The Wars of the Lord
Introduction הקדמה
1 א

אמר לוי בן גרשום אחר התהלה וההודאה לאל והשאלה ממנו להישיר לפנינו דרכו, ראינו בזה הספר לחקור בשאלות יקרות מאד וסתומות נתלו בהם פנות גדולות מפינות המביאות האדם אל הצלחתו המדעית. האחת היא, אם תשאר הנפש המדברת כשהשלמה קצת שלמות. ואם תשאר, האם תתחלף מדרגת האנושית בזה ההשארות. כי זאת השאלה חשובה ומסופקת מאד, והטעות בה מרחיק האדם מהצלחתו האמתית הרחקה עצומה. השנית, האם כשיודעו לאדם העתידות בחלום או בקסם או בנבואה, נודעו לו בעצם, או במקרה ר"ל בזולת סבה פועלת. ואם היה שתהיה שם סבה פועלת, מה היא, ואיך תשלח זה ממנה. כי בכאן ספקות עצומות איך שהונח. השלישית, האם ידע השם יתברך הדברים הנמצאים. ואם היה שידעם, על איזה צד ידעם. כי איך שהונח ימשכו לו ספקות מבוכות ובלבולים. הרביעית, אם השם יתברך משגיח בנמצאות, ועל איזה צד, ובייחוד במין האנושי ובאישיו. החמישית, איך יניעו מניעי הגרמים השמימיים אותם, וכמה מספר אלו המניעים לפי מה שאפשר לנו, ובאיזה צד תשלם זאת התנועה מהם. כי זאת השאלה מסופקת מאד. הששית, האם העולם קדום או מחודש. ואם הוא מחודש, איזה הוא דרך חדושו. כי זאת השאלה גם כן מסופקת מאד, ונתלות בה הפנות המישירות האדם על הצלחתו המדעית והמדינית באופן מה.

2 ב

והוא מבואר שהחוקר בזאת החקירה חוקר בדבר אינו מעט. וזה כי מעלת הדרוש יהיה מפני מעלת הנושא אשר בו הדרישה, והנה אין בכאן נושא יותר נכבד מהנושא אשר בו הדרישה הנה, וזה כי העולם בכללו הוא יותר נכבד מאד מחלקיו, ועוד שהחלוף הנופל למעיינים בזאת השאלה יביא להתחלף דעותיהם בענינים רבים ויקרים. ולזה היתה זאת השאלה מן השאלות אשר הם התחלות לדברים רבים, והוא מבואר שהעמידה על האמת בהתחלות היא נכבדת מאד, כי היא תביא המעיין לעמוד על האמת במה שאחר ההתחלות ההם, כמו שהטעות הנופל בהם הוא רב מצד שיביא לטעות באלו העניינים אשר הם להם התחלה, וביחוד כאשר היו העניינים הנתלים בהתחלה דברים מישירים האדם על הצלחתו המדעית והמדינית כמו העניין בזאת השאלה. ולזה כלו בזאת החקירה ימי החשובים במה שקדם מזאת הזמן, לפי שהשאלה הזאת למעלתה היא חשוקה בטבע לכל מעיין. וראוי שלא יעלם ממנו שלא יעמוד בזאת השאלה מופת מעניינים קדומים לעולם, כאלו תאמר הסבה הראשונה, כי היתה ידיעתינו בעצם הסבה הראשונה חלושה מאד, ולזה אי אפשר שנעשה ממנה התחלת מופת בזאת החקירה. אמנם המופתים שאפשר העשותם בזאת השאלה הם מסוג מופתי הראיה ‫בהכרח, רצוני לומר שהם לקוחים מענינים מתאחרים לזאת הראיה אם היה שיהיה העולם הזה.

3 ג

והנה צרפנו עוד אל אלו השאלות שתי שאלות דתיות מסופקות מאוד.‬ האחת, בענין האותות והמופתים, ממה זה אפשר היותם, ועל ידי מי, ומי הוא הפועל, לפי מה שימשך לאמונתנו, כשיצורף אליה מה שיראה מצד העיון. והשנית, אם בכאן יעור יבחן בו הנביא, כמו שהנראה ממאמר ירמיה ע"ה לחנניה בן עזור.

4 ד

וממה שאין ספק בו, שהמעיין בזה הספר ראוי שיקדם לו העיון בלמודיות ובעיות ואלהיות. וזה כי אילו השאלות אשר זכרנום קצתם הם מחכמת הטבע וקצתם מחכמת האלוהות וקצתם יעמדו עליהם מהחכמות הלמודיות, כמו העניין במספר מניעי הגרמים השמימיים, לפי שכבר נעמוד על זה המספר ממספר הגרמים השמימיים המתנועעים מהם, ועמידתנו על מספר הגרמים השמימיים תהיה בכחמת הכוכבים הלימודית, כמו שבאר זה כולול הפילוסוף במאמר הנרשם באות הלמד, "ממה שאחר הטבע". ועוד כי החקירה בעולם, אם הוא קדום או מחודש, יעמדו עליה בהכרח אם מצד עצם העולם או מצד משיגיו, טבעיים היו או למודיים, אן מצד הפועל, אם היה זה אפשר. ואנחנו אין רצונינו לזכור בזה הספר איך נתבאר האמת באלו הדברים במקומותיהם, שאם נהגנו זה המנהג היה ספרנו זה כולל כל החכמות או רובם. אך נציע במדרגת השרשים מה שהתבאר שם במופת. וכן השרשים ההם אשר מהם יתאמת מה שנחייבהו, לא יקוה המעיין שנביאם לו בשלמות, אבל נקצר מהם במקומות מה, להיותם מבוארים למעיין בזה הספר. הכונה ממנו שיהיו דברינו בתכלית הקיצור, כי אורך הדברים באלו העניינים העמוקים הוא העלם אל עין הקורא. והנה במקומות מה הארכנו בביאור מה שיחשוב המעיין שהתבאר בדברי זולתנו, והבאנו לזה דבר מה חדשנו בו, או הצעדנוהו על צד ההישרה לנפילת האמת בדבר.

5 ה

ואולם מני המופתים הנעשים בזה הספר הנה מבואר ממה שקדם, שהוא מחוייב בהם שיהיו קצתם למודיים וקצתם טבעיים וקצתם פלוסופיים, לפי העניינים אשר תהיה בהם החקירה. וידענו כי ההמנעות מהשתדלות באלו השאלות היה מן הראוי לנו לסיבות — מהם, כי לקשים תקשה מאוד החקירה בהם, כל שכן עם מה שקרה ברוב אלו הדרושים שלא אמרו בו הקדמונים דבר בדרך עיוני, ומה שאמרו בו מהם דבר בדרך עיוני קרה שהיה הפך האמת, כמו שהתבאר מדברנו בזה הספר. כי זה ממה שיוסיף לנו קושי עצום באלו החקירות מצורף לזה מה שאנחנו בו מטרדת הזמן המונעות כל עיון — ומהם, כי בלי ספק ירחיקו דברים, מצאם בהם דברים זרים אצלם מצד דעות באו להם, לא מצד העיון ולא מצד הפנות התוריות, אלא שירשום מאחרים. אלא שדברינו אינם עם הכת הזאת, כי יספיק להם שיאמינו ולא ישתדלו בשידעו. ואמנם דברינו הם עם אשר נבוכי באלו השאלות העצומות, ולא תנוח דעתם בהשגת סודות המציאות במה שידובר בו לבד אלא במה שצוייר לנפש. - ומהם, כי לפי מה שאחשוב מקנאת האנשים אשר לא סרה ולא תסור, הנה רבים ייחסו לנו לעזות מצח ולהריסה חקרנו בקדמות העולם וחדושו. כי אם אולי יחשבו כי אין דרך לשכל החכם לעמוד על אמתת זאת השאלה אלא אם היה נביא, וכל שכן בראותם השלמים הקודמים באומתנו ובתוכם נזר החכמים עטרת תפארת בעלי התורה הרב רבינו משה בר מיימון נ"ע לא חקרו בזה המבוקש כמו זאת החקירה, ויחייבו מזה המנע השגת זה המבוקש בדרך העיון. שאם היה אפשר זה, לא היה נעלם מן הקודמים. אלא שזו סבה חלושה מאד, לפי שאיננו מחויב במה שנעלם מן הקודמים שיעלם מן הבאים אחריהם, כי הזמן מספיק בהוצאת האמת, כמו שאמר הפלוסוף בשני מספר השמע, ולולא זה לא נמצא איש חוקר בחכמות מהחכמות אם לא במה שלמדם מזולתו. ואם הונח הענין כן, לא היתה בכאן חכמה כלל, וזה מבואר הבטול. ועוד שדברינו בזאת החקירה אם היו צודקים, יהיה מה שיחשבו בו גנות שבח, רוצה לומר אם השגנו מה שנעלם מן הקודמים. ואם לא היו צודקים, הוא מבואר שמהצד ההוא לבד ישיגנו הגנות. ואולם היה אפשר שיאמרו כי זאת החקירה לא יפול בה האמת כי אם לנביא. כי הם אולי יאמרו שמה שיודע לנביא בדרך הנבואה אי אפשר ידיעתו לחכם מדרך העיון, עוד ישנו אבל זה המבוקש התבאר לנביא בדרך הנבואה ויחויב מזה המנע ידיעתו לחכם מדרך העיון. ואולם היתר זה הספק איננו ממה שיקשה. וזה, הנביא יחויב היותו חכם, ולזה היו הענינים שישיגם הנביא יודעו לו קצתם מצד מה שהוא נביא לבד, וזה ברוב בהגדת הענינים הפרטים האפשריים הנופלים בזמן מה, וקצתם אפשר גם כן שישיגם מצד מה שהוא חכם, והוא מה שיושג מסודות סדר המציאות, אלא שההבדל בזה בין החכם והנביא הוא בקלות ההגעה לבד, לפי שחכמת הנביא היא על הרוב יותר גדולה מחכמת החכם אשר איננו נביא. ולזה היה שימשך לה הנבואה, לא שיהיה מה שהוא לחכם מושכל שני מושכל ראשון לנביא, כמו שיחשבו אנשים, שאם היה הענין כן היתה ידיעת החכם בזה יותר שלמה, כי הוא ידע הדבר בסבותיו והנביא לא ידעהו בסבותיו, וזה בטל. והוא אפשר שתהיינה בכאן מושכלות לא ישיגם החכם שאיננו נביא, וישיגם החכם שהוא נביא מצד מה שהוא חכם: ולהיות הענין כן כמו שהצענו, רצוני שבכאן מושכלות אפשר שישיגם החכם והנביא, תמצא בדברי הנביאים דברים אין ספק באמתתם אצל בעלי העיון, כמו יחוד השם יתברך אשר נזכר בתורה ומעשה מרכבה אשר נזכר ביחזקאל ובישעיה עליהם השלום, ועוד רבים למטה מאלו מעיון נזכרו בדברי הנביאים, עד שימצאו שם ענינים הם כמו מושכלות ראשונות לבעלי העיון, כאמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הצור תמים פעלו, ומה שנתבאר בתורה מהכרח הצומח אל המטר ועבודת האדמה כאמרו כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, ומה שנתבאר מעליית האד מן הארץ כאמרו ואד יעלה מן הארץ, ורבים כמו אלה, והנה ייוחדו אלו ההשגות שאין בהם ויאמר ה', וידבר ה', ויהי דבר ה' אלי ודומיהם. ואם היה שימצא דבר מזה החלק העיוני במה שיש בו הוראה על היותו נבואיי, הנה יהיה זה לערוב אלו ההשגות. ובהיות הענין כן כמו שהנחנו, הוא מבואר שחדוש העולם הנזכר בתורה אפשר מן החלק אשר אפשר התבארו לחכם מדרך עיוני. ואם אמר אומר אולי הוא מן החלק אשר הוא בלתי אפשר התבארו לחכם, אמרנו לו שאין זה טענה עלינו, אם לא ביאר לנו חיוב היותו מהחלק ההוא. ומה שגזר הרב רבינו משה נ"ע בהמנע ההשגה בזה המבוקש אינו טענה עלינו, אם לא נתבאר בטול מה שנתחייב ממנו אחד מחלקי הסותר בזאת החקירה כמו שקדם. והנה אפשר שנבאר בפנים מה חיוב אפשרות התאמת זה המבוקש מדרך עיוני. וזה שאנחנו נמצא לכל בעלי העיון תשוקה טבעית לעמוד על אמתת זאת השאלה זה אלפים מן השנה, כמו שזכר הפלוסוף וזכרו ג"כ הרב רבינו משה נ"ע ונתבאר לנו בחוש מכל המעיינים אשר הגיעו אלינו דבריהם, והתשוקה הטבעית לא תהיה במה שהוא נמנע ההגעה אליו וכל שכן לעדת המעיינים. סוף דבר לא נמנע מפני אלו הסבות אשר קדם זכרם מהשלים החקירה באלו השאלות כיד שכלנו. וזה כי ההצלחה האנושית תשלם כשידע האדם דבר מהדברים הנמצאים כפי מה שאפשר, והיא תהיה יותר בהשגת הדברים היותר נכבדים ממה שתהיה בהשגת הדברים אשר הם למטה מהם במעלה וכבוד. ולזה היה שנחשוק יותר ההשגה המעטיית אשר אפשר לנו בדברים הנכבדים מההשגה השלמה אשר לנו במה שלמטה מהם. וזה יתבאר באור שלם בראשון מזה הספר בגזרת השם.

6 ו

ועוד שאין ראוי למי שהשיג דבר מה מהדברים העיונים שימנע מהשפיע לזולתו מה שהשיגו מזה, כי זה יהיה בתכלית הגנות. ובכלל הנה כמו ששפע מהשם יתברך זה המציאות בכללו מזולת תועלת יגיע ‫לו, כן ראוי לכל מי שהגיע לו מהשלמות דבר מה, שישתדל להשלים זולתו בו, כפי מה שאפשר להדמות בזה להשם יתברך כפי היכולת: והוא מבואר שאין ראוי לאחד מהשלמים שיגננו על הכנסנו בכמו אלו החקירות הקשות, אבל ראוי שנשובח על השתדלותינו בחקירה בכמו אלו הענינים העמוקים, ואם לא עלה בידינו כי אם ההשתדלות לבד, כל שכן שראוי שנשובח בהשלמתינו המאמר באלו החקירות בתכלית מה שאפשר, כמו שיראה מדברינו. וכן הוא מבואר שאין ראוי למעיין בדברינו שירדפנו תחת אהבתנו אותו וכוונתנו להועילו, לטעון על דברינו בסבות הנצוח. כי זה, אולי יהיה סבה שלא יבין מדברינו מה שרצינו בהם, וראוי לו בלא ספק שיודה לנו מההקדמות מה שיודה לבעל ריבנו. ואם לא היה בעל דת, הנה זה יותר ראוי לו, וזה כי אלו הדרושים כלם הם ממה שנתלו בהם הפנות התוריות, כמו שיתבאר מדברינו בגזרת השם. וחי האמת, לא סרנו מלירוא מחבר בספר כמו אלו הדברים, לדעתנו מנהג הסכלים החכמים בעיניהם בכמו אלו העמוקות. אבל מה שהביאנו לזה הוא עוצם תשוקתינו להרים מכשול מדרך בעלי העיון באלו השאלות הגדולות אשר הטעות בהם מרחיק האדם מאד מהצלחתו.

7 ז

והנה הסכמנו לזכור בדרוש דרוש מאלו הדרושים כל הדעות שיפלו בו ומה שיקיים דעת דעת מהם ויבטל אותו, כי בזה יוכנו לו ההקדמות רבות בדרוש דרוש מאלו הדרושים, ויקל לנו לברור הצודק מהם מהבלתי צודק, בדרך שישלם לנו הגעת האמת בדרוש דרוש מאלו הדרושים, באופן שלא ישאר בו ספק. וזה כי הספק יהיה בדבר מפני המחשבות המקבילות אשר לנו בו, וכאשר תשלם החקירה בהם תוברר הצודקת מהבלתי צודקת, יסור הספק מהדרוש ההוא. ולפי שכבר קרה בכל אלו הדרושים שהיו לקודמים בהם דעות בלתי צודקות, והפלגנו בהם החקירה לבאר שדעות הקודמים הם בלתי צודקות בכל אחד מהאופנים שאפשר שיתבאר מהם זה, וקרה עם זה שכל מה שהתבאר לנו מדרך העיון הוא דעת תורתינו. הנה קראנו מפני זה הספר מלחמות ה', כי מלחמות ה' נלחמנו בדעות הבלתי צודקות אשר נמצאו לקודמים בהם. ולא יחשוב המעיין שתהיה התורה היא המניעה אותנו, בהאמתת מה שיתאמת ענינו בזה הספר, מזולת שיהיה האמת כן בעצמו. וזה כי הוא מבואר, כמו שבאר הרב המורה זכרונו לברכה, שהוא ראוי שנאמין מה שיתבאר אמותו מצד העיון. ואם היה שתחלוק עליו התורה לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, הנה ראוי שיפורשו הדברים ההם בדרך שיאותו אל העיון. ולזה באר הרב המורה זכרונו לברכה מה שנראה מדברי ‫התורה שיהיה השם יתברך בעל גשם באופן שלא יחלוק עליו העיון. ולזה שפט הרב המורה זכרונו לברכה שאם היה שיתבאר קדמות העולם במופת, היה ראוי שנאמין בו, ויפורשו דברי התורה הנראים חולקים על זה הדעת באופן שיאות על העיון. ולזה הוא מבואר שאם היה דרך העיון מביא אותנו באלו הענינים אל זולת מה שיראה מפשוטי התורה, לא היינו נמנעים מלפני התורה מלהגיד בהם האמות, כי אין זה חולק על התורה לפי האמת, כי אין התורה נמוס יכריח אותנו להאמין הדברים הכוזבים, אבל היא מישרת אותנו בתכלית מה שאפשר להשגת האמת, כמו שבארנו במה שהחלונו לפרש מדברי התורה. ולזה היה מנהגנו באלו הדרושים לחקור בהם חקירה שלימה, תחלה מצד העיון, ואחר כך נתבאר לנו שמה שהביאנו אליו העיון בדבר דבר מאלו הדרושים הוא דעת תורתינו. ובקצת אלו הדרושים הישירנו למצא האמת הישרה נפלאה מה שבא מזה בתורה. וראוי היה להיות כן, לפי שהתורה תכוין להגיע המתנהגים בה אל השלמות האנושית בתכלית מה שאפשר, כמו שבארנו בפרושנו לדברי התורה. ובהיות הענין כן, והיו בכאן דרושים עמוקים מאד יקשה לאדם ההגעה אליהם, הנה מן הראוי היה שתישיר אותנו התורה להגיע אל אמתתם.

8 ח

והוא מבואר לפי מה שקדם שחקירתנו בזה הספר תהיה בהכרח בענינים חלוקים, ויחויב לנו לבאר הסבה אשר בעבורה הקדמנו קצתם לקצת. ואם באנו הסבה בכל ענין וענין, יקרה בזה ההכפל בענינים אשר הוקדמו קצתם לקצת לסבה אחת בעינה, על כן ראינו להציע הצעה תבאר תעלומות סדור זה הספר, עד אשר לא נצטרך להזכיר הסבה בכל ענין. והיא זאת.

9 ט

דע כי הסדור בדברים מועיל מאד להגיע המעיין לתכלית המכוון בדברים ההם וזה אצלנו לשבע סבות. קצתם על צד החיוב, וזה אם מצד הענין ומצד המעיין אם מצד המעיין לבד. וקצתם על צד היותר טוב, וזה אם מצד הענין, אם מצד המעיין, אם מצד שניהם יחד. - האחת. כי יש שם ענינים קודמת ידיעת קצתם בטבע לקצת, כקדימת ידיעת ההקדמות לידיעת התולדה המחוייבת מהם, וזה אם בחכמה אחת ואם בשתי חכמות, כמו שהעניינים הלמודיים תקדם ידיעתם בטבע לעניינים הטבעיים, ואם הנושא האחד יותר כולל מן האחר, וזה כי הלמודיי יחקור בגשם מוחלט, והטבעי יחקור גם כן בגשם מוחלט, אלא שהוא יחקור בו מצד שהוא מתנועע. ולזה היו בחכמה אחת עניינים קודמים קצתם לקצת בסדר ובטבע, והיו קצת החכמות קודמות בסדר ובטבע לקצת. וזה המין מן הקדימה מחוייב מצד הענין והמעיין. — והשנית. הקדמת העניינים הכוללים לעניינים המיוחדים, לפי שבזה הדרך תהיינה ההקדמות הלקוחות לאמת העניינים ההם ראשונות, ינשאו נשואם על נושא מדרך מהו, ולא יקרה בזה הכפל. וזה המין מן הקדימה הוא כמו אמצעי בין מה שהוא מחויב משני הצדדים ומה שהוא על צד היותר טוב משני הצדדים, ואם היה היותר מחויב משני הצדדים יותר ראוי. - והשלישית. כי המחבר הוא מבואר שלא יחבר לעצמו, אבל להשפיע לזולתו. ולזה ראוי לו שישים השתדלותו לסדר דבריו בדרך יגיע בה המעיין אל תכלית הכונה בספר ההוא, ומפני זה יחויב לו שיתחיל הלמוד בקל, ואם לא היה הקודם מודיע המתאחר בעצם. וזה המין מן הקדימה הוא מצד הענין בעצמו על צד היותר טוב, ומצד המעיין אשר לו היתה הכוונה בחבור הספר ההוא הוא כמו מחויב, וזה כי בזה ירגיל ויחנך עצמו בחכמה ההיא עד שישוב לו בזה הדרך הקשה קל. - אבל המחברים אשר לא ינהגו כמו זה המנהג, אלא שהם מוסיפין העלם והסתר בדבריהם מצד סדורם, או לעומק לשונם, עד שישימו הדברים הקלים קשים, הם מפסידים הכונה אשר בעבורה יחבר כל מחבר כי הם לא די שלא יועילו למעיין, אלא שיוסיפו על מבוכתו מבוכה. האלהים, אם לא שתהיה כונת המחבר להעלים מההמון המעיינים, שלא יבינו דבריו אלא יחידים, להיות דבריו כשיובנו להמון מזיקים. ואולם לפעמים יהיה זה לתחבולה מן המחבר. וזה כי בשערו במום מאמריו או בחולשתם, יתקן להם לשונות עמוקים וצחים ויחבר להם עוד עניינים יבהילו המעיין הבהלה חזקה, עד שיסתיר זה ממנו מה שבמאמרים ההם מן המום או מן החולשה במה שהוטרד עיונו בהבנת הלשונות ההם, והענינים עם מה ששם בהם המחבר מן ההעלם ומשיכת הלבבות למה שירצהו מבהילים אותם. אבל אנחנו כונתינו בזה הספר הפך הכונה ההיא. וזה שאנחנו נרצה שנשים הרחבת לשונינו ובאורו וטוב הסדור כונתינו למעיין מבוארת עם עמקה, לא שיסתיר ממנו עומק הלשון ורוע סדור העניינים מום הכונה וחולשתה. ולזאת הסבה לא השתמשנו בו במליצות נאות ובלשונות עמוקים, כי די בעומק הכונה בו עם יושר הסדור והלשון המבואר, לא שיצורף אליו גם כן עומק הלשון ורוע הסדור. - והרביעית. כי המחבר כאשר יחויב לו הדבור בענינים חלוקים בלתי מודיעים קצתם לקצת, והיה לעניינים ההם סדור מה במציאות או בטבע, כקדימת האחד לשנים והמשולש למרובע, ראוי שינהיג בסדור הדברים ההם הסדור אשר להם במציאותם. וזה יהיה סבה גם כן שלא ישמיט מהם דבר מן המחבר ושיהיו מקומות דרושי המספר יותר ידועים. וזה המין מן הקדימה הוא מצד העניין והמעיין ‫על צד היותר טוב. - והחמישית. כי המחבר פעמים יצטרך להקדמה אחת לבאר ממנה ענינים חלוקים. וכאשר הזדמן שיהיה הראות אמתת ההקדמה ההיא יותר קל ויותר נגלה בענין אחד מן העניינים ההם מזולתו, ראוי למחבר שיקדים הענין ההוא מזה הצד, ואם היה אפשר בו שיהיה יותר קשה משאר הענינים מצד אחר. וזה המין מן הקדימה הוא כמו מחויב מצד המעיין. - והששית. שכאשר יחויב באמות ענין מן הענינים קיום חלק מחלקי הסותר ובטול סותרו, ראוי שיקדים המחבר בטול הסותר לקיום החלק אשר יקיימהו כשיהיה אפשר לו זה, כמו שיחויב לרופא שישתדל להסיר החולי קודם הקנותו מזג הבריאות. - והשביעית. שהמחבר כאשר יראה בדבריו באור ענינים אשר הם זרים למעיין בהם מצד דעות מה שהורגל בהם וגדל עליהם, עד שיקוץ בדבריו ואם לא ימצא בהם סתירה מדרך העיון, ויהיה זה סבה להמנע ממנו השגה במה שכלל אותו הספר ההוא. ראוי לו שיסדר דבריו בדרך יאות מה שיאמרהו אל המעיין. וזה יהיה ממנו בהקדימו הענינים אשר בהם לו יותר מעט מהזרות, וכן יגרשהו מעט מעט מהסתפח בנחלתו, עד שלא יביאהו מה שהוטבע בו מהדעות ההם להמנע ממנו האמת במבוקש ההוא. וזהו מן התחבולות הטובות אשר יעשו כמוה רופאי הגופים והנפשות, והיא הכרחית להם מאד מצד תכונת החולה. וכן תחויב למחבר מצד תכונת המעיין בעיון ההוא אשר הוא חולי מה, והוא בלתי מרגיש בו, אבל יחשבהו בריאות לזה לא יאות לו קבול הענינים הרפואיים, גם לא ישמע לרופא. והחולה שזה דרכו יחויב שיעתיקוהו אל הענינים הרפואיים מעט, עד שלא יהיה מרגיש בהם הרגש חזק. ולזה כאשר יראה המחבר דעות במעיין אשר יאמת הוא הפכם, הנה יחויב שיעקרם ממנו מדרגה אחת מדרגה. ולפי שזה בלתי אפשר ממנו אלא ברצונו, כי אין לו תחבולה להכריחו על זה בכח הזרוע, והוא לא ירצה עקירתם ממנו בשום פנים, הנה ראוי למחבר שישתמש בעקירת השרשים ההם בכל הסבות אשר אפשר לו עקירתם ממנו, בצד שלא ירגיש בו הרגש חזק, עד שיסור חליו וירפא. ולזה צריך לו שישתדל שיעדרו מזונות השרשים ההם קודם שישתדל בעקירתם. וגם במזונות ההם יצטרך לו סדור מה בזה, רוצה לומר שיעדר ראשונה המזון אשר ירגיש יותר מעט בהעדרו, וכן לא יסור מדרגה אחר מדרגה, עד שיעדרו כל המזונות אשר יזון בהם השרש ההוא, ואז יקל לו לעקור השרש, ואולי יעקר מעצמו. ואם יקרה שבהעדר מזון מה מן השרש ההוא ישיבהו המחבר מזון למה שיקיימהו או ירצה לקיימהו, יהיה אז יותר, כמי שירצה במלחמה למעט העוזרים למתנגד לו. ואם יקרה עם זה שישיבם עזר לו, כבר התחזק על בעל ריבו משני צדדים, מצד חולשת בעל ריבו ומצד חוזקו בעצמו. וזה המין מן הקדימה הוא מצד המעיין על צד היותר טוב, וכמעט שהוא מחויב לפי מה שהקדמנו זכרו.

10 י

וכאשר התבארו הסבות אשר יחייבו הקדמת קצת ענינים לקצת, לא תשאל ממני אתה המעיין שנבאר לך הסבה בהקדימנו החקירה משאלה אחת מהשאלות הקודמות על זולתה, או בהקדימנו בשאלה אחת בעצמה בטול ענין מה לבטול ענין אחר או אמות ענין מה לאמות ענין אחר, כי אתה תוכל לבחון הסבה אשר בעבורה סדרנו זה על זה הסדור. והוא מבואר לפי הסבות הקודמות שאפשר היות שם שני ענינים ראוי להקדים האחד לאחר מצד מה והאחר לו מצד האחר. והענינים אשר זה דרכם ראוי שיעיין המחבר אי זה מהקדימות יותר ראויה בדברים ההם. ובהיות הענין כן, הוא ראוי שלא תקשה עלינו בכמו אלו הענינים מדוע הקדמנו זה הענין לזה הענין. והיה ראוי להקדים האחר לו לאחת מהסבות הקודמות, כי כבר הקדמנוהו גם כן לאחת מהסבות הקודמות, והוא מבואר שאם עשינו הענין בהפך תפול השאלה גם כן. וממה שאין ספק בו, שלפי הסבות הקודמות או רובן יחויב למעיין בסר מה שלא יעיין במאוחר קודם עיונו בקודם, אם היה המחבר מי שמסדר דבריו סדור טוב לפי הסבות הקודמות. ובחיוב העיון למעיין בקודם הספר קודם עיונו במאוחר סבה שמינית. והיא שהמחבר לפעמים, כאשר יהיה אפשר לו זה, ישען במאוחר מדבריו במה שהתבאר בקודם, ולזה לא ירחיב בו הבאור במקום ההוא. שאם הרחיב בו הבאור, עוד היה זה ממנו כפל ומותר אין צריך לו. ואם הקדים המעיין עיונו במאוחר, יקרה לו שלא יבינהו, או יבינהו בזולת כונת המחבר. ובהיות הענין כן, ראוי לך אתה המעיין, אם תרצה לעמוד על אמתת זה הספר, שתמשיך עיונך בו בסדור אשר סדרנוהו אנחנו, שאם לא נהגת בו זה המנהג, תבולבל בלבול חזק ברוב עניניו, והבלבול ההוא הוא ממה שלא יעלם ממך בעמדך על תעלומות זה הספר וסודותיו. וראוי שלא יעלם מן המעיין בדברינו שזה הספר לא נפלו בו הדברים מזולת עיון, אבל נפל בו מה שנפל אחר החקירה השלימה, באופן שלא ישאר ספק במה שכללו זה הספר, והוסרו בו גם כן הרבה מהספקות הנופלות בחכמות בכללם, כמו שיתבאר למעיין בחכמות והרגיש בספקות ההם וקיומו בו עם זה הפנות התוריות בכללם. ולזה הוא מבואר שאין ראוי לאחד מהמעיינים בדברינו שישנה דבר במה שכללו זה הספר לא בסדורו ולא בענינו ולא בשיבאר בו דבר, כי הוא אולי יפסיד כונתינו.

11 יא

‫והנה חלקי זה הספר הראשונים הם ששה.

12 יב

הראשון הוא המאמר בהשארות הנפש.

13 יג

והשני הוא בהודעת העתידות.

14 יד

והשלישי הוא בידיעת השם יתברך בדברים.

15 טו

והרביעי הוא בהשגת השם יתברך בנמצאות.

16 טז

והחמישי הוא בגרמים השמימיים ובמניעיהם ובמדרגתם קצתם עם קצת ובמדרגת השם יתברך מהם לפי מה שאפשר לנו.

17 יז

והששי הוא מאמר בחדוש העולם וכללנו בו המאמר באותות ומופתים ובמה יבחן הנביא.

18 יח

ובכאן התבאר כונת הספר הזה ותועלתו ומה שיורה עליו שמו וסדרו וחלקיו ההכרחיים ומדרגתו והוא המכוון הנה.

19 יט

הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי את נפשי.

20 כ

ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך.

21 כא

מאויבי תחכמני מצותך כי לעולם היא לי: