אומר ש"ץ. משמע דוקא הש"ץ יאמר אותו מעומד אבל לא יחיד ונתן מו"ח ז"ל טעם לדבר שאין צריך לעמידה מצד אמיר' ישתבח עצמו אלא לפי שצ"ל אחריו קדיש מעומד וכשיאמר הש"ץ ישתבח מיושב יצטרך להפסיק בעמידה בין ישתבח לקדיש שאחריו אבל לא משמע כן בהג"מ שמבי' ב"י וז"ל המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה הוא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים עכ"ל. משמע דאכל אדם קאי וכבר כ' רמ"א בסי' נ"א שנהגו לעמוד כשאומרים ישתבח ובמהרי"ל כתוב שמהר"י סג"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא כו' וכן ראיתי בס' כוונות מהאר"י ז"ל ונ"ל שגם הטור והש"ע לא נתכוונו שצריך לעמוד באמיר' ישתבח אלא נתכוונו שהש"ץ שצריך לעמוד לפני התיבה בהתחלתו לומר ברכו יקדים עצמו באמירת ישתבח שיאמר ג"ז בעמידה כדי שיהיה זה מצורף אל מה שאומר אחריו בלי הפסק:
מפני כבוד הצבור. כ"כ הרמב"ם וכב"י דלפ"ז אם הצבור רוצים למחול על כבודם שפיר דמי לקבלו אלא דהרא"ש לא ס"ל הכי ודבריו תמוהים דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים שמתכוני' לכבד הש"י בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו ית' וזהו מוכח ממ"ש בפרק הניזקין שאין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור. ובסי' קמ"ג כתבו הפוסקי' סתם אין קורין בחומשים בצבור ולא זכרו טעם דכבוד צבור ואם איתא דמהני מחיל' היה להם להזכיר הטעם כדי שנלמוד מזה דמהני מחילה אלא ודאי שלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים:
אבל באקראי כו'. בב"י מביא דעת התוס' פ' לולב הגזול דלירד בתעניות ומעמדות הוי כמו ש"ץ קבוע וצריך שיתמל' זקנו דוקא וכ"כ הרשב"א והרא"ש: בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל:
לעתים ידועים. דזה הוה קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהי' הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בב"ה שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי:
יש ללמוד זכות כו'. לפי שבתפלה ההיא א"א קדושה:
דהרי עדיין וכו'. מבואר שם הטעם שהרי אנו מתפללין ערבית בע"ש מבע"י משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים ש"ד וכ"כ מו"ח ז"ל:
שלא יקרא בתורה. עסי' קמ"א מדין סומא לקריאת התורה:
שבגדי צבועים. ל' המשנה אף בלבנים לא יעבור. לכאורה מפרש הלשון דאף הוא לפי כוונתו אע"פ שהוא מרוצה בלבנים מ"מ אנן לא שבקי' ליה ולפ"ז אם הוא מתחרט ואומר הריני עובר בצבועים שבקי' ליה אלא שמדברי הש"ע משמע דלא שבקי' ליה כלל באותה תפלה ע"כ צ"ל דה"ק ל"מ כי הדר ואמר הריני מתפלל בצבועים פשיטא דלא ירד דאנו רואים שתחלה הקפיד על מינות שלו אלא שאח"כ חוזר בו מיראת אנשים דאם לא כן אין דרך בני אדם לחזור מדיבורו כ"כ אבל בלבנים אין אנו רואים בבירור שום הוכחה למינות ע"כ אפשר לומר דמשום טעם אחר קאמר כמו לצניעות או כיוצא בזה ע"כ אמר אף בלבנים לא יעבור:
יש מונעים גר כו'. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך דהיינו מכאן ואילך תהיה אב המון לכל גוים:
שכבר הסכים עליו. נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין:
קודם שהסכים. כ' שם מהר"מ פדואה שכשהוא מרוצה עם הקהל וגם הוא הסכים עליו תחלה אז מקבלין אותו הש"ץ והש"ץ צ"ל בפירוש שיהא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה ושכן נהגו קדמונים וכבר יש מנהג ברוב הקהלו' בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קריאי עדה ואין השאר יכולים למחות:
מי שירצ' הקהל כו' שהתפלות במקום תמידין תקנו ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם:
ש"ץ בשכר וכו'. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו:
חצי לפי ממון. כי יש סברא לומר שהעני צריך חזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר על כן עשו פשרה זאת:
דודאי נכתב לשמו. פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות כ"ה להדיא במהרי"ל ה' ר"ה וא"כ בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה: