יְקִֽימְךָ֨ יְהוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו׃
מָסֹרֶת הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּבֵּץ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת בָּנָיו בְּמִצְרַיִם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ צִוָּם וְזֵרְזָם עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְעַל דֶּרֶךְ ה׳ שֶׁהָלַךְ בָּהּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָבִיו...
We have a tradition that when the patriarch Jacob, residing in Egypt, gathered his sons about him, in his dying hour, he earnestly charged them concerning the Unity of God and the Way of the Lord in which Abraham and his father Isaac had walked.
וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם.
And Jacob our father instructed all his sons, but separated Levi and appointed him head master, and established him in a seat of learning where to instruct in the path of the Name and in the observance of the charges of Abraham.
מו׳׳נ חלק ג׳ פרק נג׳:
פרק זה יכלול פירוש שלשה שמות שהוצרכתי לפרשם, והם חסד ומשפט וצדקה. וכבר ביארנו בפירוש אבות כי חסד עניינו ההפלגה באיזה דבר שהופלג בו, ושימושו בהפלגה במעשה הטוב יותר. וידוע כי ההטבה כוללת שני עניינים: האחד להטיב למי שאין לו זכות עליך כלל. והשני להטיב למי שיש לו זכות עליך ביותר מן המגיע לו. ורוב שימוש ספרי הנבואה במילת חסד הוא בהטבה למי שאין לו זכות עליך כלל, ולפיכך כל טובה הבאה מאתו יתעלה נקראת חסד, אמר חסדי יי אזכיר, ולפיכך כל המציאות הזו כלומר: המצאתו יתעלה אותה הוא חסד. אמר עולם חסד יבנה, עניינו בניין העולם חסד הוא, ואמר יתעלה בתיאור מידותיו ורב חסד…
אבל מילת צדקה היא נגזרת מן צדק, והוא "עדל", ופירושו להביא לכל בעל זכות את המגיע לו, וליתן לכל מצוי מן הנמצאים כפי הראוי לו...
אבל מילת משפט היא הדין כפי הראוי על הנידון, יהיה זה לטוב או לנקמה...
והנה בגלל המציאו את הכל נקרא חסיד ובגלל רחמיו על החלשים כלומר: הנהגת החי בכוחותיו נקרא צדיק, ובגלל מה שמחדש בעולם מן הטובות היחסיות והפגעים הגדולים היחסיים אשר חייב אותם המשפט שהוא תוצאה של החכמה נקרא שופט.
ספר המצות להרמב׳׳ם:
המצווה השמינית, הצווי שנצטוינו להדמות לו כפי יכלתנו, והוא אמרו יתעלה ’’והלכת בדרכיו’’(דברים כח, ט). וכבר כפל צווי זה ואמר ’’ללכת בכל דרכיו’’(דברים יא, כב). ובא בפירוש ענין זה ׳מה הקב׳׳ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום, הקב׳׳ה נקרא חנון אף אתה היה חנון הקב׳׳ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב׳׳ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד׳ זה לשון ספרי. וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר ’’אחרי ד׳ אלקכם תלכו’’(דברים יג, ה) וגם בפירושו בא, שענינו להתדמות למעשים הטובים ולמדות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב.
פירוש הנצי׳׳ב לספרי:
מה הוא צדיק– דלא תימא דרכיו אינו אלא י׳׳ג מידות שנאמר בהו הודיעני נא את דרכך, לכן הוסיף דהוא הדין בכל מידותיו יתברך. וממנו נקיש על השאר צל אחד כפי כחו.
פירוש הרמב׳׳ם לאבות, פרק ה׳ משנה ו׳:
וחכם הוא האדם שנקנה לו שני סוגי המעלות בשלימות וכפי הראוי, וחסיד הוא האדם החכם אם הוסיף בחסידות כלומר במעלות המידותיות עד שיטה מעט כלפי הקצה האחד כמו שביארנו בפרק הרביעי ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו ולפיכך נקרא חסיד בעבור התוספת כי ההפלגה בדבר נקרא חסד בין שתהיה אותה הפפלגה בטוב או רע.
מו׳׳נ, חלק א׳ פרק נד׳:
בקשתו ידיעת תאריו הוא אמרו: הודעני נא את דרכיך ואדעך וכו'...
ונאמר לו: אני אעביר כל טובי על פניך...
אבל אמרו 'כל טובי' - הוא רמז למה שהציב לפניו כל הנמצאים שעליהם נאמר:
וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד,כוונתי בהצבתם לפניו שישיג טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט. ולעניין זה רמז באמרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר: שהבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית יציבה, כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות. נמצא כי השגת אותם המעשים הם תאריו יתעלה אשר על ידם הוא נודע
(ב) וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי"...
וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:
(2) But how may one discover the way to love and fear Him? When man will reflect concerning His works, and His great and wonderful creatures,1But he must make thorough study. C. and will behold through them His wonderful, matchless and infinite wisdom, he will spontaneously be filled with love, praise and exaltation and become possessed of a great longing to know the Great Name, even as David said: "My soul thirsts for God, for the living God," (Ps. 42,2)...
And, in harmony with these matters, I elucidate great, general principles of the works of the Lord of the universe, so that they might serve as an opening for one who understands by which to love the Name, as some sages said on the subject of love: "Out of it thou wilt recognize the One who spoke, and the universe was called into existence."
מסילת ישרים, סדר ויכוח, עמוד קמא׳–ב׳, מהדורת מכון אופק:
שרש החסידות הוא מה שאמרו ז׳׳ל: אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו (ברכות יז.). והענין, כי הנה המצוות המטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכון לפטר עצמו במה שכבר מפרסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל; אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גלוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע׳׳פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש אי שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש ואשתו, בין אב ובנו; כללו של דבר: בינ כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת...
(ו) דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶּה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. אֵינוֹ אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּדַעַת שֶׁיְּדָעֵהוּ. וְעַל פִּי הַדֵּעָה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד עַצְמוֹ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּחָכְמוֹת וּתְבוּנוֹת הַמּוֹדִיעִים לוֹ אֶת קוֹנוֹ כְּפִי כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה:
(6) It is a known and clear matter that the love for the Holy One, blessed is He! does not become tied up within the heart of man unless he will constantly feel its proper tremor, and abandon everything in the world save that alone, even as He commanded: "With all thine heart and with all thine soul" (Ibid. 6.5). No one loves the Holy One, blessed is He! save by the measure of knowledge that he knows Him. According to that knowledge will that love be; if it be small, the love will be small; if it be abundant, the love will be abundant. It is, therefore, necessary for man to dedicate himself to understand and acquire intelligence in the sciences and reasonings which make known to him his Owner, in the measure of power that man possesses to understand and attain it, as we have elucidated it in the treatise concerning the Foundations of the Torah.
(א) אַל יֹאמַר אָדָם הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת יי עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים יי עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה:
(1) Let no man say: "Behold, I perform the precepts of the Torah, and engage myself in its wisdom so that I will receive all the blessings described therein, or so that I will merit the life in the World to Come; and I will separate myself from the transgressions against which the Torah gave warning so that I will escape the curses described therein, or so that I will suffer excision from the life in the World to Come". It is improper to serve the Lord in such way, for whosoever serves the Lord in such way, he is a worshiper because of fear, which is neither the degree of the prophets nor the degree of the sages. And the Lord should not be worshiped that way, save only by ignorant men, women and infants who are trained to worship because of fear, until their knowledge increases when they will worship because of love.
לְפִיכָךְ כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה מְגַלִּים לָהֶם רָז זֶה מְעַט מְעַט וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדְעוּהוּ וְיַעַבְדוּהוּ מֵאַהֲבָה:
(ה) וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כה ח) "טוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כה ט) "יַדְרֵךְ עֲנָוִים" וְגוֹ'. זֶה שֶׁשָּׁלַח נְבִיאִים לָהֶם מוֹדִיעִים דַּרְכֵי יי וּמַחְזִירִין אוֹתָן בִּתְשׁוּבָה. וְעוֹד שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לִלְמֹד וּלְהָבִין. שֶׁמִּדָּה זוֹ בְּכָל אָדָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ בְּדַרְכֵי הַחָכְמָה וְהַצֶּדֶק מִתְאַוֶּה לָהֶן וְרוֹדֵף אוֹתָם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ כְּלוֹמַר יִמְצָא עַצְמוֹ נֶעֱזָר עַל הַדָּבָר.
(5) But what is this that king David said: "Good and upright is the Lord; therefore doth he instruct sinners in the way. He guideth the humble in justice; and He teacheth the humble His way" (Ibid. 210.11)? This is a reference to the prophets who were sent to make the ways of God known, and to turn the people to repentance. Moreover, He endowed them with a power to study and understand, as it is the tendency of every man to pursue wisdom and righteousness as long as he is trained in the ways of wisdom. And that is what our sages have said - One who comes to cleanse himself, they [in heaven] help him, meaning to say, he finds himself helped along on the matter.
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יי אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־יי אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־יי אֱלֹקֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ׃
כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת־יי אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ׃
מו׳׳נ, חלק ג׳, פרק נד׳:
וכבר השיגו חכמים ז"ל מן הפסוק הזה את העניינים הללו עצמן אשר הזכרנו, וביארו מה שביארתי לך בפרק זה, והוא שהחכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושהרכוש הזה שהאדם רוכש מן הסגולות שמתקנאים בהן וחושבים אותם שלמות אינם שלמות.
וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר: מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל בני אדם בעסקיהם זה עם זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית, ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו...
והואיל והזכרנו פסוק זה ונפלאות שנכללו בו והזכרנו דברי חכמים ז"ל עליו, נשלים מה שנכלל בו, והוא, שלא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ויפסיק הדיבור, או היה אומר השכל וידע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, וכל כיוצא באלה. אלא אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי כלומר: מעשי, כעין מה שביארנו באומרו הודיעני נא דרכיך וגו'. וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה...
ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם יי, רוצה לומר מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות, שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו.
נמצא כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה.