נדבר מעיון תפלה כמש"ה (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה (תענית ב.). ובגין דא צריך לאודועיה מה שייכת תפלה לעבודה.*ענין מופלא על ירוש' דתענית נשא לבבינו אל כפים וגו' על ב' אופנים אחד בשם אביו ז"ל ואחד בחכמתו. בירושלמי דתענית פרק ב' (הלכה א') דרש רבי בא בר אדא נשא לבבינו אל כפים (איכה ג, מא), ואפשר כן אית בר נש דנסיב לביה ויהיב גוי ידיה. אלא מהו נשא נשוי' לבנו לכף ידינו ואחר כך אל אל בשמים כך אם היה השרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שלוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכה מידו מיד טהור ע"כ. ובעל יפה מראה כתב וז"ל. נראה שפירש נשא לבבנו לעיין במה שבכ"ף ידינו לשוב מן החמס אשר בכנפינו כי כל שלא נשיב הגזילה לא תועיל התשובה אבל רש"י פירש במגילת איכה וז"ל ומדרש רבותינו נשא לבבינו באמת להקדוש ב"ה כאדם הרוחץ בנקיון כפיו שמשליך מידו כל טינוף כי מודה ועוזב ירוחם אבל דברי רבי בא לי משמע לי אלא כדפרישית עכ"ל בעל יפה מראה. ואנכי לא ידעתי להבין מה שירושלמי. דורש ממלת נשא למלת נשויא ולמה לא הניח מלת נשא כפשוטה ובפרט שבעל יפה מראה מפרש על מלת נשויה ולא נהירי' לי דברי רבי בא. ונראה לי ליישב על ב' אופנים. הפן הראשון הוא ע"ד מה שפירש א"א ז"ל בפסוק (תהלים קלא, ב) אם לא שויתי ודוממתי וגו' כגמול עלי אמו. מה מורה אלו ב' מלות שויתי ודוממתי ופירש ע"ד מה שכתב בעל חובת הלבבות בשער יחוד המעשה. מעשה בחסיד אחד פגע בו חבירו וא"ל הנשתוון. א"ל מהו הנשתוון א"ל אם שוה בעיניך השבח והגנות א"ל לאו. א"ל אם כן לאו חסיד אתה וסיים שם בפירושו משום הכי קאמר הקרא ונפשי כעפר לכל תהיה ותדום נפשי ופי' שם כשיאמרו לאדם גנות יכול להיות שלא יאמר דבר בפיו אבל לבו לא נכון עמו כי יחשוב בלבו און על האומר עליו לכן אמר ונפשי כעפר לכל תהיה ותדום נפשי שיהיה כאבן דומם שאין לו פה להשיב לתבוע עלבונו. ולפי זה פי' א"א ז"ל שזהו כוונת הפסוק אם לא שויתי ודוממתי שויתי דייקא שהיה בו מדת הנשתוון. ולא תימא ששתק בפיו אבל לבו היה בקרבו עליו מ"ה קאמר ודוממתי שלבו היה כאבן דומם ותשואת חן לדברי א"א ז"ל. ואעמיד דבריו עטרה לראשי ואלך במעגלי צדיק א"א ז"ל לפרש הירושלמי באופן זה. כי אפשר הירושלמי הבין פי' דקרא של נשא לבבנו כפירש"י באיכה נשא לבבנו באמת להקב"ה כאדם הרוחץ בנקיון כפיו שמשליך מידיו כל טינוף כי לולא זה אפילו טובל במי שלוח אין לו טהרה. ולכן בא רבי בא לפרש אם מזכים אנחנו לבבנו עד שיגיע ממלת נשא למלת נשויה כלומר שאנו עושים תשובה ונפשנו יהיה כעפר ונהיה למעלת הנשתוון שהשבח והגנות יהיה שוה לנו אז נהיה צדיקים. וישרים בעיני אלהים והפן השני הגם שאניח מלת נשוי' כפשוטה מלשון שימה והוא ע"ד מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות תפלה ה"ד) והטור א"ח מביא' סי' צ"ה. מניחין ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. וכתב הב"י בשםר בינו הגדול מהר"י אבוהב וז"ל הכל כמנהג המקום יש מקומות שחובקין היד וזרוע של ימין תחת אציל השמאל ושמאל תחת אציל הימין כמדברים עם המלך וזהו מנהג ארץ אדום ויש מקומות שחובקין ידיהם בתוך אצבעותיהן. ויש מקומות משימין ידיהם לאחוריהם וכן מנהג ארץ ישמעאל ומכוונים לרמז כאלו אין להם ידים כלומר שאין להם יכולת זולתו ע"כ. וזהו נשא לבבנו נשויה לבנו לכף ידינו כלומר נשימו הידים על הלב כדעת הרמב"ם לעמוד לפני ה' באימה וביראה וברתת וזיע כי לולא זה יהיה כטובל ושרץ בידו. וכשעומד כך בפחד ובדאגה לפני המקום ב"ה אז בודאי יטהר עצמו מכל חטא ופשע. נמצא הירושלמי מפרש דרך ג' הפסוק נשא לבבנו אל כפים כלו' נשימו ידינו על לבנו בתפלתינו ואז לבבנו אל כפים ר"ל שסמוכים להדדי כשידים מונחים על הלב.*ענין נחמד למראה וטוב לשמוע על הגמרא פרק מצות חליצה ר' חייא ור' שמעון וכו' נקפי מילת' מבנייהו. ובגמרא פרק מצות חליצה (קה:) גרסינן ר' חייא ור"ש ברבי הוו יתבי נפיק מילתא מבנייהו. פתח חד ואמר המתפלל צריך שיתן עינו למטה שנאמר (מלכים א' ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוון לבו למעלה שנאמר (איכה ג, מא) נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים אדהכי והכי אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו א"ל במה עסיקתון אז"ל בתפילה אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עינו למטה ולבו למעלה כדי לקיים ב' מקראות ע"כ וקשה לי לישנא נפיק מילתא מבנייהו. מה כוונתו שאומר הדבר יצא מבין שניהם גם קשה מה כוונתו באמרו כך אמר אבא כו' כדי שיתקיים ב' מקראות הללו והלא תנוק דלא חכים ולא טפש יודע כשמקיים דברי שניהם שיקיים ב' הפסוקים כי כל אחד מביא פסוק על דינו. וביותר קשה להבין האחד שפתח ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ומביא ראיה ממקרא והיה עיני ולבי שם כל הימים ק אליבא מאן דאמר זה דהל"ל נמי צריך שיתן לבו למטה כי באותו מקרא נאמר והיו עיני ולבי וגו' והיה לו לצרף העין והלב בחר בבא להיותן למטה. ליישב הענין אציע לפניך מה שכתב רבינו יונה פ' אין עומדין (ברכות לד: ד"ה צריך) וז"קל צריך שיתן עינו למטה ולבו למעלה כלו' שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי עה"ז וכל הנאת הגוף. כענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכון פשוט גופף מעל נשמתך ולאחר שיגיע למחשבה זו יחשוב ג"כ כאלו הוא עומד בבה"מ שהוא למטה מפני שעי"ז תפלתו רצויה יותר לפני הקב"ה מפי מורי ע"כ דברי רבינו יונה. והנה גם בזה לא נתקררה דעתי כי לפי סדר הזה צריך תחלה לחשוב בלבו כאלו עומד בשמים להפשיט גופו מעל נשמתו ואחר שהגיע לזה שהתיש כח החומר צריך לחשוב כאלו עומד בבית המקדש. לפי זה קשה למה אמר רבי ישמעאל בשם אבא המתפלל צריך שיתן עינו למטה ולבו למעלה היה לו להקדים המאוחר ולומר צריך שיכוון לבו למעלה ואח"כ יתן עינו למטה. כי רש"י פירש בגמרא דסוטה (שם) על יתן עינו למטה כנגד א"י כו' הוא מקום בה"מ א"כ הוה ליה להפוך הסדר ולהקדים הלב לעין ועל כרחינו צריכין אנו לומר שיש ג' עניינים גבי תפילה כי הרב רבינו יונה לא פי' מאומה על יתן עינו למטה וסמך על פירש"י המתפלל צריך לכוון נגד א"י וכענין הברייתא (ברכות ל, א) היה עומד בח"ל יכוון נגד א"י וכו' כי זה הוא הכנה לתפלה לקבוע לו מקום מיוחד לאיזה רוח שיתפלל הוא א'י וב"ה שבתוכה ואח"כ שקבע לו קביעות מקום לאיזה רוח שיתפלל אז נותן עיניו למטה לכוון הרוח אשר שם ב"ה ואז יתן לבו כאלו עומד בשמים והפשיט גופו ואחר התשת החומר יחשוב כאלו עומד בב"ה ממש ומתפלל שם. נמצא ג' עניינים הם אחד להיות עיניו למטה לכוון הרוח א"י להתפלל נגדו ואח"כ שקבע לו מקום יפשיט חומרו כאלו עומד בשמים ואמר התשת חומרו יחשוב כאלו עומד למטה ומתפלל בב"ה. והשתא אתי שפיר לפירוש רבינו יונה במה שהקדים ואמר המתפלל צריך שיתן עינו למטה תחלה כי זה קאי על הכנת התפילה לכוון הרוחות ללד ארץ ישראל וב"ה וזה הוא תחלת הענין של התפלה. ויצדק אח"כ לבו למעלה כפי' רבינו יונה שיחשוב אז כאלו עומד בשמים להפשיט גופו מעל נשמתו ואחר כך לחשוב בלבו למטה כאלו עומד ומתפלל ממש בב"ה. ויתורץ לפי זה למה אמר המתפלל צריך שיתן עינו למטה ולבו למעלה וכולל הכל בחד בבא. ולא אמר ג"כ צריך שיתן לבו למעלה כמי שאמר צריך שיתן עינו למטה. אלא הוא הדבר אשר דברתי כי בא להורות שהאי ולבו למעלה דומיא דעינו למטה כי בעינו למטה אין שייכות רק למטה משא"כ בלבו יש לו לדעת מה למעלה ועם למטה כי בתחלה יתן לבו למעלה להפשיט חומרו ואח"כ למטה כאלו עומד בב"ה ומתפלל לכן כלל עין ולב בחד בבא לומר שהלב דומיא לעין בנדון זה שאח"כ יתן לבו למטה. לאפוקי באם היה אומר צריך שיתן לבו למעלה היתי אומר שמחולק הלב מהעין כמו שאין לעין שייכות למעלה גם אין ללב שייכות למטה. ולפי זה יהיה מתורץ תמיהא גדולה בדברי רב ישמעאל שאמר בשם אבא המתפלל צריך שיתן עינו למטה ש"מ שגם הוא דורש המקרא והיו עיני ולבי שם כל הימים. ובמקרא זה משמע שגם לבו צריך ליתן למטה וסותר המקרא נשא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים צריך לבו למעלה ולפי דברי אתי שפיר שלא סתרי אהדדי כי הלב צריך להיות למעלה ולמטה כדפרישית וחידוש יליף לן ר' ישמעאל שאמר בשם אבא המתפלל כו' כדי שיתקיימו שני מקראות ר"ל הפסוק והיו עיני ולבי וגו' והפסוק נשא לבבנו אל כפים וגו' צדקו שניהם יחדיו. כי מתחלה יתן עינו למטה לקבוע מקום ואח"כ יתן לבו למעלה להפשיט חומרו. ואח"כ חוזר ונותן לבו למטה כאלו עומד בב"ה ומתפלל ובזה יובן על נכון שאמר נפיק מילתא מבנייהו ר"ל מבין שניהם נפיק המילתא כי אחד הביא המקרא והיו עיני ולבי שם כל הימים. ואידך הביא הפסוק נשא לבבנו אל כפים וגו'. וקשה והלא המקראות סתרי אהדדי כמו שכתבתי. אלא על כרחך צריכת לומר שבמקראות האלה למקום אחד הולכים. ומה שקיצר בפסוק זה מפורש חבירו. כי לעולם העין למטה לקביעות מקום והלב למעלה להפשיט החומר ואח"כ חוזר למטה כאלו עומד בבה"מ ממש להתפלל. א"כ ניחא הוא שפיר דאמר ונפיק מילתא מבנייהו מאחר שכל אחד הביא פסוק אחד לעצמו. ומבין שני הכתובים שהביאו מוכח הכנה והנהגת התפלה ובזה מתורצים כל הספיקות והקושיות שהקשיתי יעיין המעיין וימצא דבר חדוש. ונמצא מצאנו שהתפלה דומה לקרבן מה קרבן ידמה עצמו כאלו הוא שחוט וכאלו הוא נשרף כמו שהארכתי לעיל כן התפילה צריך להפשיט חומרו מעל נשמתו*גמרא פרק אין עומדין לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות וכו' וכל הענין. ועל דרך זה יתבאר גמרא פרק אין עומדין (ברכות לא.) אמר ר' חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר (דניאל ו, יא) וכוין פתיחין ליה. יכול יתפלל אדם כל היום ת"ל וזמנין תלת וגו' יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל לקביל ירושלים. יכול יהא כללן בבת אחת כבר מפורש ע"י דוד (תהלים נה, יח) ערב ובוקר וצהרים. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש ע"י חנה שנאמר (שמואל א' א, יג) וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש ע"י שלמה (מלכים א' ח, כח) לשמוע אל הרינה ואל התפילה תחלה רינה ואחר כך תפילה ופירש"י זמנין תלת שחרית מנחה ערבית. יכול יהא כוללן כל ג' תפילות בשעה אחת. יכול ישאל צרכיו כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפלה. ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח ע"כ. וראוי לקשר כל הני יכול שמזכיר פה ועוד מה קשה ליה לאמר כן שהוצרך להביא מקראות. בשלמא יכול הראשון ביקש לתרץ יתורא דקרא של וזמנין תלת אמר יכול כלומר לאפוקי שלא תימא להתפלל כל היום כולו וקמל"ן קרא מה שאין כן כל אלו יכול שמקשה אחר כך לא נלמדיה מדניאל רק מחנה ודוד ושלמה אם כן הדרה קשיא לדוכתיה מה הוקשה ליה להקשות יכול ולהביא ראיה מפסוקים ונ"ל לקשר אותם בקשר אחד על דרך אחר והוא על דרך הגמרא פרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), אתמר ר' יוסי בר חנינא אמר תפלות אבות תקנום ריב"ל אמר תפילות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי בר חנינא וכו' ותניא כוותיה דריב"ל מ"מ אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של בין הערבים כו' ע"ש. והרי"ף מביא תניא כוותיה דריב"ל לפסק הלכה. ובזה יהיה מקושר הגמרא תחלה אמר יכול יתפלל כל היום ולומד מן דניאל וזמנין תלתא. ואחר שהודיע להתפלל ג' תפלות רצה להראות הברייתא שהתפלות הם נגד התמידין ולאפוקי מסברת האומר שהן נגד האבות ולכן מסיק יכול יתפלל לכל רוח שירצה ומביא המקרא ת"ל לקביל ירושלים ולאו דוקא ירושלים כי תפס לשון ראשון המוזכר בברייתא היה עומד בח"ל יכוון לבו נגד א"י. היה עומד בא"י יכוון לבו נגד ירושלים היה עומד בירושלים יכוון לבו נגד בה"מ וכתב רבינו יונה לאו דוקא א"י אלא כל מה שחשיב עד קדשי קדשים. וה"ה הכא מביא קרא לקביל ירושלים ולאו דוקא ירושלים רק שתפס מילתא חדא אלא ה"ה בה"מ וקדשי קדשים. רק כשעומד בח"ל צריך לכוון נגד א"י וירושלים ובה"מ וקדשי קדשים. אך באם עומד בא"י אין צריך לכוין לא"י שהרי הוא עומד בארץ ישראל רק לירושלים ובה"מ וקדשי הקדשים ה"ה כשעומד בירושלים יכוין נגד בה"מ וקדשי קדשים וה"ה הפסוק שמביא הכא לאו דווקא לקביל ירושלים דוקא רק שתפס מילתא חדא וכוונתו על ירושלים וב"ה וקדשי הקדשים ומזה ילמד על נכון למה יכוין לעולם לב"ה ולקדשי קדשים אלא בשביל שמביאין שם קרבנות וא"כ רמז בזה כמ"ד תפילות כנגד תמידין תקנום וביכול השלישי כוונתו להודיע באם תקשה מאי נפקא מינה אם התפלות כנגד אבות או כנגד תמידין לכן מגלה לנו ואמר שנפקא מינה הוא שכבר נלמוד מן דור ערב ובוקר וצהרים למה אלו זמנים. אי אמרת בשלמא נגד תמידין תקנום אתי שפיר שמתפללין ערב ובוקר וצהרים כי קרבן של שחר קרב עד ד' שעות לרבי יודא. ותמיד של בין הערבים עד פלג המנחה ואיברים ופדרים כל הלילה ואף למאן דאמר נגד אבות תקנום מביא גם כן תניא כוותיה. אברהם תיקן תפלת שחרית. יצחק תיקן תפלת מנחה. יעקב תיקן תפלת ערבית. ואם כן מאי אולמיה האי מהאי. יש לומר מ"מ לא ס"ל להאי ברייתא לומר שהתפלות הם נגד האבות מאחר שבפסוקים לא מפורש בהדיא תפלות של האבות כי בפסוק (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם איין מפורש בו לשון תפלה אך צריך עוד רמז אחר אין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל וגו' וגם בפסוק זה לא מוכח בהדיא שהתפלל פנחס. כי יש דורשים (סנהדרין פב, ב) שעשה פלילים עם קונו. וכן בפסוק (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לא נשמע בהדיא שהתפלל אך צריך לימוד מלימוד אחר וכן ויפגע (בראשית כח, יא) אין פגיעה אלא תפלה צריך לימוד ממקום אחר. מה שאין כן נגד תמידין א"ש שתיקן דוד ערב ובוקר וצהרים כי כן היו נקרבים התמידין אם כן מוכח שהתפלות נגד תמידין הן. ומאחר שהוכיח שקאי אליבא דמ"ד שהתפלות נגד תמידין חזר ואמר יכול ישמיע קולו בתפלתו כו' שנאמר (שמואל א' א, יג) וקולה לא ישמע. ביכול הזה בא לחזק הענין שהתפלות הם כנגד תמידין כי לולי זאת הייתי אומר יכול ישמיע קולו בתפלתו ומביא ראייה מחנה שנאמר וקולה לא ישמע וזה מוכח שתפלות נגד תמידין כי באמת מ"ט לא ישמיע הקול בתפלתו זה יובן על דרך גמרא דסוטה (לב, ב) אר"י בשם רשב"י מפני מה תקנו תפלה בלחש מפני שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ופירש"י לא קבע לשחיטה מקום בפני עצמו שלא יבינו שמביא חטאת ויתבייש. ולכן אמר יכול ישמיע קולו וכו' ולומד מחנה וקשה מהיכן למדה חנה שלא להשמיע קול התפלה אלא ודאי אין זה כי אם מאחר שהתפלות נגד הקרבנות לכן יהיה התפלה דומה לקרבן ממש מה קרבנות לא חילוק מקום בין חטאת לעולה כדי שלא יתבייש המקריב ה"ה בתפלה מטעם זה צריך להיות בלחש שלא ישמע אחר תפלתו של חבירו ויתבייש באם יתודה על פשעיו ואחר שמדמה התפלה לקרבנות בא לתרץ שלא יבוא לטעות ולדמות התפלה לקרבן בכל הצדדים דהיינו להקרבות חטאת ועולה כפירש"י פרשת תזריע (ויקרא יב, ח) אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודמת לעולם והטעם כי חטאת לצורך ישראל לכפר על חטא ועולה הוא דורון לצורך גבוה ואם כן מקריב תחלה צורך ישראל ואחר כך צורך גבוה ואיכא למטעי ולומר גם בתפלה לדמותה לקרבן ממש. לכן אמר יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כמו גבי קרבן שהביא מתחלה צורך ישראל ואחר כך צורך גבוה וקמשמע לן לשמוע אל הרנה וגו' וא"כ כל הני יכיל מקושרים ותמים יחדיו כי כל אחד מתרץ קושיא אחד שקשה בינו להראשון וכל חכם לב יעיין היטב וימצא מתורץ קצת דקדוקים של הר'ר יונה בהרי"ף ומאן דאמר שסבירא ליה תפלה נגד אבות הסכים למדרש רבה פרשת וירא בפסוק והנה ה' נצב עליו.*כוונת המדרש רבה פרשת וירא (סט, ב) על הפסוק (בראשית כח, יג) והנה יי' נצב עליו למ"ד שהתפלות נגד אבות ונחמד מאוד. רבי חנינא בשם רבי מנחם אמר (לפנינו הגירסא ר' חנינא ב"ר פנחס), שמונה עשר פעמים מזכיר האבות בתורה וכנגד כך קבעו חכמים י"ח ברכות בתפלה ואם יאמר לך אדם י"ט הם אמור לו והנה יי' נצב עליו לית הוא מן המנין ואם יאמר לך אדם שבע עשרה הם אמור לו (בראשית מח, טז) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק הוא מן המנין ופירוש בעל מתנות כהונה לית מן המנין שלא נאמר רק אברהם ויצחק ע"כ יקשה לי מלהבין למה לא אמר פסוק האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק לית הוא מן המנין כאשר גם שמה לא מזכיר רק אברהם ויצחק ואם הוא מן המנין קשה מאי אולמיה האי קרא מהאי קרא ביותר ראוי להבין שאמר ואם יאמר לך אדם י"ט הוא כו' והשיב והנה יי' נצב עליו לית הוא מן המנין וא"כ על כל פנים ישאירו י"ח ואיך יצדק לומר אחר כך ואם יאמר לך אדם י"ז הם להיכן פרח אחד מהם על כן נ"ל לפרש בודאי המקרא האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' הוא מן המנין כי מה שלא נכתב יעקב בהדיא הוא שהענין קאי על יעקב כמש"ה האלהים הרועה אותי וגו' והרי כמפורש שמו. רק הפסוק והנה י"י נצב עליו אין הטעם להוציא מן מנין מכח שלא הוזכר יעקב בהדיא רק טעם אחרינא אית בו שלא לצרפו במנין וזה כי בפר' גיד הנשה (חולין צא.) מסיק דכתי' (בראשית כח, י) ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום גו' והביאו רש"י בחומש וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שמה איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו כו' ע"ש א"כ היה יעקב כמתעצל וכמתרשל להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ולכן אין מהראוי לתקן ברכת התפלה במקום הזה מכח והנה ה' נצב עליו וגו' כדי שלא יהיה קצת סניגור לקטיגור לכן לא רצה המדרש להצטרף והנה ה' נצב עליו וגו' למנין י"ח והקושיא השנייה שהקשיתי על המדרש על שאמר ואם יאמר לך אדם י"ז הם אמור לו ויקרא בהם שמי מן המנין למה לא הביא הפסוק המוקדם בתורה (שם טו) האלהים אשר התהלכו אבותי וגו' הוא מן הענין. המנין הוא רבותינו ז"ל תקנו י"ח ברכות וגם תקנו להסמיך גאולה לתפלה על זה קאמר ואם יאמר י"ז הם והפסוק ויקרא בהם שמי ושם אבותי וגו' אין במספר ובמפקד י"ח ברכות רק יורה לנו לסמוך גאולה לתפלה. כי בפסוק זה כתב המלאך הגואל אותי וגו' המורה על גאולה על זה אמר אמור לו כי הוא מן המנין י"ח. וענין סמיכת גאולה לתפלה נלמד מן דוד ממקרא (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה וגו' וסמיך ליה יהיו לרצון וגו'. ה' צורי וגואלי וחכמת שלמה הקשה שם קשיא ומתרץ אותה ויש לי השגות ופירושים אחרים על זה וכעת אין להאריך. ומאחר שתפלות נגד קרבנות אמרתי לבאר*ענין נחמד על ירושלמי דר"ה פ"ב וביאור יפה מאי קמפלגי תלמוד ירושלמי. ירושלמי דר"ה פרק ב' (הלכה ה') רב חייא בר בא הוי קאים מצליה עאל רב כהנא וקם מצליה מן אחוריה מן דחסל רב חייא בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מעבר קומיה דרב כהנא אמ' ליה הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון א"ל רב אנא מדבית עלי וכתיב על בית עלי (שמואל א' ג, יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתפלה וצלי עלוי וזכה למיסב עד דאתעבדון טפרויה סימיקין כהדין דקה. ופירש המאמר נכנס רב כהנא ועמד להתפלל מאחוריו משהשלים רבי חייא תפלתו ישב לו שם שלא לעבור לפני רב כהנא שהיה מאריך בתפלת כשסיים רב כהנא א"ל כך אתם נוהגים אצליכם לצער גדולים א"ל מדבית עלי אנא והתפלל שיחיה והזקין עד שנעשו צרפניו אדומות כתינוק הזה. ובעל יפה מראה הקשה כיון דבזבח ובמנחה דייקא אינם מתכפרים אם כן בכל מצוה אחריתי יתכפר ומ"ש תפלה דקאמר רב כהנא משאר מצות דהוי להוט אחריה וכן קשה בתלמוד הבבלי (ר"ה יח.) רבא אמר בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל בדברי תורה מתכפר. ואביי אמר מתכפר בגמילות חסדים מאי שנא מאחרנייתא ותירוצו ע"ש וע"ק במאי פליגי הירושלמי והבבלי זה תפס התפלה וגם תפס דברי תורה וגמילות חסדים. ועוד קשה לי אריכות לשון הכין נהיגין גביכון וכו' ולמה לא אמר לו בלשון קצרה למה אתה מצער רבך. ואגב אפרש הפ' אלה הדברים*פי' על הדברים שדבר שמואל לעלי (שם) לכן נשבעתי וגו' וע"ד הגמ' בשבת פ' חבית. שדבר שמואל לעלי לכן נשבעתי לבית עלי וגו' (שמואל א' ג, יח) אמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. המפרשים דחקו לפרש האי ה' הוא בקצרה הל"ל הטוב בעיניו יעשה. ענין הקשי' של אריכת הלשוןה כי נהיגין גביכון וכו' יובן ע"ד הגמ' בשבת פרק חבית (שבת דף קמ"ו) (ע"ב), בי סדיא רב אסר ושמואל שרי ברכין כ"ע לא פליגי דשרי בקשין כ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי במיצעי. מאן דאסור מחזי כמשוי ומאן דשרי לא מחזי כמשוי. והא דרב לא בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. דרב איקלע לההוא אתרא דלא הוי ליה רווחא נפיק יתיב בכרמלית אייתו ליה כי סדיא לא יתיב מאן דחזי ס"ל משום דבי סדיא אסור ולא הוא דרב מכריז בי סדיא שרי ומשום כבוד רבותינו לא ישב עליו ומנו רב כהנא ורב אסי ופירש"י בי סדיא לבד שקורין פלטרין ועשויין לקפלן תחתיו במקום כר או כסת משום כבוד רבותינו שלא היה להם דבר לישב עליו ויושבין על הקרקע רב כהנא ורב אסי תלמידי חבירים היו לו אם כן הרי לך לפניך שרב כהנא תלמיד חבר היה לו והיה נהג בו כבוד. ומ"ה שפיר קאמר הכי נהיגין גביכון וכו' הרי אפילו בתלמיד חבר היו נוהגין כבוד מכל שכן היה לך לנהוג מורא וכבוד ברבך ולכן האריך בלישניה להראות גודל התמיה. אך הקושיא שנייה עדיין במקומה עומדת. כי השיב לו שהוא מבית עלי ורמז על התפלה שעל ידה יאריכו ימים וטעמו היה כי מצינו שם בפסוקים (שמואל א' ג, יב) ביום ההוא אקים אל עלי וגו' בעון אשר ידע כי מקללים הם בניו וגו' ולא כהה בם. ופשוטו הוא לא מיתה בהם וכתב ברד"ק אעפ"י שעלי אמר בהוכחתו לבניו אל בני כי לא טובה השמועה וגו' זה היה בזקנותו שלא היו יראים ממנו ותחילת עשות הרעה לא מיתה בהם ולכן נשבעתי אם יתכפר עון בית עלי וגו' ומזה לומד הירושלמי אף שנלקה עלי בעבור שלא הוכיח בניו בילדותם נענשו רמז שלא יתכפרו בזבח ומנחה אבל בדבר אחר יתכפרו. כי הוקשה לירושלמי מאי קמל"ן קרא שבזבח ומנחה לא נתכפרו כי מילתא זו תליא בסברא כי אין קטיגור נעשה סניגור כי עיקר ההוכחה היה במש"כ למה תבעטו בזבחי ומנחתי אשר צויתי מעון והכבד את בניך וגו' ואם היה כוונתו שמתכפרים במצוה אחרת מאי קמל"ן בזבח ומנחה לא מתכפרים כי זה מילתא דפשיטות' הוא שאין מתכפרים בזבח ומנחה אלא ודאי גם בשארי מצות לא מתכפרים. ומביא זבח ומנחה לדיוק להראות על זבח ומנחה שע"י ענין אחר מתכפרים וע"י התפלה מאחר שעלי נענש בזרעו מחמת שלא הוכיחם בנעוריהם רק לעת זקנתו הוכיחם ועל כל פנים התוכחה שהוכיחם בעת זקנתו עמדה לו לכפרה כי אין הקב"ה מקפח שכר ומצינו בתוכחתו לבניו (שמואל א' ב, כד) אמר אל בני לא טובה השמועה וגומר יחטא איש לאיש ופיללו אלהים אם לי"י יחטא איש מי יתפלל לו ולא שמעו אל אביהם כי חפץ ה' להמיתם ופירש הרד"ק ופללו לשון תפלה כלומר אם יחטא איש לבורא יתברך ויתפלל בעבורו שימחול לו ואם לא הוא בעצמו יתפלל וישוב מדרכו הרעה. וא"כ בתוכחתו שהוכיח לבניו הוכיחם מן עמוד התפלה שלא יועיל שיתפללו אחרים עבירו אם יחטא לי"י רק הוא בעצמו יתפלל וישיב על הרעה ואף שהם לא שמעו אל אביהם מכל מקום עלי שמר פי י"י ועשה את שלו והדין נותן לשלם מדה כנגד מדה בעביר שהתוכחה נגעה מכח ענין התפלה ולכן בתפלה נענים ומתכפרים מ"ה אמר צלי עלי וס"ל להירושלמי שכל המצו' לא הועיל לה' וזבח ומנחה פשיטא שלא יועיל להם כי אין קטיגור וכו' ומ"ה אמר בזבח ומנחה לדיוקא שבזבח ומנחה אינם מתכפרים על מה שלא הוכיחם בילדותם על זבח ומנחה אך בתפלה שהוכיחם בזקנותם מתכפרים וזה הוא מדה כנגד מדה. והגמרא דבבלי דסבירא ליה בתורה ובמגילות חסדים מתכפרים מאחר שהקב"ה נשבע בזבח ומנחה לא נתכפר השבועה אף שהעבודה היא עמוד מן ג' עמודים שעולם עומד עליהם מכל מקום לא יועיל מוכח אין קטיגור נעשה סניגור. הוא עמוד התורה ועמוד גמילות חסדים יועיל להם. וגם מוכח זה מדיוקא בזבח ומנחה לא מתכפרים כי איך צריך מיעוטא לזה כי אין קטיגור נעשה סניגור אלא להורות שבעמוד הקרבנות אינם מתכפרים הא בעמודים ושארי מצות אינן נקראים עמודים. והשתא אתי שפיר לירושלמי במה שאמר*פירוש נאה על הפסוק שאמר עלי י"י הטוב בעיניו יעשה ועל דרך מדרש רבה פרשת קרח טוב בגי' י"ז. עלי י"י הטוב בעיניו יעשה כפירוש בעל אילה שלוחה י"י שהוא מדת הרחמים כלומר אולי ירחם עלי ויבטל גזירה זו ממני כמו שהחכמים היו מבטלים הגזירות בתפילותיהם ותפס פי' הירושלמי הגם בזבח ומנחה אינם מתכפרים אבל מתכפרים בתפלה מאחר שהוכיחם בזקנותו על התפלה כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ופסוק זה מרומז התפלה שאמר ה' הטוב בעיניו יעשה ע"ד מדרש רבה פרשת קרח (יח, כא) קחו עמכם דברים וקח טוב (הושע יד, ג) מסיק שם טו"ב בגימטריא י"ז כנגד י"ז ברכות בתפלה הוציא משם את צמח כו' וברכת המינים ביבנה כו' הרי לך שמדרש דורש מלת טוב לחשבון י"ז המורה על התפלה לכן אמר עלי ה' בעל הרחמים הטו"ב בעיניו היא התפלה העולה במספר י"ז יעשה לי ולבניו לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר יתפללו לפניו לכפרת פשע ולמחילת עון. ובזה מתורץ קושיות בעל יפה מראה למה הזכיר הירושלמי תפלה יותר משארי מצות והבבלי הזכיר תלמוד תורה וגמילות חסדים יותר משארי מצות. כי לפי הירושלמי מדויק זה מכח שאמר בזבח ומנחה לא יכפר וזה מילתא דפשיטותא הוא כי אין קטיגור וכו' אלא להורות לנו שגם במצות אחרות אינם מתכפרים. ומזכיר זבח ומנחה לומר שבזבח ומנחה אינם מתכפרים מאחר שלא הוכיחם על זה בילדותו. אמנם על מה שהוכיחם בזקנותו היא התפלה כדפירשתי בזה הם מתכפרים. כי מחשבה טובה של עלי בתוכחתו שהוכיחם על זה הצטרף ה' למעשה הגם שבניו לא שמעו לתוכחתו. וגם הבבלי מדייק זה מכח שאמר בזבח ומנחה לא יכפר לומר בזבח ומנחה שהוא עמוד העבודה לא מתכפרים כי אין קטיגור וכו' אך בעמודים אחרים מתכפרים. ומה הם העמודים תורה וגמילות חסדים. כל חכם לב יבין וישכיל וימצא מבוקשו: