Shita Mekubetzet on Bava Kamma 10bשיטה מקובצת על בבא קמא י׳ ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Toggle Reader Menu Display Settings
10bי׳ ב

כגון פפא בר אבא. לא נאמר כן אלא דרך צחות ומילי דבדיחותא. מאירי ז"ל.

פירש רשב"ם דלכך נקט רב פפא בר אבא וכו'. ומאי דקאמר ואי דבלאו איהו מיתבר מאי קא עביד פירוש וחייבין כלם מיירי נמי דהוו כלהו כפפא בר אבא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל וכן צריך לומר דכלם אבות הוו כגון פפא בר אבא דאי לאו אכלהו קאמר אמאי אחרון חייב אפילו היה פפא בר אבא ראשון היה חייב. ע"כ.

כתבו בתוספות מדקאמר בסמוך דאמר ליה אי לאו את וכו'. וקשה נימא שלעולם פטורין ונקט הכי לחייבו. וי"ל אם כן יאמר דאמר להו פירוש דאותו בעל הספסל יאמר להם. לוקמה שאינם כולם כן כפפא בר אבא ויעמיד הברייתא כן. וי"ל דאם כן למה נקט האחרון חייב הראשון נמי חייב. ע"כ. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.

כגון פפא בר אבא. פירש בתוספות כגון פפא בר אבא אכלהו קאי מדקאמר בסמוך דאמר לית אי לאו את וכו'. תימא למה צריכין התוספות להביא ראייה מזה שכלם היו כבדים יביאו ראיה דעל כרחך היו כלם כבדים דאי לאו הכי יאמר שכלם היו קלים וראשון היה כבד וראשון היה ראוי להיות חייב ולא אחרון ולמה אמרה הברייתא שאחרון חייב אלא מדאמרי הברייתא שאחרון חייב שמע מינה שכלם היו כבדים. וי"ל שאין להביא ראייה מזה שאם כן כשאמר התלמוד ולימא להו אי לאו אתון לדידי לחודיה לא מיתבר למה לא תירץ לו התלמוד ויעשה ממנו מסקנא כגון שכלם היו קלים וישבו ברשות ואף על פי שלא עמדו היו פטורים וממה שלא עשה מסקנא מזה ועשה מסקנא ממזגא שמע מינה שאין לומר כמו שאמרנו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ושמא בשביל דאמסקנא דבהדי דסמך בהו תבר אז הוי דוקא האחרון חייב משום הכי לא הביאו ראיה מדאמרה הברייתא שאחרון חייב דאיכא למימר דעדיפא מינה פריך תלמודא ולמסקנא לא קשיא מידי. ע"כ כתוב בתוספות. ומיהו לפי המסקנא וכו'. וא"ת מאי שנא מעיקרא דסלקא דעתיה דקאי אכלהו. יש לומר דהיינו משום שלא היה יודע לתרץ הברייתא בענין אחר. ועוד דכיון דהוה מוקי לה דהוה מיתבר בתרתי שעי על ידי אחרים אם כן אינם כסתם בני אדם וכן מעיקרא דקאמר ואלא דבלאו איהו נמי מיתבר אם כן אינם כסתם בני אדם. ע"כ. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ותו ליכא והאיכא הכוהו עשרה בני אדם וכו'. וצריך עיון אמאי לא מוקי לה בשלא היה בראשון כדי להמית דבהא אפילו רבנן סברי דאחרון חייב דדמי לבור אף על פי שלא היה בו כדי להמית מכל מקום קירב מיתתו ורוב ההיזק עשה. הרא"ש ז"ל. וי"ל דאינו קרוי זה מקצת נזקו. גליון.
וזה לשון הרב מאירי ז"ל לענין פסק הלכה הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אף על פי שקירב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש. ויראה לי שאם לא היה בכולן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו. עד כאן לשונו.

בין בבת אחת וכו'. בין בבת אחת פטורין משום דאין ידוע על ידי מי נהרג בזה אחר זה פטורין משום דדרשינן כל נפש כוליה נפש משמע. אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבת אחת היינו משום כל נפש דאם כן רבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

חבתי בנזקו לא קתני וכו'. הקשה ר"מ אמאי לא דקדק מרישא דקתני חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו' ולא קתני לשלם נזק. ותירץ דמרישא ליכא למידק דאיכא לאוקמה שיחזיר לו הנבלה ויוסיף עליה לשלם כל תשלומי נזקו אבל פחת נבלה אימא לך דמזיק הוא ומייתורא דסיפא שמעינן דפחת נבלה דניזק הוי וברייתא דמייתי תלמודא בתוספות מתניי' בהדיא חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה אלא שדרך התלמוד לקצר הברייתא שמביא. תוספי הרא"ש.

תנינא להא דתנו רבנן. כלומר שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לנו לדחותה כדאמרינן בעלמא כל ברייתא דמתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהם עיקר כל הברייתות ולא פשיטנא לה ממתניתין טבענה בימא נמצא אותן שאינן מתפרשות מן המשנה יש לדחותן. רבינו יהונתן ז"ל.

עד הטרפה וכו'. פירש הקונטרס דמשמע ליה טרף יטרף בפשיעה קאמר. ולא נהירא דהא פשטיה דקרא משמע דבאונסין קאמר דהא בשומר שכר מיירי דפטורא באונסין. לכך נראה דלעולם פטור באונסין ומכל מקום דריש מעד הטרפה דאיכא דמשלם ולא משלם טרפה עצמה. הרב רבינו פרץ ז"ל.
והקשה הר"מ מנלן גבי בור דבעלים מטפלים בנבלה דמכלהו לא אתו שכן אין תחילת עשייתן לנזק ושן היכי אתיא שיש הנאה להיזקה ורגל היכי אתיא שהיזקה מצוי. וליכא לשנויי דמתחת נתינה ישלם כסף אתו כלהו דאם כן אמאי איצטריכו הני תלת קראי כלהו מחד הוה מצי למילף בגזרה שוה. ותירץ דאיכא חד מהני קראי דלא צריך כדפרישנא דמצי למילף חד מביניא ולמאי כתביה א"א ענין לגופו תנהו ענין לשאר נזיקין דשקולין הן ויבאו כלן דבכל חד יש חומרא מה שאין בחבירו. הרא"ש ז"ל.

הא משום דממילא וכו'. כתוב בתוספות כלומר מחד מינייהו לא אתיא וכו'. התוספות רוצים לפרש שדעת רש"י ז"ל שהיה לומר מביניא היינו מש"ש ומהמת יהיה לו שהיינו לומדים מכה בהמה ישלמנה דכי פרכת מה לש"ש דין הוא שיטפל הניזק בנבלה ולא המזיק משום דהוי ממילא תאמר במכה בהמה דלא הוי ממילא והמת יהיה לו יוכיח דלא הוי ממילא ואפילו הכי על הניזק ליטפל אף אני אביא מכה בהמה אף על פי דלאו ממילא אפילו הכי על הניזק ליטפל בנבלה. אבל קשה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן מזיקין בידים ממש תאמר במכה בהמה שהוא מזיק בידים ממש. הילכך נראה שדעת התוספות שאינם רוצים ללמוד מביניא משום דאיכא למיפרך כפירוש רש"י על כן אמרו שהיה צריך להאריך לפרש בענין אחר. גליון.

וממכה בהמה ומוהמת יהיה לו לא נפקא טרפה שמא היא שכיחא מתרווייהו. רבינו ישעיה ז"ל.

אמר ליה רב כהנא לרבא וכו'. האי רב כהנא מאמוראי בתראי הוה מתלמידי דרבא ורב כהנא דלעיל קדמון היה שהרי רב אשי כתב דבריו קודם דברי חזקיה. הרא"ש ז"ל.

השתא אי אית ליה לדידיה וכו'. קשה נימא דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ואי אית ליה כסף לא יתן לו סובין דהיינו נבלה וכיוצא בה אתא קרא דוהמת יהיה לו לאשמועינן דאף על פי שאינו יכול ליתן לו נבלות אחרות אם יש לו כסף מכל מקום הנבלה עצמה יתן לו מכח הפסוק דוהמת יהיה לו. ועוד קשה מאי קאמר דאמר מר ישיב לרבות אפילו סובין והא האי קרא לא כתיב אלא גבי בור אם כן שאר נזקים מנלן לענין סובין. ומכח קושיא זו מיתרצת קושיא ראשונה דעל כרחך צריך לומר דילפי שאר נזקין לענין סובין מגזרה שוה דתחת נתינה וכו' ואם כן לכתוב חד ומה צריך תלתא פסוקי הילכך בקושיא ראשונה נמי איכא למימר הכי דקרא דוהמת יהיה לו דאתא לאשמועינן דנבלה במקום כסף זה לא נאמר אלא בשור ואם כן שאר נזקין שהנבלה במקום כסף מנלן אלא על כרחך אתה צריך לומר דילפינן מגזרה שוה דתחת נתינה ואם כן תלתא קראי למה לי דנבלה במקום כסף אלא ודאי ליכא למימר הכי. ומה שאמרנו לענין סובין דהיינו שהבעלים מטפלים בנבלה למה לי תלתא קראי זהו שמתרץ התלמוד לא נצרכא אלא לפחת נבלה כלומר תלתא לא איצטריך אלא לפחת נבלה אבל סובין ילפינן לחד קרא מגזרה שוה דתחת וכו'. וכי תימא גם לענין פחת נבלה מה צריך תלתא קראי נילף מגזרה שוה דתחת מחד קרא. ויש לומר דגזרה שוה דתחת וכו' לא נתקבלה לענין לגרע כחו של ניזק שיהיה פחת נבלה שלו אלא לענין מיטב כמו שאמרו התוספות. גליון.
וזה לשון הר"ש ז"ל מה שפירש רבינו שמחה דלרב פפא פריך דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ניחא אין להקשות אם כן לרב הונא לית ליה פחת נבלה דניזק הוי. דיש לומר דחד מהנך קראי מייתר דהא מבינייא אתי ושן ורגל אתו נמי מבינייא אלא לא נצרכא אלא לפחת נבלה ולענין פחת נבלה ידעינן כלהו מחדא דגלוי מילתא בעלמא הוא. ע"כ.
וזה לשון מהר"י כ"ץ תימה דהאי קרא דישיב בבור כתיב ושור לא יליף מבור מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכוונתו לילך ולהזיק ובגזרה שוה דתחת ונתינה לא ילפינן דעל כרחך לא ילפינן אלא לענין מיטב להחמיר על המזיק ותדע מדאצרכינן תלתא קראי בשמעתין לפחת נבלה. ונראה דודאי לענין שוה כסף שהוא תלוי בתשלומין ממש גמרינן גזרה שוה דתחת ונתינה אבל לפחת נבלה שאין זה גוף התשלומין אלא לפטור את המזיק מלשלם הפחת לא גמרינן מידי דהוה אטמון ושאר פיטורי אבות נזיקין דלא גמרי מהדדי בגזרה שוה דתחת ונתינה הואיל ובאין לפטור את המזיק. ומיהו אכתי קשה לרב הונא דאמר לעיל או כסף או מיטב מאי פריך איתא לנבלה מיבעיא דילמא אתא קרא לאשמועינן דיכול לסלקו באותה נבלה עצמה אף על גב דאית ליה כסף או מיטב. וצריך לומר דסבירא ליה לתנא כאמוראי דלעיל דאית להו כל מילי מיטב הוא. ורב הונא מוקי חד קרא לטיפול נבלה וילפי כלהו מהדדי בגזרה שוה דתחת נתינה דתלוי בגוף התשלומין כדפרישית לעיל ותרי קראי לפחת נבלה וילפי כלהו בצד השוה ואף על גב דאיכא למיפרך לא פרכינן דהכי נמי צריך לפרש לתנא קמא דאבא שאול דלא אשכחן לדידיה אלא תרי קראי לפחת נבלה. ע"כ.

לא נצרכא אלא לפחת נבלה. אף על גב דבפרק המניח אמרינן כיחשה וכו' כמו שכתבו בתוספות האי משום דלא מתה ויש לו להמתין וכו' כמו שכתבו התוספות. דדרך הניזקין להמתין שמא יתרפאו וישביחו אבל על הנבלה אין צריך להמתין. הרשב"א ז"ל פרק המניח.

אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהכא ליכא למימר קרנא דתורא וכו'. דיוקרא וזילא ממילא הויא אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דאמר ליה קרנא דתורא וכו' עיין שם פרק המניח.