אחר כך אמר בעל המאמר (הובא לעיל בהקדמה ד"ה וז"ל הזוהר) ישראל דרגא על דרגא כו', השם המפורסם אשר בו נבחן האדם הוא הרצון, רצה לומר הבחירה שאינו מוכרח במעשיו, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב). הבחירה נתונה ביד האדם והכל רצון שלו, הנפש מתהפך לכמה פעולות, ואם הם כמעט הפכיות כמו אהבה ושנאה וכעס ושחוק ושאר הפעולות ההפכיות כאלו, והרצון הזה מתפשט מנשמת האדם אשר הנשמה היא מאצילות. ורוב המקובלים הסכימו כי הספירות הם כולל הפכיים רבים, שיש בהם דין ורחמים. לפעמים היא מתלבשת בדין, ולפעמים ברחמים, וכמו שביד האדם לקבל ולהשפיע, וכל אחד מאלו השני פעולות יתחלקו אל שנים, אם קבלת טוב, אם קבלת רע, אם השפעה טוב, אם השפעה רע, וכן כמה פעולות והוא אבר קטן באדם מתנהג כפי רצון הנפש. כן ענין הספירות יש בכל ספירה וספירה כח לפעול אלף אלפי אלפים פעולות משתנות כל אחת ואחת כפי עניינה וכחה והשגתה וידיעתה וטבעה שהטביע בה המאציל:
וכבר הארכתי למעלה (בבית החכמה ד"ה צריך שתדע) סוד נפש רוח ונשמה הוא מזיווג תפארת ומלכות בבחינת שש קצות הכלולות מדין ורחמים, ולמעלה מזה סוד ד"ו פרצופין בבינה. גם הארכתי למעלה (שם ד"ה הרי נתבאר) כי נשמת אדם וחוה היו מצד ד"ו פרצופין בבינה, אבל עתה הנשמות הם מצד זיווג תפארת ומלכות במקומה, סוד שש קצוות:
וזהו סוד הבחירה לדעת טוב ורע כמו שאמר הכתוב (בראשית ג, כב) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כי השש קצוות שהם מדין ורחמים שורש טוב ורע, ותכלית בריאת אדם היה למעלה, ולא היה בפרסום בגדר טוב ורע כי היתה נשמתו למעלה מקצוות, על כן היה כמו מלאך קדוש. ואין כוונתי שלא היתה בו בחירה כלל, דזה אינו, דאם היה מוכרח במעשיו בהכרח מוחלט לא היה בא לידי חטא. רק הבחירה לא היתה בפרסום כל כך רק בנעלם, כענין ד"ו פרצופין שהם שורש של הקצוות הם בבינה בנעלם, ומכל מקום מסטרא דבינה מתערין דינין אף שבעצם אין שם דין מתגלה. ואדם הראשון היה מעורר זה להביאו לפועל, והיה נכנס בידיעת טוב ורע הבחירה המפורסמת:
ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו ג"כ במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו שתלאו הגדולה בעצמם ואמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, ונענשו שנדחו ממחיצתם קל"ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בר"ר נ, ט) כי משחיתים אנחנו, רבי לוי בשם ר' שמואל בר נחמן מלאכי השרת ע"י שגלו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה. א"ר חמא בר חנינא ע"י שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, עד כאן. והסוד כי כל נברא הוא חסד, ואף אם הוא שלם מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה:
(ואעתיק לשון המקובל החייט מה שכתב בשער החריסה, אף שאין כולו מצטרך עתה, יהיה צריך בו לקמן בחיבור זה בעזה"י) וזה לשונו, וקבלתי מפי מורי הרב ר' שמואל אבשרגה ע"ה כי כוונת הנחש בפתותו לאדם היתה מפני כי הוא וסיעתו קנאו באלהות, והמה היו במורדי אור על שהם הקליפות, והם הוצרכו לגוף האדם הנברא מקליפה ונפש, ורמוזות הקליפות האלה בדברי הימים בפסוק (דברי הימים א ד, כג) המה היוצרים ויושבי נטעים עם המלך במלאכתו ישבו שם, והדברים עתיקים וכו' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל. כי בכל הדברים ההעדר קודם להויה. ובספר התקונים (עי' בהשמטות לזהר ח"א רסג, א) והארץ היתה תהו (בראשית א, ב), והארץ הא חד, תהו ב', בהו ג', חשך ד', תהום חמש, וארבע אינון דכלילן בגופא ואינון ד' יסודין דאינון קליפין דאגוזא, ובגין דא והארץ היתה תהו ואוקומוהו היתה מקדמת דנא הכי אורחא דקליפין דמקדמין למוחא עכ"ל. הנה כי בהופיע האצילות האציל הקליפות אשר קדמו, ומציאות היה מצד החסרון הדבק בדבר המחודש בהתחדשו, והתגלותו אחר שלא היה נגלה וכי הוא צריך לעילתו ולזה קדמו מפני שמצד ההעדר באו וההעדר קודם להויה. וכן הענין הזה רמז במה שאמרו חז"ל (ב"ר ג, ז) היה בונה עולמות ומחריבן, הם העולמות אשר מצדם בא החורבה והשממה, וגם עתידים להתבלע שנאמר (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה וכו':
וכל המרכבות שיש בפנים יש מבחוץ, ואם לא היה משנות מקומן טובות היו כי לא תהו בראה לשבת יצרה (שם מה, יח), וידוע שמצדה התאוה באה. וכמו שבגוף האדם סובבת הקליפה אל הנפש כמו שאמר איוב (י, יא) עור ובשר תלבישני וכו', כך למעלה סביב רשעים יתהלכון, כי הפרי נשמר וגנוז בתוך קליפתו, וקליפות האגוז שהן ארבע רומזים להם כמו שכתוב בפרישת הרקנאטי יותר באורך:
ולזה קנאו באלהות, כי הנחש היה ערום, רצה לומר שהיה בחוץ כדרך המלבוש שהוא סובב אל המתלבש בו, ונמצא אם כן שהיה ערום ועריה מבלי לבוש, כי הוא עצמו הלבוש אשר עומד בחוץ, ולזה רצו להפוך הקערה. והיה זה נמנע, כי אם מצד האדם אשר יש לו הקליפה ונפש, ובאמצעיתו יכניסו לפני ולפנים לא באופן אחר. ומפני זה סבבו עליו אכילת הפרי בעבור שהוא ממונה על התאווה. והראיה כי התבוששו מאחר שאכלו ממנו כמו שמתבייש כשרואה דבר שהוא חרפה לו, ואז הרגישו כי אותו החוש חרפה להם, כי בא מצד כח הבהמי, ומפני כשזה קם זה נופל א"כ כשיגבר בו הכח הבהמי בענין התאוה הבאה מצד הנחש הפועל הזה יעורר דוגמתו למעלה ויגברו גם המה, ואז תתהפך הקערה והעבד ימלוך, כמו שהוא עתה בעונותינו, מלבד הרעה הגדולה אשר עשה בקצצו הפרי מהעץ, ויש מאמר חז"ל (ב"ר טו, ז) שאמרו אתרוג היה, שנאמר (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, ותרגומו דמרגג למחזי, ולזה אמרו באתרוג (סוכה לה, ב) אם נטלה בוכנתו פסול, כי צריך להניח בו חלק מהעץ היונק ממנו ולא לקצצו. נמצא ששתים רעות עשה בחטאו:
ועוד נצטווה על העץ הדעת טוב ורע כדי להרחיקו מהשינוים הנולדים מאותו העץ, כי הוא עץ מורה על הטוב ועל הרע. וכוונת הקב"ה היתה שיהיה האדם בארץ כמלאך האלהים שלא יטה בבחירתו אל הרע, כי אם שיהיה אחד בחלקיו נוטה אל אחד המיוחד. ולזה אמר לו שיאכל מעץ החיים, מורה על זה כדי להרחיקו מהרע ומהמות, וכל עוד שהוא יפעול בזה האופן למטה יעורר גם למעלה אחדות והקליפות תהיינה משועבדות וכל אחד על מקומו יבא בשלום. והוא לא כן עשה, אלא בבחירתו חטא במחשבה ובמעשה ונטה אחר אילן הנקיבה שרגליה יורדות מות והשתחוה אליה, ומיד נעשה בעל שינויים ובחיריי ונכנס בשינויים וגרם עליהם המות אשר הוא שינוי רע ומר היפך החיים:
ובספר הזוהר (ח"א רכא, א) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל (בראשית ג, ו), תא חזי דהא בני אנשא לא ידעון ולא משגיחין ולא מסתכלין. בשעתא דברא הקב"ה לאדם ואוקיר ליה ביקירו עלאה, בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי, ובלבא יחידאי, ובאתר דדבקותא יחידאי, דלא אשתני ולא אתהפיך לעלמין בההיא קישורא ומהמנותא דכלא ביה אתקשר, הדא הוא דכתיב (שם ב, ט) ועץ החיים בתוך הגן:
לבתר סטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידא עילאה מכל אילנא, ואתו לאתדבקא באתר דאשתני ואתהפיך מביש בשינויין סגיאין, ושבקו עילאה דכלא דהוא חד ולא אשתני לעלמין, הדא הוא דכתיב (קהלת ז, כט) אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ודאי כדין אתהפיך לבייהו בההוא סטרא ממש, זמנין לטב זמנין לביש, זמנין לרחמי זמנין לדינא, בההוא מלא דאתדבקו בה ודאי המה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. אמר ליה הקב"ה שבקת חיים ואתדבקת במותא. חיים, דכתיב ועץ החיים בתוך הגן, עץ דאיקרי חיים, ומאן דאחיד ביה לא טעים מותא לעלמין. אתדבק במלא אחרא הא ודאי מותא הא לקבלן, הדא הוא דכתיב (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, דכתיב (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה, ואי באתר דמותא אתדבק ושביק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא:
ואי תימא, אי איהו חטא, כל עלמא מאי חטאו. אי תימא, דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא, לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמי ליה בריין כלהו ודחילו מקמיה, והוה נטלין בתריה כעבדא קמיה מלכא, והוא אמר לון אנא ואתון באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, וכלהו אתו אבתריה. כיון דחמו דאדם סגיד להאי אתר ואתדבק ביה, כולהו אתמשכו אבתריה, וגרם מיתה ליה ולכל עלמא, וכדין אשתני אדם לכמה גוונין, זמנין טב וזמנין ביש, זמנין רוגזא וזמנין נייחא, זמנין דינא וזמנין רחמי, זמנין חיי וזמנין מותא, ולא קאים בקיומיה תדיר בחד מינייהו, בגין דההוא אתר גרמא ליה, ועל דא אקרי (בראשית ג, כד) חרב המתהפכת, מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש, מרחמי לדינא, משלמא לקרבא, מתהפכת היא לכלא, טוב ורע, דכתיב (שם ב, יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו'. ומלכא עילאה לרחימא דיליה על עובדי הוי אוכח ליה, ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, והוא לא קביל מיניה ואתמשך בתר אתתיה ואתדן לעלמין, דהא אתתא לאתרהא סלקא ולא יתיר, ואתתא גרים מותא לכלא. תא חזי לעלמא דאתי, כימי העץ ימי עמי, כימי העץ ההוא דאשתמודע ביה זמנא כתיב (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח ומחה האלהים דמעה מעל כל פנים וכו', עכ"ל:
הנה מהמאמר הזה מבואר מה שאמרתי, שכוונת הקב"ה היתה לדבקו בו שהוא האחד האמתי, ולהרחיקו מהשינוים. ואולי לזה כיון הפסוק שאמר (בראשית ג, כב) הן האדם היה כאחד וכו', רצוני לומר בראשונה בדעתו של הקב"ה היה לעשותו כאחד, רצוני לומר כאותו העץ המורה על האחדות, וממנו היה לדעת טוב ורע, כלומר מבחירתו נטה לימשך אחר עץ הדעת טוב ורע, עכ"ל הרב החייט:
נחזור לביאור המאמר, הרי דרגא על דרגא. דרגא אחת מהנשמה הוא מזיווג תפארת ומלכות בסוד ו' קצוות. והדרגא על דרגא הוא מהבינה ולמעלה, בסוד ח"י חיה יחידה שפירשתי למעלה שהוא סוד עולם הבא שיהי' האדם במעלה הראשונה, ויותר מהמה עולם שכולו טוב ויתעלם הרע ויחזור לטוב גמור, והמשכיל יבין. הרי מבואר סוד האדם דרגא על דרגא:
והנה בענין הרצון מקושרים שלשתן, רצוני לומר גם הקב"ה כביכול, והתורה. הקב"ה כדפירשתי, כי האצילות כלול מהפכיים ברצון הנפש:
עוד למעלה מזה יותר בנעלם, ענין עלה ברצונו להוות כל ההויות. וזה הרצון נעלם ונסתר, אמנם ידענו כי הכל היה ברצון הטוב, לא בחיוב רק בנדבה. ובזה סרה חקירת החוקרים איך מאחדות יצא רבוי, ואיך מפשוט יצא הרכבה, ואיך מבלי גבול יצא גבול, וכיוצא באלה. גם מחכמי עמנו חקרו על זה, והתפלספו הרבה, ואמרו מה שאמרו. ודבריהם הבל, כי כל חקירתם הוא מצד חיוב הטבע, אבל לפי האמת שהבורא יתברך שמו ברא את עולמו ברצונו הטוב, והרצון רוצה מה שרוצה, ואין בו ענין חיוב. ודוגמא לזה כתב הרמב"ן בפרשת בראשית (ב, יז) וזה לשונו, דע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב. אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור עכ"ל:
וזה רומז הפסוק (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש, אמר שהוא באחד, הוא באחדותו הפשוט אף אחר שהמציא הנמצאים. ומי ישיבנו, רצה לומר אין מי שישיב על זה ולפקפק איך אפשר מאחדות ריבוי והרכבה וגשמית. כי נפשו אותה ויעש, רצה לומר כי רצונו היה כך ולא בהכרח, רק נפשו חשקה להוות והויה כפי רצונו. אח"כ אמר בסיפא דקרא (פסוק יד) וכהנה רבות עמו, רצה לומר אף שאמרתי לך כי נעשה הכל ברצון, לא תאמר כי הם נפרדים ממנו רק נעשה כך באין טעם ברצון, לא תאמר כך, רק אלו הרבות הם עמו ויצרם בחכמה, כי כל המציאות כמנורה של פרקים זה מקושר בזה וזה בזה. מתחלת נקודה ראשונה, עד אחרונה האצילות בסוד עילה ועלול, ומאצילות לבריאה, ומבריאה ליצירה, ומיצירה לעשיה לעולם הגלגלים, ואח"כ ליסודות עד יסוד הארץ שהוא נקודה התחתונה הגשמיות, והכל מצד הרצון בנדבה לא בחיוב. וכמה נפלא כי נקודה הראשונה מהאצילות סוד הרצון, והכתר הוא הרצון כמו שכתבתי לעיל. ונקודה האחרונה דהיינו הארץ נקרא ארץ על שם רצון, כמבואר בזוהר פרשת בראשית (ח"א יב, א) ויקרא אלהים ליבשה ארץ (בראשית א, י) זה לשונו, ומה דהוות יבשה אתעבידת ארץ, למעבד פירין ואיבין, ולנטעא אילנין. והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ, בההוא יחודא דלתתא ארעא רעוא שלים כדקא יאות, ועל דא כי טוב כי טוב תרי זמני, חד יחודא עילאה, וחד יחודא תתאה, כיון דאתאחיד בתרין סטרין. מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא, אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות, עכ"ל:
ובנוסח (מוסף לר"ח) ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מאדמתנו כתב מהרמ"ק ז"ל, כי מלכות נקרא ארץ מלשון רצון בשפע שבע רצון, ונקרא אדמה מלשון אדומה בקבלת דין, ואפילו מזה נתרחקנו. הרי ארץ מלשון רצון. הגם כל הנ"ל רומז על הארץ העליונה, מכל מקום גם התחתונה הארץ הגשמיית הזו נקרא ארץ מלשון רצון. הרי סוד חותם הרצון מנקודה ראשונה עד אחרונה, הרי הרצון בהקב"ה:
עוד יש ענין גדול בענין הרצון יתבאר לקמן בשער. התורה מקושרת ברצון כי אנוס פטריה רחמנא (ע"ז נד, א) :
עוד יש בזה הענין של רצון התורה סוד, והוא זה כי אין התורה מוכרחת על פנים אחד, רק כלולה מכמה פנים, כענין שאמרו בעירובין פרק קמא (יג, ב) א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצתה בת קול ואמרה להם, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כדברי ב"ה. ובחגיגה פרק קמא (ג, ב) בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, האיך אני לומד תורה מעתה. תלמוד לומר (קהלת יב, יא) נתנה מרועה אחד, כלן אל אחד נתנן, ופרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין, ע"כ. וביאור אלו המאמרים אין כאן מקומן, רק לקמן אם יחיינו הבורא. מכל מקום עינינו הרואות שהתורה אינה מוכרחת בהחלט בפנים אחת, רק רצוניית כפי רצון משיגיה הדבוקים. הרי ג' מקושרין ברצון:
אמר בעל המאמר אח"כ (הובא לעיל בהקדמה ד"ה וז"ל הזוהר), תרין דרגין אינון, יעקב וישראל, חד סתום וחד גליא. הנה מה שאמר ברישא דרגא על דרגא, זה מיירי בענין הנשמה כדפירשנו. ומה שאמר בכאן חד סתום וחד גליא, זהו בבחינת הגוף, ויהיה מתורץ מה שאמר חד סתום וחד גליא, ולא אמר סתים וגליא. כי בבחינות הגוף הם שני עניינים, לא ראי זה כראי זה, וכמו שאפרש:
רז"ל אמרו במדרשם (ב"ר כ, יב) בתורתו של רבי מאיר היה כתוב ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור וילבישם, אור באל"ף. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי (ח"ב רכט, ב), תא חזי נשמתא לא סלקא לאתחזאה קמיה מלכא קדישא עד דזכאה לאתלבשא בלבושא דהאי עלמא, וכלא איהו בגוונא דההוא אתר דאזיל תמן, והא אוקימנא לא סלקא אלא בההוא לבושא דנהיר. ותא חזי, אדם הראשון כד הוה בגן עדן הוה מתלבש בלבושא דלעילא, ואיהו לבושא דנהורא עילאה. כיון דאתתרך מגן עדן ואצטרך לגוונין דהאי עלמא מה כתיב, (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, בקדמיתא הוה כתנות אור, אור דההוא נהורא עילאה דשמש ביה גן עדן, בגין דהא מגנתא דעדן נהורא עילאה דנהיר משמש ביה, ועל דא אדם קדמאה כד עאל לגו גנתא אלביש ליה הקב"ה בלבושא דההוא נהורא ועאיל ליה תמן, ואי לאו אתלבש בקדמיתא בההוא נהורא לא ייעול לתמן. כיון דאתתרך מתמן, אצטרך למלבוש אחר, ויעש ה' אלהים וכו' כמה דאצטריך. והכא בגוונא דא עשו בגדי שרד לשרת בקודש לאעלא בקודשא. והא אוקמוה דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא, אינון עובדין משכין מנהורא דזיווה עילאה לבושא לאתקנא ביה לההוא עלמא לאתחזאה קמיה מלכא קדישא ובההוא לבושא דאלביש, אתהני וחמי גו אספקלריא דנהרא, כמא דאת אמרת (תהלים כז, ד) לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ועל דא נשמתא אתלבשת בתרין עלמין למהוי שלים בכלא האי עלמא דלתתא, ובעלמא דלעילא, ועל דא כתיב (שם קמ, טז) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, בההוא עלמא עכ"ל:
וענין הדרוש הזה ארוך ויבואר במקומו. אמנם מבואר מזה שלבוש של הנשמה שהיה לאדם קודם שחטא, היה גוף קדוש זך ונקי נוטה לרוחנית, וכן יהיה לעתיד שעליו נאמר (ישעיה יא, ט) [כי] מלאה הארץ דעה, רצה לומר אף הארציות דהיינו הגוף הוא הכל שכל ודעה כמו שהיה לאדם קודם שחטא. וכשחטא היה הלבוש של הנשמה עור ובשר תלבישני שהוא הגוף העכור, ונתקיים בו הרמז (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, רצוני לומר כאשר הלך האדם אחר מראות עיניו כמו שכתוב (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, אז נתלבש בחומריות ולא נשאר בו שכליי, רק בלב, כי הלב עדיין מבין. וזהו וה' יראה ללבב, שאינו רואה שום רעה בגוף האדם, רק בלב שלו. וזהו שאמר (שם ו, ו) ויתעצב אל לבו, רצה לומר אל לבו של אדם, שלא נשאר בו רק הלב מבין:
והנה הגוף הזך הדק שהוא כתנות אור באל"ף נקרא סתום, והגוף עכור שהוא עד עתה חומריי נקרא גליא, על כן אמרו חד סתום וחד גליא, כשזה קם זה נופל, וק"ל. והם יעקב ישראל. יעקב, וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו) שהוא הנחש הקדמוני כמו שיתבאר במקומו. וישראל, הוא השררה החירות מהשבועה וממלאך המות:
עד כאן פירוש המאמר מהזוהר מתלתא המקושרים, הקב"ה והתורה וישראל, וממנו יתבאר מעלת האדם איך הוא בצלם ובדמות:
ולהשלים כוונתי בזה ההקדמה שקראתיה תולדות אדם, צריך אני להודיע ענין אדם הבחיריי הכולל עליונים ותחתונים, כשהוא עולה עולה עד למעלה, וכשהוא יורד יורד עד למטה מטה מטה, דוגמא למה שאיתא במסכת מגילה (טז, א) אומה זו נמשלו לכוכבים ומשולים לעפר כשהן עולין עולין כו':
והענין דע כי זה לעומת זה עשה אלהים, כמו שהואצל אצילות קודש סוד האחדות הנקרא אדם העליון כמו שכתוב (א, כז) ועל [דמות] הכסא דמות [כמראה] אדם, כן עשה אדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, והיא הנקרא עולם הקליפות, יש בו עשר ספירות וז' היכלות, וכמו ד"ו פרצופין בתפארת ומלכות כולל אצילות הקודש. כן בקליפה סמאל ולילית בר מינן, ושמותיהן ועניניהן מבואר בארוכה בפרדס בשער התמורות:
ואם תשאל מנין יצאו הקליפות, ומי נתן טהור מטמא. כבר כתב הפרדס התשובה, כי האמת הוא כי למעלה במקום האצילות אין דבר רע יורד מהשמים (ב"ר נא, ג), כי למעלה הדברים דקים תכלית הדקות. אמנם בהתעבות הדברים וירידתם בסתר המדרגה הנאצלות, הוכרח היות הדבר נפרד אוכל מתוך האוכל, ויתהוה שם פסולת:
עוד משל נאה ומתיישב ביותר להמשל אל זרע האדם אשר הוא המובחר המתהוה בגוף האדם, והוא יוצא מהמוח דרך האשדות אל הגיד, ואותה הטפה בבטן המלאה יתהוה ממנו הולד, ודברים אחרים מזוהמים מזולת הולד. וכי יעלה על הדעת שבזרע האדם שהוא מבחר הגוף יתהוה בו מציאות הזוהמא ההוא, לא ודאי שאם כן יספה ברגע, אבל הזוהמא ההוא מתהוית בהמשכת טפה הזרעית ממקום למקום וממדריגה למדריגה מתהוה הזוהמא, בהבדלת המובחר יתהוה ממנו הולד, ומהשאר מתהוה הזוהמא:
וכן הדברים באצילות, למעלה במקומה אין דבר רע, אמנם בהמשכת למטה יתהוה ממנו בהבדלת הטוהר והקדושה דבר טמא שהיא הפסולת וסיגי הזהב כו', ע"ש בפרדס שהאריך. ועוד כתב, וכן הדין בשכבת זרע, אע"פ שנעקר ממקומו לצאת, בעוד שלא תצא לא חל עליו שום טומאה ועדין בעלה טהור הוא, ואינו מטמא עד צאתו מפי האמה ולחוץ עד כאן:
ודע אף שהאדם בצלם ודמות עליון, מאחר שנתלבש מזוהמת הנחש לדעת טוב ורע, אם בוחר ברע משנה פניו ונמשל כבהמות נדמה ונעשה כקוף, ואמרו רז"ל (שבת קנא, ב) אין חיה שולטת באדם אלא כשנדמה כבהמה. החיה הרעה הטורפת היא הקליפה, על כן בתוך מעלת ורוממות האדם מרומזת התמורה, כי כל דבר פנים טהור, בתמורתו פנים טמא. והנה כתיב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, שהוא רוממות המעלה כמו שהארכתי לעיל. הנה בשנותו את טעמו, אז ויהי האדם לנפש חיה, שהחיה רעה שולטת בו בר מינן. וזהו ענין שני יצרים באדם, יצר טוב ויצר רע מאז שהיה לדעת טוב ורע. ועל כן היצה"ר בא לאדם קודם יצר הטוב, כי כן קליפת הפרי קודם לגידול הפרי:
וזה לשון עבודת הקודש חלק היחוד פרק י"ח, וכבר כתבתי בספר תולעת יעקב כי היו עשר אצבעות בידי אדם כנגד החכמות העליונות, כי הידים באצבעותיהם הם כלי הפעולה לשרת בהם את הנפש, כן העשרה מאמרות הם כלי חפץ לאדון יחיד. ועשר אצבעות רגליו שהם יסודות הגוף, כנגד עשר מעלות שבאחרונה, וגם הוא כלול מהמרכבות התחתונות הקרובות אל הקודש, וחלקו מהם העצמות והוא התקון המעולה שבגוף ועליהם נאמר (ישעיה נח, יא) ועצמותיך יחליץ. וגם הוא כלול מהטוב והרע, וזה נתן לו דרך החיים ודרך המות, כלומר יצר טוב ויצה"ר כנגד טוב ורע שהוא כלול מהם, ונתן לו הבחירה כנגד הנקודה. ואולם חלקו מצד הרע הוא הבשר שהוא כלה ואבד, ולזה נקרא הצד ההוא (בראשית ו, יג) קץ כל בשר, כי אין לו ממשלה כי אם על חלקו. גם הסרים אל משמעתו והם חיילותיו שהוא שר עליהם נעשה נותנים חלקם, והם הגידים והוורידים. גם הוא כלול מהשמים והארץ, ואולם חלקו מהשמים כסוי עור לכסות על הכל. ומן הארץ ארבע יסודות. זהו כלל אדם התחתון הנקרא בפי החכמים עולם קטן, עכ"ל:
והנה הקליפה קליפת הפרי נקרא בלשון רז"ל (ברכות לו, ב) שומר, והוא ענין גדול. כבר כתבתי ענין הקליפות הוא ממותרות הקדושה, והנה אם לא חטא אדם לא היה הקליפה מתנגד רק שומר לפרי, כמו המלך שהוא יושב פנימי והעבדים שומרים אותו. אבל מצד החטא התעורר המרידות בהם ונעשים מורדים. ובמסכת סנהדרין פרק ד' מיתות (נט, ב) תניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלקל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנים לו ב' נחשים טובים, אחד משגרו לצפון, ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלפונים טובים ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד, אלא שמפשילים רצועה תחת זנבו ומוצא בה עפר לגנתו ולחרבתו, עד כאן. המאמר הזה רומז למה שכתבתי:
וכן יהיה לעתיד הקליפות שהם רעים יחזרו להיותן טובים, בסוד (שבת קיט, ב) מלאך רע עונה אמן. ורמז ע"י נביאים בכמה פסוקים. ישעיה אמר (ישעיה יא, ו-ט) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן ינהג בהם. ופרה ודוב וגו'. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. כל זה מורה על כחתיהם למעלה, כי יכרע כל ברך ואז הקליפות נקראים שומר, כי הם שומר לפרי. וזה שרמז קין בגנבו דעת עליון אמר (בראשית ד, ט) השומר אחי אנכי, נודע קין קינא דמסאבותא מזוהמת הנחש הבא על חוה, והבל הוא מסטרא דקדושה, וקין הקליפה, והבל הוא פרי עץ חיים הקדושה. ואמר השומר אחי אנכי, והיא תמיהא מתקיימת, כמו (ש"א ב, כז) הנגלה נגלתי, כלומר כי הוא שומר ולא קליפה, כי קליפה הוא הנזרק חוצה, כענין שאמרו בחגיגה (טו, ב) רבי מאיר תוכו אכל, וקליפתו זרק, כי הקליפה מתנגד ומקטרג. והוא רצה לגנוב דעת עליון ואמר שהוא שומר הפרי עבד נאמן לקונו. וכן באמת יהיה לעתיד:
והנה אבאר זה המאמר דד' מיתות (לעיל ד"ה והנה הקליפה) כיד ה' הטובה עלי, כי יהיו יוצאים מזה כמה מילי מעלייתא בתולדות אדם, שיתבונן האדם איך יתדבק בקדושה. ומקודם אקדים הקדמה, ענין עץ החיים ועץ הדעת כתב הרקנאטי בפרשת בראשית, וכן כתב ספר עבודת הקודש, כי היה להם שורש אחד למטה אף כי הם שנים בענפיהם, ועל כן תרגם אונקלוס על שניהם (בראשית ב ט, ג ג) במציעת גנתא, ואי אפשר לשני אילנות שיהיו שניהם באמצע אלא אם כן הם מורכבים זה בזה, ומיוחדים בשורש אחד:
והנה מדבר בתחתונים ומרמז העליונים, וסוד הענין בסוד האצילות אילן העליון שאין שם קיצוץ. ובביאור עץ החיים ועץ הדעת ופרי עץ הדעת בעליון, רבו בזה הפירושים. אמנם המחוור הוא זה, סוד עץ החיים הוא תפארת, שהוא העץ של חיים, רוצה לומר של בינה הנקרא אלהים חיים, ושורש הבינה בחכמה שהיא תחיה בעליה (עי' קהלת ז, יב), כי שם שורש התפארת והעלמו, ובמקומו הוא עץ שתול, כאשר הארכתי בזה למעלה. ועץ הדעת הוא יסוד, מלשון (בראשית ד, כה) וידע אדם את אשתו, כי הוא ברית המעור המחבר ד"ו פרצופים, והפרי של עץ הדעת הוא מלכות המנהיג את העולם בכח עליון לטוב ולרע כפי התעוררות שמתעוררים העולם במעשיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב, ב) העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו. נודע צדיק יסוד עולם, כי אשר כל הנחלים הם אל יסוד, וכל הצינורות הם כולם ליסוד, ולמלכות צינורא אחד, דהיינו צינור ההולך מיסוד למלכות, ומלכות נקרא עולם, כי מלכות מנהיג כל העולמות של נבראים ונוצרים ונעשים, וזה הצינור היחידי הוא העמוד האחד. והנה שפע שש קצוות הם לדין ולרחמים הכל נשפעים ליסוד, ומיסוד למלכות, וזה סוד שני צנורות:
וזה לשון הפרדס פרק ד' משער צנורות וזה לשונו, עוד צנור נמשך מיסוד אל המלכות, כי הוא משך הנהר הגדול היוצא מעדני הבינה להשקות הגן, ועל ידי הצנור הזה אוחז במלכות לזווגה בבעלה למעלה, ודרך הצנור הזה נטרדה בעוונות. ובענין הצנור הזה ראינו בטעמי המצות לאבן פרחי מצות לא תעשה שלא לשתות יין נסך, זה לשונו שם, שני נקבים יש בברית העליון, האחד מהם להשפיע אל השכינה שנקראו אותו השפע היוצא מים מתוקים, ומשם יוצאים כמה טעמי תורה מים, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה (ב"ק יז, א). ונקב שני משפיע לכחות הטומאה, ונקרא יין נסך וכו', עד כאן לשונו:
הנה מתוך לשונו משמע היות דברים אלה דברי קבלה, והדברים מוכיחים מצד עצמם, כי מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו). והנה באדם שני נקבים, אחד לנקיבה להשפיע להוליד כדומה. והשני לגיעול ולמותר:
עוד כתב שם בשם מקובל אחד, אות צ' אית לה תרין רישין דרמיז מדת צדיק, והנהו תרין מבועין קדישין, חד שפך ושאב מתמן מטרוניתא קדישא, ומתמן מתברכין עילאין ותתאין כי שם צוה ה' את הברכה וכו', ומבועא דא מתמן אתבריאו מלאכין קדישין ואתבריאו כמה נשמתין קדישין. ובמבועא תניינא איהו שפיך לסטר שמאלוי דקודשא בריך הוא, ומתמן ינקו דאשה זרה ואשה מנאפת. ואי זכיין ישראל ההוא מבוע סתים, ופתיח מבועא קדישא דימינא, ואי לאו מפתח ההוא מבועא דשאיב אשה זרה כו'. וממבועא שנית משם יוצאים שידין ורוחין כו':
וזה הטוב והרע מתגלה על ידי מלכות למטה. ולא ח"ו שיש עדיין שם גילוי לרע, כי לא יגורך רע כתיב (תהלים ה, ה), רק רגליה יורדות מות (משלי ה, ה). ורגלי המלכות הם עולמות המשתלשלות, בריאה יצירה עשיה, להקליפות שהם רע, הם בעולם העשיה סביב עולם היצירה הנקרא מטטרון, ועליו נאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון:
ובכל מקום שתמצא בדברי המקובלים הכנסת הקליפה להקדושה צריך שתבין הענין, כי בהיות בעולם הזה צדיקים וחסידים, אז מלכות מעלה ריח מעשה הצדיקים למעלה, והוא מה שמוזכר בזוהר מיין נוקבין דאושידת לקבליה, ואז נפתח צינור השפע והברכה. ואם בהיפך ח"ו, אז מתעורר כח הדין מצד הכנסת קטרוג הקליפות, דהיינו הקליפות צועקין ומקטרגין הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכיוצא בזה (עי' מדרש תהלים טו, ה), זה נקרא הכנסת הקליפה לקדושה. ואז נשפע דרך הצינור של סיגי ההשפעה, וההשפעה הראויה להיות מסטרא דימינא למיימינים בתורה נשפעת משמאלא למשמאילים, כי הקב"ה דיין אמת:
ועל זה רומזים כל המאמרים, (שבת קמו, א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, וענין (ב"מ פז, א) פירסה נדה, ח"ו אין הדברים כמשמען, אלא הכוונה בהכנסת קול קטרוג הקליפה למעלה נשפע סיג ההשפעה, דהיינו כחות הדין, ונטלה גאוותן של ישראל וניתנה לאומות העולם, כי הם יושבים במיטב הארץ ואנחנו בגלות, וזה סוד שכינה בגלותא. הגם כי על צד האמת הוא אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו), מכל מקום קודשא בריך הוא חפץ חסד הוא ולהיות הכל מצד הטוב הגמור ויבא טוב ויקבל טוב. ודברים אלו של הכנסת הקליפה ח"ו, וענין פירסה נדה, הנה קצרתי בבאורים, אבל מבואר היטב בפרדס בפרק ו' משער התמורות, וצריך המעיין להשכיל היטב, כי מי שלח ידו בדברים כאלה ונקה:
וזה לשון ספר קול בוכים בפסוק (איכה ב, ז) הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה, הם חומות ירושלים העליונים, ותחת היות השומרים כמו שאמר הכתוב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, לבל יכנסו בהם החיצונים, בשעת החורבן הסגיר ביד אויב החומות ההם ושלטה בהם הקליפה. וזה שכתב בפרשת בראשית בדרוש המדורים בפירוש הפירוש הראשון שפירש שהם מדורים, וזה לשונו, מדורא תליתאה הוא דשביבין וקטורין וכו', ותמן אשתכח דלטוריא עלייהו דישראל לזמנין וכו', וסמאל חייבא אשתכח תמן, עד כאן לשונו:
ופירש מורי זלה"ה, שאין זה הקבוע לו, אלא אשתכח תמן כשעולה מנוקבא דתהומא רבה אל תוך המדור הזה לקטרג על ישראל, ומשם צועקים הוא וסיעתו בקול הקטרוג ואומרים השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ומשם עולה קול קטרוגם למעלה, והמלך המשפט בהכרח צריך שיטה אזנו אל קול קטרוגם. וזהו (איכה ב, ז) קול נתנו בבית ה', דהיינו קול הקטרוג כאותו יום שנעשה העגל שאז נעשים, ונקרא מלכות אהל מועד, מיועד היחוד לעתים מיועדים. וזהו (שם) כיום מועד, כיום שנקרא מועד וזמן ליחוד, לא ייחוד מתמיד. ודימה קול שעשו בימי החורבן כאותו היום שנעשה האהל אהל מועד, ששם היה הקטרוג הולך וחזק בלי ספק, ולפי זה יהיה בית ה' הם המדורין שהוא בית ומדור למלכות דמקננא באופן שהם המדורים כדאיתא בתיקונים:
ואגב אורחא רמז לנו המקונן הקדמה מעולה שיש לנו, שאין חס ושלום הקליפות נכנסות לא באצילות ולא בבריאה ולא ביצירה חלילה, אלא סוד כניסת החיצונים במקום הקדש שאנו אומרים הוא, כי בהמדורים יש נוקבא חדא הנקראת נוקבא דתהומא רבה, דמתמן נפקין כמה גרדיני נימוסים. וכד אסגיאו זכאין בעלמא, ההוא נוקבא סתים ולא נפקין מתמן, אלא כד אסגיאו חייבא בעלמא, אתפתח ההוא נוקבא ומתמן נפקין כמה גרדיני נמוסין וכמה חבילי טריקין ומתפשטין באותן המדורין ועולין עד המדור שכנגד היכל גבורה, דהיינו היכל זכות, דמתמן אתאחיד עשו בריה דיצחק, ועד המדור שכנגד היכל החסד, דהיינו היכל אהבה דמתמן אתאחיד ישמעאל בריה דאברהם, ושם צועקים בקול קטרוג, ונכנס יותר למעלה עד לפני המלך הישר, ואז יוצאה הגזירה כפי העת וכפי העבירה. נמצא שאין שום חצוני נכנס בשום אחד מהמקומות הקדושה. וזה שרמז כאן המקונן באמרו (שם) הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כפי הפירוש הראשון, ושם בבית ה' דהיינו המדורין כאמור, נתנו קול הקטרוג כיום מועד כאמור, עד כאן לשונו:
והנה הזהירו השם יתברך שלא יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, כי אז יעורר שורש הרע להיותו רע בעצם, כי בעודו שם בשרשו היה שורש המותרות בבחינה שהם שומר ולא קליפה, אמנם כשיפריד הפרי מהעץ יעשה קיצוץ ויעורר שתי רשויות, כי השומר יהיה קליפה קלוף מהאוכל וטמא טמא יקרא, כי הקליפה נזרקת מחוץ למחנה מושבה. וזה גרם האדם ואשתו בהולכם אחר עצת הנחש, ששורש הנחש מעצמיות האילן של החיצונים שהוא סמאל ובת זוגו, והם הסיתו את הזוג אדם וחוה:
ובספר הבהיר שאלו לו תלמידיו, אימא לן עובדא היכא הוה. אמר להם, סמאל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו, משום דאמר קודשא בריך הוא (בראשית א, כח) ורדו בדגת הים, אמר היאך אוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו. ירד עם כל חיילותיו ובקש לו בארץ חבר כמוהו, ומצא נחש. היה לו דמות גמל, רכב עליו, הלך לו אל האשה. אמר לה (שם ג, א) אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, אמר אבקש יותר ואוסיף כדי שתגרע היא. אמרה לא מנענו אלא מעץ הדעת אשר בתוך הגן, אמר (שם ג) לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. הוסיפה שני דברים, אמרה מפרי העץ ולא אמר להם אלא מע. ואמרה ולא תגעו בו פן תמותון:
מה עשה סמאל הרשע, הלך ונגע באילן, והוה האילן צווח ואמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני רשע, אל תגע בי. הלך ואמר לאשה, הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את געי בו ולא תמות. הלכה האשה ונגעה באילן, ראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה אולי עכשיו אני מתה והקב"ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם. הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות נמות שנינו, ואם נחיה נחיה שנינו. לקחה מפירות האילן ונתנה לבעלה, נתפקחו עיני שניהם וקהו שיניו, אמר מה הוא זה שהאכלתני, שכשם שקהו שיני כך יקהו שיני כל הבריות, עד כאן:
והנה נקרא נחש, כי משם כל כחות הטומאה של נחושים וכשופים. גם נחש עם המלה בגימטריא שטן. ויש רמז גדול במה שהחשבון עם המלה, כי עם המלה גרמה הנחש שטן, רצוני לומר מילול שפתיה והוצאת דיבת שקר על קונה גרם לזה, ונשתנה דמות האדם, ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג), וגרם מיתה ונשתנו פניו, כי תכלית בריאת אדם היה חיים נצחיים כמו שאפרש לקמן:
וסוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת יב, יג), סוף דבר הוא האדם שנברא באחרונה, וראשית המחשבה סוף המעשה, ונברא בסוף כדי שיכלול הכל בצלמו ודמותו, ונברא בתרי"ג דהיינו רמ"ח איברים, ושס"ה גידים, נגד מצות עשה ולא תעשה. את האלהים ירא, זה לא תעשה, ואת מצותיו שמור, זה מצות עשה. וזהו מה שאמר כי זה כל האדם, כי בנין האדם, הוא מאיבריו וגידיו:
ובפרק קמא דברכות (ו, ב) מאי כי זה כל האדם, אמר ר' אלעזר, אמר הקדוש ברוך הוא כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמר, שקול זה כנגד כל העולם. ר' שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה ר' שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, עד כאן. אלה החכמים רומזים על ענין בריאת הקליפות. ר' אלעזר אמר על דרך שכתב רבנו תם בספר הישר בשער הראשון, העולם לא נברא רק עבור חסידים ועובדי השם, ולא בעבור הרשעים, ואליהם היתה כוונת הבריאה. אך נבראו הרשעים בטבע הבריאה כטבע הקליפה לפרי, וכאשר כוונת הזורע להצמיח החטה לבדה, אבל כח הצמח יוציא עם החטה באשה, ועם השושנה מיני קוצים. כך כוונת הבורא לברוא חסידים, וכח הבריאה יוציא עם החסידים רשעים:
ורבי אבא בר כהנא מוסיף, שאף יש תועלת בבריאתם, והוא כמו שכתב הזוהר בענין תועלת בריאת יצר הרע הוא להביא את האדם לתכלית האמיתי, דהיינו אם יכבוש את יצרו אז לפום צערא אגרא (אבות ה, כב). ועיין בפרדס בשער התמורות הביאו באורך. ואז גם מלאך רע יענה אמן, כי גם היצר הרע עושה כן לכבוד בוראו שיהיה האדם מנוסה ויעמוד בנסיון, וכשהוא כן אז האדם שקול נגד כל העולם ומכריע את כולם. ר' שמעון אומר לא נברא אלא לצוות לזה, רצה לומר הוא הדבר אשר דברתי למעלה, שיהיו הם משרתים נכנעים לו:
ומזה נתבאר ברייתא דר' שמעון בן מנסיא (סנהדרין נט, ב, הובאה לעיל ד"ה והנה הקליפה) חבל על שמש גדול שאבד כו'. ויש רמז גדול בענין סנדלפונים, כי משכן הקליפות הם סביב לעולם מטטרון, סביב רשעים יתהלכון, דהיינו בעולם עשיה אשר שרשו סנדלפון כנודע. כי יהו"ה עולם האצילות, אכתריאל עולם דבריאה, מטטרון עולם דיצירה, סנדלפון עולם דעשיה, והוא קדוש, אמנם שם משכן הקליפות גם כן. ואלו היו הקליפות בסוד שומר כמו שיהיו לעתיד שיטהרו: