וכדי לסיים בששה עמודים האלה שדברנו עד כה אמרנו וענינו לפרש פ' שירת הים כאשר שמה נרמזים מענין העמודים האלה כדאיתא בספרי והובא בילקוט פרשת בשלח (רמז רנא) תמן תנינן שמעון הצדיק היה משירי אנשי כנסת הגדולה הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר' הונא בשם רבי אחא אומר עוברי הים פירשו אותו נחית בחסדך זה ג"י נהלת בעזך זה תורה עדיין היה העולם מתמוטט ואימתי מתבסס כשבאו אל נוה קדשך והיו מקריבים קרבנות ע"כ נבאר קצת פסוקים משירת הים ביד י"י הטובה עלינו. והנה קשה בפתח דבריו אז ישיר שני מלות דסתרי אהדדי ולא דמו להדדי כעוכלא לדנא כי מלת אז יורה על אותו עת ומלת ישיר מורה על העתיד כאשר רז"ל הרגישו בזה ואמרו (תנחומא בשלח י') אז שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתח"ה מן התורה. וע"ק ויאמרו לאמר למי אמרו כאשר בכל מקום מלת לאמר הוא לאחרים. וכאשר תנאים פליגי בזה במס' סוטה (לב, א) ר"ע דורש מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבור כקורין הלל רבי נחמיא אומר כקורין שמע. וא"כ גם עלינו חל חובת ביאור לבאר איזה דקדוקים ויתר הקושיות יתבאר ממילא רק נדקדק עוד קושיא אחת ויתורץ מיד מה מורה הכפל לשון וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים הל"ל מיד ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה זה שאמר שנית וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ועוד ראוי ליתן טוב טעם ודעת מה מורה לשונות כפולות זה אלי ואנוהו וכן אלהי אבי וארוממנהו הדורשי רשומות דורשים ואנוהו מלשון אני והוא כו' ואנו אין לנו אלא דברי הפשט. ומקודם אבאר מ"ר פרשת בשלח (כג, ב) אז ישיר משה הדא הוא דכתיב (תהלים קו, יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו אמר רבי אבהו אע"פ שכתב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם חזרו ולא האמינו שנאמר (תהלים קו, ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים מיד ויאמינו בה' ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה הה"ד אז ישיר משה ובנ"י אין אז אלא לשון אמנה שנאמר (בראשית לט, ה) ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וכתיב וכל יש לו נתן בידו הוי אומר ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו במדרש הזה יל"ד חדא למה העמיד רבי אבהו דבריו על פסוקי תהלים ולא על דברי המקרא הלא כתוב במקרא בפירוש (שמות יד, לא) וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' וגם קשה והלא כבר במצרים כתיב (שם ד, לא) ויאמן העם וע"כ צריכין אנו לתרץ שבתחלה ובסוף היה חזק ואמיץ באמונה שלמה ובאמצעי היתה רפיא בידם האמונה. אלא ודאי כוונת רבי אבהו היה שדהמע"ה היה המקשן והתרצן בעצמו כי קשה ליה למה כתיב בתורה ויאמינו בה' הלא כבר כתיב ויאמן העם ותירץ אבותינו לא השכילו במצרים והיתה האמונה רופפת בידם ואח"כ כשראו הנסים על הים חזרו לאמונה הקדומה ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ועוד הקשו המפרשים במה שאמר בזכות אמנה שרתה עליהם רוה"ק למה יחשב להם לזכות האמנה. אחרי שראו עין בעין הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה בימים ההם ובזמן ההוא וכי לא היה להם להאמין בה' על חסדיו המרובין. לבאר זה אקדים עוד מדרש פרשת בשלח (שם יב) ד"א אז ישיר הה"ד (תהלים מ, ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון מבור שאון זה מצרים מטיט היון מטיט ולבנים ויקם על סלע רגלי זה הים כונן אשורי שעברו ביבשה מיד ויתן בפי שיר חדש. גם המדרש הזה אומר דרשני מה חידש דהמע"ה בדבריו והלא זיל קרי ביה רב הוא שהלכו ישראל ביבשה תוך הים ואמרו שירה. הענין הוא אלו ב' מדרשים בקשו לתרץ ב' קושיות עצומות א' מלת אז ישיר מלת אז צריך ביאור ועוד ק' שמצינו במ"ר פרשת וירא (נו, ב) על פסוק (בראשית כב, ה) ונשתחוה ונשובה אליכם אמר רבי יצחק הכל בזכות השתחויה אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחויה. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה שנאמר (שם כד, א) ויאמן העם ויקדו וישתחוו. התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה (שמות ד, לא) וישתחוו מרחוק. חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר (שמ"א א, יט) וישתחו שם לה'. הגליות אין מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והשתחוו לה'. ב"ה לא נבנה אלא בזכות השתחויה (תהלים צט, ה) שנאמר רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו. המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר (תהלים צה, ו) בואו נשתחוה נכרעה נברכה וגו'. וא"כ הרי לך לפניך שכל הנעשה לישראל לא היה אלא בזכות השתחויה ומדוע כשהלכו ביבשה תוך הים למה לא כרעו והשתחוו לפני המקום ב"ה כדי שיועיל להם זכות של השתחויה להציל אותם מסערות הים אלא הענין הזה גילה לן המדרש בדבריו של דוד המלך ע"ה וזה חידש דוד המלך ע"ה בדברי חכמתו כי הוא רצה להפליג מגדולת וגבורת ה' שהמים היה לישראל לחומה כתיב ורצה לטבעם כדאיתא במדרש ששר של ים אמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז וכו' וע"פ הטבע היו ראויים לטבוע כמו המצריים ומחסדי ה' המרובים גער בים סוף ויוליכם בתהומות והצלתם לא נעשה בטבע כמי שמצינו ביבמות (קכא, א) תניא אמר ר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה א' שנשברה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו רבי עקיבא כשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה ואמרתי לו בני מי העלך ואמר לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לה ראשי כו' עד כמה גדולים דברי חז"ל מים שאין להם סוף אשתו אסורה כו' ואם כן מצינו לפעמים שנצול אדם מן הים ע"י שמנענע בראשו והרכין לגלי הים וזה גילה לן המדרש ויקם על סלע זה הים ר"ל מה שכונן אשורי שישראל היו נצולים מן הים לא היה מלך השתחותם והרכינו ראשיהם לגלי הים אדרבה הלכו בקומה זקופה כי ה' הוליך את הים ברוח קדים וישם אותו לחרבה מצד גזירותיו ב"ה וזהו ויקם על סלע רגלי שהקימני בקומה זקופה לא בכובד ובהכנעה ראש ועוד חידש לנו המד' ההשתנות שיר' הים משיר הבאר כי שירת הבאר נתנה לישראל תחלת מ' שנה ולא אמרו שיר' אלא לסוף מ' שנ' כפירש"י בפ' חקת (במדבר כא, יז) ושיר' הים אמרו מיד וזהו כונן אשורי ואמר המדרש מיד ויתן בפי שיר חדש וא"ש אז ישיר מיד בעת ההיא היו משוררים ומהללים לה' לאפוקי שירת הבאר לא היה כי אם לסוף מ' שנה. והשתא א'ש למה לא השתחוו ישראל בחרדת הים להקב"ה כי ישראל בקשו להגדיל הנס הגדול שעשה להם הקב"ה ולהודיע שהכל נעשה ברצון הקב"ה ע"י פקודיו וגזירותיו. לכן הלכו בקומה זקופה ולא השתחחו כלפי שכינה בעת ההיא פן יטעה הטועה ויאמר לאמר שהשתחוו לגלי הים בנענוע ראשם כאשר עשה ר"ע. ולא היה נס מפורסם שנעשה ע"י הקב"ה רק ע'פ הטבע באם מנענע אדם ראשו לגלי הים אז הוא שקט מזעפו. וכעין דרך זה ראיתי ליישב מדרש חזית שיר השירים (ד, ג) כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו אז ישיר ומדברך נאוה שמראין באצבע ואמרו זה אלי כו' באותו שעה התחיל משה משבחן כפלך הרימון רקתך הריקן שבכם מלאים מצות כרמון. וקשה למה משבחן באמירה זה אלי ואנווהו יותר מכל השבחות ותהלות שאמרו בשירה הלא רבים הם. וע"ק למה כינה אותן בשעה ההוא בשם ריקים ואמר כפלת הרמון רקתך. הענין הוא על דרך מארז"ל (מכילתא בשלח יד) ע"ז עברה עם ישראל בים שנאמר (זכריה י, יא) ועבר בים צרה. על זה אמר ומדברך נאוה שהיו מרמזין באצבע ואמרו זה אלי הקב"ה כי באם לא היו מרמזים באצבע ואמרו סתם זה אלי היה חלילה מקום לטעות שאמרו זה אלי לע"ז שהלכה עמהם ולכן היו מרמזים נגד השכינה. ובעבור זה שהיה עבודה זרה עמהם אע"פ שלבם היה לשמים ובכל זאת קרא אותם ריקים. וא"כ על נכון הוא למה לא כרעו והשתחחו בים כדי שלא יאמרו שהשתחחו לגלי הים ותהיה הצלתם בדרך הטבע רק ה' פעל כל זאת. ובזה שפיר מתורץ כל הדקדוקים שבפסוקים ובמדרש הראשון וע"ד גמרא דפסחים (קיח, ב) ואמת ה' לעולם דגים שבים אמרוהו כדרב הונא דאמר ר"ה ישראל באותו הדור מקטני אמנה היו וכדדריש רבה בר מרי מ"ד (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו א"ל אני נותן לו אחד ומחצה כו'. ועוד צריך לדעת מה שכתב המרדכי בסוף יבמות (סימן צב) בתשובת הר"ר אליעזר מורדין מדקאמר מים שאין להם סוף אסורה ולא אמר לעולם ש"מ שאין איסורה איסור עולם וכן נראה שתלו רבותינו הדבר על רבני הדור כו'. והאריך שמה במאוד להתיר אשה שנתעגנה ד' שנים שנטבע בעלה ב"מ וכו' ומיהו ה"ר אברהם כתב דקשה להתיר כו' ע"ש. וא"כ ע"פ שני הקדמות אלו יובנו הפסוקים תחלה אמר ויושע י"י ביום ההוא כוונתו שע"י שביום ההוא היו מקטני אמנה וזה גרם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים שאמר הקב"ה לשרו של ים פלוט אותם ליבשה ואחר כך אמר וירא ישראל את היד הגדולה זה ראייה אחרת שנתן מתנה לדגים שבים וחזר ונטלה מהם וא"כ עי"ז היה להעלות מורא על ראשם להרהר אחרי הבטחות הקב"ה שהבטיח אותם לתת להם את ארץ כנען פן ואולי יחזיר ויטול מהם כאשר נעשה לדגים שנתן להם מתנה וחזר ונטלה מהם ובאמת עבירה גדולה היא בהרהורי הדברים האלה כאשר אברהם אבינו ע"ה נענש על ככה באמרו במה אדע וגו' וא"כ היה להם לישראל להרהר אחרי מעשה אלהינו ובכל זאת לא הרהרו אחריו והאמינו בו ובהבטחתו לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ובמשה עבדו ובאמת גדולה אמנה זו היתה בהם. והנה הוקשה להפסוק למה באמת עשה י"י ככה ונתן פתחון פה ומקום לטעות ואם בשביל תערומת ישראל שלא יאמרו המצרים עולים מצד הב' של ים בעבור זה לא היה צריך לפלוט אותם ליבשה כי הלא לסוף ד' שנים ישתקעו שמם ויאבד זכרם כדעת רבי אליעזר מורדין וא"כ ממילא יתפרסם שכולם מתים ונטבעים תוך הים. עז"א אז ישיר בעת ההיא היו צריכין לשורר להקב"ה כי היו מקטני אמנה ולא היו חזקים באמונת י"י ובאם לא היה פולט אותם לא היתה אמונת' שלימה וחזקה כי אם לאחר ד' שנים לכן פלטן הים כדי שתהיה אמונתם שלמה לכן אז ישירו תהלות י"י מיד משא"כ בשירת הבאר לא היו צריכין לומר תכף. ובזה מסולק הקושיא במדרש מה שחשב לישראל האמונה לזכות וע"י האמנה זכו לרוח הקודש לאמר שירה וכי לא היה לישראל להאמין ע"י הנסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא הוא הדבר אשר דברתי מאחר שישראל ראו שהקב"ה נתן מתנה לדגים וחזר ונטלה מהם א"כ היה להם מקום להרהר פן ואולי יעשה גם להם בנתינת ארץ ואפי' הכי לא הרהרו אחרי המקום לכן משבחן הפסוק ויאמינו בי"י ומש"ה זכו לרוח הקודש. ובזה מתורץ גם הקושיא ראשונה על רבי אבהו למה העמיד דבריו על המקראות בתהלים ולא על המקרא' שבתורה כי בתורה לא מוכרח שלא האמינו באמצעית דילמא האמונה שהאמינו במצרים היה עדיין תקוע בלבם רק על השנותד בר פעמים שחזר ואמר ויאמינו בי"י הוא מחמת הסברא שראו שלקח הקב"ה המתנה שנתן לדגים והיה להם להרהר אחריו ולא עשו כן רק האמינו בי"י לכן הוכרח הפסוק להחזיר ולכתוב ויאמינו בי"י. משא"כ בתהלים מפורש בהדיא אבותינו לא השכילו מוכח מזה שנתבטל האמנה מהם באמצעית רק בקריעת ים סוף חזרו והאמינו לכן חזר הפסוק ואמר ויאמינו בי"י. ובזה הוא מרומז עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה אלהי אבי וארוממנהו ר"ל כי מה שלא השתחוו בים לא היה אלא כדי לקיים רוממו י"י אלהינו והשתחוו להר קדשו שהעיקר התרוממות לי"י אלהינו הוא השתחויה להר קדשו והשתחויה לא היה אפשר בים כדי שלא יאמרו שהשתחוו לגלי ים לכן אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ר"ל י"י היה לי לישועה להצלני מי"ם ולא היה בדרך הטבע לכן אלהי אבי וארוממנהו לבד בלא השתחויה ולא כמ"ש במקום אחר והשתחוו להר קדשו. ומה שהזכרתי שאברהם היה נענש על שאמר במה אדע יתבאר אגב הגמ' בברכות (ז, ב) אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר י"י אלהים במה אדע כי אירשנה אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר (דניאל ט, יז) ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך למען אדני למענך מיבעי ליה אלא למען אברהם שקראו אדון וקשה באמת למה לי נענה אלא בזכות אברהם ולא בזכות יצחק ויעקב וע"ק לפי מדרש רבה פרשת בראשית (יז, ד) בענין קריאת השמות שקרא אדם לכל הנבראים אמר הקב"ה ולי מה אתה קורא א"ל אדון מפני שאתה אדון על הבריות והנה נמצא שאדה"ר קרא להקב"ה אדון ולמה אר"י מיום שנברא העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון ודופק לומר שהגמרא ומדרש פליגי אהדדי. ועוד הקשו התוס' וא"ת אמאי לא מייתי קרא אדני אלהים מה תתן לי שהוא מוקדם בתורה וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדרן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכן צ"ל שהרי אברהם היה בן ע' שנים בברית בין הבתרים ואחר הדברים האלה נאמר לי אחר מלחמות מלכים ובמלחמות מלכים היה בן ע"ג שנים כוו' ע"ש ויראה לי לתרץ כל הקושיות על אופן זה ע"פ מה שמסיק בפסיקתא והובא בילקוט יהושע (רמז יד) והנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג, יא) ארשב"י כ"מ שנ' אדון עוקר דיורין ומכניס דיורין וזה בנין אב לכולן עוקר כנעניים ומכניס ישראל וכן הוא אומר (יט, ד) נאם האדון י"י צבאות אביר ישראל וגו' ואשיבה שופטיך וגו' וענין דרוש זה גילה לן אברהם במה שקרא להש"י אדון ע"ש שעוקר דיורין ומכניס דיורין וזה מרומז בפ' במה אדע כי אירשנה כי הבטיחו לתת לו את ארץ כנען לעקור הכנעניים ולהכניס ישראל ומאחר שגם דניאל ביקש על זה האר פניך על מקדשך השמם ר"ל שיעקור האומות ויכניס ישראל משום הכי קראו אדון וגילה לן ממי למד זה מן אברהם ואמר למען אדני למען אברהם שקראך אדני ובזה הוא מתורץ קושיות התוספת למה הביא קרא המאוחר ולא המוקדם בתורה כי בקרא המוקדם לא מוכח שמ"ה קרא להקב"ה אדני מחמת שעוקר דיורין ומכניס דיורין רק אגב אורחא הזכיר שם הזה משא"כ בפסוק שאמר שאח"כ יש קושי' בפ' שכתוב ויאמר אליו אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת ובתשובת אברהם כתיב ויאמר אדני אלהים במה אדע וק' היה לאברהם להזכיר השם המיוחד ב"ה אשר בו נגלה אליו י"י וכעין זה מצינו בפרשת וישלח (בראשית לב, י) גבי י"י האומר אלי ופירש"י שם ושם נגלית אלי בשם המיוחד וכו' בשלמא לעיל לא קשה אף שכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונזכר שם הויה כי זה לא דבר י"י הוא רק הפסוק סיפר לנו המעשה שדבור י"י היה אל אברהם ונוכל לומר שאברהם הזכיר שם אדון אגב אורחא בלא טעמא משא"כ לקמן כתיב ויאמר אליו אני י"י דיבר הקב"ה עמו פנים בפנים והזכיר שם ההויה. וא"כ קשה למה הזכיר אברהם בתשובתו שם אדני ולא השם המיוחד אלא גילה לנו שבקשתו היה על במה אדע כי אירשנה דהיינו לעקור הכנענים ולהכניס ישראל ומאחר שמפורש במקרא זה יותר מפסוק הראשון לכן הביא מקרא המאוחר ונכון הוא ונחזור לעניינינו לתרץ הכפולות במקרא ויאמרו לאמר. ואקדים מ"ש א"א מ"ו ז"ל בפרשת בשלח וז"ל יש לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת במה שארז"ל (מדרש הרנינו) אין גומרין הלל בשביעי של פסח אף שהוא י"ט משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה וכן ארז"ל (סנהדרין לט, ב) על (דה"ב כ, כא) בצאת החלוץ אמרו הודו לה' ולא כי טוב וק' על זה הלא כתוב (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה ומזוהר (ח"א קכא, ב) למדתי תירוץ דלא שייך רנה באבוד רשעים אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי אבל כשלא נתמלא סאתם רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל אין לומר שירה וזה"ש על אודות ישראל וכן כתיב מפני בנ"י כלומר בשביל ישראל עז"א מעשה ידי טבעו בים כלומר עדיין הם מעשי ידי שלא נתמלא סאתם רק על אודות ישראל הטבעתים בים ואתם אומרים שירה עכ"ל אבל יש ע' פנים לתורה ואנכי אענה גם חלקי ויתבאר ע"פ מדרש רבה (שמו"ר כג, ב) תשורי מראש אמנה (שה"ש ד, ח) עתידין שיאמרו ישראל שירה לע"ל והוא כפול לשון כי די היה באמרו עתידין או לעת"ל הענין הוא שמדת הדין שמיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להש"י אף שעדיין לא נתקיים ההבטחה כי זהו מצד האמונה שמאמין בי"י ומה שמרע"ה איחר מלומר שירה עד שנעשו המעשים בעצם זה היה בשביל שישראל עדיין לא היו באמונה חזקה הה"ד ויאמינו בי"י ובמשה עבדו אז ישיר משה וגו' ולא מקודם משעה שהבטיח הקב"ה שיבקע הים כן מצאתי תירוץ זה בספר ברכת אברהם בהקדמתו מה שגילה לו אליהו הנביא בחלומו כשנעשה לו נס בים ע"ש באריכות וע"ז אמרו רז"ל בחלק (סנהדרין צד, א) ביקש הקב"ה לעשות סנחרב גוג ומגוג וחזקיה מלך משיח אמרה מדת הדין רבש"ע ומה דוד מ"י ע"ה שאמר כמה שירות ותשבחות ולא עשיתו משיח וחזקיה שלא אמר לפניך שירה וכו' וקשה והלא כתיב (ישעיה לח, ט) מכתב לחזקיה אלא לפניך דייק כלומר שלא הקדים לו' שירה לפניך קודם שנעשה הדבר ובזה יתבאר תשורי מראש אמנה עתידין יאמרו ישראל שירה לעת"ל דהיינו על הנסים שיתבשרו עליהם יקדימו לשורר מיד קודם שיתקיים הדבר וזהו על לעתיד לבוא וזהו תשורי מראש אמנה כלומר תתחיל לשורר מראש דהיינו מקדם אשר נעשה ובזה מתורץ מה שהפקיד הקב"ה ואמר מעשה ידי טבעו בים כלומר לאחר שטבעו בים אתם רוצים לומר שירה ולא אמרתם מקודם מיד בשעת ההבטחה ע"כ דברי א"מ תשואת חן חן לדבריו ול"נ לפ' ג"כ על ב' אופנים הא' משד"ר רז"ל בפ' הניזקין (גיטין נו, ב) גבי מכב"י מי כמוך באלמי' כו' עמד עליו נחשול שבים לטבעו אמר אין כוחו אלא במים בא פרעה טבעו בים בא סיסרא טבעו בים אף הוא עומד עלי לטבעני במים אם גבור הוא יעלה עמי ליבשה כו' ועוד מסיק במ"ר פרשת בראשית (ד, ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני אמר הקב"ה הואיל המים הללו לקו בהן דור המבול דור הפלגה דור אנוש לפיכך אל יכתוב בהם כי טוב וטעמו נראה שעל ידי המים כביכול בא בפי הרשעים לאמר שאין כחו אלא במים וזהו גנאי לכבוד המקום ברוך הוא על זה נראה לי לדייק מעשה ידי טבעו בים בים דייק ואם כן פן יאמרו הרשעים כאלו אין כחי אלא במים חלילה ואתם רוצים לומר שירה הפן השני הוא ע"ד מ"ר פרשת תזריע (יד, ב) אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק (איוב לו, ג) אמר ר"ע הלשון הזה משמש בלשון שירה ולשון דבר לשון שירה על שבחן של ישראל ולשון דבר על מפלתן של רשעים והנה היו שבחן של ישראל שהלכו בתוך הים ביבשה ושמה היה מפלתן של מצרים וזהו אז ישיר משה ובנ"י את השירה על שבחן של ישראל ועל מפלתן של מצרים כתיב ויאמרו לאמר ר"ל לא אמרו שירה רק בדרך אמירה אמרו שבח וזהו ויאמרו לאמר וזהו מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה ר"ל השבת לא היה בדרך שירה רק בדרך אמירה בעלמא והנה הן לדברי אדוני אבי ז"ל והן לדברי ידוייק כל המאמר דהיינו מעשה ידי שלא נתמלא סאתם וכן טבעו בים וכן שירה המשכיל יבין וימצא דבר טוב ולפי שבים היה שבחן של ישראל ופורענותן של מצרים אמרתי לבאר מדרש רבה פרשת בשלח (כא, ו) ואתה הרם מטך (שמות יד, טז) אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא אתה אומר לי שארקע הים וכו' והרי אמרת (ירמיה ה, כב) אשר שמתי חול גבול לים והרי נשבעת שאין אתה קורעה לעולם א"ל הקדוש ברוך הוא לא קראת מתחלת התורה מה כתיב בה (בראשית א, יט) יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו כך התניתי בעמו מתחלה שאני קורעו שנאמר (שמות יד, כז) וישב הים לפנות ביקרר לאיתנו לתנאי הראשון וקשה מה מורה הב' לשונות לא קראת מה כתיב בה מה היה חסר המקרא באם היה אמר לא קראת בתורה יקוו לי המים. ועוד קשה למה הזכיר התנאי כששב הים לאיתנו ונקרע הים מקודם יותר נכון היה להזכיר התנאי בעת שיקרע הים וביותר ק' מה א"ל הקב"ה לא קראת בודאי אי הוי קרא הוי ידע ונ"ל לתרץ על ב' אופנים הפן הראשון משה רבינו ע"ה ידע שהקב"ה מקיים התנאי שלו ושבועתו וחשב בדעתו שלטובה מקיים הקדוש ב"ה השבועה ולא לרעה שיטבעו המצרים בים דומיא שמצינו מארז"ל (סנהדרין לז, ב) גבי פתחה הארץ את פיה לטובה וכו' ותמה מרע"ה אם יטבעו מצרים בים איה שבועתו אשר נשבע ועוד לך לדעת מה שמסיק במ"ר פרשת בראשית (ה, א) ויאמר אלהים יקוו המים ר"א ב"כ בשם רבי לוי יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם וכתב בעל מ"כ מדכתיב יקוו לשון כבד ולא כתיב ויקוו לשון קל פירושו יהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ובזה יומתק לא קראת מתחל' התורה יקוו המים מה כתיב בה ר"ל מה כתיב בה במלת יקוו שנכתב בלשון כבד למה כתוב כך אלא יורה על מה שהקב"ה עתיד לעשות בהם שיהיו נקוים לדור אנוש ודור הפלגה ומצרים א"כ היה התנאי שיקרע הים גם לרעה ולכן הזכיר התנאי גבי וישב הים לאיתנו כי כשחזרו המים היו נטבעים המצרים ולזה היה צריך תנאי משא"כ כשנקרע הים לא היה צריך לתנאי כי עדיין לא נטבעו המצרים וזהו רמז לנו הפסוק וינהגהו בכבודת בכבדות דייק מכח שנכתב יקוו המים בל' כבד להורות שיקרע הים לרעה למצרים.
הפן השני יתבאר ע"ד הגמרא בעירובין דף ל"א (ע"ב) על מתניתין השולח עירוכו ביד חש"ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ובגמ' מסיק דתניא נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו א"ז עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ה"ז עירוב וכו' ע"ש וכתבו התוס' שמה בד"ה כאן בע"ת. כאן בעירובי חצירות וקשה דבפ' בתרא דמעילה (כא, א) גבי שלח ביד חרש שוטה וקטן כו' ומשני עשאוהו כפיל וקוף אלמא אפי' לפיל וקוף הרי זה עירוב וכו' לכך נראה לפרש עירובין תחומין מאחר שסמכו אקרא תמירי ולא הימנוהו רבנן אם לא בעומד ורואהו וההיא דמעילה דנתנו לפיל ולקוף דהוי עירוב ומיירי נמי בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין נתנו לפיל ולקוף אין עירוב ולפך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע שסומך עליהם כו' ע"ש א"כ הרי לך לפניך שיש חילוק בין הלשונות לקוף או על הקוף כי מלת לפיל יורה יותר על הדביקות בו שסומך עליו מן על הפיל שאינו מורה על הדביקות וסמיכות שסומך עליו רק מניח עליו והוא הולך לפי תומו בלא כוונה ורצון וכן הוא בענין ריאת הים כי מצינו במ"ר פרשת קרח (יח, כב) גבי ויסך בדלתים ים וגו' (איוב לח, ח), א"ל הים א"כ יתערבו מימי המתוקים עם מימי מלוחין א"ל לא יש כל א' אוצר בפ"ע שנאמר (תהלים לג, ז) באוצרות תהומות א"ת שזה תימא גדולה שאין מתערבין כל מימי הים הרי פרצוף שברא הקב"ה מלא הסיד יש בו כמה מעיינות ואין מתערבין וע"ז מי עינים מלוחים מי אזנים שמני' כו' וכן האריך במ"ר פרשת בראשית (ד, ה) א"ר יונה אל תתמה הדין ירדנא עבר בימא ולא נתערב מעשה ניסים יש בדבר כו' ואלו מהלכין כמה שנים ואין מתערבין ויראה לי הטעם דכ"ז מורה על קריעת הים מש"ה לא היו מתערבין עד שיהיו אחד באחד יגשו יחדיו ויהיו לאחדים ע"ד שמצינו לשונות בתלמוד כל העומד לנקוב כנקוב דמי (ב"ק עו, ב) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכאלה רבים. וה"ד בנ"ד משום שהמים עומדים שיהיו נקרעים כמשה"כ (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים ולכן מתחלה לא היו דבוקים ממש בדבוק גמור וזה יורה ל' המקרא יקוו המים אל מקום אחד למקום אחד הל"ל אלא מלת למקום א' מורה יותר על האחדות והדבקות מן מלת אל מקום שאינו שמורה כ"כ על הדבקות דומיא דדיוק התוספת לעיל ועל פיל. והשיב לו הקב"ה לא כך קראת מתחלת התורה מה כתיב בה יקוו המים אל מקום אחד ולמה לא כתיב למקום אחד אלא יורה שלא יהיו מדובקים יחד ממש מכח שלבסוף יקרעו לכמה גזרים. והשתא א"ש במש"ה וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון מאחר כשחזרו למקומם היו ג"כ בדרך הראשון ולא שהיו מדובקים ממש רק כל א' יש לו אוצר כמקדם ואפ"ה לא הרהר שר הים רק הלכו לאיתנו לתנאו הראשון. או נוכל לתרץ האי ויאמרו לאמר ע"ד מדרש (תנחומא בשלח י) אז ישיר שר לא נאמר אלא ישיר רמז לתחיית המתים מן התורה ובאמת ראוי ליתן טוב טעם ודעת מה עניינו של תחיית המתים פה. והקרוב אלי דמסיק במ"ר פרשת בשלח (כג, ז) כיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה א"ל הקב"ה יקדמו בני תחלה וכו' וכן דוד אומר (תהלים סח, כו) קדמו שרים אחר נוגנים קדמו שרים אלו ישראל אחר נוגנים אלו מלאכים ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא שמפני שבו"ד הם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם אבל אתם כל זמן שמבקשים חיים וקיימים ע"כ וזהו ענין הברייתא שלימה בפרשת גיד הנשה (חולין צא, ב) גבי חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת מלאכים מזכירין אחר ג' תיבות וישראל מוכירין אחר שתי תיבות כו' ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחלה למטה שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר והדר יריעו בני אלהים. ועכשיו גבי שירת הים היו מצטערים ישראל שאין הקב"ה מקדים שירתן בשביל חיבתן רק בשביל פן ימותו. מ"ה רמז להם ענין תחיית המתים ואמר אז ישיר שישירו ישראל לעתיד לבוא השירה הזאת ובזה מוכח לישראל שחיבתן גרם שיקדמו לומר שירה ולא מפני אימת מות דאל"כ גבי תח"ה לא שייך זה כי לא ימותו עוד ובכל זאת יקדימו לומר שירה א"כ מוכח שמאהבת ה' אותם ומחיבתן נתן להם הכבוד הזה. ועד"ז נראה לפרש מ"ר פ' בראשית (ח, י) א"ר הושעיא בשעה שברא הקב"ה את האדם התחתון טעו בו מה"ש ובקשו לומר לפניו קדוש וכו' משל למלך ואפרכוס וכו' מה עשה המלך דחפו חוץ לקרונין וכו' כך בשעה שברא הקב"קה את האדם טעו בו מ"ה ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם הה"ד (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם כו' כי במה נחשב הוא וקשה וכי לא ידעו המלאכים שברא הקב"ה האדם מן האדמה קרוץ מחומר ואיך עלה על דעתם לומר קדוש לפניו. לכן נראה לי לפרש באופן זה כי המלאכים נבראו ביום ב' ואם כן היו משוררים לפני הקב"ה טרם אשר יצר את האדם בכל עת שרצו ואחרי כשברא אלהים את אדם הראשון ביום ו' לא ידעו המלאכים להזהר ורצו ג"כ לומר שירה לפניו ר"ל לפני האדם קודם שישורר האדם וישבח לבוראו ורצו המלאכים לומר קדוש לפני האדם טרם שיאמכ האדם קדוש מה עשה הקב"ה הפיל תרדמה על האדם והראה למלאכים בזה שיש לבני אדם לומר שירה לפני המלאכים פן ימותו ויטרף להם הזמן כדאיתא בגמ' (ברכות נז, ב) שינה אחד מששים במיתה ולכן ראוי שבני אדם יהיה להם הקדימה לומר קדוש אמנם תנחומין של הבל היא זו למלאכים כי באמת אין זה הטעם האמתי רק מאהבת ה' את עמו ישראל היה מזכה אותם בדין קדימה לאמר שירה בפני המלאכים א"כ עין בעין יראה שמפני חיבה יתירה שנודעת להם לישראל הקדים אותם בפני המלאכים לאמר קדוש וברוך לאל ברוך. ואמר אח"כ זה אלי ואנוהי אלהי אבי וארוממנהו פירש"י אונקלוס תרגם לשון נוה דהיינו לבנות בית המקדש ד"א ואנוהו לשון נוי אספר נויו ושבחו כגון (שה"ש ה, ט) מה מה דודך מדוד ועל אלהי אבי וארוממנהו פירש"י לא אני תחלת הקדושה מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי מימי אבותי עד כאן. הדברים הללו צריכין ביאור ויתבאר ע"ד מה שמסיק במכילתא (טו, ג) זה אלי ואנויהו רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות בוראו אלא התנאה לפניו במצות ציצית נאה טלית נאה וכו' וכבר ידעת מ"ר פרשת לך לך (מג, ט) ר' ברכיה ור' חלבו ור' אמי בשם ר'א אמרו אמר משה בלשון שאמר אבא שירה (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' בו בלשון אני אומר שירה אלהי אבי וארוממנהו וזהו כוונת רש"י לא אני תחלת הקדושה ר"ל לא אני המתחיל לברך את ה' ולקדשו כי אלהי אבי וארוממנהו ר"ל אביה היה תחלה לרומם אלהינו וממנו ראיתי וכן עשיתי ומאי נפקא לן מזה הפירוש דבר גדיל ייוצא לנו מזה שלא תימא שפירושו של זה אלי ואנוהו להנות הקב"ה כי קשה קושיות רבי ישמעאל וכי אפשר ליפות הקב"ה ולכן גילה לן המדרש זה נמשך מן שאמר הרימותי ידי וכו' ומה כתיב שם (בראשית יד, כג) אם אקח מחוט עד שרוך נעל וארז"ל (חולין פט, א) משם זכה לציצית ותפילין א"כ מזה נלמד שהאי ואנוהו לאו פירושו להנות הקב"ה חלילה אלא להתנאה לפניו במצות נאות ציצית תפילין וכדומה או נוכל לפרש כוונת רש"י באמרו לא אני תחילת הקדושה והוא מה שמסיק במדרש (ילקוט יתרו רמז רפו) כשבא הקב"ה ליתן התורה הלך לבני עשו תחלה א"ל מקבלים אתם התורה א"ל מה כתיב בה לא תרצח וזהו ברכת אבי (בראשית כז, מ) על חרבך תחיה כו'. הלך אל בני עמון ומואב א"ל מה כתיב בה לא תנאף כל עצמן של ערוה הם כו'. הלך לישמעאל א"ל מה כתיב בה לא תגנוב כל עצמן לסטים הם וכו'. וכן כל האומות ופקח עיניך וראה מה שהביא הילקוט פרשת יתרו (רמז רעו) מדרש אבכיר (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ראוי היה לומר נשמע ונעשה אלא אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא שמענו קיימין אנכי קייים יעקב שנאמר (בראשית לה, ב) הסירו אלהי נכר לא תשא קיים אברהם שנאמר (בראשית יד, כב) הרימותי ידי וגו' זכור קיים יוסף שנאמר (בראשית מג, טז) וטבוח טבח והכן כבד קיים יצחק כשנעקד ע"ג המזבח לא תרצח קיים (שם לו, כו) יהודה מה בצע כי נהרוג לא תנאף קיים יוסף באשת פוטיפרע לא תענה קיים אברהם שהעיד על כל באי עולם שאתה רבון כל המעשים וכלל העולה מהשני מדרשים הללו שאומות העולם לא רצו לקבל התורה מכח שברכת אבותיהם הוא שלא יחזיקו במצות כמו ועל חרבך תחיה משא"כ ישראל הלכו בעקבות אבותיהם וקבלו עליהם מצוותם לכן אמרו אבותינו קיימו המצות טרם ששמעו התורה גם אנחנו נעשה התורה ואח"כ נשמע וזהו שפירש"י (שמות טו, ב) לא אני תחלת הקדושה רק אבותינו קיימום ולכן עלינו לקבל התורה וכפי המדרש עזי וזמרת יה אין עזי אלא לשון תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ונמצא תני סיפא לאגלוייא דרישא. ואמר ה' איש מלחמה ה' שמו הוא ע"ד המדרש אין גבורתו של מלך בשר ודם כהקב"ה מלך בשר ודם כשהוא יוצא למלחמה יוצא באוכלסין הרבה וכשהוא יוצא לשלום באנשים מועטים ברם יחידו של עולם יוצא למלחמה יחיד שנאמר ה' איש מלחמה וכשיוצא לשלום כתיב (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים כו' וכבר ידעת המדרש (ויקרא רבה כד, ב) על (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח כשנותן הקב"ה מתנה לאדם אז הוא בעצמו ובכבודו נותן אותה בלא שום עצה מן המלאכים משא"כ כשירצה לקחת דבר מאדם אז הוא ממליך בבית דינו הנרמז במלת וה' שהוא ובית דינו וזהו רמז הפסוק ה' איש מלחמה כשיצא למלחמה אז ה' שמו ר"ל הולך יחידי ולא בכנוי הוי"ו. ואמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים הנה מה בשירה העמידו העיקר תחלה ואח"כ הטפל. והוא ע"ד פרשת וארא בפסוק (שמות ו, ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו' וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וידבר משה כן אל בני ישראל וק 'מלת כן למה לי ואי כוונתו שלא שינה מאמר האל יתברך קשה מהיכא תיתי שעבד נאמן של הש"י כמרע"ה ישנה דבר ממצות הקב"ה ונראה לי לתרץ על ב' אופנים הפן הא' ע"ד מה שמביא גיסי המרומם כמהר"ר פייבל ז"ל בפירוש התרגום יונתן שלו מה שהעתיק מרש"י של חומש א"א מורי זצ"ל בפסוק (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה אהיה בצרה זו אשר אהיה בצרה אחרת אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע דיו לצרה בשעתה מיד כתיב כה תאמר אהיה שלחני והקשה א"מ ז"ל וכי החכים מרע"ה יותר מבוראו ותירץ שמשה לא הבין דברי הקב"ה כי לו לבדו אמר הקב"ה אהיה אשר אהיה והוא הבין שהקב"ה אמר לו את זאת לאמר לישראל ושאל להקב"ה דיו וכו' השיב לו הקב"ה לא הבתני כה תאמר לבני ישראל אהיה וכו' פעם אחת כי לך לבדך אמרתי ב"פ עכ"ל וכן הוא בנדון דידן המדרשים הד' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי נגד ד' כוסות ויש דורשים נגד ד' גלייות וכאשר שמע מרע"ה ד' לשונות אלו הרומזים על ארבע מלכיות היה לו לומר להקב"ה רבש"ע איך אומר לישראל ארבע לשונות המרמזים של ד' גליות דיו לצרה בשעתה ובכל זאת לא שינה משה רבינו עליו השלום ודיבר כן אל בני ישראל. הפן השני. ואגב יתורץ קושיא עצומה בפתיחת הפסוקים לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם מתחת סבלות וגו' וגאלתי וגו' ולקחת וגו' הא תו ל"ל וידעתם כי אני י"י המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים השנות הדבר פעמים ל"ל. ויראה ליישב על פי מה שכתב הזוהר פרשת וארא (כד, ב) ע"פ (שמות ו, ו) לכן אמור לבנ"י וגו' ר' יודא אומר האיק רא איפכא הוא דכתיב והוצאתי אתכם בקדמייתא ולבתר והצלתי וגאלתי ועקרא דכולה בקדמייתא בעי לבשרא לון בשבחא דכולא בקדמייתה א"ר יוסי והא שבחא דכולא הוא דכתיב ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים אמר לי לבתרא אלא בההוא ומנא לית להו שבחא אלא יציאה דחשיבו דלא יפקון מעבדותיהן לעלמא בגין דהוו תמן כל אסירין דהוו בנייהו מקשרי לון בקשרא דחרשא ולא יכולו למיפק מנהון לעלמין ובגין כך דחביב עלייהו מכולהו אתחשבו ביה ברישא ע"כ והנה בדומה לזוהר דרש בגמרא (קידושין לא, א) גבי (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת וכו' אטו סוף דבריו אינם אמת חלילה וכו' ומשני בתחלה היו אומרים לכבוד עצמו הוא דורש וכו' ועפ"ז אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבני ישראל והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והכפיל דבריו ואמר וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מזה תבינו ותשכילו במה שפתחתי תחלה ואמרתי השייך לכם ולא לי ואח"כ חזרתי ואמרתי וידעתם כי אני ה' המוציא וגו' בזה תדעון שלכן בחרתי תחלה בוהוצאתי אתכם כי הוא חביב עליכם ביותר שעל שיצאתם מתחת יד מרות מצרים אשר לא יצא אסיר משם והשתא א"ש כאשר שמע מרע"ה אלו ד' לשונות אז ידע שהיה לו להקדים הפסוק ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ולא עשה כן אלא וידבר משה כן אל בנ"י מלמד שלא שינה. והנה בשירה הקדימו המוקדם באמרם תחלה עזי וזמרת שיה זה אלי ואנוהי ואח"כ אמרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים הזכירו תחלה משבחו של הקב"ה ואח"כ מהטובה הנמשך להם ואמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים ופסוק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב פרש"י מה שא"א לאדם לעשות שתי מלאכות כא' ביד א' ואביא ראיה לרש"י מהא דכתב הזוהר פרשת בא (לו) תנא רבי חזקיה כתיב (ישעיה יט, כב) ונגף הצרים נגוף ורפא נגוף למצרים ורפא לישראל ותנא באותו שעה שנגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל והן הן הדברים של פירש"י ימינך ה' נאדרי באותו ימין תרעץ אויב. והנה מצאתי בסידור של המקובל הגאון כמהר"ר הירץ זצ"ל ירה אותיות רמה בא"ת ב"ש, ואתן טעם לשבח מה ענין לשון א"ת ת"ש פה. הענין, כי בגמרא פרק הבונה (שבת קד, א) דורש א"ת ב"ש חד מלה על שני הפכים בנושא אחד, א"ת ב"ש אותי תאב אתאוה לו, ב"ש בי לא חשק שמי יחול עליו, ג"ר גופו טימא ארחם עליו, ד"ק דלתותי נעל קרנוהי לא אגדע, עד כאן מדת רשעים, אבל מדת צדיקים א"ת ב"ש אתה בוש, ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף אם אתה עושה כן גור בדוק חציצה הוי בינך ובין אף ז"ע ח"ס ]ט"ן[ אין אתם מזדעזעין מן השטן, והנה נראה שאלפא ביתא של א"ת ב"ש נדרש לרעה ולטובה, ומשום הכי הזכיר ירה ובא"ת ב"ש הוא רמה לשון התרוממות להורות שימין י"י נאדרי בכח מה שעושה לצדיקים אותה ימין בעמצה תרעץ איוב כדפרישית, לחזק הענין שמדת הרחמנות לישראל נהפך למצרים למדת הדין יובן הפסוק נצבו כמו נד קפאו תהומות על פי מה שכתב איש האלהי האר"י ז"ל למעלה (שמות טו, א) אמר רמה ועתה (שם ד) אמר ירה ופירש (שם יד, ז) ויקח שש מאות רכב בחור כי רומז על מרכבוות פרעה של מעלה סטרא אחרא כי את זה לעומת זה עשה אלהים, לרמז בכאן על שם ע"ב שבו רי"ו אותיות, והוא יוצא מפסוק ויסע ויבא ויט, והשמות ע"ב תיבות כל תיבה ג' אותיות הרי רי"ו, לרמוז בכאן במרכבות פרעה שהיא מבחוץ לעומת זה כי קח שש מאות רכב כלומר מתיבת רכב קח שש נשאר רי"ו כמנין בחו"ר עולה גם כן רי"ו ושלישים על כולו כי רי"ו משולש בתיבות דהיינו ע"ב שמות וכל אחד בו שלשה אותיות, מה עשה הקב"ה ויסר אופן מרכבותיו רומז על אופן פרעה של מעלה מלשון אופנים, והנה האופן נמנה לאחד כמו שנאמר (יחזקאל א, טו) והנה אופן אחד בארץ, ובהסיר א' מן רי"ו נשאר יר"ה וזהו מרכבות פרעה וחילו ירה בים חילו למטה מרכבתו למעלה ואז מבחר שלישיו טבעו בים סוף, והענין בהסרת אופן אחד היינו מקום אחיזת מרכבתו כי יש לה אחיזה בקדושה שמשם נשתלשלת מרכבתו ובהסרת אחיזה זו אזי הכל ירה יירה, ועל זה פירש אדוני אבי ז"ל הפסוק נצבו כמו נ"ד כי יש רמז מה שכתבו המקובלים בענין אותיות שם אדנ"י אל"ף יו"ד רומזים על רחמים כי רומזים לאהי"ה יהו"ה דהיינו האל"ף אהי"ה יו"ד יהו"ה נשאר ד"ן הם אותיות דין, ועל זה רמז הכתוב דן אנכי ודן זה הוא נ"ד הנזכר, ועל זה בא הכתוב קפאו תהומות כי מצינו באותיות דרבי עקיבא קו"ף זה שמו של הקב"ה כי יהו"ה עולה קו"ף דהיינו י' פעמים י' ה' פעמים ה' ו' פעמים ו' ה' פעמים ה' עולה למספר קפ"ו כמנין מקום, לכן נקרא הקב"ה מקום, וכשתקח אחד שהוסר מן רי"ו ונעשה ממנו ירה כמו שכתבתי למעלה תקח הא' ותשים אותו בתוך קו"ף אזי נעשה קפאו, אבל בענין הקדושה כתיב (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקו"ם אח"ד, הרי אחד נסמך למקום והם מימי החסד והרחמים. ואחר כך אמר, אמר איוב ארדוף, ויתורץ על פי המדרש (שוח"ט יח) על הפסוק (תהלים יח, ט) יקדמוני ביום אדי מאן דאמר זה פרעה שנאמר (שמות טו, ט) אמר אויב ארדוף ומאן דאמר זה עמלק כו', וקשה בשלמא עמלק יובן כפירוש רש"י על אשר קרך בדרך כי היה הראשון המקרר אמבטי רותחת, ולכן שייך לומר עליו יקדמוני, אמנם פרעה ממי הקדים, ויראה לי דקשה ליה בפסוק שאומר אמר איוב ארדוף אשיג אחלק מלת אשיג למה לי, כי פשיטא כשיחלק השלל בודאי ישיג אותם, ויתבאר על דרך הגמרא דעבודה זרה (כה, ב) והובא בטור יורה דעה (סימן קנג) ישראל שנטפל לו גוי בדרך טופלו לימינו כו' עד שאל לו להיכן הוא הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו דכתיב (בראשית לג, יד) עד אבוא אל אדוני שעירה וכתיב (שם יז) ויעקב נסע סכותה וזהו ומז פרעה באמרו ארדוף אשיג אחלק מיד כשאשיגנו אחלק השלל הגם שירחיב דרכו לא אשמע לו ליתן לו הרחבה, וזה יקדמוני זה פרעה כי אף באם אמרתי לו להרחיב דרכי לא היה שומע לי. או יתורץ על דרך המדרש פרעה הקדים עצמו והלך בראש כל חילו ולא כדרך שארי המלכים המאחרים לצאת, לכן אמר יקדמוני זה פרעה שהקדים עצמו ובמכילתא (טו, ז) מסיק אמר אויב ארדוף זהו תחלת הפרשה ומפני מה כתובה כאן לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה. מרגלא בפומיה דאבי מורי ז"ל אין מוקדם ומאוחר רוצה לומר אין לומר מוקדם ומאוחר בתורה כי היא כתובה על הסדר, אך בכל מקום צריך ליתן טעם ודעת ולתרץ הקושיא. ולבאר הענין צריך אתה לדעת מה שמסיק אחר כך במכילתא (שם) ארדוף נרדוף נשיג נחלק שלל אין כתיב כאן אלא ארדוף אשיג אחלק מורדף אני מהם מסולק אני מהם, ואגב יהיה מובן מה שמסיק כיון שראו פרעה וחילו על הים אמרו מי כמוך באלים ה' וגו', וקשה מה רבותייהו דישראל שאמרו מי כמוך אחר שראו הנסים והנפלאות שעשה להם הקדוש ב"ה, ויראה דאמרינן פרק חלק (סנהדרין צד, א) על פסוק (מל"ב יט, כג) ביד מלאכיך חרפת, תנא משום רבי יהושע בן רחה פרעה שחירף בעצמו לפני הקב"ה ואמר מי ה' הקב"ה פרע בעצמו דכתיב (שמות יד, כז) וינער ה' את מצרים, סנחריב חשירף על ידי שליח שנאמר ביד מלאכיך חרפת, נפרע על ידי שליח שנאמר (מל"ב יט, לה) ויצא מלאך ה', וענין זה רמזו ישראל בשירה מה שפתחו זה אלי וגו' ימינך ה' וגו', ובזה נתנו טעם למה היה על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו ופתחו וענו ואמרו אמר אויב ארדוף אשיג אחלק בלשון יחיד שהוא בעצמו מרד באלהים ולא על ידי שליח, ומשום הכי כתיב נשפת ברוחך כסמו ים, הקב"ה בעצמו, וכן מה ששבחו ה' ואמרו מי כמוך באלים היפך מה שאמר פרעה מי י"י, בשבח הזאת באו לרמז שפרעה חירך בעצמו כלפי הקב"ה והקב"ה פרע בעצמו. ובפסוק מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש, קשה למה מזכיר נאדר אצל בקודש אבאר על דרך הירושלמי דפאה (א, א) מה שהבאתי לעיל תני רבי ישמעל זה אלי ואנוהו וכי אפשר לאדם לנוות את בוראו אלא אנוה לפניו במצות סוכה נאה שופר נאה טלית נאה, אבא שאול אומר אדמה לו מה הוא רחום כו' מה הוא חנון כו' אך אתה חנון ורחום, ועל דרך זה נראה לי פירוש פסוק (תהלים לג, א) רננו צדיקים בי"י לישרים נאוה תהלה, רוצה לומר האי נאוה לא יהיה לי"י כי קשה וכי יוכל אדם לנוות את בוראו אלא לישרים הוא הנאוה תהלה. והנה בעל יפה מראה הקשה וזה לשונו, תימה ולמה לא מקשים גבי אלהי אבי וארוממנהו וכי פשר להתרומם האל דרוך הוא, אלא על כרחך צריכים לומר אספר רוממותו וגדולתו כמו הבו גודל לאלהינו ואגדלנו בתורה, ואם כן גבי ואנוהו גם כן יש לומר אספר נויו ותפארתו וצריך עיון, עד כאן לשונו. ולי נראה ליישב הקושיא כהוגן, וצריך אני להקדים הספרי (לג, כו) והובא בילקוט פרשת וזאת הברכה (רמז תתקסג) ישראל אומרים (דברים לג, כו) אין כאל ישורון ורוח הודש אומרת גם כן לישראל ישורון ישראל, ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת (דברים לג, כט) אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים (דברים יד) שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ורוח הקודש אומרת (דה"ב יז, כא) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ישראל אומרים זה אלי ואנוהו ורוח הקודש אומרת (ישעיה יג, כא) עם זו יצרתי לי כו' עיין שם. ועוד דע מה שמסיק במכילתא פרשת בשלח (טו, י) רבי יוסי אומר אלו היו ישראל אומרים על הים י"י מלך לא היה אומה ולשון שולטת בהם אלא אמרו (שמות טו, יח) י"י ימלוך לעתיד לבוא כו' עיין שם. ועל פי זה יתורץ הירושלמי הנ"ל כי על סיפא דקרא וארוממנהו לא רצה להקשות כי שה וכי אפשר לרומם את בוראו ושמא באמת לא דברו כהוגן כאשר מלת וארוממנהו משמע גם לעתיד ולא יפה דברו כמו שלא דברו כהוגן באמרם י"י ימלוך, מה שאין כן על זה אלי ואנוהו קשה שפיר וכי אפשר להנוות את בוראו, ואין לתרץ שדברו שלא כהוגן כי מוכח שדברו כהוגן מאחר שהשם יתברך הסכים על דבריהם ואמר גם בלשונם עם זו יצרתי לי לכן שפיר קשה וכי אפשר להנווות וכו', ודוק ונכון הוא. ועל דרך יובן שפיר מי כמוך באלים באה התשובה מהקדוש ב"ה אשריך ישראל מי כמוך, מה שאין כן בקדושה מצינו קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי הראה הקב"ה שאין דומים ישראל כלפי שמים ולזה אמרו מי כמוך נאדר בקודש אין קדוש ואדיר כמוך כאשר אין דומה לך, ואגב יובן הספרא בפרשת קדושים (יט, א) קדושים תהיו אם דשתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לא קדשתם אותי איני מקודש תלמוד לומר כי קדוש אני מכל מקום, וספר חן טוב הביא ספרי ספרא זה ותמה במאוד היאך התחיל האי או אינו לומר כך, עיין פירושו שמה, והקרוב אלי לומר דהכי פירושו על דרך מדרש רבה פרשת בראשית (ח, ט) גבי המינים שאלו נעשה אדם בצלמנו ב' רשויות וכו' עד והתלמידים אמרו לנו מה אתה משיב כו' ושוב הקשו מן (יהושע כב, כב) י"י אלהים הוא יודע וכו' ושוב הקשו מן (יהושע כד, יט) אלהים קדושים קדושים לשון רבים והשיב קדוש בכל מיני קדושות, וכתב עליו בעל מתנות כהונה למה לא אמרו גם פה לנו מה אתה משיב ותירץ הם בעצמם הרגישו התירוץ הוא אלהים קדושים קאי על ישראל שנקראו קדשתם אותי ואז רואים אומות העולם שאתם מקדשים אותי, אם כן לא יהיה קשה להם בענין אלהים קדושים כי הם בעצמם יבינו שקשושים קאי על ישראל אלהים אנכי של קדושים, לאפוקי אם הם אינם מקדשים אותי אז כשיראו שישראל אינן קדושין אז אין לפרש הקרא על ישראל ואם כן יאמרו חלילה שיש ב' רשויות, ולכן מביא המדרש תלמוד לומר כי קדוש אני מכל מקום וזהו מי כמוך באלים י"י כי כמוך נאדר בקודש שאין שייך לומר ב' רשויות חס ושלום, ואמר נורא תהלות על דרך מה שכתוב בפרדס בשער ערכי הכנויים נורא הוא תפארת וכן הסכימו הכל שנקרא כן מצד הגבורה, ובילקוט פרשת בשלח (רמז רמא) מביא מדרש אבכיר אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת והיה חקוק עליו כל אז שבתורה (ירמיהו לא, יג) אז תשמח בתולה (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאיל (שם ה) אז תפקחנה עיני עורים אז תראי ונהרת את יי, (ישעיה ס, ה) כשחטאו ישראל נקרע, ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, ומשום הכי אמרו נורא תהילות מצד לבוש של תפארת תפארת דייק אז אמרו נורא תהלות שהוא התפארת בזמן שהוא עושה פלאות. ואמר נטית ימינך וגו' נחית בחסדך וגו' ופירש רש"י נטית כשהקב"ה מטה ידו הרשעים כלים ונופלים כו', ובמדרש רבה פרשת מסעי (כג, ב) מביא מקרא אחר (תהלים עז, כא) נחית כצאן עמך וגו' מהו נחי"ת נוטריקון נ'וראות עשית בשונאיהם ח'רון אף שלחת בהם י'דך למלחמה אותם ת'הומות כסית עליהם, ומאחר שכולם היו בים ענין חרון אף כמו שאמר הכתוב תשלח חרונך ענין ידך עושה מלחמה כמו שאמר הכתוב נטית ימינך כפירוש רש"י וכמו שאמר הכתוב י"י איש מלחמה, וענין נורא תהלות וענין תהומות יכסיומו משום הכי סיים נחית בחסדך אף במדות הללו עם זו גאלת, ומאחר שרשות נתונה לדרוש רשומות לפרש נוטריקון נחית גם אני אומר טעם אחר, והוא על דרך מדרש רבה פרשת שמות (א, ה) ואלה שמות בני ישראל על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן שנאמר (שמות ג, ז) ראה ראיתי עני עמי שמעון על שם (שם ג, ז) ראה ראיתי עני עמי שמעון על שם (שם ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם לוי על שם שנתחבר עמהם בצרתם בסנה יהודה על שם שהודו להקב"ה יששכר שנתן להם ביסת ים כו' זבולון על שם שהשכין הקב"ה שכינתו בבית המקדש אין זבולון אלא בית המקדש כו' בנימין על שם ימינך י"י נאדרי בכח דן על שם (בראשית טו, יד) וגם את הגוי דם אנכי נפתלי על שם שהטריך להם תורה ומצות גד על שם (שמות טז, לא) המן כו' אשר על שם שהיו מאשרן כל שומעי גדולתן יוסף על שם שעתיד הקב"ה לגאול ישראל מן המלכות הרשעה כו', ונמצא כל אותיות בשמותם של השבטים רומזים על גאולת ישראל, וידוע מאמר רז"ל ביומא (עג, ב) אות חי"ת ואות טי"ת לא נמצא בשמותן של השבטים ואם כן אלו ב' אותיות ח"ט לא היו מורי םעל הגאולה, ולכן הזכירו הם מאלו ב' אותיות מאות חי"ת אמרו נחית בחסדך מאות טי"ת אמרו נטית ימינך, ואחר כך כתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד, ופירש רש"י אדום ומואב והלא לא היה להם לירא כלום שהרי לא עליהם היו הולכים אלא מפני אנינות שהיו מצטערים על כבודן של ישראל, וקשה מה היה הצער ועל איזה כבוד היו מצטערים, ויראה במדרש רבה (במד"ר ט, ז) מסיק מניין למי שאינו מיוחס אינו הולך למלחמה שנאמר בהתיחסם על הצבא (דה"א ז מ) והתיחשם בצבא במלחמה ואידך לומר מתוך התורה (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש וכתיב בתריה כי תצא למלחמה כו' שמע מיניה מי שיוצא למלחמה צריך להאות שהוא מן המיוחסים. וידוע מה שרש"י פירש פרשת פנחס (במדבר כו, ה) לפי שהיו אומות העולם מבזין ישראל אם מצרים שולטים בגופן קל וחומר בנשותיהן לפיכך הקב"ה הטיל שמו עליהם וכן דוד אומר (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל, והנה האומות העולם היו סוברים שאין יכולת לישראל להלחם מכח שהם ממזרים וישראל אמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, רוצה לומר השם של י"ה הוא לישועה להם, וכאשר שמעו האומות העולם את זה נבהלו כי ידוע מה שפירש רש"י פרשת נח (בראשית י, יד) פתרוסים כסלוחים אשר יצאו מהם פלשתים שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפים נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים, וזהו שהזכיר כאשר שמעו בכבודן של ישראל שהקב"ה העיד על ישראל שהיו מיוחסים אז חיל אחז יושבי פלשת דהיינו פלשתים כי הם ממזרים, ואמר אחר כך אז נבהלו אלופי אדום כי רש"י פירש בפרשת בשלח (צ"ל וישלח לו, יב) ובדברי הימים (א א, לו) מונה אותן בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצא תמנע וכן בא תצבעון על אמו והוליד ענה, ופירש רש"י אחר כך הוא היה ממזר והביא פסולים לעולם, ולכן שפיר נבהלו אדום כי הם ממזרים וישראל כשרים הן ואנשי מואב יאחזימו רעד כי הם בודאי ממזרים כידוע, וסיים כל יושבי כנען, כי בגמרא דפסחים (קיד, ב) מסיק חמשה דברים צוה כנען לבניו שנאו אדוניכם אל תאמרו אמת אהבו הזנות ופירש רש"י מאחר שהיה טבעם בכך כאלו צוה להם, אם כן ממזרים הם, לכן כאשר שמעו מכבודן של ישראל שמיוחסים הם אז נבהלו ונמוגו כל יושבי כנען, ואמר אחר כך תפול עליהם אימתה ופחד והקשה בזוהר (ח"ב נט, ב) ת' יתירה אימה הוה ליה למימר מאי אימתה ותירץ שהוא דחילא דשכינתא:
והנה לקשר פסוק זה אם פסוק שאחריו תבאמו ותטעמו וגו' מכון לשבתך וגו' מקדש אדני וגו' הוא על דרך מ"ר פרשת לך לך (מד, יז) בפסוק (בראשית טו, יב) הונה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו מסיק שם ויש מחליפין נופלת זו בבל דכתיב (ישעיה כא, ט) נפלה נפלה בבל גדולה זה מדי דכתיב (אסתר ג, א) אחר הדברים האלה גידל המלך וגו' חשכה זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל כו' אימה זה אדום דכתיב (דניאל ז, ז) וארו חיוא רביעא דחילא ואמתנא ותקיפא יתירה ורש"י פ' תפול עליהם אימתה על הרחוקים וק' מאיזה רחוקים מדבר ונראה נגד בבל מה שנקרא נפלה אמר הפסוק תפול ואדום שנקרא אימה אמר אימתה ובמלת בגדול רמז על גדולה זו מדי ובזה מתורץ שפיר אימתה בתי"ו יתירה כי הם נקראו אימה לכן אמרו תפול עליהם אימתה שלה ויון הנקרא חשיכה רמז אח"כ כמו שמצינו במ"ר פרשת בראשית (ג, ד) ר"ש בן יהוצדק שאל לרשב"י אורה מהיכן נבראת עד רבי ברכיה אמר ממקום ב"ה נברא האורה הה"ד (יחזקאל מג, ב) והנה כבוד אלהי ישראל בא מקדם כו' ע"ש ולכן הזכירו מיד תביאמו וגו' מכון לשבתך פעלת י"י מקדש שיהיו שרויים באורה ולא בחשיכה וא"כ רמזו פה מענין ד' מלכיות. ומסיים ה' ימלוך לע"ז כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו וגו' מאחר שהזכירו פה בנין ב"ה הודיע הקב"ה שיתנדבו לבנין ב"ה ועד כמה דומיא דמצינו בפסחים (נ, א) ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לי"י (זכריה יד, כ) ר' אליעזר אומר כל בזה שבזזו ישראל עד שעה שהסוס רץ ומיצל יהיה קודש לי"י ונראה ליתן טעם למה דוקא עד שעה שהסוס רץ ונראה כי רש"י פ' בפ' בשלח (שמות טו, כב) ויסע משה את ישראל מים סוף הסיע אותם בעל כרחם שעטרו מצריים סוסיהם בתכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והיו ישראל מוצאים בים וגדולה ביזת הים מביזת מצרים וכו' ע"ש ונמצא שהגיע העושר להם ע"י שעטרו סוסיהם ולכן רמז הכתוב שיקדישו קודש לי"י עד שעה שהסוס רץ. אז י"ל ויהיה מקושר עם מה שמסיים י"י ימלוך והוא ע"ד מ"ר פרשת תרומה (לג, ה) סוס מוכן למלחמה ולי"י התשועה (משלי כא, לא) אמר רבי יוסי דרש פנחס מה אם הסוס שמוכן ליום מלחמה אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו אני על קדושת י"י עאכ"ו. הרי לך לפניך מה שקידש פנחס השם זה למד מסוס וזה רמז י"י ימלוך לע"ו ואמר כי בא סוס פרעה כי הראה להם שימסרו נפשם על קדושת הש"י כי ילמדו ק"ו מסוס שהוא מוסר נפשו ק"ו אתם בנ"י. וסיים וישב י"י עליהם מי הים ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים וק' והלא כבר שינה ושילש ויראה לי דפ' רמז מארז"ל (סוטה יא, א) הבה נתחכמה א"ר תמא בר תמא נתחכמה לאלהיהן של ישראל לדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאין מביא המבול והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה א' מביא ד"א עליהם אינו מביא אבל הם באים ונופלים לים וזהו וישב עליהם מי הים עליהם לבדם וב"י הלכו ביבשה כי הם היו הלכו לים ולכן הקב"ה נקי משבועה זו ולסיים בעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה אבאר פ' בירמיה (ירמיה טז, יט) י"י עוזי ומעוזי וגו' היעשה אדם אלהים והמה לא אלהים לכן הנני מודיע בפעם הזאת וגו' וידעו כי שמי י"י הפסוקים מדברים מגנות ע"ז והוכיחם שהמה לא אלהים ואמר עליו העונש לכן הנני מודיעם ידי וגו' ומה מורה שנית וידעו כי שמי י"י וידעו כי אני י"י הל"ל למה תליא בשמו יתברך ובישעיה סי' מ"ג (ד) כתיב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך אתן קרי וכתיב ואתן וקשה מה מורה הקרי וכתיב של ואתן ויראה לי ע"ד גמרא ב"ק דף ל"ח (ע"א) ר"מ אומר מניין שאפילו גוי עוסק בתורה שהוא ככ"ג ת"ל (ויקרא יח, ה) אשר יעשה האדם וחי בהן כהן לוי וישראל לא כתיב וכו' וכתבו התוספות תימא הא אין גוים קרויין אדם כדתניא פ' המקבל (ב"מ קיד, ב) רשב"י אומר אין קברי גוים מטמאין באוהל שנאמר (במדבר יט, יד) אדם כי ימות באוהל ור"ת פי' דיש חילוק בין אדם להאדם וא"ת והא גוים נמי קרויין אדם כדכתיב (תהלים קכד, ב) לולא י"י שהיה לנו בקו' עלינו אדם וי"ל במקום שמזכיר השם מזכיר האו"ה בל' אדם כלומר דבר חלוש נולד מאדם וריב"א הקשה מדכתיב ואתן אדם תחתייך (ישעיה מג, ד) ע"ש והשני תירוצים אלו רמזו בירמיה כשהוכיח' על ע"ז והזכיר שפלותם כי המה לא אלהים ואדם יעשה אלהים והוקשה להמקרא קושיית תוספת מאחר שרשעים המה למה קראן אדם ובא התירוץ וידעו כי שמי י"י שמי דייקא במקום שמרומז שמי שם נקראו אדם בלשון שפלות ובישעיה מרמז תירוץ השני כי מצינו בכמה מקומות אות הנוספות נדרש אות זה על מנין כגון שנמצא בזוהר (ח"א השמטות יב) ע"פ (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות והקשה פלאות הל"ל מה נפלאות ותירץ נ' פלאות נגד נ' שערי בינה. וכן מצאתי באילה שלוחה והוא באחד ומי ישיבנו ב' אחד וכן במ"ר (ב"ר נג, יב) ביצחק ב' יצחק בהע"ז ובע"ה ולזה יורה הכי אתן אדם והוקשה למה קראן אדם ורמז הקרי ואתן אדם כלומר וי"ו אתן לאדם נעשה אדום לאפוקי הצדיקים נקראים על שמו יתברך ואפ"ה שמם אדם ואז יקויים ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ס"ת דוד רמז על הגואל שקל"ן הוא דוד בעצמו אכי"ר. המוסר היוצא לנו מעמוד השלום אם נאמר ממעלות השלום הלא כל המדרשים מלאים על כל גדותיהם בפסיקתא ורבתי. וכולם הביא הילקוט פרשת נשא (רמז תשיא) לשכנו תדרשו ומי לא יאמין במדת השלום כי אין כלי המחזיק ברכה כמו שלום ואל תטעה בדברי רש"י ז"ל שכתב בפרשת בחקותי גבי (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ שמא תאמרו הרי יש מאכל ומשקה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול נגד הכל וכה"א (ישעיה מב, ז) עושה שלום ובורא הכל ש"מ שלום שקול נגד הכל נגד כל הטובות אבל אם אין שלום אין לו טובה ופן תאמר גם אין לו רעה לא כן כתיב עושה שלום ובורא רע ש"מ בהעדר שלום רק רע וכן מסיק בתנחומא (נצבים א) שמרע"ה אמר ביום מותו אתם נצבים אימתי כשתהיו אגודה א'. וכן מצינו במדרש רבה פרשת ויחי (צח, ב) על פסוק (בראשית מט, א) ויקרא יעקב אל בניוה אספו רבנן אמרי צוה על המחלוקת אמר להן תהוון כולכון אסיפה אחת א"כ בהסתלק השלום מיד וירב תאניה ואניה כי מיד גובר המחלוקת וצאו וראו מה שכתב במדרש רבה פרשת קרח (יח, יב) דורש מלת מחלוקת "מכה "תרוץ "לקוי "קללה "תועבה וי"א תכלית כליה מביא לעולם ואיי להאנשים המחזיקים במחלוקת וגמלו רעה עליהם ועל טפם ומעשה דקרח יוכיח ודע מה שמסיק בפ' השלום אמר ריב"ל אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות בני היו שואלים בשלומם ואני מוחל לכם מ"ט (תהלים קכב, ו) שאלו שלום ירושלים ואמר (ירמיה כט, ז) ודרשו שלום העיר ואומר (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך ואומר (שם, ח) למען אחי ורעי וגו' א"ר גדול השלום שהקב"ה מוחל לנו כאשר שאנחנו היינו גורמים להחריב ב"ה ע"כ מי שאוחז במחלוקת מהפוך השלום נוסף על חטאים שאנו חייבים עליהם שבסיבה זו נחרב הבית וגלינו מארצנו אלא גם חורבן הבית נחשב לנו לחטוא ולפי זה נראה לפרש דברי המקונן (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו וקשה מה חידש המקונן הלא כבר נאמר כמה פעמים חטא חטאה ירושלים אלא הוא הדבר אשר דברתי שהמקונן אמר נפלה עטרת ראשינו קאי על ב"ה ואמר אוי נא לנו כי חטאנו כי גם זה נחשב לנו לחטאת שהיינו גרם לחורבן בית המקדש ומצאתי במדרש (עי' ירושלמי יומא א, א) כל דור שאין ב"ה נבנה בימיו מעלה עליהם כאלו החריבו וקשה למה זה אבותינו חטאו ואינם והם היו גורמים לחורבן הבית ולמה יחשב לכל דור ודור כאלו הם החריבו ואגב באתי לסלק תלונות בני ישראל אשר המה מלינים ומהרהרים על מדותיו יתברך באמרם הימים הראשונים היו טובים מאלה ויהי לימים האלה ימים של צער אשר אנחנו היום כלנו חיים ועדיין לא נושענו ואנחנו עוברים ליי' אלהינו ודביקים בתורתו ומחזיקים באמונתו ומקיימין מצותיו וא"כ על מה עשה אלהים ככה לנו שאנחנו מגורשים מבית י"י ומדוע לא בא בן ישי הן אמת גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא הם אמרו מדוע לא בא בן ישי. והשכינה אומרת מדוע אתם עוברים מצות המלך מלכו של עולם ב"ה כי כל המצות מה שאנחנו עושים הם כמצות אנשים מלומדה ולא בהתעוררות הלב ובהתלהבות הלב כמש"ה (דברים כה, מז) תחת אשר לא עבדת את י"י בשמחה ואם אנחנו עומדים בחצרות בית י"י אלהינו היינו כחולמים כאדם ישן באנטוביא ורואה חלום באפמיא כן אנחנו עומדים בבית י"י והמחשבה משוטטת בשווקים וברחובות ואם הוא לומד תורה יש בו קצת תערובות ופגול אשר אפילו באלף לא בטלה. ונוסף על זה שנאת חנם ועין הרע ולשון הרע מצויה בינינו וכמשרז"ל (ב"ב קסה, א) רובן בגזל ומיעוטין בעריות וכולם בלשון הרע ומדה הזאת נמשכת אחרינו עדיין בעו"ה מעון בית שני כמבואר בדברי רז"ל ביומא (ט, ב) מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים ומפני מה חרב מפני שהיה שנאת חנם וע"ז נראה לבאר מאמר רז"ל (עיין בטור סי' תקמא) לדידן בית שני חמיר וקשה אדרבה בית א' חמיר כי בית שני לא היה ארון כפורת וכרובים ולוחות אלא הוא הדבר אשר דברתי לדידן שמדת שנאת חנם בנו ועיין הרע ולשון הרע לכן לדידן תמיד כי באם מפני חטא זה נחרב הבית ק"ו שמעכב ביאת משיח. ובזה יתבאר גמרא פ' הניזיקין (גיטין נו, א) במעשה דקמצא ובר קמצא אזיל אמר לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מאן יימר א"ל שדר לכון קורבנא חזי אי מקריבין כו' בהדי דקאתא שדא ליה מומא בניב שפתים ואמרי ליה בדוקין שבעין ונ"ל דאלו ואלו דברי אלהים חיים כי מכח שהיו בעלי לשון הרע לכן ס"ל שדא מומא בניב שפתים וגם היו בעלי עין הרע מ"ה שדא ביה מומא בדוקים שבעין וזהו כוונת המדרש כל דור שאין ב"ה נבנה בימיו דהיינו שאוחזים במדות של בית שני מ"ה מעלה עליו כאלו חרב ב"ה בימיו. ואם אדבר מחטא לשון הרע שמצויה בינינו והן הן אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבו' לשונ' ואלו דיו כל ימי וכל מי כנישותא ודיירי ארעא רשמי רשוותא לגלות עונש שלהם וי להם וי לנשמותיהם הלא המה בכתובים בתלמוד ובזוהר מפורש עונשם שהם מרים יותר מראש ולענה בקצור על האנשים החטאיים האלה בנפשותם קורא אני המקרא וטוב אשר עדן לא היה כי יותר טובים היו שלא נברא וכי יקל בעיניהם מאמר חז"ל (מכות יא, א) קללת חכם אפילו על תנאי וכו' כל שכן וק"ו קללת דוד המלך ע"ה שכל דבריו נאמרו ברוח הקודש ואמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' שפתי חלקות ומי יעמוד באלה וקללה זאת ומה יתרון לבעל הלשון אם לא מתוך רוע לבבו וקנאת איש מרעהו ומי שרואה מעלה בחבירו מיד מכה אותו בשבט פיו וברוח טמא שפתים מבאיש ריחו ומטיל מום בקדשים ולא נעלם מארז"ל (עב, ב) כל הפוסל במומו פוסל וזהו תירוץ לאריכות גלותינו שתכפו רעות עלינו וכמה תלאות עברו ראשינו אוי גם לנו כי חטאנו שמדה הרעה לא תסור ממנו. עד כי יעיר רוח י"י עלינו. למחות אשמינו. וברחמיו ירחמנו. ישלח לנו מנחם לנחמנו. וכ"ש המורדים והפושעים העומדים לגלות סתרינו. בפני מתקוממינו. העומדים עלינו לכלותינו ונותן חרב בידם להרגנו. וכמעט אנחנו גוענו כלנו אבדנו בעונינו. ועליהם אני אומר אוי ואבוי ורעה תבוא אליהם אשר הם מבני עמינו ועומדים עלינו לשוטנינו. ואין לנו אלא לתפוס אומנות אבותינו. לחלות ולחנן פני י"י אדונינו ונופת תטופנה שפתותינו. שישגיח י"י ממכון שבתו לרחמנו. וביום קראנו יענינו. ובתורתו יחכמנו. כי הוא חיינו ואורך ימינו. ואגב באתי לגלות מעלת המוכיח לשם שמים ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים קטן כמוני היום שדברתי מתוכחות מוסר השייכים לששה עמודים האלה כי בילקוט (רמז קנז) מביא בשם רבתי הגירסא בלשוןה זה ואף יעקב ביקש לגלות הקץ שנאמר (בראשית מט, א) האספו ואגידה משל למלך שהאמינו לעבד על כל אשר לו נטה אותו עבד למות וקרא לבניו וביקש לעשותן בן חורין ולומר להן היכן היא דייתיקי שלהן ואוני שלהן נשא עבד עיניו וראה המלך והפליג הדבר שהיה מבקש לגלות להן התחיל לומר בני עבדיו של מלך אתם היו מכבדין אותו כדרך שכבדתי אותו וכו' כך יעקב ביקש לגלות הקץ לבניו מיד נגלה עליו הקב"ה וא"ל לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר בבקשה כבדו את הקב"ה כמו שכבדתיו אני ואבותי והנה קשה בזה הענין התחיל להוכיחם ראובן בכורי כו' פחד כמים כו' שמעון ולוי וגומר כלי חמס מכירתיהם כו' וקשה מה היה ענין התוכחה בכאן הענין הוא ע"ד הגמרא דיומא (ט, ב) ר' יוחנן ור' אליעזר אמרי תרווייהו ראשונים שנתגלו עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נגתהל קיצם ופירש"י בית שני רשעים היו בסתר מ"ה לא נתגלה קיצם כי ע"י שחטאו בסתר לא היה יכולין להוכיחם אותם כמו הראשונים וזה הוא הענין יעקב רצה לגלות הקץ וכאשר ראה שרוח הקודש נסתלק ממנו רצה לעשות פעולה שיחזור ויגלה הקץ והתחיל להוכיחם ולגלות עונם. כמבואר בפסוקים וכשנתגלה עונם יתגלה קיצם כך אמר יעקב בלבו אבל באמת (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי אמר י' עד שיקויים בנו (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה יי' אחד" ושמו אחד" ס"ת דוד וע"ז נראה לי לבאר פסוקים בדברי הימים (א ב, טו) דויד הוא השביעי ופירש בעל אילה שלוחה שצריך לנהוג כבוד מ"ה כתיב ביו"ד ובדברי הימים התחלתו מהמקרא דויד הוא השביעי כאן הוא התחלה ומשם ואילך מזכירו דוד ביו"ד עד גמירא ולא לחנם שבכאן הוא התחלה שהתחיל לכתוב דוד ביו"ד ויראה שיש פלוגתא אם משיח שיבוא במהרה בימינו הוא דוד בעצמו או בן דוד ובעל הטורים (ויקרא כה, מט) נתן סימן או דוד או בן דודי יגאלנו אבל הפייטן הסכים שהוא דוד וזה לשונו קול למה איש צמח שמו הוא דוד בעצמו מבשר ואומר ולכן מרומז במקרא זה כשמזכיר אצלו שהוא השביעי התחיל להזכיר דוד ביו"ד להורות לחלק לו כבוד שיתלה ביאת הגאולה שתביא במהרה בימינו בדוד עצמו וצריךש תדע מה שכתב הטור א"ח סימן קט"ו בסדר הברכות של י"ח עד שבא לומר ברכה שביעי ראה נא בעניינו ומה ראה לומר גאולה בשביעית כי היה לומר רפאנו אחר סלח לנו כסדר הפסוק (תהלים קג, ג) הסולח לכל עיניכי הרופאה לכל תחלואיכי אלא אמר ר' חייא בר אבא מתוך שאנו עתידין ליגאל בשביעית קבעוהו בשביעית אף על גב דבששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא מלחמות אתחלתא דגאולה היא ע"כ והנה משמע שקבעוה חז"ל גאולה בברכה שביעית משום שגאולה תהיה בשביעית וזהו חולק כבוד לדויד ביו"ד שהיא יהיה משיח במהרה בימינו ולא בן דוד וראיה דוד הוא השביעי ולמה היה הוא השביעי מכח שהוא רמז על הגאולה עתידה שתהיה בשביעית במהרה בימינו אמן. נחזור לענין פתח דברינו מה שהתחלנו בהקדמתנו להודיע מעלת הספר הנכבד של אבא מורי זצ"ל שהוא כולו מלא חכמה ודעת ויראת י"י וכבר בקשתי שאל יקרא אדם בספר הזה ברהיטי רק בעיון בתר עיון ואז יגיע למבוקשו ומה מאוד תפלתי להדפיס פירוש הסידור של א"א ז"ל שעשה ע"פ הקבלה אך קשה עלי בעת הזאת ומעתה אני מבקש רחמים את פני הקורא גם מי שקורא בתורה בספרי הקטן שחברתי שם העמודים האלה שיעיין היטב כי מקומות מקומות יש עיון הן בשכל והן במראה מקום מוצא מקור הדינים מה שחדשתי ולא להיות מחרפת על שפני הספר רק בדקדוק רב כי לא עשיתי מהדורא בתרא מאפיסת הפנאי לכבוד אדוני אבי למהר להדפיס ספרי ויי אשר היה אתי לגמור זה יזכני לגמור שארי חבורים שלי הן מאיסור והיתר והן מעניינים השייכים לגמרא פי' תוספות וביאור על התורה יי יהיה בעזרתי להוציא לפעולה מה שבמחשבתי ויזכור לי זכות אבותי לעולם אמן ואמן. ואברך את יי' אשר אליו אנחנו מודים. ולשבחו על שעזרני עד כה לסיים ששה עמודים ויצמח אור לישרים וידידים. וששון ושמחה ויקר ליהודים:
ובעזרת צור ישראל וגואלם. השלמתי עמוד מטה כלפי חסדים. זיכני להשלים ששה העמודים. כה דברי פי המדבר ביראת אלהים זה תורת האדם. נאום שבתי בן הגאון הגדול נשיא בארץ ישראל מהר"ר ישעיה סג"ל זצ"ל הורוויץ הנקרא שעפטל בן בנו של איש האלהים מהר"ר אברהם שעפטלש חתן האשל הגדול אילן הנטוע בשער בת רבים שר וגדול בישראל ה"ה הגאון המופלג מהר"ר משה חריף זצ"ל החונה על צבא פה ק"ק פוזנא המעטירה ואב בית דין להמדינה החשובה והגדולה כשמה כן היא נקראת מדינת פולין גדול ישמרה האל הגדול. ויהיה לה למעוז ולמגדול. אוכי"ר: