נדבר ממעלות הצדקה שהוא מעין גמילות חסדים.*ענין נחמד על הפסוק בישעיה ל"ב והיה מעשה הצדקה שלום וגו'. כתב בנבואת ישעיה סימן ל"ב (יז) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. וקשה לי מה מורה הכפולים והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. בעל אילה שלוחה כתב שהוא כפל במלות שונות. אבל לי נראה לפרש המקרא שלא יתור אפילו אות אחת. ועוד קשה למה הפסוק בין מלת והיה למלת שלום יותר תקון לשון היה באם היה כתוב והיה שלום מעשה הצדקה כי כוונת הפסוק הוא להורות לנו שמעשה צדקה שלום וביותר קשה מתחלה נקרא צדקה מעשה על שם המעשה ובסיפא דקרא קורא הצדקה עבודה שאמר ועבודת הצדקה. ובכל תרי"ג מצות לא מצינו שנקראת עבודה זולת הקרבנות ועל תפלה אמרו רז"ל (תענית ב, א) לעבדו בכל לבבכם (דברים יא, יג) איזה עבודה שהיא בלב כו'. ליישב המקרא אקדים גמרא*גמרא בב"ב גדול המעשה יותר מן העושה כו'. פרק קמא דבב"ב (ט, א) אמר ר' אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שאמנר והיה מעשה הצדקה שלום וגו' השקט ובטח וגו' זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית ופרש"י מעשה הצדקה טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והייתה הצדקה שלום. והנה גם לגמרא זו קשה היה להסמיך והיה לשלום. ויותר קשה לי להבין מה שמסיק השקט ובטח וגו' זכה הלא פרוס לרעב וגו' ועניים מרודים וגו'. הוי לגמרא להעמיד הדרוש של זכה ולא זכה על הפסוק הלא פרוס לרעב וגו' כמו שמצינו במדרש רבה פרשת בהר (לד, יב) שדורש דרוש זה על פסוק הלא פרוס לרעב וגו' ויראה לי ליישב במה שמסיק*גמרא פ' השותפין מעשה ומינה ר' ב' אחים וכו' ומה שמקפין שם התוס' וכו'. פרק השותפין (ב"ב ח, ב) מהא דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי ב' אחים על הקופה מאי שרריתא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שמשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת כו'. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאות זוז. וכתבו התוספות ואם תאמר והא אמרינן פרק כל הבשר (חולין קי:) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה נזהרים עליה וגבי צדקה כתיב (דברים טו, ח) כי פתוח תפתח וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י וגומר ואומר ר"ת דהאי כפיה בדברים. ועוד תירוץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם הגבאים. ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דכתיב ביה לאו (דברים טו, ז) לא תאמץ לבבך. ונראה לי דקשיא של תוס' רמז ישעיה בלשונו. כי סדר המקרא והיה מדבר לכרמל וכרמל ליער יחשב ושכן במדבר משפט וצדקה בכרמל תשב והיה מעשה הצדקה וגו' והוקשה לישעיה איך הסמיך ושכן במדבר משפט לוהיה מעשה הצדקה והלא בצדקה אין שייך משפט כי אין לעשות משפט במקום שמתן שכרו בצדו כמו שמקשין התוס'. והוא מקשה והוא מפרק ומתרץ בפסוק כל התירוצין המתרצין בתוס' תירוץ האחד דהכא קבלו אותו לכיפ' זה שאמר והיה מעשה צדקה לדעת הגמרא האי לא קאי על העושה רק על המעשה הם הגבאים הכופים העם לצדקה. והכי פירשו אימתי כופין על הצדקה והיה מעשה ר"ל כשהיה מעשה גבאים מוכנים ומזומנים דאז מקבלים העם עליהם לכופן. ולפירוש זה לא קאי והיה על השלום כי הוא מובן מעצמו רק והיה קאי על המעשה שיהיו הגבאים מוכנים לעם אז רשות להם לכופם כי הכי קבלו עליהם. והתירוץ דהא כפייה בדברים רמז ישעיה בקרא להודיע לנו באם לא יש מי שמוכן לכך להיות גבאי ואז אין לכוף העם במעשה אבל יכופם בדברים. ומה הן קתני מה הן הדברים של כפייה יאמר לו כמה גדולה עבודת הצדקה שהשקט ובטח עד עולם וההיפך בהיפך ועבודת הצדקה וגו' לאו לשון הנביא הוא להכפיל נבואתו רק רמז לנו מה שיאמר המעשי והעושה לכוף אותו בדברים המשכרים הלב. ומאחר שהוא רמיזת דברים מה שיאמר המוכיח לעשות צדקה לכן הסמיך גם זה יאמר לו לשבר לבבו זכה הלא פרוס לרעב וגו'. לא זכה ועניים מרודים תביא בית. ואין סברא לדרוש דרש זה זכה ולא זכה ממקרא של השקט ובטח וגו' רק הדרוש הוא נדרש מפסוק פרוס לרעב וגו' רק הוא מביא הדרוש בכאן לרמז שהכופה בדברים יאמר שהצדקה היא השקט ובטח והיפוכו בהיפך ויאמר לו ג"כ זכה ולא זכה והתירוץ השלישי בצדקה מותר לכופו משום דכתיב בה לאוין לא תאמץ לבבך וגו' התירוץ הזה רמז בפסוק ששינה בסיפא דקרא יקרא הצדקה עבוד' ואמר ועבודת הצדקה וגו' למה נקרא הצדקה בשם עבודה אלא לרמז לנו מה שעושה בפעולה שנותן הצדקה יפול עליון לשון עשייה שהוא עושה הצדקה. אך לקיים המקרא לא תאמץ לבבך וזה תלוי בלב כי יכול להיות שנותן צדקה ורע לבבו. משא"כ כשנותן בעין יפה ונותן הצדקה בלב שלם אז נקראת הצדקה עבודה כמש"ה ולעבדו בכל לבבכם ונמצא שרמז לנו שהצדקה נקראת עבודה ע"ש לא תאמץ לבבך רק יתנה בלב שלם ממילא מי שלא ירצה ליתן צדקה כלל בודאי עובר על לאו לא תאמץ לבבך לכן יש לכופו האיש ההוא על מעשה צדקה מאחר שעובר על הלאו נמצא הקשי' שמקשין התוס' והרי כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין וכו' גם זה מקשה הנביא למה הסמיך ושכן במדבר משפט לוהיה מעשה הצדקה משמע לעשות משפט בצדקה והלא אין כופין על מ"ע וכו'. והתירוצים של התוספות מתרץ הנביא אי דהכא קבלו עליהם לכופן מרומז במלת והיה מעשה ר"ל שיהיה מוכן ומזומן המעשה ר"ל הגבאים ואז מקבלים עליהם לכופן. שנית דהאי כפייה בדברים מרומז בפסוק שאמר השקט ובטח עד עולם ר"ל המוכיח אותם על הצדקה יאמר לו העושה צדקה ישב בהשקט ובטח והיפוכו בהיפך. ויאמר לו גם תוכחה זו זכה שניתן צדקה הלא פרוס לרעב וגו' לא זכה ועניים מרודים וגו'. שלישית בצדקה מותר לכופו משום דכתיב בה לאו לא מאץ לבבך וגו'. זה מרומז על שקרא הצדקה עבודה להורות לנו שיתן הצדקה בלב שלם ואל ירע לבבו בתתו ואז היא עבודה כמ"ש ולעבדו בכל לבבכם וכו' משא"כ כשנותן בעין רעה אז אין צדקה שלו עבודה נמצא כשאין נותן צדק'ה כלל שעובר על לא תאמץ וגו' וכופין האיש ההוא על הצדקה. ובזה אין שום יתרון בפסוק והכל צריך לכתוב להורות לנו הדרך דרכי הצדקה באיזה אופן כופין על הצדקה ונכון הוא ועד"ז פירשתי בהגדת חילוקי בעוסקי בישיבה בפ' כל הבשר (חולין קי.) בשמעתת' דרמי בר דיקולי מפומבדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכפירי אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו אזל איהו נקטינהו ואכלי אייתיה לקמיה דרב חסדא א"ל אמאי תיעבד הכי א"ל מאחר' דרב יודא אנא א"ל ולית לך נותנין פומרי מקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו וכו' עד חזיה דלא הוי חנח תפילין. אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילין א"ל חולי מעיים אני ואמר רב יהודה חולי מעיים פטור מן התפילין חזיה דלא קרמי חוטי אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטא אמר ליה טלית שאולה הוא ואמר רב יודא טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן ציצית. אדהכי אייתו לההוא גברא דלא הוי מוקד אבוהו אמר כפתוהו. אמר ליה שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה. אמר ליה חזינא לן דחריפות טובא את וכו'. וקשה מאי חדודי וחריפותא הראה רמי בר דיקולי בפני רב חסדא במה שאמר פסקי הלכות ששמע מרבו והלא אין זה תלוי בחריפות רק בזכרון דברים בעלמא כי אין שייך חריפות אלא במי שיורה חדושי דברים בשמיעתו. ונראה לי דרמי בר דיקולי הראה חדוש דין בכל דבור ודבור ובאמת זה הוא חידוד וחריפות כי בשאלה ראשונה בענין חומרי המקום שהלך לשם. כתב מהרש"ל עלש זה בים של שלמה והביא המרדכי מכאן נהגו שלא לנהוג חומרי מדינה אלא בתוך התחום כשעושין תקנות לשום דבר ומחרימין על מי שעבר על התקנות ואם יש שעובר על התקנה חוץ לתחום לא עבר על החרם וצריך עיון בהגהות מיימוני בהלכות נדרים גבי הנודר שלא לכנוס לעיר מותר לכנוס לתחומה ואין זה דקדוק כלל משום דבודאי דעת הנודר אינה אלא על דעת עיר ממש ותוך התחום לח הוי בכלל עיר בפרט בנדרים שהולכים אחר לשון בני אדם. אבל לענין אישור נגרר כל התחום אחר העיר. וחידוש דין זה רמז רמי בר דיקולי בלישניה. כי קשה כשאמר לו רב חסדא ולית לך נותנין עליו חומרי המקום וכו' השיב לו חוץ לתחום אכלתינהו. היה לו להשיב בתשובתו מעין השאלה ולאמר לא אכלתינהו במקום שמחמירין למה שינה בלשונו ואמר חוץ לתחום אכלתינהו. אלא בא להורות בדבריו דין הזה באם היה אומר לא אכלתינהו במקום שמחמירין. היה משמע שלא אכל אותה תוך העיר אבל חוץ לעיר סמך לה אכל אותם אף שהוא תוך התחום דומיא דנדרים לכן אמר לו חוץ לתחום אכלתינהו לרמוז לו הדין שלענין איסור נגרר כל התחום אחר העיר. אבל בנדרים הולכין אחר לשון ני אדם והראה לו החילוק בין נדרים לשאר איסורים ובאמת חריפות גדול זה שהראה דין חדש בשנוי לשון הקצרה. וכן בראותו דלא מנח תפילין והשיב לו חולי מעיים אני ואמר רב יודא חולי מעיים פטורין כו' גם בזה קשה למה היה מאריך בלישניה בקצרה הוה ליה למימר אמר רב יודא חולי מעיים פטורים וכו' וממילא היה ידע שעל עצמו דיבר כן אלא גם בלישניה רמז דין חדש והוא מה שהובא בטור א"ח סימן ל"ח שחולי מעיים פטור מן התפילין והשיג מהרמ"א (סעיף א') בשם מרדכי וא"ח ומיימוני אפילו אין לו צער. אבל שאר חולי אם מצטער בחליו פטור ואם לאו חייב לכן האריך בלישניה ואמר תחלה חולי מעיים אני ואח"כ ואמר רב יודא וכו' להורות דיוה זה שחולי מעיים פטור מן התפילין אף שאין לו צער. כי באם היה מקצר בלישניה וא"ר יודא וכו' ה"א דווקא כשהוא מצטער בחולי מעיים אז הוא פטור מתפילין כמו שאר חולין ולכן השיב לו בתחלה חולי מעיים אני אני דייקא שאין לי צער וזה מוכח שרב חסדא שלא הרגיש בו שיש לו צער. כי אם היה מרגיש בו לא היה שואל אותו למה לא מנח תפילין כי תשובתו בצדו שפטור מן התפילין לכן אמר חולי מעיים אני ר"ל אף שחולי מעיים כמוני שאין לו צער פטור הוא מתפילין מדויק מזה שחולי אחר באם אין לו צער חייב בתפילין א"כ הראה חריפותו בזה ורמז דין חדש מה שלא שאל אותו רב חסדא וכן בענין דלא הוי רמז חוטי רמז דין חדש. כי תוספת כתבו שמה דאין לברך על טלית שאולה. וכתב הרא"ש ולי נראה דהא טלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינו מצויצת דפטור מלהטיל ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך. אבגל השואל טלית מצוייצת חייב גם לברך ע"ש לכן האריך בנישניה ואמר טלית שאולה הוא ואמר רב יודא וכו' להורות שטלית שאולה כזה שאינו מצוייצת פטור להטיל בו ציצית. אמנם השואל טלית מצוייצת חייב לברך ולא כדעת התוספות שכתבו שאין לברך כלל על טלית שאולה אף שהוא מצוייצת. וחריפות גדול הוא זה להורות חדוש דין בדבריו מעטים האלה. וכן בענין כבוד אב רמז לו חידוש והוא על דרך התוספות שהקשו והיכא אכפיה רבא לרב נתן בר אמו ואפיק מיניה ארבע מאות זוז הרי גבי צדקה כתיב מתן שכרה בצדקה פתוח תפתח וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגומר. ותרצו התוספות בצדקה נמי כתיבי לאוין (דברים טו, ז) לא תאמץ כו' א"כ יפה עשה רבא שאכפוהי והוציא ארבע מאות זוז. וקשה מה השיב רמי בר דיוקלי ואמר שבקוהו דתניא כל מצות עשה וכו' מה הביא ראיה מברייתא זו והלא לא הוחלט הדבר שמתורצת היא והא ראיה שרבא אפיק ת' זוז אלא רומז מלשון הברייתא הדין שהוא בהחלט שכל מצות עשה שמתן שכרו בצדו וכו' כי קשה לו בלשון הברייתא שאמר כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה כל לאתויי מאי הוה ליה למימר מצות עשה שמתן שכרה וכו' אלא רמז לו מה שאמרינן בפסחים פ' תמיד נשחט (פסחים ד' ס') שחטו שלא לאכליו לערלים ולטמאים כו' ואמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו ודין הוא הואיל וערלה פוסלת וטומאה פוסלת מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככולה אף ערלה לא יעשה בה מקצת ערלה ככולה או כלך לדרך זו הועיל וערלה פוסלת וזמן פוסלת מה זמן עשה מקצת זמן ככולה כו' עד סוף הסוגיא מתקיף לה רב אשי ממאי דהא כל כולה משמע דילמא וכל ערל משמע כל דהו ערלה כתיב רחמנא זאת דעד דאיכא כולה ערלה כו' ע"ש. וא"כ יש סברות חלוקות באם כל ערל מורה על כולה ערלה. או על קצת ערלה וזה רומז לו במלות כל מצות עשה וכו' ר"ל כל עשה כו' שהמצוה היא כולה מצות עשה ואין בו ל"ת כלל או אין ב"ד מוזהרין עליה. משא"כ כשיש בה ג"כ מצות לא תעשה אז מוזהר הב"ד עליה. וחידוש זה רומז רמי בר דיקולי לרבא לומר שמביא ראיה נכונה מבריית' כל מצות עשה וכו'. כי אין להקשות ממעשה דרבא שהוציא ארבע מאות זוז מרבי נתן כי גבי צדקה שאני שיש בה ג"כ לאוין ואין מצוה זו כולה מצות עשה מה שאין כן כבוד אב הוא כולה מצות עשה ואין בה לאו כלל לכן אין הבית דין מוזהרין עליה ולכן אמר שבקוהו. ורמז לו הדין בכל מקום שנאמר כל תורה על כולו ולא על כל דהו. וכאשר ראה רב חסדא כל החדושים והרמזים שרמז לו במלות קצרות א"ל חזינא דיחרפי את כי באמת הראה חריפתו ולענין טלית שאולה שפירשתי בשם התוספת דאין לברך עליה הגדתי טעם נכון בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) (ע"ב), אמר רב יודא בריה דרבי חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה שמלת סדומית יש שמסמא עינים. אמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא ופירש"י אינה מצויה אלא קורט בכור וקשה לי שקיימא לן שחמירא סכנתא מאיסורא כמבואר פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ט) (ע"א) במעשה דההוא בר טביא דאתא לביא רבן גמליאל דהוי מפסקי כרען בתרייתא בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה סבור למיכל מיניה באומצא א"ל לא חייש מר לניקוריה פירש"י ואסור משום וכנת נפשות א"כ קשה על אביי למאי נפקא מינה הקיל בפני העם לומר שלח משתכח רק קורט בכור אחד משמע שמלח סדומית מסמא עינים כי ע"י זה לא יחוש אדם שיבוא לידי סכנה כי אמור יאמר שבטל במיעוטא ויפה היה שתיקותו של אביי מדבורו. ויראה לי כי אביי חידש ענין גדול כי בדף שלפני זה (קה, א) כתבו התוספות בד"ה מים ראשונים כו' ובה"ג פירש דמים ראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונים ברכה. אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין צריך לברך ומכאן כתב רב יודא בפרק במה מדליקין בתוספת שאין צריך לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ע"כ. ועוד צריך אני להקדים מה שכתב המרדכי בריש ברכות (סימן כח) בענין שהקשה וא"ת אמאי לא יברך ברכת לישן על הסוכה ותירץ דשמא לא ישן ויברך ברכה לבטלה. והנה לפני ענין זה יובן גם פה. כי אביי שמע מרב יודא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה שמלח סדומית מסמא עינים. והיה ירא פן ואולי יטעה הטועה לברך על נטילה זו ולא ידע החילוק בין דבר שהוא צורך מצוה לדבר שהוא צורך בני אד ובא לרמז בדבריו סברת המרדכי שכתב מאי טעמא אין מברכין לישב בסוכה דלמא לא יישן וכו' ולכן אמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא ר"ל שנמצא מעט מזעיר במלח וא"כ על הרוב לא יזיק לאדם מאחר שמעט הוא. ומזה נכון שאין לברך על נטילה זו. כי העיקר נטילה היא מחמת מלח סדומית המסמא עינים ואיידי דזוטרתא הוא יכול להיות שאין מסמא העינים אף שלא יטול ידיו. ע"כ אין לברך על נטילה זו. כי לרוב הוא ברכה לבטלה מאחר שלא נמצא רק כקורט בכורא נמצא שדין גדול הראה לנו אביי בדבריו שאין לברך על נטילה זו שמא לא היה במלח שלו שאכל מלח סדומית. ואין להקשות לבה"ג סוף סוף לא היה לו להק ואם כוונתו להורות העם שלא יברכו ברכה לבטלה על נטילה זו הוה ליה למימר בהדיא דלא לברך משום דצורך אדם הוא די"ל כי על בה"ג הקשו שמה תוס' וא"כ א"כ מים אמצעים כגון בין גבינה לבשר יברכו והוצרכו לתרץ דזה רק הכשר אכילה כמו נקור חלב ומליחת בשר. ובאם היה אומר אביי שאין לברך על נטילה זו. הוצרך לפרש דבריו בקושיות ותירוצם כקישות התוספות לכן למד לשונו בדרך קצרה ובחר בתירוצו של המרדכי למה אין מברכין לישן בסוכה דילמא וכו' וזה הטעם הוא גם כן בנטילה זו דילמא לא ישתכח מלח סדומות במלח שאכל בסעודתו. ואף שלא יטול ידיו לא יסמא עיניו והוה הברכה לבטלה. נחזור לעניינינו בצדקה יש בה עשה ולא תעשה כאשר כתבתי לעיל וצריך ליתן טעם לשבח למה כתוב במצוה זו עשה ולא תעשה יותר משארי מצות הכתובין בתורה הגם שנמצא בפרק איזהו נשך (ב"מ ס, ב) ופרק המקבל (שם קטו.) לעבור בשני לאוין או לעבור בעשה ולא תעשה. ובכל זאת צריך ליתן טעם למה כתוב במצוה זו עשה ולא תעשה. ויראה כי במדרש רבה פרשת בהר סיני (לד, ב) מסיק רבי פנחס בשם רבי ראובן אמר כל מי שנותן פרוטה לעני הקב"ה נותן לו פרוטות הרבה וכי פרושטה נותן לו והלא נפשו נותן לו וכו' ע"ש הרי לפניך שיש סכנת מיתה בדבר וכמו שמסיק במדרש רבה פרשת בהר (לד, יד) מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפש א"כ קראו חיי נפש לעני שאין לו מה לאכול. וחמירה סכנתא מאיסורא משום הכי התמי' בלאוין הרבה מכח שחמירה סכנתא מאיסורא כמבואר בפרק אלו טריפות (מט, ב) במעשה דמנימן כנדוקא הרי ר"ש והרי סכנא נפשות שמע מינה שראוי להחמיר יותר במקום סכנה., והואיל ואתא לידן גמרא דאלו טריפות אימא בה מילתא ונייחד פרק בפני עצמו ליתן ריוח בין הדביקים: