דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו. ובו ט"ו סעיפים:
חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות שע"י כך אנו רואים כאלו כולם דרים באותו בית וכאלו כל החצר מיוחד לאותו בית: About a courtyard with many houses that open up into it, the Rabbis prohibited carrying from house to house until they create an eruv in which they have collected bread from each household and place it in one of the houses in the courtyard. With this method, we see that it's as if all citizens [of the courtyard] are living in one house and the entire courtyard is designated to that one house.
יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכים לערב לפי שכולם מעורבים ואין אותם אהלים קבועים להם: הגה בתים שבספינה צריכים עירוב אע"פ שיש לספינה מחיצות ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (ב"י בשם שבולי לקט) (ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'):
הבית שמניחים בו העירוב א"צ ליתן פת ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שראוי לדיר' לאפוקי בית שער אכסדר' ומרפסת וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות ואפילו הוא של קטן ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ואפי' קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו: הגה והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת וכן נהגו הקדמונים ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף ואין צריך להניח בבית דירה וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז:
צריך ליתן כל העירוב בכלי א' ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם נתמלא הא' ואז מותר והוא שיהיו שני הכלים בבית א': One must place the entire eruv into one vessel, and if they divided it and placed it into two vessels, it is not the case of an eruv unless the first vessel became full, and thus it is permitted. And this is only a case when the two vessels are in one house.
צריך שלא יקפיד שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת:
אין מערבין בפרוסה אפי' היא גדולה הרבה אבל בשלימה אפי' קטנה מאוד מערבין ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם כשיעור ומיהו אם ניטל ממנו כדי חלת נחתום שהוא א' ממ"ח מערבין בה אפי' לא היתה טבולה לחלה ואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס הקצה הא' בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה אם אינו ניכר שנפרסה מערבים בה: הגה ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם ולכן נהגו לקבוץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהל' עירובין) וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וצריך ליזהר שיהא בחלה כשיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג' ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה אפ"ה הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה כן נראה לי: We do not make an eruv with a slice, even if it’s very big. But with a full loaf, even if it’s very small, we make an eruv provided that it will contain the amount of a legal measure. However, if it is taken from it for the sake of a baker’s challah, which is 1/48th, we make an eruv with it, even if it wasn’t set aside for challah. And if it was cut and one fastened it with a toothpick, that he put one end inside the loaf and the second end inside the slice, if it is not recognizable that it was cut, we make an eruv with it. Rama: And there are those who interpreted this that we only make an eruv with a full loaf, that is that all of the eruv together will be [one] whole loaf. Therefore, it is the common practice to gather from every house a little bit of flour and make one full challah and make an eruv with it. And thus, the custom is widespread in all of these provinces. But, one needs to be careful that the challah contain a legal measure’s worth as explained earlier in 358. And even if there are left [homeowners] from [donating] the flour so that the challah is not made from everyone, even so, it is an eruv since one who grants [ownership] to all does not diminish from these people [so that they count]. And this was the intent of those who gave their flour from the outset. So it appears to me.
אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה:
מערבין בפת אורז ועדשים אבל לא בפת דוחן:
אם א' מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם לב ב"ד מתנה עליהם ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור צריך להוסיף מחמתן:
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים אפי' סמוכים על שלחנו וע"י עבדו ושפחתו העברים אפי' הם קטנים וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונו' ואפילו אין לה בית בחצר ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים ולא ע"י בתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו כל זמן שלא בגרה ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפי' יש לה בית בחצר אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו אפי' הוא קטן וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו וע"י אשתו שאינה מעלה לה מזונות אפילו אין לה בית בחצר ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר: הגה ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכן גדול שיש לו אשה אע"פ שסמוך על שלחן אביו מזכה על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו) אפילו לכתחלה ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל. (כל בו):
בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב אבל בחצר לא (וה"ה אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים סומכין עליו משום עירוב): Friends who were reclining to eat and the day became holy upon them, the bread that is on their table, they may rely on it for an eruv. But this is only when they are reclining in a house, which is fitting to put an eruv there, but in a courtyard, no. (And this is also the law: if they have bread for a shutafut in one of the houses, they can rely on it for the sake of eruv.)
אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו:
מצוה לחזור אחר עירובי חצרות:
מברך על מצות עירוב:
אימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם ואומר בהדין עירובא יהא שרי לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל: