Shibolei HaLeket on Pesach Haggadah
Kadesh 2 קדש ב׳

כוס הראשון מוזגין כוס של יין ואומרים עליו קידוש היום וזה סדרו של קידוש. מברך תחלה בורא פרי הגפן ואחר כך מברך אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו וכו' ושהחיינו. שכך שנינו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם אל היין שיבא וכבר קידש היום ועדיין היין לא בא. ובית הלל אומ' מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתיאמר דבר אחר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וקיימא לן דהלכה כבית הלל. ואל תתמה על מה שאין אנו מברכין שעשה נסים בלילי הפסח שהרי מסדר והולך בסוף ההגדה למי שעשה לנו ולאבותינו את כל האותות והמופתים והנסים האלו כן כתב רבינו שלמה זצ"ל. ואם חל ליל שמורים בלילי שבת מתחיל ויכולו השמים כסדר לילי שבת ומברך בורא פרי הגפן ואומר אשר בחר בנו וכולל של שבת עם קידוש היום וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ואע"ג דקי"ל דאין חותמין בשתים הא איתמר עלה בגמרא חוץ מזו. ואחר כך מברך שהחיינו ואם חל ליל שמורים במוצאי שבת מברך יקנה"ז סימן. יין. קידוש. נר. הבדלה. זמן. דהכי איתוקמא בפרק ערבי פסחים. מאי הוה עלה אביי אמר יקנה"ז רבא אמר יקנה"ז והלכתא כרבא יין קידוש מברך כשאר ימים נר כסדר מוצאי שבת הבדלה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי (הגדול והקדוש) לששת ימי המעשה ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי הגדול והקדוש מששת ימי המעשה הבדלת וקדשת וחותם [בא"י] המבדיל בין קודש לקודש והכי איתוקמא בפרק קמא דחולין בסופו. ומה שאומרין ובין קדושת שבת לקדושת יום טוב ואת יום השביעי הגדול והקדוש מששת ימי המעשה הבדלת וקדשת משום דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה ואמרי לה מעין חתימה ופסק רבינו שלמה זצ"ל דעבדינן כתרווייהו וכתב רבינו שלמה זצ"ל במוצאי שבת ליום טוב אין מברכין על הבשמים גזירה שמא יקטום ועוד שלא אבדה נשמה יתירה של שבת ועוד מצאתי בשם רבינו יצחק מדנפי"ר זצ"ל ששאלתי לר' כשאירע פסח במוצאי שבת מפני מה אין מברכין על הבשמים ואמר לי גזרה שמא יקטום ונראה לי שהוא עיקר כי טעם הבשמים שאנו מברכין במוצאי שבת מפני נשמה יתירה שנאבדה ממנו ונפשו של אדם דקה שכך דרשו רבותינו ז"ל שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש וזהו בחול אבל עתה מפני שמחת יום טוב אינו מרגיש באיבוד נפשו. ובמוצאי יו"ט לחול אין מברכין על הבשמים לפי שאין נפש יתירה ביום טוב. ובשם הרב ר' יאיר בן הרב ר' מאיר זצ"ל מצאתי יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מברך יקנה"ז ויש שמצריכין בשמים ובשם רבינו גרשום זצ"ל שמעתי שמצריך בשמים כשחל יום טוב במוצאי שבת ואע"ג דבגמרא שלנו אינו מצריך בשמים מיהו בירושלמי אמר יום טוב שחל להיות אחר השבת [מברך] יקבנה"ז ובכל מקום שיש נר יש בשמים ויש שאין מברכין על הבשמים ביום טוב שחל להיות אחר השבת וטעמם שמא יקטום ולא נהירא דהא אמרינן ביום טוב קוטמו ומריח בו אלמא לא חיישינן אם יקטום עכ"ל. ושמא המפרשים גזירה שמא יקטום מפרשים שמא יקטום המחובר ולפי טעמו של רבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל שמצריך בשמים במוצאי שבת מפני שמסריח אור של גיהנם ששבת כל היום ולא הסריח ובמוצאי שבת מתחיל ומסריח א"כ במוצאי שבת ליום טוב אין מצריך בשמים שגם יום טוב שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ואם תאמר א"כ נברך על הבשמים במוצאי יום טוב יש לומר כיון שאין מברכין על האור אין מברכין על הבשמים הואיל והבשמים מחמת האור הן באין תדע שהרי במוצאי יום הכיפורים נהגו לברך על הבשמים כמו שמברכין על האור וכן תירץ אחי ר' בנימין נר"ו:

וצריכין לשתות כל ארבעה כוסות בהסיבה דאיתמר מצה צריכה הסיבה מרור אינו צריך הסיבה יין צריך הסיבה אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיבה דההוא שעתא הויא לה חירות בתראי לא בעי הסיבה מאי דהוה הוה ואמרי לה תרי כסי קמאי לא בעי הסיבה דאכתי עבדים קאמרי' בתראי בעי הסיבה דהוה ליה חירות והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעי הסיבה ואין הסיבה אלא הסיבת שמאל אבל הסיבת ימין אינה חשובה הסיבה וכן פרקדן לאו שמיה הסיבה ויש בהן סכנה שמא יקדים קנה לושט ופתרון פרקדן יש מפרשין אותו שוכב על מתניו ופניו למעלה ודייקי בר קדל ששוכב על עורפו. ויש מפרשים ששוכב על פניו ומתניו למעלה ודייקי בר קידה ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דהאי דאמרינן שמא יקדים קנה לוושט אהסיבת ימין [נמי] קאי ולא אפרקדן [בלחוד וכן פי' רבינו שלמה זצ"ל] והכי משמע בגמרא דתני לי' בתר הסיבת ימין והטעם לפי שדרך ההסיבה להסיב על גבי המטות המוצעות על גבי קרקע אצל השלחן ומטין ושוכבין על צדו ולפיכך הסיבת שמאל הוא עיקר ההסיבה שידו הימנית הקרובה לפה הוא למעלה ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה אבל אם היה מסיב בצד ימין כיון שידו הימנית מלמטה שהוא שוכב ומסיב עליה אי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן אלא אם כן זוקף את עצמו ועוקם את הראש ושמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. ומכאן יש להוכיח שהאיטר שאינו שולט בידו הימנית או מי שהיתה ידו הימנית גדומה או שהי' בהן מומין ואי אפשר לו להביאה לפיו שידו השמאלית החשובה ימין שלו שהוא צריך להסב מצד ימין של כל אדם שהיא חשובה שמאל שלו שהרי איפשר לו להביאה אל פיו:

ואחד אנשים ואחד נשים צריכין הסיבה ואשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה ואם היא אשה חשובה צריכה הסיבה בן אצל אביו צריך הסיבה תלמיד אצל רבו המלמדו תורה אינו צריך הסיבה ואם מלמדו אומנות צריך הסיבה וכן השמש צריך הסיבה. ואם נטלו ידיהן קודם קידוש אין קידוש מפסיק לנטילת ידים כאשר הקדמתי למעלה בערוגת שבת הלכה ע' ואם לא נטלו ידיהן קודם קידוש נוטלין ידיהן ומברכין על נטילת ידים שהרי צריך לו לטבל בירקות והקשה רבינו ישעיה זצ"ל על זה דהא קיימא לן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ותירץ לפי שצריך לטבול במשקין לפיכך צריך נטילת ידים דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים מאי טעמא חכמים גזרו טומאה על הידים להיות שניות ומטמאין את המשקין להיות תחילה שהמשקה הוא עלול לקבל טומאה שהרי הוא מכשיר את אחרים לקבל טומאה על כן אנו נוטלין ידנו בטיבול ראשון:

מביאין (סל) [כלי] או קערה ובתוכו שלש או שנים מצות הן נקראים שמורים לפי שצריכין שימור לשם מצה משעת קצירה כמו שפירשנו למעלה. וירקות כגון כרפס הוא אפייה או צורפולייה או פיטרוסינדלו או גרגר או (של) [כל] מין ירק שדרכו להיאכל חי ומבושל שהן ראויין לטיבול ראשון ועוד יש שם מין שני של ירק הראויין לטיבול שני כדתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין בתמכה בחרחבינה ובמרור ויוצאין בקלח שלהן בין לחין בין יבישין אבל בעלין שלהם אין יוצאין אלא בלחין אבל לא ביבישין פי' רבינו שלמה זצ"ל חזרת לטוגה עולשין קריספינייו תמכה מרובייה חרחבינה סיב הנכרך סביב הדקל ודיליא מרור אמירפוייל ואחי ר' בנימין פירש עולשין מפרש בגמרא הינדיבי והוא כעין מרור וערית הנקרא אסכרולא ושמה בלשון יון ובלע"ז גרמטיקא אינדיביאה ובלשון ישמעאל הינדבי. ועוד יש שם שני תבשילין ואפי' סילקא וארזא ואפי' דג וביצה שעליו ופי' רבינו שלמה ביצה שמעורה עמו בתבשיל שאם תאמר ביצה אחרת מאי אפי' ועוד יש שם חרוסת אייגרוס בלע"ז שהיא עשויה ממיני ירקות כתושין ופרחי אילן ותבלין. וצריך לקהוייה [במיני קיוהי כגון תפוחים חמוצים] זכר לתפוח על שם תחת התפוח עוררתיך וצריך לסומכה על שם הטיט ויש משימין בה מעט חומר או גרידת לבינה זכר לטיט. ועוד יש שם תבלין זכר לתבן כגון קנמון ושבולת נרד ועוד יש שם שני מיני בשר אפי' ממין אחד כגון האחד צלי ואחד מבושל אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ועוד יש שם קלייות ואגוזים ומיני מגדים ופירות לשדל בהן את התינוקות כדי להפיג שינה מעליהן כדי שיראו השינוי וישאלו ועוד יש שם לפי סידורו של רב עמרם גאון זצ"ל דג וביצה ביצה משום זיז ודג משום לוייתן. נוטל הבקי (פרדס) [הכרפס] או שאר מיני ירקות שהן לטיבול ראשון ומברך בורא פרי האדמה ומטבל בחרוסת ומשקעו שם יפה [יפה] ואוכלין אותו בלא הסיבה ופי' רבינו ישעיה זצ"ל ירק זה אינו בא לחובה אלא לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה בטיבול שני שהרי אנו צריכין בשני טיבולין כדי לעשות שינוי מפני התינוקות כדי שיבינו וישאלו. בטיבול שני מברך על אכילת מרור בלבד ואם אין לו שני מיני ירק אלא מרור בלבד הרי הוא מברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ובטיבול שני אוכל ממנו בלא ברכה כרב חסדא דאמר לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך וכתב ר' אביגדור נר"ו לר' בנימין אחי נר"ו בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי יש לברך בורא נפשות רבות לאחר טיבול ראשון אם אוכל מן הירק כזית וטעמא משום דסבירא ליה דאין טיבול ראשון פוטר טיבול שני מברכת בורא פרי האדמה (וכתיבתו) [וסברתו] כתובה לפנינו. אחר טיבול ראשון נוטל הבקי אחד מן המצות הנקראת שמורים ובוצע אותה לשנים ומניח חצי בקערה עם השלימות וחצייה כורך אותה בקצת המפה [וכתב בעל] עשרת הדברות על שם צרורות בשמלותם על שכמם ומניחה עד לאחר סעודתו לאוכלה על השובע זכר לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והיא הנקראת אפיקומן. מוזגין כוס שני ונוטל כל אחד ואחד כוסו בימינו והקערה או הסל בשמאלו שבהם כל הדברים הראוין להיות שם כמו שהזכרנו למעלה ומגביהין את הקערה ואומרים פה אחד בהלל ובשיר [ובנחת] הא לחמא עניא כו' שכן מצינו באבותינו במצרים שאמרו שירה והלל על אכילת מצה שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב וכו' והקוראין את ההגדה צריכין שיהו שלשה לפי מה שמצינו במדרש שוחר טוב כדי שיאמר האחד לחבירו הודו לה' כי טוב והרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו השיב דלא סמכינן על דברי השוחר טוב היכא דלא איפשר וכבר כתבתי לשונו למעלה בערוגת ראש חדש הלכה קע"ד. ומה שמגביהין הקערה כדי שיראו התינוקת את השינוי וישאלו לפי שמצוה לפתוח להם פתח לשאלה כדכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו' ובכל לשון ובכל ענין ששואל ואומר מה זה נפטרין מלומר מה נשתנה כדאמרי' התם אביי הוה יתיב קמיה (דרבא) [דרבה] חזא דקא מגביה פתורא אמר להן מה אכלינן דקא מעקרייהו פתורא אמר ליה פטרתן ממימר מה נשתנה. באגדה מנין כשקוראין באגדה נוטל כל אחד ואחד כוסו בידו לפי מה שמצינו באגדה מנין שאין אומרין שירה אלא על היין שנאמר ותאמר אליהם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח דשתו ליה אלהים במה משמח הוי אומר בשירה: