בזה הפרק נדבר מענייני שמחות השייכים לעמוד האמת כמ"ש רז"ל קורין את זה חסד של אמת*טעם ברש"י על הפסוק ושכבתי עם אבותי וגומר בכמה דקדוקים שקשה בענין זה. כפירש"י פרשת ויחי גבי יעקב אמר ליוסף (בראשית מז, כט) ועשית עמדי חסד ואמת חסד של אמת שעושים עם המתים שאין מצפה לתשלום גמול ולענין זה יתורץ שמה קושיא במה שאומר ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ואח"כ מזכיר השכיבה באמרו שמה ושכבתי עם אבותי פירש"י ז"ל וי"ו זו מחובר למעלה שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי ואני סופי לשכב עם אבותי וכו' ואין לומר ושכבתי השכיבני עם אבותי במערה שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וגו' א"כ לפ"ז קשה היה להקדים הקרא ושכבתי וגו' ואח"כ יאמר אל נא תקברני כי הקבורה היא אחר המיתה ואין לתרץ ולומר כי באמת גם אחר כך כתיב וקברתני בקבורתם כי לפ"ז יהיה קשה הכפל ל"ל. ומה שרש"י מדייק ושכבתי ואני סופי לשכב וגו' צריך ביאור בודאי סוף אדם למות ב"מ. ונראה לי דפסוק ושכבתי מתורץ קושיא על שאמר אל נא תקברני במצרים והוא ע"ד הזוהר פרשת ויחי (ח"א רכה, ב רכו, א) וז"ל אמר רב יודא יעקב אמר וקברתני וגו' תמן תנינן מן דנפיק נשמתיה ברשות אחרא וגופיה אתקבר בארעא קדישא עליה כתיב (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה א"ר שאני יעקב דשכינתא גביה הוי אחיז' ביה ואתדבק בי' הה"ד (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו' מה קא מיירי דהאי לא נפיק נשמתיה ברשות אחר' עכ"ל דיעקב לא הוי מת במצרים רק בבואו אל ארץ כנען. וע"ז כיוון רש"י במתיקת צחות לשונו אחר שאמר אל נא תקברני במצרים והוקשה הדבר ליוסף שימות במצרים ואתקבר בארעא קדישא ולזה אמר ושכבתי עם אבותי ופירש רש"י בצחות לשונו ואני סופי לשכב עם אבותי כשאבוא למקום אבותי ולא במצרים. אך מ"מ קשה למה שנית ונשאתני ממצרים אלא הענין הוא האי חסד של אמת שאמר יעקב ליוסף היה באמירה אל נא תקברני במצרים כי באמת היה יוסף נקבר במצרים רק בענין וקברתני בקבורתם היה נגמול ליוסף כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה אח"כ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך פירוש רש"י עסוק בקבורתי וכו' ומשום הכי הקדים לומר אל נא תקברני להראות בבקשתו ואמר לו אל נא בדרך בקשה מאחר שאינו מצפה לתשלום גמול בקבורה זו כאשר קבורתי יהיה במצרים*מה יקר הענין וישתחו ישראל על ראש המטה והוא ע"ד גמרא פרק מי שמתי. ולענין זה יבואר על נכון וישתחו ישראל על ראש המטה ופירש"י שהפך עצמו לצד השכינה מה מורה בהשתחויה זו ואבאר גמרא פ' מי שמתו (ברכות יח, א) אמר רחבא אמר רב יודא הרואה את המת ואינו מלוה אותו עובר (משלי יז, ה) משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליווהו מה שכרו אמר רב אמי (שם יט, ז) מלוה יי' חונן דל וגמולו ישלם לו ופירש"י קרי ביה מלוה את המקום כאלו מלוה את המקום ב"ה וקשה מה הקשה ואם ליוהו מה שכרו היה לו להקשות על כל התרי"ג מצות בתורה אם יקיים אותם מה שכרו. ואין זה כי בלא"ה יקשה בענין הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש*מה נהדר ביאור ענין בגמרא הרואה המת ואינו מלוהו וכו'. למה יחשב זה ללעג וקלס באם הוא בשב ואל תעשה כי אין שייך לומר לועג אם לא שעושה מעשה כגון האוחז ס"ת בידו בבית הקברות כי בזה הוא לועג לרש ממש אמנם באם אינו מלוהו למה יחשב ללעג ודוגמת סברא זו מצינו בגמרא בפסחים (נה א,) בשב ועל תעשה. אלא הענין הוא כענין וגמולו ישלם לו דוגמא מה שארז"ל (כתובות עב, א) מאי (קהלת ז, ב) והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה וכו'. ומש"ה פריך שפיר אם ליוהו מה שכרו ומתרץ וגמולו ישלם לו כי כמו שהוא היה מלוה המתים כן יעשה לו ביום פקודתו. ולפי זה יובן שפיר במה שאמר הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש כי באמת לעג ושחק הוא למת ההוא באם אינו מלוה אותו כי הרי הוא כאלו מספר אחר מטתו שגם הוא מנע החסד מהמתים ולא ליוה אותם לולי זאת שילם לו י"י כגמולו מדה במדה שילוהו אחרים ג"כ ואין לעג גדול מזה ואין זה שב ואל תעשה אדרבה מעשה גדול הוא לושת המת וא"ש שמביא הפסוק מה שכרו מלוה י"י חונן דל כאלו מלוה המקום ברוך הוא ע"ד (סוטה יד, א) אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) והרי אש אכלה הוא אלא לך אחר מדותיו מה הוא קובר מתים וכו' וא"כ האוחז במדה זו מלוה המקום שמקיים בעצמו אחרי י"י אלהיכם תלכו וזהו הענין של יעקב שהפך לצד השכינה כי אחר שהבטיחו יוסף לשאת אותו ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו הפך והשתחוה לצד השכינה שמקיים יוסף מלוה י"י חונן דל וכאלו מלוה השכינה ב"ה*ענין אחר על וישתחו ישראל עלר אש המטה ויתבאר ענין יפה פרשת מקץ. או יתבאר הענין כמו שפירשתי הפסוק פרשת מקץ גבי אמירת פרעה ליוסף במה שאמר (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ואח"כ ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך כל זאת אין נבון וחכם כמוך וקשה למה לא התחיל בתחלה הנמצא כזה איש נבון וחכם כמוהו ולמה יחס הענין ברוח אלהים. וצריך אני להקדים מה שהובא במ"ר פרשת וישב (ב"ר פט, ו) וכל כך למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה כו' אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו ואח"כ בא יוסף והח ירה וכמו שמסיק אח"כ (שם פט, ז) כיון שראה שר המשקים את פרעה שנפשו מבקש לצאת היה מחשב בדעתו ואמר אם ימות פרעה ויעמוד מלך אחר כו' וע"ד שפירש למה נשבע יוסף בחי פרעה כי הוא אשר דברתי שהחזיר נפשו וחייו לפרעה. ועוד דע מה שמסיק בשוחר טוב מזמור ס"ב (ט, בטחו בו בכל עת) על פסוק י"י צבאות עמנו משגב לנו. הנשמה בכל שעה מבקשת לילך מגופו של אדם אך שהשכינה מתגלה לפניו חזרה בגופו של אדם שנאמר י"י צבאות עמנו ואז משגב לנו ע"ש באריכות לשונו. ובזה יובן ע"י ששאר החרטומים הוציאו נפשו למות כמו שמסיק במדרש שראה שר המשקים שנפשו מתבקשת לצאת וכאשר בא יוסף חזרה נפשו עליו.*למה אמר פרעה איש אשר רוח אלהים בו. ומש"ה אמר שפיר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו כי הוא דוגמת השכינה שהחזיר נשמתי אלי כמו השכינה המתראה לגבי אדם כדי שתשאר נשמתו בו. ולכן גבי יעקב שהתעסק בענין קבורתו עד שכמעט יצא נפשו בדברו מיד הפך עצמו לצד השכינה ובאמת רש"י ז"ל מביא ב' פירושים על וישתחוו ישראל על ראש המטה פירוש אחד הפך לצד השכינה. דבר אחד על ראש המטה שהיה מטתו שלמה ולא היה רשע שהרי יוסף שנשבע בין אומות העולם ועומד בצדקו ע"י ב' פירושים אלו אבאר גמרא פרק שני דייני גזירות (כתובות קיא, א)*קרנא ור' חנינא יודע היה יעקב ויוסף וכו' והוא ע"ד הזוהר וכו' בפרשת פנחס. אמר קרנא יודע היה יעקב בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבח"ל חיים הם למה הטריח את בניו שלא קבל עליו צער גלגול מחילות (לפנינו הגירסא אחרת, ובילקוט ועין יעקב גרס כגירסא זו), כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל א"ר חנינא דברים בגו יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה ולמה הטריח בניו וכו'. והנה ק' על ר' חנינא למה העמיד דרוש שלו על יוסף ולא על יעקב המוקדם בתורה על קרנא לא קשה מידי כי העמיד עצמו על המוקדם וצריך אני להקדים מ"ש הזוהר פרשת פנחס (רלד, ב) ברעיא מהימנא האריך שם בענין עד שבא לומר אוף הכי שכינתא אסתרא לגופא וסמיך ליה (תהלים מא, ד) יי' יסעדנו על ערש דוי ובגין דא אוקמיה מאריה דמתניתין (נדרים מ, א). המבקר החולה אל ישב למראשותיו משום דשכינתא על ראשו ולא לרגליה דמלאך המות לרגליה האי לאו לכל בר נש אלא לבינוני אבל לצדיק גמור י"י יסעדנו על רישא ושכינתא אסחר גופיה עד רגליה ובגין דא אתמר ביעקב (בראשית מט, לג) ויאסף רגליו אל המטה ודא שכינתא דעימיה דאתמר (ישעיה א, א) והארץ הדום רגלי ומש"ה לא רצה רבי חנינא להעמיד הדרוש על יעקב שיודע היה שצדיק גמור הוא כי לא מוכח זה אדרבה יעקב אמר (בראשית לב, יא) קטנתי מכל החסדים שמא נתלכלכתי בחטא ומופת ע"ז דאלו היה יודע יעקב בעצמו שצדיק גמור היה למה השתחוה לראש המטה לפי' זה שפירש רש"י לצד השכינה כי רב חנינא סובר כפירוש זה כי זה לא שייך כי אם בבינוני שהשכינה בראשו אך הצדיק גמור השכינה מסתתרת כל גופו בראשו וברגליו ולא היה צריך להשתחוה לראש המטה כי בכל צידי המטה שם השכינה שורה גבי צדיק ולכן שפיר סבירא ליה דאפשר שיעקב לא החזיק עצמו לצדיק גמור לכן לא רצה רבי חנינא להעמיד דריש שלו על יעקב אבינו ע"ה ואין להקשות מ"ד ויאסוף רגליו וכו' כי יש לתרץ שמא מחמת מיתה עשה כן משא"כ בהיותו בחיים אמר כן ליוסף וכתיב וישתחו וגו'. אך גבי יוסף שלא מצא שום מיעוט וסמך בדעתו לומר שוודאי היה יוסף יודע שצדיק גמור היה לכן העמיד דרוש שלו על יוסף משא"כ קרנא הבין פירוש אחר ברש"י וישתחו ישראל על ראש המטה שהיתה מטתו שלמה ולכן ס"ל שפיר שיודע היה יעקב בעצמו שצדיק גמור היה ואפשר כשהיה משתחוה היה משתחוה בכל צידי המטה משא"כ ראש המטה קאי על יוסף שהיה ראש מטתו ועמד בצדקתו. אך עדיין אין מתורץ פירש"י שמוכיח ושכבתי עם אבותי מלשון שכיבה ודחה סברת דאין לומר מלשון השכיבנו מכח שכתיב וקברתני בקבורתם והנה אלמלא דמסתפינא בפני מאור עינינו רש"י ז"ל הייתי אומר סברת האין לומר ברש"י הוא פירוש האמת ופירוש של ושכבתי הוא השכיבני*ביאור הפ' בשלום תקבר וכו' ע"ד הזוהר פרשת חיי שרה. ואקדים ביאור פסוק א' פרשת לך לך גבי מיתת אברהם כתיב (שם טו, טו) בשלום תקבר בשיבה טובה ודרשו רז"ל (עי' מס' דרך ארץ פרק השלום) על האי מלת בשלום דמה שייכות יש בבשורת שלום בקבורה. ויתבאר הענין ע"ד מ"ש בהזוהר פרשת חיי שרה (קכח, א) בפסוק (בראשית כג, יט) ואח"כ קבר אברהם את שרה מאי ואחרי כן אלא בשעה שנכנס א"א במערה והכניס שם שרה לקבורה עמדו אדם וחוה מקבריהם ולא רצו לקבלה ואמרו הלא אנחנו בבזיון בעולם הבא בשביל העבירה שעשינו וגרמנו מיתה בעולם ועתה שאתם רוצים להיות נקברים עמנו נהיה לבוז מפני מעשיכם הטובים ונתערב אברהם אבינו להם שלא יתבזו ואז נכנס אדם במקומו וחוה לא רצתה לכנוס במקומה עד שאברהם הכניסה לאדם בקברה ואז קבר ג"כ לשרה וזהו שנאמר ואח"כ קבר אברהם את שרה לשרה לא נאמר אלא את שרה לרבות חוה עכ"ל ונמצא בקבורת שרה היה מחלוקת בין אברהם ואדם וחוה רק שהיה כוחו יפה וגבר על חוה. וזהו רמז הקב"ה וא"ל אל תירא אברם פן ואולי לא יניחו אדם וחוה מלקבור אותך אצלם כי בשלום תקבר ואין מי יעמוד לנגדך. ויעקב אבינו ע"ה לא החזיק עצמו לחסיד וצדיק כמ"ש קטנתי מכל החסדים וגו' ועלתה מורא על ראשו פן ואולי לא יקבלוהו מלקברו במערת המכפלה מש"ה אמר ושכבתי השכיבני ר"ל אמר ליוסף ראה שתשכיבני עם אבותי כדרך שעשה אבי זקיני אברהם ע"ה. ודקא קשיא הא תו למה לי וקברתני בקבורתם יובן הענין אמר לשבחו של יוסף כי מצינו בגמרא במועד קטן (כה, א) גבי רב הונא שאמרו ארונו בא רבי אמי ורבי אסי נפקי רבי אילא ורבי חנינא לא נפקי אמרי ננחיה נעייליה למערתא דרב חייא דרב הונא ריבץ תורה בישראל מן מעייל א"ר חגי אנא מעיילינא דאוקמת תלמודאי כי הואי בר המיסר שנין ולא חזאי קרי. וביוסף הצדיק מצינו אלו שני עניינים להיפך אחד כמו שמצינו במדרש (ב"ר עח, ה) ע"פ (בראשית מא, נא) כי נשני אלהים את כל בית אבי ששכח מה שלמד תורה ועוד אחרת שראה קרי במעשה דאשת פוטיפרע שיצא זרע מתוך אצבעותיו כדפירש רש"י (בראשית מט, כו) על ויפוזו זרועי ידיו. ואם כן פן יאמר האומר שיוסף לא היה מהראוי לעייל את יעקב למערתו ע"כ כדי להוציא הדבר מן הטועים אמר ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם כי כדאי והגון אתה לקבור אותי ונמצא לפי זה נ"ל דסברת אין לומר ברש"י הוא האמת ועל כפל לשון יש לי תירוץ הגון אך מי יחלוק על רש"י שהוא מאור עינינו ובאורו נראה אור*טעם לשבח על ג' צדיקים יעקב ויוסף ומשה שנשתנו בקבורתם בא"י. ומ"ש ושכבתי עם אבותי ראיתי לבאר ענין א' אשר נתחבטו רבים ונתעוררו לדעת למה זה ועל מה זה נשתנו אלו ג' צדיקים בקבורתם יעקב זכה להקבר בארץ בגופו ובעצמותיו. מרע"ה לא בגופו ולא בעצמותיו. ויוסף בעצמותיו ולא בגופו ועיין ברקנט"י פרשת ויחי (בפסוק ושכבתי) זה הענין ע"ד הקבלה ואנו אין לנו אלא בדרך הפשט רק צריך אני להקדים מה שהובא בילקוט פרשת ואתחנן (רמז תתכ) רב לך אמר הקב"ה למשה שם רע אתה נותן בדור המדבר כשר א' היה ביניהם ונכנס לארץ והם אין נכנסין וכן מסיק במ"ר פרשת פנחס (במ"ר כא, יג) כאשר נאסף אהרן אחיך אין אתה טוב מאחיך ואם נאמר למרע"ה שלא יהיה טוב מאחיו כ"ש וק"ו שלא יהיה טוב מאביו שקבור במדבר שלא יאמרו שלא כשר היה. ועוד אמרינן בפ' המפלת (נדה לא, א) ת"ר ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו מוח וכו' ועצמות וצפרנים וכו'. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושחור שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו'. והשתא א"ש שיעקב נכנס בארץ בבשר ועצמות כי גם אביו ואמו נקברים בארץ שמהם הגוף והעצמות לכן נכנס גם הוא שלם בגופו לקבורת א"י משא"כ יוסף שיעקב אביו נקבר בארץ שממנו עצמותיו אבל רחל אמו לא נקברה בא"י כדפירש"י (בראשית מח, ז) גבי ואקברה שם בדרך אפרת ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי וכו' ואף שהרמב"ן הקשה על רש"י ז"ל וכתב ולא ידעתי מה וכי בח"ל נקברה ח"ו וכו' ואני אומר שיש תרוצים הרבה לדרך רש"י על תמיהה הרמב"ן ואין כאן מקום להאריך ע"כ יוסף מצד חלק אביו שהן עצמות נכנס לארץ משא"כ חלק בשר של אמו לא נכנס לארץ שלא יהא בושה לאמו משא"כ מרע"ה אביו ואמו שניהם מתו במדבר רק סרח בת אשר נשתיירה ולכן לא זכה מרע"ה להקבר בא"י הן מצד בשר הן מצד עצמות כדי שלא יאמרו הבריות שטו' הוא מאביו ואמו והמשכיל יבין טוב טעם ודעת.*טעם לשבח על מ"ש הטור מצוה להספיד המת ולהרים קול בשעת ההספד כדי להרבות בבכיה. כתב הטור י"ד סימן דש"ס מצוה גדולה להספיד על המת ומצוה גדולה שירים קולו לומר דברים המשברים הלב כדי להרבות בבכיה ולהרבות בשבחו כדי לבאר טעמו למה הוצרך להרים קול*ויבואר הפ' ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות וגו'. ואגב אבאר פסוק בפרשת תולדות (בראשית כד, לב) ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ורבים מקשים עצמם לדעת ענין מיתה שמזכיר גבי בכורה ורש"י פי' אמר עשו מה טיבה של עבודה זו אמר לו כמה אזהרות ועונשים תלויין בה כאותה ששנינו (סנהדרין כב, ב) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אנכי הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לו בה. ולי נראה ליישב דהכי פירושו כי עשו היה רשע ערום בדעת וסבר בלבו הגם שעשה כל התועבות ומלסטם הבריות וימות פתאום ברשעתו יהיה לו כפרה על החטאים ועונות ופשעים אשר יעשה בהתאבל אביו עליו כמו שמצינו גבי דוד המלך ע"ה באמרו (ש"ב יט, א) בני בני אבשלום מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני בני ואמרו רז"ל (סוטה י, ב) שבעה דאסקיה משבעה מדורי דגיהנם וחד דאייתא לעלמא דאתי. וכן הבין עשו בלבו שאביו יתאבל עליו ויצילהו ממדור דגיהנם אמנם בהעלותו על לבו הבכורה שלו אמר בלבו שהיא לו למזכרת עון כי אביו לא יתאבל עליו כמו שמצינו בסי' שע"ד בהגהות מהרמ"א ז"ל (סעיף יא) וז"ל*המנהג שאין מתאבלין על בנו הבכור וכו'. י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן בכור שמת לאדם וכן הוא בכלבו וריב"ש וב"י הביאו מי שנהג כך והמנהג הוא מנהג טעות כו' ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכין אחר בניהם הראשון לבית הקברות ועשו אמר בלבו כדעת הכלבו וריב"ש שאין מתאבלין על בן הראשון ובכור וחשב בדעתו שגם יעקב אחיו ימות טרם שימות הוא ואז יתאבל אביו עליו במותו מחמת שהוא שני למיתה ובכל זאת לא יתאבל עליו מחמת שהוא בכור לכן אמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כי לא יתאבל אבי עלי וארד לשאול מטה ואין מי שיצילני מגיהנם מחשא"כ כשלא יהיה לי הבכורה יש לי תקוה שיגיע אבל אחי יעקב קודם מיתתי ואז אהיה בן השני לאבי שימות לו ויתאבל עליו ובאבלו יצילני מגיהנם. ואפשר שזהו ענין ההספד והאבילות להציל המת מגיהנם באם ימות בעונו*ביאור על פסוק בכו בכו להולך כי לא ישוב וגו'. וליישב ענין הרמת קול אקדים לבאר פסוק (ירמיהו כב, י) בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה ארץ מולדתו וגו' והנה קשה הלשון מלת וראה ארץ מולדתו שמשמע שיראה ארץ מולדתו וכי לא ישוב הוא ההיפך שלא ישוב עוד וכמו שדרשו רז"ל (פסחים פז, ב) ע"פ (הושע א, ו) לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל לרחם אין כתיב כאן מלמד שמתוך כעסו זוכר הרחמים וא"כ קשה הוא גם בפסוק זה שהדברים סותרים אהדדי*ענין נחמד על הגמ' רב שילת אמר אחים לי בהספדאי וכו' ויתורץ המשנה דאבות הילודים למות וכו' גם הפסוק עת ללדת ועת למות. ואגב אתן טעם לשבח על הגמרא (שבת קנג, א) רב שילת דאמר אחי' לי בהספדאי דהתם קאמינא מה יועיל לו הבכיה. ועי"ז יתבאר המשנה דאבות (ד, כב) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות ופירש"י הילודים עומדים למות וקשה לי למה תלה הלידה במיתה והל"ל החיים למות דוגמא דסיפא והמתים להחיות ואגב יובן (קהלת ג, ב) עת ללדת ועת למות וכי עת זה דברים הופכיים הונ"ל עת לחיות ועת למות. ויתבאר ע"ד הגמרא (ברכות טו, ב) א"ר טבי אמר רב אשי מ"ד (משלי ל, טז) שאול ועוצר רחם וארץ לא שבעה מים וגו' וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מוציא ומכניס והלא הדברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בחשאי מוציאין בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תח"ה מן התורה ופירש"י מכניס הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחה"מ ואם כן הרי לך לפניך שהפסוק סמך יחד שאול ורחם ללמוד ק"ו לשאול וכו' וזהו רמז לתחיית המתים מן התורה ולענין זה רומז המקרא בכו בכו להולך ומה טעם קאמר למה יבכה להולך מה תועלת הוא למת ומפרש הפ' ואמר הטעם כי לא ישוב עוד לעולם ומכח זה יטעה הטועה ויחשוב בלבבו לאמר שאבד שמו ולא יחיה בתח"ה ע"כ אמר הפסוק לבכות להולך ומכח הבכייה ילמדו העם ק"ו משאול שיוציא בקולי קולות כדפרישית לעיל ומכח ק"ו זה ילמוד תחה"מ שהמתים יחיו ושפיר אה"כ וראה ארץ מולדתו שיעמוד בתחיית המתים וזהו ענין הילודים למות לא אמר החיים למות אלא רמז הילודים מתחילת הלידה הא ק"ו על המיתה שמכניס בחשאי ומוציאים בקולי קולות ומזה תבין ותשכיל שהמתים להחיות כדין ק"ו שאמרנו ולכן אמר עת ללדת עת למות מכח הלידה נלמוד ק"ו לשאול שהוא לאחר מיתה שהוא בקולי קולות וללמוד מזה תחה"מ בק"ו כדפירשנו*ביאור הפסוק בקהלת אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם וכו' ענין יקר מאביו ז"ל. ומאחר שמונח קיים שהמתים להחיות אמרתי לבאר פסוק בקהלת (ג, יח) אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם האלהים לראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרא א' להם כמות זה כן מות זה וראוי להבין מלת המה להם שאינו מדויק גם קשה האריכות לשון כי אחר שאמר כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה הוא תו ל"ל כמות זה כן מות זה מה בא להודיע. ויתבאר ע"ד מ"ש א"א זלה"ה בפרשת משפטים (כב, ל) על פסוק ואנשי קודש תהיון לי וגו' ארז"ל (ברכות יז, א) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה עומדין קשה למה אמר לשחיטה לשחוט הוה ליה למימר כמ"ש למות. ע"ק כפל לשון והכל למיתה עומדים זה פשיטותא אלא הענין הש"י ברא ארבע מדרגות זו למעלה מזו דומם צומח חי מדבר חי בלתי מדבר צומח יונק מדומם ונתעלה הדומם למעלת הצמיחה והחי אוכל הצומח ונתעלה הצמיחה למעלת החי והמדבר שהוא אדם האוכל החי ואז נתעלה החי למעלת המדבר ומעלת המדבר הוא לדביקת הנשמה שהוא לאחר מיתה כמ"ש (תהלים קטז, ט ו) יקר בעיני י"י המותה לחסידיו על כן סוף האדם ותכליתו למות וסוף בהמה לשחיטה כי השחיטה תכליתה שנתהפכה למדבר אבל עדיין לא נגמר תכליתה עד שנתעלה המדבר לדביקת נשמה ע"כ אמר והכל למיתה עומדין כלומר מאחר שנתהפך למדבר והמדבר ימות נמצא היא גם היא נכנסת בדרך רחוק בזה השלימות שיהיה קיומה לעולם למעלה על ידי מיתת אדם זה"ש הכל למיתה עומדין ר"ל עמידתן וקיומם בא ממיתת אדם וע"ז נאמר (קהלת כ, כא) מי יודע רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה ר"ל לפעמים רוח הבהמה עולה למעלה כמו שאמרתי כשהיא נאכלת בכשרות והיא בהמה טהור אז רוח בהמה נתעלית ואם נאכלת בטריפות אז היא יורדת למטה ונתקיים בה לכלב תשליכון אותה וזה בענין היפך מאדם תכלית האדם המיתה ע"י הקב"ה שמת מעצמו בטבעית ולא ע"י אדם הנרצח ובהמה להיפך כשתמות מעצמה נעשית נבלה ובאם תמות ע"י אדם השוחטה בסכין בדוק יגיע מעלתה למעלת המדבר ע"ש באריכות ואעשה דבריו עטרה לראשי ואבאר הפ' אמרתי אני בלבי לראות שהם בהמה שהם יורדים למטה כבהמה ובאמת המה להם ר"ל תכלית הבהמה שייך להם ואמר כי מקרה בני אדם ומקרה בהמה יש שני מיני מקריות זה למיתה וזה לשחיטה ובאמת מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ר"ל ברגע שמת אדם כן מת הבהמה וכענין שפירשתי על והכל למיתה עומדים ולדרכי הנ"ל ירומז על תחיית המתים אף שהכל למיתה מ"מ עומדין ר"ל קיימין כענין שדרשו רז"ל (סוכה מה, ב) על עצי שטים עומדין עוד כתב הטור שמה (יו"ד שמד), אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור כו' וכתב הב"י שמה כ' המרדכי בסוף מועד קטן דלישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו ע"כ. ואם טעמו משום דכל החדר תשוב כד' אמות לא ידענו למה תלה הדבר בלישנא קמא והא דאמרינן בסוף פ"ק (טז, ב) וכבוד עשו לו במותו היינו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ"כ נמוקי יוסף בשם הרא"ש עכ"ל. ואני בעניי נראה לי לתרץ קושיית הב"י על מרדכי שהדין עם המרדכי שתלה הדבר בלישנא ואעתיק לפניך לשון המרדכי אחר שהביא המימרא אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כתב שם וז"ל, והא דאסרינן לומר ד"ת היינו דוקא תוך ארבע אמות כדאיתא פרק מי שמתו (ברכות יח, א) לא ילך אדם בבית הקברות וס"ת בזרועו וכו' ומוקי לה תוך ארבע אמות לק"ש כדאמר מת תופס ארבע אמות לק"ש אבל חוץ לארבע אמות מותר וללישנא קמא אסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו ע"כ. ולכאורה יש לתמוה דהא בגמרא ריש פרק מי שמתו (ברכות יז, ב) אמר פטור מק"ש מן התפלה ומן התפילין פריך בגמרא מוטל לפניו אין ושאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' עד והתניא לא יהלך אדם בבה"ק וס"ת בזרועו וכו' ומשני התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא חוץ לארבע אמות נמי פטור א"כ יש לתמוה על המרדכי שמדמה דין בפני המת לדין מי שהולך לבה"ק כי ע"כ זה בפני המת איירי שמוטל עליו לקברו משום שהזכיר אומרים דבריו של מת וכתה הב"י בשם הרמב"ן מה הן דבריו של מת הוצאתו והקבורה כו' א"כ תימא איך יהיה המרדכי נגד הגמרא ויש ליישב ודו"ק. אמנם עתה לא באתי רק לתרץ קושיית הב"י ואקדים לשון הגמרא (ברכות ג, ב) אמר ר' אמי אמר ר' יהושע בן לוי אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת א"ר אבא בר כהנא לא אמרן אלא בד"ת וכ"ש במילי דעלמא והנה קשה ללישנא קמא אליבא דהמרדכי דמדמה דין זה לדין לא יהלך בב"הק וס"ת בזרועו וכו' מה התם תוך ארבע אמות אסור וחוץ לארבע אמות שרי והוא הדין הכא וקשה למה נקיט בלישניה דוקא בפני המת שמשמע שמוטל עליו לקברו הוי לינקוט רבותא אפי' בפני קבר דעלמא נמי דינא הכי בשלמא ללישנא בתרא דס"ל בפני המת שכ"ש דאסור בחולי דעלמא י"ל דנקיט בפני המת לאשמעינן שמ"דע אסור לדבר לפניו משא"כ בבה"ק הטעם הוא משום לועג לראש אבל במ"דע לא שייך לומר לועג לרש אבל היושב בפני המת שמוטל עליו לקברו הטעם הוא שאסור לדבר בפניו משא"כ בבה"ק הטעם הוא משום לועג לראש אבל במ"דע לא שייך לומר לועג לרש אבל היושב בפני המת שמוטל עליו לקברו הטעם הוא שאסור לדבר בפניו כמש"כ הב"י דמייאשו מלהטפל בו ולטעם זה אפי' מילי דעלמא נמי אסור לדבר כדי שלא יסיח דעתו מקבורת המת משא"כ לל"ק קשה שמתיר לדבר מילי דעלמא הו"ל לילקוט רבותיא אפילו המהלך בבה"ק אלא ע"כ צריכין אנו לומר ללישנא קמא דנקיט בפני המת כי יש בזה לומר דאסור לדבר בד"ת בפניו אפילו חוץ לארבע אמות כגון שמונח בחדר והחדר גדול במאוד והוא עומד יותר מארבע אמות ממנו ואפ"ה אסור משא"כ כבית הקברות דחוץ לארבע אמות שרי וזהו כוונת המרדכי במה שכתב לל"ק אסור בכל אותו חדר כוונתו להודיע לתרץ הקושיא מה שקשה לי על לישנא קמא דמדכיר בלישניה ענין בפני המת ולא בפני סתם קבר מה שאין בלישנא בתרא לא דיבר מזה כלום.*טוב ויפה לומר הלכה שאמר ת"ח בחייו בהספד שלו ענין נפלא על מאמר רבה בר נחמני וכו'. עוד שמעתי אומרים שמן הראוי לת"ח שמת שיאמרו הלכה משמיה מה שהגיד בחייו והעמידו בלשון אומרים בפני המת דבריו של מת רצה לו' הדברים של מת שדיבר בחייו ולקיים מוסר זה הענין אבאר גמרא בבא מציעה (פג, א) בענין קא גרים במתיבתא דרקיע אם בהרת קדמה לשער לכן טמא ואם שער קדמה טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא אמרי מן מוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה ב"נ אני יחיד בנגעים ואהלות שדרו שליח בתריה לא הוי מצי מלאך המות כו' הוי קנייחא נפשיה אמר טהור טהור יצא בת קול אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה נפלפליתקא מרקיע' בפומבדיתא רבה ב"נ נתבקש בישיבה של מעלה נפק אביי וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוי ידעי דוכתא אזלו לאגמא חזי ציפרא דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו ג' ימים וג' לילות וכו' ע"ש וק' למה היה הסי' ע"י צפרים דוקא אוגב אבאר כל המאמר כי יל"ד איך יתכן לומר שכל מתיבת' דרקיע' יחלוקו על הקדוש ב"ה כביכול והלא בתחתונים לא תענה על רב כ"ש וק"ו על אדון העולם אשר נתן לנו התורה וביותר יש לתמוה שאמרו מאן מוכח וכו' וכי רבה ב"נ יחכים על כביכול חלילה וחלילה לומר כן כלפי מעלה ב"ה וע"ק במה שהכפיל דבריו ואמ' טהור טהור פעמים למה לי ואפשר לתרץ קושיא זאת ע"ד הגמ' דנזיר פרק הנכרים דף כ"ה אלא כי אתמר דרב יהודא אמר רב אהא אתמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדמה טהור ספק טמא ור' יהושע אומר כיהה מאי כיהה אמר רב יהודה אמר רב כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב כתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. ומתחלה נפרש כוונת המקשן מה פריך דילמא האי כיהה טמא אם כן מה פליג על ת"ק דסבירא ליה ג"כ טמא. אלא הפשט הוא ע"ד מה שפירש"י בחומש פרשת תזריע (ויקרא יג, ו) וטהר הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה וטמאו הכהן משטמאו הרי הוא מוחלט וזקוק לציפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהייה והנה זהו כוונת המקשן ודילמא כיהה וטמא כי הרמב"ם (נגעים פ"ד, מ"א) פירש על מילת כיהה מלשון הקהה שינוי ר"ל ולהרחיק סברת ת"ק. והנה בזה יובן שפיר כוונת המקשן דילמא כיהה וטמא לת"ק דאמר טמא טמא ממש דומה לבהרת קדמה לשער וזקוק ציפרים ותגלחת וקרבן משא"כ ר' יהושע ס"ל כיהה הרחיק סברת ת"ק שמטמאו ממש רק טמא להצריך טביהל והיקל קצת מאחר שעומד בספק ומשני הואיל שפתח הכתוב לטהרו ואח"כ לטמאו ש"מ ספק טהור ממש ולפיכך אמר ב' פעמים טהור טהור על טהרה גמורה אי שנותן טעם על דבריו למה אמר טהור מכח שהפסוק פתח בטהור לטהרו ונכון הוא זה אמנם קושיא הראשונה במקומה עומדת. ע"כ יראה שח"ו לא פליגי על דעת עליון יתברך אשר נתן לנו את תורתו כי הוא הנותן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ודעה והשכל רק שהלכו מעיון לעיון עד שהבינו הדבר והסכימו עם הש"י ברוך הוא.*ענין נחמד על ענין מרע"ה כשעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתיים וכו'. וכדי לבאר הענין אבאר מדרש פסיקתא והובא בילקוט פרשת יתרו רב אחא בשם רבי יוסי ב"ח בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שישב ועסק בפרשת פרה (פ"א מ"א) ואמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה אמר מרע"ה לפני הקב"ה רבונו של עולם עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו א"ל הקב"ה משה עתיד צדיק א' לעמוד בעולם ועתיד לפחות בפ' פרה תחלה ר"א אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא מחלצי הדא הוא דכתיב (שמות יח, ד) ושם האחד אליעזר כבר צווחו קמאי דקמאי שלא ידעו ולא יבינו איך יתורץ הקושיא אתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו במה שהשיב לו עתיד צדיק אחד וכו'. ביאור הדבר ע"ד מה שפירש הרב ברטנורי במתניתין וחכ"א עגלה ערופה כשירה אפילו בת שנתים וכ"ש בת שנתה כי אפילו בת שנתים עגלה היא ואע"ג דקיימא לן כל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה עגלת בקר ולא עגלה סתמא והלכה כחכמים ע"ש. והנה כאשר שמע מרע"ה במקום דברי אלהים חיים הבין בעצמו שאין הלכה כר"א מכח סברת הברטנורי ולכן הוקשה לו עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של ב"ו ר"ל אתה אומר הלכה משם היחיד שאין הלכה כמותו. כי אין לפרש שאמר להקב"ה בדרך סתם איך א' הלכה מב"ו שהרי מצינו בחגיגה (טו, ב) גבי אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מה קעביד קב"ה אמר ליה גמיר שמעתתא מפומיה דכולהו רבנן חוץ מפומיה דרבי מאיר מפני שלמד תורה מאחר כו'. א"כ מצינו שהקב"ה אומר שמעתתא מפומייהו דכלהו רבנן ולמה הקשה למרע"ה שאמר הלכה משמו של ר' אליעזר. אלא הוא הדבר אשר דברתי שהיה קשה למרע"ה למה אומר הלכה משם ב"ו במקום שאין הלכה כמותו. ובדרך רמז נראה לי לפרש מרז"ל (סנהדרין צג, ב) על דוד מה שאמר דואג (שמואל א' טז, יח) ויי' אתו שהלכה כמותו ר"ל שי"י אתו שגומר הלכה כמותו. כי לו נאה ולו יאה לדבר הלכה משם רבנן במקום שהלכה כמותו אמנם כשאין הלכה כמותו למה זה ועל מה זה גמיר הלכה מפומיה ועד"ז השיב לו הקב"ה שפיר ואמר לו לא סיימוני קמך את דברי רק תחלת הדברים שמעת והסוף לא שמעת שאני פוסק הלכה כחכמים כי לא שמעת ממני רק רבי אלשיעזר אומר עגלה בת שנתה כי הוא בתחלת המשנה ואח"כ נאמר וחכ"א וכו' שפליגי עליו. ובזה יומתק לשון המדרש מה שהאריך בתשובה של הש"י למרע"ה עתיד צדיק א' לעמוד בעולם ויפתח בפרשת פרה תחלה רבי אליעזר אומר פרה בת שתים וכו' מלת וכו' ל"ל כי אין צורך רק להזכיר דברי ר"א אלא מלת וכו' קאי על חכמים לפ"ז יובן שפיר שאמר ועתיד לפתוח וכו'. ואין להקשות א"כ לפ"ז שהש"י הסכים לדבריו שאין הלכה כמותו רק לא סיים דבריו וחכ"א א"כ למה היה מתפלל מרע"ה יה"ר שיצא מחלצי וכי לא טוב היה לו להתפלל על ת"ח היודע לכוין הלכה נ"ל הכי פירושו כי מצינו במתניתין דעדיות (א, ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין מקוה וכו' שמאי אומר וכו' וחכ"א לא כד"ז ולכד"ז וכו' מסיק שם אח"כ ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה ללמוד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם ופי' הברטנורי אבות העולם הלל ושמאי ואח"כ אמר במתני' למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה כדברי היחיד שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין והא מתני' פי' הרמב"ם בתקנות וגזירות ומנהגים אבל לחלוק בגוף הדין ונראה לבית דין אחרונים טעם לסתור הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה להם שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וא"כ בנ"ד יהיה הענין כך מאחר שפוסק הקדוש ב"ה הלכה כחכמים ואם כן למה הזכיר דברי ר"א בין המרובין כי הקב"ה לא מראה הדין שאין לסתור ב"ד את ב"ד אחר במנהגים ותקנות כי הקב"ה אומר מה שנוגע לעצם הדין אלא הבין בעצמו תי' הראשון להודיע שהוא גדול בישראל כ"כ אשר אפילו הוא לא עמד על דבריו כשחולקין עליו ולכן אמר מרע"ה מאחר שהוא גדול כ"כ יה"ר שיצא מחלצי כנ"ל פי' זה המדרש. ונחזור לגמ' שהתחלנו בה כי ח"ו שיעלה בלב אדם שמתיבתא דרקיע יחלוקו על המקום ב"ה רק לבי אומר לי האי לישנא שהקב"ה אמר טהור לא היה בדרך פסק הלכה שפסק הקב"ה הלכה טהור כמובן רק גמר שמעתתא משמיה דר' יהושע ע"כ הבינו מתיבתא דרקיע מלישנא דהקב"ה שאמר טהור לא פסק הלכה טהור רק ס"ל כחכמים שהוא טמא אך ורק הזכיר דברי ר' יהושע באמרו טהור להורות שאין ב"ד יכול לבטל ב"ד חבירו בעבור זה הזכיר דברי היחיד אף שאין הלכה כמותו כך הבינו בתחלת העיון ואח"כ הלכו מעיון לעיון והוקשה לעצמ' וכי יכול להיות שהקב"ה ידבר מתקנות ומנהגים הלא בגוף הדין יכול ב"ד לחלוק על חבירו והדבר הזה שדבר הקב"ה הוא גוף הדין וא"כ בהכרח ובהחלט שהקב"ה פסק הלכה כמותו דאל"כ למה מזכיר דברי יחיד וא"ל משום להודיע שגדול כמוהו לא עמד על דבריו א"כ יהי' קשה למה לא הזכיר גם ד"ת ומפני מה בחר בדברי רבי יהושע ובמשנתו ובפרט שדבריו נזכרים במשנה אחרי ד"ת כי חכמים נזכרים תחלה במשנה אמרו ספק בהרת טמא רבי יהושע אומר טהור ולא דמי לענין דר' אליעזר כי דבריו הם בתחלת המשנה כדפרישית וא"כ מוכח ומוכרח שפסק הקב"ה ההלכה כדברי ר' יהושע שהוא טהור והסכימו לדבריו דברי אלהים חיים. ואין להקשות וכי יכול להיות שמתביתא דרקיע הבינו כך ואח"כ הסכימו לדברי הקב"ה א"כ למה אמרו מאן מוכח אלא באו להורות לנו פעולה לדורות שהקב"ה הסכים להוכיח דבריו מבני אדם הגם שהוא כביכול א"צ לזה כדמצינו בכמה דוכתין כפירש"י בפרשת וירא (בראשית יח, כא) גבי ארדה נא ואראה וגו' לימד לדיינים וכו' וגם בענין דר"א במשנת פרה הראה לדורות שלא יהא אדם עומד על דבריו*טעם באם הוציא הדיין פסק מידו שאין לו רשות לעשות פירוש על הפסק.. וראיה לזה מה שכתב בתשובת רבי משה מינץ זצ"ל במה שנותן טעם מנין לדין זה לדיין שנותן פסק דין מידו שאין לו רשות אחר כך לעשות פירוש על הפסוק ונותן טעם ממעשה דבהרת הקדוש ברוך הוא אומר טהור ומתיבתא דרקיע אמרו טמא ומאחר שהקב"ה כביכול הוציא התורה מת"י לא רצה לעשות פי' רק העמיד הדבר על רבה ב"נ והם שאמרו מאן מוכח לא בקשו חלילה להוכיח ע"ד הקב"ה כמו שהקשיתי רק להראות לדורות שדיין שמוציא פס"ד מידו אל יעשה פי' על דבריו. ומאחר שעלתה ההוכחה כדברי הקב"ה טהור נפל פתקא מרקיע טהור כדפרישי' ומה שראו סי' מצפוראי דמטללא יובן מהתחלת דברינו אלה שי"ל בפני המת דבריו של מת הפשטים וחדושים שחידש בחייו כי ידוע שהובא בשלשלת הקבלה שספר הרבות חיבר רבה ב"נ יעויין שמה. ובמ"ר פרשת נח (לג, ה) מסיק וישלח העורב הדא הוא דכתיב (תהלים קה, כה) שלח חושך ויחשיך וקשה מה הוקשה ליה שאמר הדא הוא דכתיב ובעל מ"כ פי' עורב שחור הוא וכו' וקש' איך יצדק הפירוש ולא מרו את דברו אדרבא העורב המיר דבריו ויראה דהכי פירושו ע"ד מרז"ל בגמ' בחלק (סנהדרין קח, ב) וישלח את היונה מאתו (בראשית ח, ח) מלמד שדירתו של עופות טהורים עם הצדיקים וזה חידש גם במ"ר כי פסוק מלא הוא (תהלים יח, יב) ישת חושך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים וק' מאחר שסביב לו הוא החושך א"כ הל"ל שלח חושך מאתו אלא מאחר שאור יותר סמוך לו כמש"ה מנוגה נגדו ופירש"י שמא תאמר חושך לפנים ממנו ת"ל מנוגה נגדו ומ"ה לא אמר שלח חושך מאתו מאחר שהאור סמוך להקב"ה וכן הוא בנדון דידן גבי וישלח העורב לא אמר מאתו כמ"ש גבי היונה וישלח מאתו ובאמת שניהם היו במחיצתו אלא שהיונה היה דבוק לו וקרוב אליו כדרך עופות טהורים שדירתן אצל צדיקים ממש ולכן כאשר ראו צפרים עופות טהורים מטללא יודעים שהתם הוא והלכה פסוקה (חולין קלט, ב) שכל מקום שנאמר צפור טהור הוא. ומזה אמרו על רבה ב"נ דבריו של מת ר"ל שעסק בו בחייו שאמר טהור ודוק. ולענין שאמרתי לעיל ע"י שהשווה הכתוב עוצר רחם לשאול כשם שזה מכניס ומוציא כן זה מכניס ומוציא.*טעם על הברכה הרואה קברי ישראל וכו'. והחלוק בין הטור והרמב"ם והרא"ש בענין הברכה ויודע מספר כולכם וכו' ע"ד המשנה דידים. יתבאר נוסח הברכה בפרק הרואה (ברכות נח, ב) תנו רבנן הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין וקשה מה שייכות יש לברכה היצירה כי מה דהוי הוי אלא הוא הדבר שדברתי שזה תולה בזה כשם שיצירת האדם היה ע"י מכניס ומוציא כדלעיל כן הוא והמית אתכם בדין בדרך מכניס ומוציא ויולמד מזה ק"ו על תח"ה כדלעיל מש"ה אמר ועתיד הקב"ה להחיותכם בדין ע"י היצירה וע"י המיתה מכח ק"ו ככתוב לעיל וגמ' הועיל ואתא לידן אימא מילתא כי על ברייתא זו מסיים בלישניה מר בריה דרבינא מסיים משמיה דר"נ ויודע מספ"כ בדין ועתיד להחזיר ולהחיותכם ברוך מחה"מ והטוא"ח הביא הגמ' בסי' רכ"ד וכ' עליו הב"י ודע דבגמ' הכי איתא ת"ר הרואה ק"י כו' מר בריה דרבינא מסיים ויודע מספר כולכם. והרי"ף והרא"ש כתבו ויודע מ"כ ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם ורבינו. ואני באתי ליישב דעת הטור במה שהשמיט דין זה והוא כנגד אביו הרא"ש ז"ל. ויראה דהענין הוא ע"ד משנה דידים (פ"ד מ"ו) מה שאמרו הצדוקים וכי אין לנו עליהם אלא זה והלא עצמות חמור אינן מטמאין ועצמות יוחנן כ"ג מטמאין ומסיק שם לפי חיבתן טומאתן כדי שלא יעשה תרווד מעצמות אביו ואמו ובזה יתבאר גם פה כי בסיפא דמשנא איתא שם הרואה קברי או"ה אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם וביקש מר בריה דרבינא ליתן טעם למה ישראל שהם קדושים מטמאין באהל ואו"ה שהן טמאין אין מטמאין והוא הכוונה וכו' ומ"ה מוסיף להזכיר ויודע מספר כולכם והוא ע"ד מה שפירש"י ריש פרשת שמות (א, א) אע"פ שמנאן בחייהן חזר ומנאן במותם להודיע חבתם שנמשלו לכוכבים שנאמר (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבבאם כו' וא"כ ע"י המנינים במותם עין בעין יראה חיבה יתירה שחבב להן ולכן הוסיף לאמר ויודע מספר כולכם וע"י המספר יתרא' חיבה הגדולה ולפ"ז אתי שפיר למה מטמאין ישראל באוהל יותר מאו"ה מכח שחיבב אותם ביותר. ולפי פירוש זה יובן שפיר למה השמיט הטור הדין ויודע מספר כולכם וצריך אני להודיעך מה שהובא בטור יורה דעה סימן שע"ג קברי עכו"ם כתב הרמב"ם (הל' אבל פ"ג ה"ג) שמותר לכהן לילך עליהם וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה בהא איכא פלוגתא דרבוותא וראיתי להר"מ מרוטנבורק שמיחה בכהנים לילך עליהן והמחמיר תבא עליו ברכה עד כאן לשונו ומשום הכי שפיר השמיט הטור הדין של ויודע מספר כולכם לפי מה שכתבתי דהא ויודע מספר כולכם הוא להורות שקברי ישראל מטמאין וקברי אומות העולם אין מטמאין וא"כ לטעם זה מותר לילך על קברי או"ה כאשר באמת הרמב"ם ס"ל כן. והטור ס"ל שראוי להחמיר מלילך על קברי עכו"ם ומטעם זה השמיט הוא מלהזכיר על קברי ישראל ויודע מספר כולכם שלא יבוא לידי מכשול לילך ע"ק עכו"ם. ואין להקשות לפירושו מאחר שמחמיר הרא"ש שלא לילך על קברי אומות העולם א"כ למה הזכיר הוא ויודע מספר כולכם הלא איכא למיחש דתיפוק חורבה מזה שילך על קברי או"ה דיש לתרץ כי מי שמעינן בתשובת הרא"ש כלל ל' כתוב האי פלוגתא דרבוותא אם הלכה כרשב"י דאמר (יבמות סא, א) אין מטמאין באוהל או הלכה כרשב"ג (אהלות יח, ט) דאסר מדורות העכו"ם משום אוהל ולכן הרא"ש דהעיד בשם ר"מ מרוטנבורק לא החמיר רק לכתחילה שלא לילך על קברי עכו"ם כדי שלא יהיה רגיל גם לילך על קבר ישראל אבל אי הלך ע"ק או"ה סוף סוף לא טמא הוא לטמא טהרות וכדומה ומאחר דאיכא למטעי בלישנא דהרא"ש דמחמיר כדעת ר"ש ב"ג דאי עשה אוהל יהיה טמא ותיפוק חורבא מזה לשרוף טהרות בנוגע ונמצא על ידי חומרא יבוא לידי קולא ולכן הזכיר לומר ויודע מספר כולכם להודיע שגבי קברי ישראל שייך טומאה באם יעשה אוהל משא"כ גבי או"ה לא שייך טומאה כשהאהיל עליהן בדיעבד רק לכתחלה מחמירין ובזה משזכיר בברכה לו' ויודע מספר כולכם יודע להזהר שלא ילך על ק"ו ועל קברי או"ה אל ילך לכתחילה אבל בדיעבד אין שייך טומאה משא"כ להטור א"א למטעי בדבריו מדהביא תחלה דעת הרמב"ם שמותר לכתחילה לילך על קברי או"ה אם כן יובן שפיר מה שהביא הרא"ש לא החמיר לכתחילה דאי איירי גם כשהאהיל בדיעבד יהיה טמא א"כ להרמב"ם יהיה מותר לכתחלה ולהטור אפילו בדיעבד יהיה טמא תהיה פלוגתא רחוקה בשתי קצוות אלא ודאי הטור לא פליג רק על לכתחלה ומש"ה השמיט לו' ויודע מספר כולכם דאז המובן מדאמר בקברי ישראל מטמאין ואומות העולם לא מטמאין וירצה אפילו לכתחלה לילך ע"ק או"ה מש"ה השמיט והרא"ש לא השמיט כי בדברי הרא"ש איכא למטעי ובהטור ליכא למטעי כנ"ל לפרש דעת הרא"ש והטור אבל הרמב"ם עומד בצ"ע ודוק. ועד"ז נראה לפרש בספרי והובא בילקוט פרשת זאת הברכה (רמז תתקנא), דבר אחר*טעם על אף חובב למה מזכיר מלת אף גבי חובב. אף חובב עמים מלמד שלא חלק הקב"ה תיבה לאו"ה כמו שחיבב לישראל וקשה במה שהזכיר לשון אף במקו' התיבה אין שייך אף אלא פירושו מלת אף מורה שיש אף וקצף בישראל שהם מטמאין והפ' מפרש זה באמת שישראל מטמאין הוא מחמת חובב ר"ל שחיבב את ישראל ומחמת חיבתן טומאתן כדי שלא יעשה אדם תרווד מעצמות אביו ואגב אפרש המקרא כל קדושיו בידיך וגו'*ביאור על כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך וגו' והוא ע"ד הגמ' פרק המניח ענין אחר על אף חובב עמים וע"ד הגמ' פרק חלק. והוא ע"ד הגמרא פרק המניח (ב"ק כז, ב) מי שבועט ברגלו זהו בושת גדול וכו' וזהו כוונת הפסוק אף חובב עמים ר"ל שחיבב ישראל מעמים באם מביא אף עליהם כי כל קדושיו בידיך מכה אותם ר"ל בלא מכת בזיון ובושת משא"כ העמים או"ה כשמכה אותם מכה אותם ברגלו לכן אמר והם תוכו לרגליך במכת בושת וחרפה או יאמר אף חובב עמים ואבאר גמ' בפרק חלק (סנהדרין קא, א) אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם חימה עזה יש בעולם התחילו הם בוכין ור"ע משחק כו' לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שיינו אין מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו רבי קיבל עולמו בחייו כי' אמר ליה כלום חסרתי מן התורה כולה א"ל למדתני רבינו (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וק"ל מלהבין את זה הלא זיל קרי ביה רב הוא כי מקרא מלא הוא בקהלת ומה זה מורה שאמר כך למדתני כאלו למד עמהם איזה דבר חדוש במקרא זה ולא הביא רק המקרא כפשוטיה ויראה לי דר"א לימד עמו איזה תירץ על קושי' שק' בזה הפסוק כי מצינו בתהלים (יד א-ג) פסוק א' עין עושה טוב אין גם אחד מזכי' בל' הוו' ובמקרא זה מזכי' ל' להב' אשר יעש' טוב אשר עושה טוב הול"ל אלא יובן זה הענין כדאיתא בקהלת במ"ר (ז, טו) שאלו את שמואל הקטן מ"ד (שם) יש צדיק אובד בצדקו א"ל גלוי וידוע לפני המקום שצדיק עתיד לבוא לידי חטא אמר הקב"ה עד שהוא עומד בצדקו אסלקנו מן העולם שנאמר יש צדיק אובד בצדקו וזהו כה"מ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אף שבאמת צדיק גמור הוא מ"מ אם היה מאריך עוד בימים היה חוטא וככה פי' המקרא אין צדיק יעשה טוב ר"ל אין אדם בארץ שיכולין לומר עליו אף באם היה מאריך ימים הרבה שלא היה בא לידי חטא כענין (איוב טו, טו) בקדושיו לא יאמין והנה ר"א ראה שחומה עזה בעולם שנטה למות בעו"ה. אמר עקיבא כלום חסרתי מן התורה ורבי עקיבא רצה להושיבו אף שלא חסרת כלום מ"מ דילמא ח"ו אם תאריך ימין עוד תבוא לידי חטא והראה לשון זה מדקדוק הלשון בקרא ואמר כך למדתני רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב בלשון עתיד ולא אמר בלשון עושה טוב להורות אף שהוא צדיק איכא למיחש באם יאריך ימים שלא יעשה טוב לכן שפיר תלה דבריו באמרו כך למדתני רבינו. ועוד צריך אני לדקדק בשלמא מ"ש לר"ע למה אתה שוחק יפה אמרו כי ראו בצערו של רבם משא"כ רבי עקיבא א"ל למה אתם בוכים וכי היתה בכייה של חנם והלא ראו רבן בצער גדול וכדי ליישב את זאת*ענין נחמד על מ"ר פרשת וישב וכמה מדרשים המתנגדים להדדי. אבאר מדרש א' מה שנשאלתי עליו והוא מ"ר פרשת וישב (פא, א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט, ט), רבי תמא ב"ח לא היו ראויין או"ה להיות דווים וסחופים ולמה הם דווים וסחופים כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של דווים וסחופים אתם ורשב"ג אמר לא היו או"ה ראויין להיות בהם מעלה חטטים ולמה יש בהם וכו' כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של מצורעים אתם. ורבים מקשים על מאמר זה תמיהה קיימת חלילה וחלילה לבעל המדרש לומר כן שאין או"ה ראויין להיות בעלי חטטים וכי למי נאה יותר להיות מצורעים יותר מהמה שהם טמאים ומטמאים נפשם בשקצים ורמשים ובכל דבר טמא המולידים כל נגע וכל מחלה. וביותר קשה וכי בשביל שלא יאמרו לישראל באונאות דבריהם יעשה הקב"ה דין בלא דינא לשלוח עליהם צרעת ליישב זה המדרש אגיד עליו ריעו מדרש אחר המחובר לוה המדרש ופתרו. והוא בפרשת תזריע (טו, ד) הה"ד (משלי יט, כט) נכונו ללצים שפטים מכינים היו ללצים דינים משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלבייא דחלא א"ל המלך אל תירא זהו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח כך כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתיראו א"ל אל תיראו אילו לאו"ה אבל אתם לשמוח כו' שנאמר (תהלים לב, י) רבים מכאובים לרשע והבוטח בי"י חסד יסובבנהו וא"כ מדרש זה הוא מתנגד למדרש וישב שאמר שפ' מצורע שייך לאו"ה ובפרשת וישב מסיק שאו"ה אין ראויין להיות מצורעים. וע"ק הלא באמת כתובים בתורה כמם דינים טהרת מצורע הגוף והבגד והבית הלא לא שייך להם הצרעת ודוחק לומר ששני מדרשים חלוקים ובפרט שמ"ר הביא שניהם. ואגב יתבאר לשון המדרש שאומר לא היו האומות ראויין להיות בהם בעלי חטטים מה מורה באריכות לשון בקצרה הל"ל לא יהיו או"ה בעלי חטטים וכדי ליישב כל זה אומר לי לבי שהמדרשים יתבארו ע"ד המדרש ילמדנו פרשת מצורע (תנחומא ד) כי האריך בענינו עד שבא לומר אמר הקב"ה לישראל ראו מה בניכם לבין אומות העולם, או"ה כשהן חוטאים בגופן אני פוגע תחלה ואח"כ בבתיהן שנאמר (בראשית יב, יז) וינגע י"י את פרעה נגעים גדולים ואח"כ ואת ביתו אבל אתם אם חטאתם בבתיכם אני מלקה תחלה וכו' ואף במ"ר פרשת מצורע (יז, ד) מסיק רבי חוניא בשם רבי יהושע בר אבין ורבי זכריה בשם רבי לוי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ממי אתה לומד מאלו מכות של מצרים (תהלים עח, מח) ויסגר לברד בעירם ואח"כ (שם קה, לג) ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויך כל בכור ואף מחלון וכליון וכו' ואף נגעים באין תחלה על ביתו לא חזר בא על בגדיו לא חזר באים על גופו ואפשר לחלק בין פרעה הראשון אשר ידע י"י ומתכוון לחטוא לכן הכהו תחלה בגופו ופרעה בימי משה אמר לא ידעתי את י"י היה נידון כשוגג שנכנס במדה"ר והלך עמו מקל אל החמור. והנה ראיתי שהעולם מתמיהין על מדרש זה אין בעל הרחמים פוגע בגוף תחלה והלא זיל קרי ביה רב הוא מתחלה כתיב בפסוק (ויקרא יז, ט) נגע צרעת כי תהיה וגו' ואח"כ (שם מז) והבגד אשר בו הנגע ואח"כ בפ' מצורע (שם יד, לג) צרעת בית ותירצתי לפי מה שפירשתי בפסוק (שם ב) וזאת תהיה תורת המצורע ורבים מקשים מלת תהיה ל"ל וכן קשה במלת תורת ל"ל ובגמ' דנזיר פרק המביא (אשם כח, א) מסיק תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא כו' ע"ש ועוד מצינו בפ' בן סורר ומורה כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא נברא ולמה נכתב דרוש וקבל שכר (סנהדרין עא, א) כמאן כרבי אליעזר בר"ש דאמר לעולם אין הבית נעשה שטמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כתלים בקרן זויות ארכו כשני גריסין ורחבו כגרים וכו' והנה ירא הכתוב פן יטעה הטועה לאמר האי תורת לא איירי לרבות בענין מצורע עני וכו' כדאמרינן בנזיר רק אמר מלת תורת על דרוש וקבל שכר לומר שפ' מצורע לא יהיה רק לתורה לדרוש ולקבל שכר. בעבור זה האריך ואמר זאת תהיה דייק שר"ל שיהיה המצורע ולא דמי לבית המנוגע כי בית המנוגע לא תהיה לעתיד אבל מצורע יהיה ושפיר אתי מלת תורת לרבות דמצורע עני שהביא קרבן עשיר כו' ולפ"ז יהיה מתורץ מה שהמקרא משנה סדר של בעל הרחמים כי לא איכפת ליה להתחיל בבית המנוגע מאחר שלא היה ולא עתיד להיות ולא קשה מן המדרש שאמר שבעל הרחמים אין פוגע בנפשות תחלה כי זה איירי שאין שולח נגע אלא להראותו שיחזיר בתשובה אבל הקרא שאיירי מדינים של המצורעים באמת זה לא היה ולא יהיה ולכן אין קפידא בקידום ואיחור במקרא. והשתא נבוא לבאר המדרשים שהקשיתי לעיל כי מדרש המצורע במה שאמר כיון ששמעו פרשת נגעים כו' הכי פירושו כי הם ידעו שהם חייבים בזיבות אם יחטאו כמו שמסיק במדרש (שם) מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת על שהיו מליזים אחר גדוליהן של ישראל שאמרו לא אומה של מצורעים אתם רק הם הבינו שילכו לאט לאט מקל אל החמור וכיון ששמעו פרשת נגעים שאינם כתובים על הסדר במקרא תחלה בגוף ואח"כ בבגדים ואח"כ בבתים ע"ז נתיראו במאוד לכן שפיר בא התשובה להם זהו לאו"ה כמו שמסיק בילמדנו שהבאתי אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ובאם תחטאו תלכו מקל אל החמור כדי שתעשו תשובה. ועד"ז יובן מ"ר פרשת וישב ויתורץ אריכות הלשון לא היו או"ה ראויין כו' כאשר הקשתי והכי פירושו לא היו או"ה ראוין להיות בהם בעלי חטטים בתחלה בגופן כי זה הוא נגד מדות בעל הרחמים שאין פוגע בנפשות תחלה כי רחמיו על כל מעשיו כתיב ומתרץ ונותן טעם כדי שלא יהיו מונין את ישראל וכו' כמו שמסיק במדרש ילמדנו ראו מה ביניכם ובין או"ה ומ"ש שלא יהיו מונין ה"פ ע"ד גמ' סנהדרין (לט, א) א"ל ההוא אפיקורס לרבי חנינא כתיב (דה"א יז, כא) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ מאי רבותייכו אתון נמי כו' אמר ליה מדידכו אסהידו עלן דכתיב (במדבר כג, ט) ובגוים לא יתחשב ומאחר שישראל חייבים בצרעת ואו"ה ג"כ ראויין לצרעת רק לא היו ראויין לאו"ה להתחיל בגופם תחלה מפני שהוא נגד משות בעל הרחמים ע"ז אמר אם התחיל גם באו"ה בבגדיהם ובבתיהם תחלה מקל אל החמור אז היו מונין את ישראל ואמרו להם מה רבותינו דגם אתם אומה של מצורעים בהדרגה כמונו כמוכם ולכן אלו הן הלוקין בגופן תחלה וישראל בממונם תחלה שלא יהיו מונין את ישראל ובזה המדרשים עולים על סגנון אחד ומסכים למדרש ילמדנו המעיין ימצא נחת רוח. ונחזור לעניינינו ובזה נבוא לביאור הגמ' במה שר"ע אמר להם למה אתם בוכים כי היה מסתפק אם היו בוכים כפשוטה על ידי שראו את רבן שהיה נלקה ואמר הלא מן הראוי כך שאם אין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש א"כ יאמרו שקיבל רבי עולמו בחייו אלא הבין בלבו מפני זה בכו למה פגע בגופו תחלה היה ללקות תחלה בשמנו וביינו ובדבשו ועל זה אמר לכך אני משחק כי כל הענינינם מה שמדרש אומר אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה איירי מי שכבר חטא רק היסורים באים עליו לעשות תשובה לכן הולך מקל אל החמור משא"כ רבי עדיין לא חטא רק הקב"ה אינו מאמין בקדושיו ומתיירא פן ואולי יחטא עוד ולכן הוצרך ללקותו מיד בגופו וז"ש הכתוב (דברים לג, ג) אף חובב הגם שבא על ישראל באף ומייסר אותם ובכל זאת חובב חיבה הוא להביאם לחיי עוה"ב בזכותם בלתי יחטאו ומתורץ הכל. עד כאן דברנו מעניני מיתה ועכשיו נדבר מתחיית המתים: