the womenfolk should be presented with pretty clothes and trinkets according to one's means; the menfolk should eat meat and drink wine, for there is no real rejoicing without the use of meat and wine. While eating and drinking, one must feed the stranger, the orphan, the widow, and other poor unfortunates. Anyone, however, who locks the doors of his courtyard and eats and drinks along with his wife and children, without giving anything to eat and drink to the poor and the desperate, does not observe a religious celebration but indulges in the celebration of his stomach.— —
Rabbi Shai Held, The Heart of Torah
The prohibition on setting aside any of the thanksgiving offering until the next morning calls to mind another, parallel biblical prohibition. Discussing the paschal sacrifice (korban pesah), which is also a sacrifice of well-being (zevah shelamim), Exodus announces: “You shall not leave any of it over until morning; if any of it is left until morning, you shall burn it” (Exodus 12:10). Something profound is at play here. Think of what we say near the beginning of the
Passover Seder (if only we more often acted accordingly): “All who are hungry, let them enter and eat; all who are in need, let them come celebrate Pesah.” If one of the core lessons Israel is meant to learn from its long sojourn in Egypt is to care for the vulnerable and downtrodden, then allowing any portion of the paschal sacrifice to be left over until morning should be unimaginable: Surely there is someone in the community who is hungry or alone, and who thus could and should have been invited to participate in our celebration. Leftovers from the paschal sacrifice suggest that the lessons of slavery and liberation have not yet been fully learned and internalized. Leftovers indicate a failure of empathy.
Rabbi Reuven Hammer, Jerusalem Post
The future was envisioned as a time of perfection when there would be no need either for sacrifice or prayer. Both of them are not needed by God. They are rather for the benefit on human beings who need to express their sins and attain atonement. That will not be necessary when humans reach perfection. But there will always be a need to express our gratitude for God’s gifts and for life itself. The true basis of religious feeling is not guilt or fear but gratitude.
http://www.jpost.com/JewishWorld/Judaism/Article.aspx?id=82731
Maya Angelou, I Know Why the Caged Bird Sings
People whose history and future were threatened each day by extinction considered it was only by divine intervention that they were able to live at all. I find it interesting that the meanest life, the poorest existence is attributed to God’s will but that as human beings become more affluent, as their living standard and style begin to ascend the material scale, God descends the scale of responsibility with commensurate speed. (cf. Deuteronomy ch. 8)
Menachem Leibtag
The Korban Todah of a Nation
Eating the korban Pesach was by ‘invitation only.’ In other words, it was necessary to know ahead of time (before the korban is offered) who would be eating it. The purpose of this law is not to limit the amount of participants, but rather to make sure that everyone will attend [just like invitations for a wedding etc.] http://www.tanach.org/special/pesach/pesachs3.htm
(ז) רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחֵם דְּגַלְיָא, לֶעָתִיד לָבוֹא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין וְקָרְבַּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל, כָּל הַתְּפִלּוֹת בְּטֵלוֹת, הַהוֹדָאָה אֵינָהּ בְּטֵלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, יא): קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת וגו', זוֹ הוֹדָאָה, (ירמיה לג, יא): מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה', זֶה קָרְבַּן תּוֹדָה. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים נו, יג): עָלַי אֱלֹקִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ, תּוֹדָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תּוֹדֹת, הַהוֹדָאָה וְקָרְבַּן תּוֹדָה.
(7) Rabbi Pinchas, Rabbi Levi and Rabbi Yochanan [said] in the name of Rabbi Menachem from Gallia: In the time to come, all sacrifices will be annulled - but the sacrifice of thanksgiving will not be annulled. All prayers will be annulled, but the prayer of gratitude will not be annulled. This accords with what is written [Jeremiah 33:11]: "The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, the voice of those who say 'Give thanks to the LORD of hosts' etc." - this is the prayer of gratitude. "Those who bring [the sacrifice of] thanksgiving to the House of the LORD": this is the sacrifice of thanksgiving. Thus David said: "I owe You vows and will offer you thanksgivings" [Psalms 56:13] - not "thanksgiving," but "thanksgivings," [indicating both] the thanksgiving prayer and the prayer of gratitude.
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'׃ אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל־זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן׃ עַל־חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל־זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו׃ וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכׇּל־קׇרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת־דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה׃ וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קׇרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא־יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר׃
This is the ritual of the sacrifice of well-being that anyone may offer to GOD: One who offers it for thanksgiving shall offer, together with the sacrifice of thanksgiving, unleavened cakes with oil mixed in—unleavened wafers spread with oil—and cakes of choice flour with oil mixed in, well soaked. This offering, with cakes of leavened bread added, shall be offered along with their thanksgiving sacrifice of well-being. Out of this shall be offered one of each kind as a gift to GOD; it shall go to the priest who dashes the blood of the offering of well-being. And the flesh of that thanksgiving sacrifice of well-being shall be eaten on the day that it is offered; none of it shall be set aside until morning.