כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עתיד חזיר לטהר, הרי גם כן מכוונים בסנדלפון, ועתה שהם קליפות יש ריחוק, כי סטרא דקדושה נקרא סטרא דימינא, וסטרא דמסאבא נקרא סטרא דשמאלא כי מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד), אבל אם יתקדשו הכל יהיה קדושה. וזהו סוד (סנהדרין יט, ב, הובא לעיל בבית ישראל ד"ה והנה הקליפה) שני סנדלפונים אחד לדרום ואחד לצפון, כי רב טוב יהיה גם כן מצפון, כי הכל יוחזר לימין:
ומה שאמר אבנים טובות, גם בזה יש רמז גדול, הנה בעל ספר יצירה קורא את האותיות אבנים, כדתנן שם (ד, יב) ב' אבנים בונות שתים, ג' ששה, ד' כ"ד כו', רצה לומר תיבה משתי אותיות יש לו שני הפוכים כמו אב בא, שלוש אותיות כמו אב"ג יש לו שלושה כו' וכן כולם. והנה כל ההפוכים וצרופי תיבות מורים על עניינים ותמורתם, וכמו שכתוב בספר יצירה תמורת ענג נגע, הרי התמורה דבר והפוכו, כי אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ולעתיד יהיה כל האבנים טובות לא יהיה תמורת רע:
ומה שכתב מפשילים רצועה תחת זנבו כו', גם בזה יש סוד. הנה ספירת מלכות היא מדריגה האחרונה באצילות, והיא ראשונה ראש על כל הנבראים ונוצרים ונעשים, ועל ידה כל ההשפעות להעולמות, הן דין הן רחמים, ממילא ספירה זו זנב לאריות וראש לשועלים. ומבחינה זו שהיא זנב, דהיינו ספירה אחרונה, נמשך ההשפעה גם כן לקליפות, דהיינו על ידיה, שרגליה יורדות מות כמו שכתבנו לעיל. והקליפות הם נקראים נחש הקדמוני, זהו סוד מטה משה נהפך לנחש, ואמר הקדוש ברוך הוא (שמות ד, ד) אחוז בזנבו ויהיה למטה, הוא הדבר אשר דברתי בהמתקת הקליפות בהתקרבם לשורש יניקתם, כי למעלה בשרשם הכל קדושה, אז הנחש מטה אלהים:
וזהו אחיזתם בזנב סוד זנב לאריות שם שורש השפעתם, אבל בהטמאם מצד חטא האדם אז המטה נחש בכח קטרוגה, והמשכיל יבין. ובהטהרם אז רצועה תחת זנבם להביא עפרם לגינה, כי אילו לא חטא אדם היה דירתו בגן עדן. וסוד העפר הוא אדמת קודש מכוון נגד עפר העליון ארץ העליונה, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (ישעיה ס, כא) :
ומה שכתב ולחורבתו, כי מה שעתה בעונותינו חרב היה מלא, כי החורבה והפרצה מצד (קהלת י, ח) פורץ גדר ישכנו נחש, ולעתיד (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה מצד הבנין הקודש. ויחזקאל הנביא אמר (לו, לד) והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה וגו', ואמרו (שם לה) הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו:
זה לשון הרב הגאלנטי בפסוק (איכה יא, ח) שישי ושמחי בת אדום, הקדמה מעולה קבלתיה ממורי זלה"ה, והיא שלא תהיה ביטול הקליפות כולם מכל וכל, אבל תהיה שאותו צד המר והקשה יעקרהו הקב"ה מן העולם, וישאר הקצה הטוב והמתוק. והענין הוא, שימתיק הקב"ה החיצונים ממרירות עד שיכנסו אל הקדושה פנימה. וזה סוד (ישעיה יא, ח) ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. כי כבר ידעת כי סוד הייחוד והזווג נקרא שעשוע, והנה השעשוע הזה, תרד סוד שמחתו עד שיונק שהוא מטטרון שהוא תינוק יונק משדי אמו, שעל ידו נעשה היחוד בשית יומין דחול, תרד השעשוע הזה עד חור פתן, דהיינו אותו חור שהוא נוקבא דתהומא רבה משכן הטמאים. ועל מאורת צפעוני, דהיינו נקבתו של פתן חרש וצפעוני הזה, שהיא מאורת מארת חסר כתיב, גמול דהיינו סנדלפון אשר הוא נגמל מחלב אמו, ידו ומקומו הדה. וכל זה מורה סוד המתקת החיצונים ומרירותם תחלף מן העולם, וישארו בלי זוהמא:
וזהו סוד למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר (קה"ר א, כח), שעתה אסור להשתמש ביצר הרע ללא דבר מצוה, כי מטבעו חם מקצתו חם כולו, ולכן עתה אסור החזיר הזה להתקרב אליו ואל תקרב אל פתח ביתה, אבל לעתיד שיתמתק יהא מותר, וזהו חזיר שעתיד להחזיר אל שרשן שהוא מקום הגבורות הקדושות. וזהו (יחזקאל לו, כו) והסירותי לב האבן מבשרכם, שכן דרכו של אבן שאם חם מקצתו חם כולו. כמו כן הוא היצר הרע הזה שהוא כיוצא בו, אסיר אותו מקרביכם ונתתי לכם לב בשר, שהצד שעל האש הוא נצלה, והצד האחר הוא קר, וזהו לב בשר. וכמו שפירש בזוהר (מדרש הנעלם א קלז, ב) לב בשר, לב לעשות בשר, כלומר לא יהיה היצר הרע מתפשט מגבולו, אלא באותו שעה של זיווג שבין איש לאשתו יתחמם האדם לעשות בשר לבד לא לצד בחינה אחרת:
וזהו סוד אומרו בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רנד, א) עתיד הקדוש ברוך לתברא רגליה דקו"ף דקנה וישאר הנה כו'. פירוש אותו צד הקו"ף היוצא חוץ מהשורה, דמיון החיצונים הזה העושה כקוף אצל בני אדם, מה לקדושה עשר מדריגות ושבעה היכלות, אף הוא נמי. וכמה דברים הם גם זה לעומת זה עשה האלהים, וכדאיתא בפרשת פקודי בסוד עשר מדריגות שבהם, וסוד הקשרים שבתרין דרועין ותרין שוקין דמיון האברים העליונים, וכאלה רבות עמהם, ולכך נקרא קוף. ועתיד קודשא בריך הוא לתברא ההוא רגלא דקו"ף, וישתאר מקנה הנה. וזהו (ישעיה מא, כז) ראשון לציון הנה הנם:
וזהו נמי (ישעיה כה, ח) סוד בלע המות לנצח, שלא אמר בלע מלאך המות אלא המות, המות תבולע וישתאר מלאך קדוש. וכן סמאל יוסר ויבוטל ממנו בחינת סם, וישתאר אל שהוא קדוש, כלומר אלהי ורוחני. וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערת הצדיקים, כדאמרו בגמרא (ב"מ פד, ב) עכנא עכנא פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק עד שנעשה להם לשומר ולשמש. וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, ב) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים. להורות על מה שאמרנו, שאלמלא לא מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייעו להוציא זבלי טינוף העבירות ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצוות, כמו שנאמר (בראשית ב, טו) ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה מצוות עשה, ולשמרה לא תעשה. אמנם הטתו ברוב לקחה ומרד ויצא וחטא והחטיא את האדם:
וזהו נמי שאמר בפרקי רבי ישמעאל (עי' באוצר המדרשות היכלות טו), עד שהיו כל שריו נשחטים ומוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום כפורים, רמזו ז"ל אומרם של יום כפורים, על סוד המיתוק שיתמתקו וישתארון במרום ויכנסו פנימה אל הקודש. וזהו סוד דם נדות, שמתמתק ומתהפך מדם נדות הטמא אל החלב הטהור (נדה ט, א), והוא סימן למה שעתיד להיות, עד כאן לשון הרב הגלאנטי:
הרי הקליפות בהמתקתם מתקרבות לשרשם ונטהרו, אך עתה בחטא אדם התעוררו במרירות עד עת קץ:
ואם תאמר קודם החטא של האדם מאין בא להם המרירות, שהרי סמאל קשר על קונו כו' כדאיתא במאמר הבהיר שהבאתי לעיל:
דע כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה, ואחר כך שלא לשמה, ומתוך כך בא לעבירה לשמה. רצוני לומר סמאל היה מלאך טהור, ואמרו המקובלים שהוא היה מהשרפים, אשר נראה שעל זה בא הרמז שנקרא הנחש שרף, ולבש קנאה היא קנאת סופרים שהיה מקנא במעלת האדם, כי רצה לקרב אל הקודש פנימה. וקנאת סופרים תרבה חכמה להעושים לשמה (ב"ב כא, א), רק על כל פנים היה בו כח מהמותרות, כאשר רמזתי למעלה כי כל נברא יש בו קצת חסרון אף שאינו גשמי, ואפשר להיות שיבוא לידי חטא. ומלאכי סדום יוכיחו שתלו הגדולה בעצמם, הגם כי זה אינו אלא באקראי בטל במיעוטו, מכל מקום סמאל אפשר היה בו יותר בנעלם ענין התמורות. ובקנאתו באדם התעורר האדם לנגדו, וזה מסייע לדבר עבירה, עד שנעשה הוא מקטרג ויצר הרע:
והאדם מוכן לחטוא, כי נטה מצד הטוב הגמור ונתלבש בידיעת טוב ורע, ואז האדם בעל דמויות הוא דמות הקדושה דמות אדם עליון, ודמות האדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, ומקויים בו הבחירה כמו שנאמר (דברים ל, טו) החיים והטוב והמות והרע, כשהולך בדרך טוב דבק בחיים סוד עץ החיים, וכשהולך בדרך רע דבק במות. ודמות נשתנה כיצד, כשהולך בדרך טוב אז הוא דמות סוד מדות דבק ביהו"ה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יד, א) ואתם הדבקים ביהו"ה (דברים ד, ד) הדבק במדותיו, ואז נקרא אדם מלשון אדמה לעליון:
וכשהוא בהיפוך, אז דמות משתנה ונעשה דם מות, ואז נקרא אדם מלשון אדמה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט), ודם מצד אדם, ומות מצד חוה גרמה מיתה לעולם. כיצד, דע כי חותם מעשה בראשית באמת, (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה סופי תיבות אמת, ושם מרומז אדם. והנה טוב מאד אותיות אדם, כי הוא תכלית של כל מעשה בראשית, ונברא להיות אמת כלומר נצחיי, כי ענין אמת פירושו מציאות אמתיי נצחיי שלא יכזב רק יתד אשר לא תמוט, והיה תכלית הבריאה שלו וחי לעולם חיות נצחיי, ודבר זה צריך ביאור רחב:
דע כי המתחכמים בטבע אמרו כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד. ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה יוונית מבני עמנו, ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה. אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית החכמים האמיתיים רבותינו זכרונם לברכה, יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו (ע"ז ה, א) אלמלא שחטא לא מת לעולם. והחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין הרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן:
ובודאי חכמי הטבעיים בחשיכה יתהלכו, כי הדביקות בו יתברך הוא למעלה מהטבע, ורצונו ברוך הוא הוא דביקותו של אדם שיהיה נצחיי. כי ענין החיוב הוא מצד הטבע, וזה נוטה למאמיני הקדמות שהיה הכל בחיוב. אבל אנחנו מאמיני האמת שהכל היה ברצונו ברוך הוא, ורצונו הוא להיות האדם נצחיי אם ישאר בדביקות:
ובבמדבר רבה פרשת נשא (ב, יח), ובמדרש חזית (ו, ד) בפסוק (שה"ש ו, ד) יפה את רעיתי כתרצה, רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות, והרי דברים קל וחומר, ומה הפרות שנדבקו על ידי האדם במלאכת המשכן נתן להם הויה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבוקים בחיי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים וגו'. ובשוחר טוב מזמור (קא, א) חסד ומשפט אשירה, ר' איבו בשם רבי מאיר אומר עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים בהם, שנאמר (שם ח) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. והכוונה להם ע"ה לומר כי הפרות ההן מחייבים את הרשעים, לפי שחטא ממית, ולפי שרחקו מהשם בעונותיהם מתים, והרי הם עתידים ליתן את הדין על שממיתין עצמן, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצוות אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן זכו אל הקיום, והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וגו':
וביומא פרק בא לו (עב, א) עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. ובפסיקתא (עי' תנחומא בראשית כא) שנו רבותינו מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבוק לספר זכה להנצל עמו, וכן אמר שלמה (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם. אמר הקדוש ברוך הוא אדם הראשון שמע לאשתו נתגרש, שאלמלא נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא חי וקיים, עד כאן:
הנה דימו הגוף אל התיק, והנשמה אל הספר, ומצילין הגוף מן המות שהוא הדליקה עמה, הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה, ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה, ויתקיימו שניהם יחד. וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים, וכל שכן מן הראוי שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה (ט, א) דרש רב חנינא בר פפא מאי דכתיב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, אל תקרי נאוה תהלה אלא נווה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה. משה, דאמר מר משנבנה בית המקדש ראשון נגנז אוהל מועד קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו, היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות ההיכל, עד כאן. וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהוא המות וההפסד במעשה ידיו של הקב"ה:
וזה היה הענין כתנות אור באל"ף, שאף התיק של הספר דהיינו הגוף היה זך ודק. ובפסיקתא פרשת בחדש השלישי (יא, י), ובויקרא רבה פרשת אחרי מות (כ, ב), ובמדרש משלי אמר ר' לוי משום ר' שמעון בר מנסיא תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי הוא עושה יפה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהא תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. וקל וחומר הוא, ומה אם תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן:
ועוד בניי יצ"ו אשכילכם בינה מהו הענין של כתנות אור, ומהו האור. כמו שהאור מתרבה והולך עד בלי ערך מאור לאור ומאור לאור, כי קח נר אחד ותדליק בו עץ, ואותו עץ עץ אחר, עד בלי סוף וגבול יתגבר האור. כן היתה בריאת אדם תיכף לתכליתו. להיפך ממה שעתה אחר שחטא נאמר (קהלת ז, א) טוב יום המות מיום הולדו, כי בעוד אשר הוא חי חיי הבל, דהיינו חיי עולם הזה, אז בחושך הולך עד יום המות, בהסתלק ממנו זוהמת החומר הבא מצד הנחש אז זוכה באור העליון הנקרא עולם הבא שהוא הבא לאדם לאחר מיתה, בשלא חטא היה הטוב הזה מגיע לו בעת יצירתו לדבק באור העליון בהנצחיות. כי כן נשמתו היה מסוד ד"ו פרצופין בבינה סוד עולם הבא, שהוא שורש גן עדן העליון סוד קודש קדשים, אחר כך נלקח גופו ממקום הקודש ממקום מזבח של מטה המכוון נגד של מעלה, והיה מקומו בגוף ונפש בגן עדן שלמטה שהוא מסתעף משורש הבנין של מעלה גילוי הד"ו פרצופין, דהיינו הבנין במקומו אשר נעשה אדם, ונחתם בחותמות אלו, ויחדיו יהיו תמים הגוף והנפש. והיה הולך מדביקות לדביקות מהשגה להשגה, עד שהיה בא לכלל לקיחה כמו חנוך ואליהו ואלף מעלות יותר מזה, באופן שהיה תמיד חיות נצחי להאיר מאור לאור. כי עולם הזה שלו הוא רושם מעולם הבא, כמו אצילות הבנין במקומו הוא באחדות אחד עם שרשם הנעלם בבינה, ובעת העליה עולה האצילות שבמקומו לשרשם בבינה, כן היה הסתלקות האדם בלי מיתה רק עילוי ולקיחה למעלה בגוף ונפש, כי הכל נצחי:
ובעוד היותו בגן עדן היתה מלאכתו נעשית מאליה לא היה צריך לחרישה ולזריעה ולשום מלאכה, והכל היה מצד הקדושה, ולא היה שום חסרון בכל הבריאה, כי כן הוא מהכרח טבע הרוחניות, מאחר שהוא הכל בשלימות, שיהיה השפע הולך ונוקב בכל העולמות, כמו (הושע ב, כג) אענה נאם ה' את השמים והם יענו את הארץ וברכה בכל, ושלום חותם כל הברכות כי היה הכל בשלימות, ואין שטן ואין פגע רע, והיה תמיד בנצחיות. וענין הנצחיות שלא יפסק מהשגה להשגה ומהשגה להשגה, כי אין סוף וגבול להשגה בו יתברך, וזהו ענין עולם הבא לעתיד לבא ילכו מחיל אל חיל. נמצא למי שעיני שכל לו רואה כי אדם מעת בריאתו בא לתכליתו, אם היה נשמר במעלתו היה רואה תיכף עולמו, כי גן עדן שלמטה רושם מגן עדן שלמעלה, והיתה התורה אז גם כן רוחניית, והיה עוסק בה ומקיים מצוותיה והכל ברוחניות, ועיין באורך בפרדס פרק ו' משער הנשמה, נמצא תורתו קיימת נצחיית ומלאכתו נעשית מאליה:
והענין כבר כתבתי למעלה, כי העונש והשכר אינם הסכמיים רק טבעיים, כי מטבע הדביקות למעלה לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים. וזה הטוב לא היה פוסק רק נצחיי, והיה הולך האדם מנצחיות לנצחיות, כי היה מתחכם ומתחכם בלי סוף, וזהו בעצמו הטוב שנשפע לו, כי זה הטוב היה מתרבה מטוב לטוב, והוא הוא בעצמו על דרך שכתבתי למעלה (בבית חכמה ב' ד"ה ואתם בניי) כי שכר מצוה היא המצוה בעצמה. זו היתה כוונת הבריאה באדם שנעשה בצלם ובדמות, וציווהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע. והענין כי אצילות הבנין הוא כלול מדין ורחמים, והם עומק טוב ועומק רע המוזכר בספר יצירה, רוצה לומר השרשים שמהם נמשך הטוב ומהם נמשך הרע. לא חס ושלום שיש שם רע, כי לא יגורך רע (תהלים ה, ה), רק מותרות הקדושה שפירשנו למעלה בהתעורר אדם יעשה אותם רע, והוא מרירת הקליפות שפירשנו למעלה, ואז הרע מכלה את עצמו. והאדם נברא ממקדש שלמטה וממקדש של מעלה באופן שיהיה כולו טוב, ואז היה חי נצחי ועולמו היה עולם שכולו טוב בלי הפסק כדפירשנו. ואלו המותרות היו שומרי הפרי נכנעים ובטלים, ועל כן היה מצווה שלא לעורר כוחותם. ואז כמו שנשמתו גבוה על גבוה כדפירשתי, כן תיק הנשמה שהוא לבוש הגוף היה אור, וזהו כתנות אור:
אבל אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, כא) מצד הנחש נרגן מפריד אלוף. ובבראשית רבה (כ, ב) איש תהפוכות ישלח מדון (משלי טז, כח), זה נחש שהפך דברים על בוראו, ונרגן שרגן דברים על בוראו, שאמר (בראשית ג, ד) לא מות תמותון. ורמז דבר כי הפריד האל"ף, רצה לומר היה ראוי להיות כתנות אור באל"ף, ועתה במחשכים כמתי עולם כי חושך ולא אור, רק כתנות עור בעי"ן, ואז הוא עיור שלא ראה, רצה לומר כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי שאמרו הפילוסופים כל מורכב סופו להפסד והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמיי רק בטבע, כי שכר עבירה עבירה היא העבירה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים, ואחר כך הוליד תולדות והתולדות תולדות והכל מטיפה סרוחה, כי נעשית הטיפה סרוחה מצד זוהמת הנחש. ואילו לא היתה הזוהמא, היתה הטיפה קדושה כבור סיד שאינו מאבד טפה:
והנה הנחש בעדות שקר שהעיד על בוראו, מן העץ הזה אכל וברא את העולם (ב"ר יט, ד), הפריד אל"ף מן אדם ומן אמת. כיצד, רמזתי למעלה (ד"ה וכשהוא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), החותם אמת, ומאד הוא אדם, והיה הכל טוב ולא רע. רק מכח נחש וכח הסמאל נתפתו אדם וחוה והוציאו הרע מכח אל הפועל, ומה שהיה האדם ראוי להיות אמת כלומר נצחיי, עתה כרוך בו ההעדר. ונפרד אל"ף מן אדם, ונשאר דם המורה על אדמומית תוקף הדין, ונפרד אל"ף מן אמת ונשאר מת, ונעשה מן דמות דם מות, דם מצד אדם, מות מצד חוה גרמה מיתה לעולם:
ובזוהר איכה (עי' ח"א קצט, א) אמר ר' חנינא התורה למדה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו, עד שראה סמאל בשמים, וקנא לו וירד מן השמים כדמות צל על נחש. ולא היה נראה, רק צל הנחש נראה, וצל עליו תוקפא וחילא דיליה. קריב ההוא נחש לגבי אתתא דדעתה קלה מן האיש, מכאן דאתתא לא אתפתת אלא באתתא אחרת. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים (בראשית ג, א), מיד פתח באף, מהכא בתחילת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח באף לידע מי הוא. נטל סימן זה, אם תקבל ואם לא תקבל, והמשיכה בדברים עד שפתחה באות מ"ם ואמרה (שם ב) מפרי עץ הגן נאכל. מיד נטל הנחש האות ושם אותו על זרועו השמאלי, והיה ממתין ו"ת מפיה, כדי להיות מות נכון לפניהם. התחיל לפתותה עד דכתיב (שם ו) ותרא האשה בטעמא סגי ותקיף, מלמד שפרחו ו"ת וסלקו להתחבר באות מ', ואות מ' היתה עולה ויורדת ולא היתה רוצה להיותה מתחברת עמם, עד שנתפתתה. ויהבת ו"ת ד' זימנין ואקיפו לאות מ' לארבע סטרין, דכתיב (שם) ותק"ח מפריו ותאכ"ל ותת"ן גם לאשה עמה ויאכל ותפקחנ"ה, הא ארבע זמנין ו"ת, מלמד שסבבו לאות מ' לארבע צדדים והמ"ם באמצע, מות מכל סטרין, כמה דאת אמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, בחלונינו דא סמאל דאיהו חד מחלוני שמים, ועל דא (תהלים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למחמי, מיד (בראשית ג, ח) ויתחבא האדם ואשתו. תא חזי, קודם שחטאו היתה עטרת השכינה על ראשיהם להיות בשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו כביכול תשש כוחם ואסתלקת ולא שליטת, עד כאן:
ופירוש מה שאמר עלה מות בחלונינו, כי סופי תיבות ותקח מפריו ותאכל ותתן הוא חלון. וענין החלון שיבא לו אורה אינה עתה אלא מצד המות, וזהו עלה מות בחלונינו, כי לא יכול אדם עתה לזכות באור אם לא בהתפשטות כתנות עור ובשר שהם מטפה סרוחה מצד זוהמת הנחש ולובש מחלצות בגדי כבוד הנעשים מתורה וממצוות, אשר נבאר עניינם לקמן בעזר השם יתברך. ונתהפך הפסוק והנה טוב מאוד לענין מה שאמרו במדרש (ב"ר ט), והנה טוב מאוד זה המות, וביש מקומות זה היצר הרע, והכל ענין אחד, והוא ענין נפלא כאשר אבארהו:
והנה מקודם אחקור חקירה אחת. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל האדם, והנה עשה את האדם ישר, מכל מקום נתן בו כח שיכול להטות מדרך הטוב לעורר הרע, וכאשר היה באמת. ואם כן איך ברא את העולם עבורו, מאחר שלא יהיה בהחלט טוב, נמצא בטל התכלית:
אמנם יתבאר כל זה, ואקדים במסכת עירובין (יג, ב) תנו רבנן שני שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, עד כאן. ויש להקשות על הללו שאמרו נוח לאדם שנברא, הלא פסוק מלא בקהלת מנגד דבריהם שאמר (ד, ב-ג) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, וזה ממש נוטה להללו שאמרו טוב שלא נברא משנברא. וכן תירגם התרגום ושפיר מן תרויהון ית דעד כאן לא הוה ולא אתברי כו':
ופסוק זה הואיל ואתא לידן אתעורר בו, איך שייך לומר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, כי אם לא היה אז היה אין והעדר ואפיסה, ואיך שייך לומר טוב על דבר שאינו במציאות:
וזה לשון הרב אבן עזרא, ורבים תמהו איך יאמרו וטוב למי שלא נברא, וכן אמרו החכמים ז"ל (בתי מדרשות א פרק היכלות רבתי לד, ב) אשרי מי שלא נברא. ואינו תימה בעבור קיצור הלשון לדבר כי אם על דרך דמיונות, כמו שיאמרו חכמי שקול הדעת כי כל דבר הוא יש או אין, ואם הוא דבר יש איך הוא אין, עד כאן לשונו:
ורש"י כתב את אשר עדן לא היה אשר ראה את המעשה, ראיתי במדרש קהלת (עי' קה"ר א, לה) אלו תתקע"ד דורות שקמטו להבראות ולא נבראו. ולפי זה היה מתורץ כי היו במציאות, כי קומטו להבראות אבל לא נבראו:
אבל תמיהא גדולה בעיני, איך אמר על תתקע"ד דורות שהם טובים מהחיים ומהמתים, הלא אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה (יג, ב) נהר דינור מהיכן נפיק, מזיעתן של חיות. ולהיכן שפיך, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר (ירמיה כג, יט) הנה סערת ה' חימה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. ורב אחא בר יעקב אמר על אשר קומטו, שנאמר (איוב כב, טז) אשר קומטו בלא עת נהר יוצק יסודם. תניא אמר ר' שמעון החסיד אלו תתקע"ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והם הם עזי פנים שבדור:
עוד קשה איך אמרו שקומטו להבראות ולא נבראו, והא באמת הם נבראו בכל דור ודור. ועוד יש קושיא על הללו שאמרו טוב לו שלא נברא משנברא, וכביכול הם מתחכמים על הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא בראו ממילא טוב הוא שנברא, וכן מעיד הפסוק על כל הבריאה שהיא טוב:
עתה אבאר הענין. דע כי העולם בראו הקב"ה לתכלית האדם, והאלהים עשה את האדם ישר להיותו כלו טוב ולהיותו אור, ובבחינה זו אלו האדם לא היה מעורר רע והיה כולו טוב כולי עלמא מודים טוב לו שנברא. אמנם מחלקותם הוא לאחר שקילקל האדם בבחירתו ונתבטלה כוונת הבריאה אם טוב משנברא על שלא נברא, או אם טוב שלא נברא על משנברא:
אקדים עוד הקדמה אחת, עתה בקלקול האדם שעדיין לא היה העולם בכוונת הבריאה עד שיתוקן הקלקול צריך שתדע אם האדם יהיה מתוקן אז כתנות עור שהם עתה ע֝ו֡ר חושך ולא אור יחזור לאור ויהיה יותר אור ממה שהיה אור קודם שחטא. וזהו ענין (קהלת ב, יג) ויתרון אור מן החושך, כי מכח החושך יהיה יתרון לאור:
רבותינו ז"ל אמרו (ב"ב צז, ב) חוה סחטה אשכול של ענבים, ויש בזה רמז גדול הנה בעודן ענבים ידוע שיש שם שמרים אבל מעורבים אינם נכרים, אם לא כשסוחט אדם אשכול ענבים ונעשה יין אז נבדלים השמרים מהיין, ומה שהיו מתחלה השמרים בכח ולא בפועל כי היו נעלמים עתה יצאו חוצה. ויש גריעותא לשמרים כי מתחילה לא היו נכרים והיו מתאחדים, ועתה נעשו שמרים והם רעים, אבל יש מעליותה עתה ביותר להיין כי נעשה צלול ואין בו שום סיג רק הכל נקי והיין נשאר משומר, רצוני לומר מסולק מהשמרים כמו ע"י משמרת והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם הסחיטה:
כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טו"ב מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפה בהנעלם. אבל עתה בהוציא חוצה, באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן הוא היצה"ר כו' מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי אז חלף הלך לו, והטוב הנשמה הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים, וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו. ואמר (אבות ד, א) הכובש, ולא אמר ההורג, רומז כי אינו הורגו אדרבה כובשו תחתיו להיותו טוב היפך ממה שהיה, והוא ענין גדול כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב. למשל לוקח מדותיו שהם רע דהיינו קנאה וחמדה ושנאה כו' ואינו מבטלם, רק כובשם תחת ידו לטהרם, דהיינו קנאה לקנאת סופרים, וחמדה לחמודה גנוזה, ושנאה לשנאת הרשעים כמו שאמר דוד (תהלים קלט, כב) תכלית שנאה שנאתים, ואלף עניינים כאלה, הנה הוא טוב מאוד (בראשית א, לא). וזהו שאמר (ב"ר ט, ז) טוב, זה יצר טוב. מאוד, זה יצה"ר. כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל אף נתהפך לטוב, וזה יהיה לעתיד לאחר הזיכוך והצירוף בחורבנות ובצרות שסובלים ומעוררים בתשובה ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט והרע יתמתק מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנ"ל, ולקחוהו לעבודתם הקודש:
ואז כתנות עור בעי"ן שהוא לשון ע֝ו֡ר יתהפך להיות עין רואה, כי מכח עין ע֝ו֡ר יתגדל הראות ויהיה יתרון לאור מן החושך מכח החשך, ולא זו שיחזור העולם לכוונת הבריאה להיות כתנות אור, אלא אפילו יהיה תוספות אור בסוד (ישעיה נב, ח) כי עין בעי"ן יראו בשוב י"י ציון. כי עי"ן רעה שהוא כתנות עור יוחזר לעי"ן טוב טוב רואי, ויהיה כל כך אור גדול שלא היה מושג לנביאים כמו שכתוב (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלהים זולתך, ואמרו רז"ל (סנהדרין צט, א) זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא הדבר אשר דברתי שהיין משומר יצאו ממנו השמרים, ואז כתנות אור לעתיד יהיה יותר אור כי לא יהיה בטוב ההוא שום תערובות סיג אפילו בנעלם:
ומה שאמר מששת ימי בראשית, רומז ג"כ לדבר נפלא והוא זה. אמרו רז"ל (תנחומא תצא יא, א) עתה אין השם שלם ואין הכסא שלם עד זמן הגאולה כי חסר אותיות ו"ה כמו שכתוב (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה, וחסר א' מן כסא. הענין כי בשורש אצילות הבנין דהיינו שש קצוות בבינה, ומכ"ש מבינה ולמעלה הנכלל באותיות ו"ה כנודע שם ביין הזה אין מגע עבודת גלולים, כי לא יש שם שום אחיזה לשורש שרי עו"ג, כי אם מהבנין ולמטה הנכלל באותיות ו"ה שהוא תפארת עם ששה קצוות ומלכות כמ"ש למעלה הכל בארוכה שם יש אחיזה בשורש השרים, ושלמעלה דהיינו מצד החסד שהיה מרכבה אליה אברהם יצא ממנו ישמעאל, ומצד הגבורה שמרכבה אליה יצחק יצא ממנו עשו. וכן ע' שרים לה' מיימינים, ולה' משמאילים, ומהם נמשכים כל ענייני הקליפות אשר הם בעולם הזה הנמשכות מאחיזת שרשם בבנין שש קצוות שהם סוד ששת ימי בראשית כנודע, וכמו שהארכתי לעיל:
אמנם בינה שהוא שבת הגדול סוד עולם הבא שכולו שבת, ושם שורש של בנין שם אין מגע עבודת גלולים, כי שם אין להם אחיזה רק מוכן לישראל, אתם קרוין אדם (יבמות סא, א), בסוד הנשמה שלו מד"ו פרצופין בבינה כמו שהארכתי למעלה, ולעתיד יתחדשו כל הנשמות ויעלו מעלה מעלה. וזהו סוד (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, סוד ו"ה נחש מצאה שורש אחיזה בסוד עולם ו"ה, וגרמה הפירוד בין ו"ה בזיווג ו' עם ה', דהיינו תפארת ומלכות, וכוונת הנחש לעשות פירוד למטה בין אדם וחוה שימות אדם וישא חוה, וגרמה למעלה להפריד בין הדבקים. ולעתיד יוחזר כתנות אור, כי הנחש וחיליו יתבטלו ויהיה היין הרומז על ההשפעה שהוא יי"ן המשמח, יהיה משומר, והוא מששת ימי בראשית, רצוני לומר למעלה מו' ימי בראשית במקומם, דהיינו בשרשם למעלה בבינה. וזה יין המשומר אין בו מגע עבודת גילולים, ותתפשט ההשפעה שיהיה השם שלם ביום ההוא יהיה ידו"ד אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), וסוד כסא הוא האדם שיהיה מרכבה לשכינה נושא השכינה, כי אדם בצלם ודמות עליון, על כן הוא יהיה כסא ותחזור א שהיתה חסירה מכח נרגן מפריד אלו"ף, ויהיה הכסא שלם כולו תחזור א אור ויהיה אור בעצם שאין בו סיג חשך, רק אור בהיר:
נחזור לביאור המאמר בספר עבודת הקודש וזה לשונו, האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חמרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל היפך מה שנוצר עליו וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחוד אבל יקצץ ויפריד מחובר, וזהו היפך מה שכיוון בבריאתו. והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצה"ר וחמרו יטהו מני הדרך, הנה ברא לו תורה תבלין והיא תיעצהו לשמור בריאתו לבלתי יחלה, ותדריכהו בדרך הישרה למצא דברי חפץ להשלים התכלית המכוין בו שהוא היחוד ושלימות הכבוד. נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשר נטותו מן הדרך קרוב מאוד מצד חמרו ויצרו הרע. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעבירות שעשה כבר ויבערם, כלומר יתודה וישוב בתשובה, ובזה יתוקן. והתורה והמצוה ישיבוהו אל הבריאות אחר שסר מעליו וחלה. ואמרי לה ימשמש במעשיו, שיתן עיניו על דרכיו ולא יסיח דעתו כלל, ויזהר במעשיו ויזכיר ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו שהוא הייחוד והעבודה וישלימנה:
ומזה הענין אמרם (מנחות לו, ב) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה. והטעם, שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה, ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו. והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא, עכ"ל עבודת הקודש:
אבל אני אומר כי יש עוד רמז ביפשפש וימשמש, כי ירמוז למה שכתבתי לא די שמבטל את הרע, אלא כובשו ואוחזו תחת ידיו ומטהרו. ויפשפש רצה לומר יהיה סור מרע. וימשמש רצה לומר יאחוז בו, כי יאחז צדיק דרכו של יצה"ר לטהרו כדפירשתי, ואז הוא אור גדול יותר ממה שהיה כתנות אור קודם שחטא. ומכח זה היה מתחילה סברת אלו שאמרו נוח לו לאדם שנברא, מצד היתרון הזה. וסברת האומרים וכן נמנו וגמרו נוח שלא נברא, כי ראיתי בני עליה והם מועטים (סוכה מה, ב), ורבים הם הפושעים שאינם גוברים על יצרם והולכים בדרכיו, וכוונת הקב"ה שברא את העולם לתכלית האדם היה מכח שעשה אלהים אדם ישר כתנות אור והיה אז כל העולם כולו אור:
ואף שברא בו כח התמורה גם כן, מכל מקום היתה חכמת הבורא מאחר שיש שני דרכים לטובה, דהיינו אם ישאר בכתנות אור יתמלא הכל אורה. ואם יהיה כתנות עור מכל מקום הבחיר והמסולת אף כי הוא המעט יהיה בתוספות אור, כי יהיו כת צדיקים גם כן שיגבירו האור מן החשך:
אבל מה שנמנו וגמרו טוב לו שלא נברא, הכוונה בו אם לא היה זה הענין של בחינת כתנות אור מתחילה רק לא היתה יצירת אדם אפשר בענין אחר, כי אם כשהוא כלול לדעת טוב ורע אם לא היה רק זה הדרך לא בראו. והללו שאמרו טוב לאדם שנברא, היו דברים אפי' אם לא היה רק זה הדרך לבדו היה בורא את האדם, כי צדיקים ילכו בה, ומה לנו בפושעים:
והנה לפי דברי שניהם יתבאר הפסוק היטב וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. מתחלה מדבר הפסוק עתה ממה שאנו אנחנו כולנו כתנות עור, אמר כי משבח אני את המתים מהחיים חיי הבל, כי (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי טוב מאוד זה המות וכמו שהבאתי לעיל. אמנם אותן שמוכנים להיותן נבראים מצד הנשמות קדושות הגנוזות למעלה ועדיין לא נבראו, דהיינו מוכנים לימות המשיח שיוחזר העולם לכתנות אור ואור גדול, אז הם טובים מהחיים והמתים שעברו, כי יחיו חיים נצחיים רוחניים, ובזה כולי עלמא מודים שהם יותר טובים מכל מה שעבר אף מבחינות כתנות אור, כי זה האור יהיה בלי סיג כדפירשתי. רק מחלוקת היה מתחילת הבריאה אם לא היה רק זה הדרך של האדם אם בראו הקב"ה או לא, ודו"ק היטב:
ובענין הזה שאור שלעתיד יהיה בלי סיג כי תושבת הקליפה, יתבאר ג"כ מדרש קהלת שמפרש הפסוק על תתקע"ד דורות. הנה פרש"י (ד"ה קודם שנברא) בחגיגה (יד, א) על תתקע"ד דורות נגזר להבראות קודם מתן תורה לקיים מה שכתוב (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלי תורה עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו ע"ה. ומצאתי כתוב בספר קבלה אחד שכתב דבר צוה לאלף דור התפשטות אדם העליון היה אלף דור, כי הוא סוד עשרה מאמרות, וכל מאמר כולל כל העשרה, נמצא כל אחד מאה. אח"כ כולל כל אחד כולם, נמצא שהוא א֡לף בסגל (וא֡לף חוזר לא֩לף כנודע). גם אדם בליעל (שהוא כקוף בפני אדם). כי זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), היה ההתפשטות כן:
והנה מיד שנפתח מעיין הנרפש ההוא במציאות קין קינה דמסאבותא היה ראוי שימשכו ויתפשטו בעולם הזה עד אלף דור, ויהיה נעלם ההתפשטות עץ החיים כל אותו הזמן. אלא שגברו רחמיו אחר גלגול וצירוף אדם הראשון כאבות ולא נשאר נעלם עץ החיים אלא כ"ו דורות. ותתקע"ד דורות קדמו לעולם, כדרך הקליפה הקודמת לפרי. ואח"כ נשתלו בכל דור ודור, וכל חכם לב יבין מדעתו כי כוונת הקב"ה היתה להשבתת הקליפה ועקר משרשם תתקע"ד ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים, וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים והגיהנם על ראשם באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה, והם כלים דהיינו תתקע"ד והעזי פנים, ומכח זה יוגרם כתנות אור הגדול שלעתיד שיתגלה יותר בקירוב זמן מאחר שהשבית הקב"ה מציאת תתקע"ד דורות קליפות:
ומדרש קהלת יפרש ג"כ הפסוק כמו שפירשתיו, והכי קאמר, וטוב משניהם יהיו הבריאות החדשות אשר קדושתם נמשכת מצד השבתת הקליפות, אשר גרם גדול היה לזה אלו תתקע"ד דורות שהיה להם ליברא ולא נבראו אז, רק עקרן בכל דור ודור ע"י עזי פנים שהם כולם כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם ויחזור העולם במהרה בימנו לאור, ויהיה האור יותר גדול:
ואז ישמח ה' במעשיו, כי אז תשלם כוונת הבריאה להיות האדם בכתנות אור ותתרבה הידיעה ומלאכתן נעשית מאליה. (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, רצה לומר אפילו אילני סרק יהיו מלאים פירות. ואמר ועץ השדה, כי יהיה טעם העץ כטעם הפרי, כענין תחילת הבריאה. והרבה כאלה שאמרו רז"ל (כתובות קיא, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ויתקיימו כל הייעודים הטובים שבבחקותי שעדין לא נתקיימו, כי תמלא הארץ דעה, ממילא ימשכו הטובות ההם בטבע:
הענין כי הברכות והקללות שבתורה אינם דרך יעוד כלל, רק אומר דרך סיפור בעשותנו התורה והמצות ימשוך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה שכל הטובות וההצלחות נמשכו אחר המצוה בטבע אלהי שהטביע בהם, וכבר בא זה למעלה בארוכה (ד"ה הענין כבר כתבתי) :
ובביאור ענין זה, תירץ בעבודת הקודש בחלק העבודה הקושיא הקודמת שהארכתי בה למעלה למה הוזכרו היעודים הגשמיים בתורה, ולא הוזכרו הייעודים הרוחניים בתורה, יוזכרו שניהן, או לא יוזכר שום אחד מהם. ותירץ כי הייעוד הגשמי ג"כ לא הוזכר, כי לא בא לייעד כלל. אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה, ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלהי שהטביע בהם, ואין זה הטוב בא דרך יעוד, כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך אליו ליעוד. אלא לגלות דרך הגדה וסיפור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע, כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות שהם המפתח העצמי אל מקור הטובות כלם, כי הם תלוים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום:
ואין להקשות יאמר ג"כ דרך הגדה וסיפור המשך טובות הרוחניות. כי זה נלמד בק"ו, אם נמשכות אפי' הטובות הגשמיות אחר מעשה העבודה, ומי גרם להדביקות ומעשה העבודה הוא מצד דביקות הנפש הטהורה, והיא גרמה בתועלתה אל הגוף מצד דבקותה במקורה ומעשיה הטובים ועבודתה לאלהיה שהוא היחוד. ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות ומתחייבות מהם והנפש היא סיבתם, כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא שהיתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע, וק"ו הוא. ואם היה בעל גמולות מייעד הגמול הרוחני בפירוש, היה כפול ומותר גמור אחר שנדין אותו בק"ו מהייעוד הגשמי, אחר שזה וזה נמשכים אחר המצוה ומתחייבים מהם בטבע. כל זה הוא הדרך של עבודת הקודש בתירוץ קושיא זו. ובדמות זה כתב החסיד הר"ר יוסף יעבץ בספר יסוד האמונה שלו. ואני גליתי דעתי למעלה בחקירה זו ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג, ט) ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ובפרט כי החכם אשר יבין מדעתו ידע וישכיל כי דבריו ודברי מתקרבים בשורש אחד, והמשכיל יבין:
הנה אלו הטובות שבפ' בחוקתי אשר עדיין לא נתקיימו עד לעתיד במהרה בימינו, תמצא מעלות מעלות בענין ריבוי הטובות. מתחיל בשובע, ואח"כ מענין השלום, ואח"כ הבטחה גדולה שבגדולות והיא (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, שהוא סוד שכינה בתחתונים, כמו שהתאוה לזה הקב"ה בתחילת הבריאה, ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג). אבל לעתיד יהיה נצחיי ויקויים (בראשית ג, כב) וחי לעולם, כי הדביקות יהי' בעץ החיים, ויתקיים (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם, (שמות ו, ז) והייתי לכם לאלהים, כי אנחנו נהיה המרכבה בעצם למעלה ממדרגת המלאכים, וכעת יאמרו ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג), כי השלמות הנצחיי תהיה בגוף ובנפש שהוא יעקב וישראל:
וכבר נפל מחלוקת גדול בשלימות הנצחי האחרון אם יהיה לנפש לבדו, או בגוף ונפש. הרמב"ם וסיעתו סוברים שהוא לנפש. וחכמי האמת סוברים כהרמב"ן שהנצחיות לגוף ולנפש. כי כמו שהיתה העבודה, כן יהיה קבול השכר. העבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה הקבול שכר בגוף ונפש, ולזה יהיה תחיית המתים הגדול שיתקיימו בנצחיות בגוף ונפש, וזה נקרא עולם הבא בדברי רז"ל עולם שכולו חיים עולם שכולו טוב, ועליו נאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותרגם אונקלוס ויחי בהן לחיי עלמא. ועולם הבא זה הוא בעולם הזה, ר"ל חיים נצחים בגוף ונפש והתעלותו מעילוי לעילוי בלי הפסק רק בנצחיות, ועניינים אלו באו בארוכה בדברי המחברים, ובפרט בספר עבודת הקודש ולאהבת הקצור אעתיק קצת מדבריהם:
זה לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות תשובה (הל' ב), העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעה"ז, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו החכמים הראשונים (ברכות יז, א) העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבים על דרך חידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ויגיעה. וכן זה שאמרו ועטרותיהן בראשיהם, כלומר דעה שידעו שבגללה זכי לחיי עולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם, כענין שאמר שלמה (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר (ישעיה לה, י) ושמחת עולם על ראשם, ואין השמחה גוף שתנוח על הראש. כך עטרה שאמרו חכמים כאן, היא הדעת. ומה זה שאמרו ונהנין מזיו השכינה, שיודעים ומשיגים מאמתת הקב"ה מה שאינן יודעים והם בגוף האפל והשפל, עכ"ל שם:
ויאמין עם זה, שאם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחד גשמי לעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים. והטעם לדעתו ז"ל, אם כדי לפרסם נסי הקב"ה ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם או יותר כפי מה שתגזור החכמה העליונה, או כדי שיקנו שלימות יותר מאשר קנו בתחילה כאשר לא יוכלו להשיג בחייהם המעלה שהיתה ראויה להם לפי יושר לבם, מפני המעיקים ועול הגלות. אבל מכל מקום לדעתו ז"ל כפי מה שאמר בפ' חלק בפירושו למשנה, וכפי מה שנמצא לו ז"ל באגרת תחיית המתים, ימותו אחר שיחיו, וישובו לעפרם, ויזכו אז הנשמות ההן למדריגה יותר גדולה בעולם הבא, ממה שהיו בה קודם התחיה כפי מה שהשיגו בחיים השניים מאמתת הקב"ה. ולדעתו ז"ל, גם על זה אמרו העה"ב אין בו לא אכילה כו', לפי שאין שם גוף וגויה, שאלו הי' שם גוף וגויה יהיו אם כן הכלים לבטלה אחר שאין משתמשין בהם הפעולות הגשמיות כאכילה ושתיה ותשמיש:
ובאגרת תחיית המתים אמר, שאין להביא ראיה מהפליאה שמצינו במשה רבינו ע"ה ואליהו ז"ל שעמדו זמן הרבה בלא אכילה ושתיה והם בגוף וגויה, לומר שכן היתה הפליאה בעה"ב, שיהיה גוף וגויה ויתקיימו כקיום משה ואליהו, שאין לומר כן. ואמר הטעם, לפי שאם נתבטלו הכחות הגשמיות מהם ע"ה הי' זה לפי שעה, ואין בזה כלים לבטלה, שהרי נשתמשו בכליהם קודם הפליאה, ואחריה. אבל בבני העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ושאר שמושי הגוף, שנאמר שיברא אלהים חדשה ויהיו שם בגויות וכליהם ישובו ריקם, זה מן הנמנע, כי אין פועל החכם מדרכו שיפעול ידו לבטלה חלילה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני עולם הבא גוף וגויה, כי אם נפשות לבד. זה כלל דעתו והעולה מדבריו ז"ל:
וכבר השיגו הראב"ד ז"ל (שם בהל' ב), וכתב עליו בזה הלשון, דברי האיש בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות לבד. וחיי ראשי לא היה דעת חכמי התלמוד ע"ז, שהרי אמרו (כתובות קיא, ב) עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחטה. וכן היו מצוין לבניהם (שבת קיד, א) אל תקברוני בכלים לבנים, שמא לא אזכה כו'. ולא בשחורים, שמא אזכה כו'. והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר, אלא עומדים בגוויית, וכן אמרו במומם עומדים ומתרפאים. וכל אלה מוכיחים, כי אם בגויתם הן עומדים חיים:
אבל אפשר, שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגויית המלאכים, וכגויית אליהו ז"ל, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן, ולא יהיה משל עכ"ד:
הרי שהרמב"ם סובר שהשלימות הוא לנפש, הן עתה במיתת צדיקים שנשמותיהן זוכות לגן עדן, הן לאחר תחיית המתים שיהיו כדי שיקנו עוד שלימות וימותו ויבואו נשמותיהן ליותר מדריגה לנצחייתם. והנמשכין אחר הרמב"ם, רצו לסייע לו גם כן מנוסח יוצר תפלת שבת וז"ל, הזכירו ד' לשונות מתחלפות לקבול השכר, נראה שהם ד' מיני שכר, על הדרך שכתבנו שאמר אין ערוך לך ואין זולתך אפס בלתך ומי דומה לך, ופירשו מיד אלו הד' לשונות על הד' זמנים החלוקים לד' מיני השכר. ואמר אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העה"ב, ואלו הב' זמנים הכוללים לקבול השכר. ואח"כ פירש מבחר השכר שבעה"ז, שהזכיר ראשונה ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח. ואח"כ מבחר השכר שבעה"ב אחר המות שהוא בתחיית המתים, והזכיר אחר עולם הזה עולם הבא, לפי שהוא בא מיד אחר המות לכל אחד ואחד קודם ימות המשיח ותחיית המתים, וזה מסכים יותר לדעת הרמב"ם ז"ל. שאם כדברי הרמב"ן ז"ל, היה לו להזכיר גן עדן אחר העולם הזה שהוא המדריגה הבאה אחר העה"ז, ולא חיי העה"ב שהיא אחרונה שבמדריגות לפי דבריו. אבל אחר שלא הזכיר גן עדן כלל, יראה שלשון העה"ב כולל כל המדריגות הבאות לאדם אחר המות, והזכיר חיי העה"ב שהיא הנבחרת שבכולן, ע"כ:
וסברת הרמב"ן בהסכמת חכמי האמת היא, כי העולם שבא לאדם עתה אחר המיתה זהו באמת עולם הנשמות, כי הגוף שבא מטפה סרוחה מזוהמת הנחש מעוכל. ועולם הבא הזה לאחר מיתה עתה נקרא עולם הנשמות. אמנם לאחר תחיית המתים שיהיה בגוף ונשמה והגוף נזדכך ונטהר ויהיה כולו אור, אז התחיה יהיה עולמי נצחיי בגוף ונפש:
ולחזק דברי הרמב"ן לסתור ראיות הרמב"ם, אעתיק דברי עבודת הקודש פרק מ"ב מחלק העבודה וזה לשונו שם, שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א) שנאמר (ישעיה י, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. העולם הבא שהזכירו כאן הוא הבא אחר תחיית המתים, ואינו הבא לאדם אחר מותו מיד. והראיה על זה הכתוב שהביאו באמרם, לעולם יירשו ארץ. כלומר, לעולם באין הפסק שאין שיעור אל אריכת הימים והטוב בעולם ההוא:
ובקדושין פרק א' (לט, ב) ובחולין פרק שלוח הקן (קמב, א) תניא ר' יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב (שמות כ, יב) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ובשלוח הקן כתיב (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ולמען ייטב לך, בעולם שכולו טוב. ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדיין היכן אריכת ימיו של זה, והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העה"ב שאחר תחיית המתים, שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו:
וממקומו הוא מוכרע, באמרם שאין תחיית המתים תלויה בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב, לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרן של מצות לגוף ולנפש יחד. ואמרו במדרש (ב"ר נט, ב) אין מתן שכרה של תורה אלא לעה"ב, שנאמר (משלי לא, כז) ותשחק ליום אחרון. ואין עה"ב לאדם אחר המות, מיד ראוי להקרא יום אחרון שהרי בא אחריו עולם הבא שאחר התחיה:
ולדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו הגוזרים מיתה על בני תחיית המתים, מודים שהעולם הבא להם אחר מיתתם מיד הוא ראוי שיקרא בשם יום אחרון, לא הבא לאדם בעה"ז אחר מותו מיד, א"כ מה שאמר הכתוב לעולם יירשו ארץ הכוונה בו באין הפסק יירשו ארץ החיים שהוא העה"ב, ובו יזכו אל שכר התורה והמצות בגוף ונפש:
ובאומרו נצר מטעי, ביאר הטעם שיתן הקיום והנצחיות אל הגוף ונפש יחד בעולם ההוא, אמר כי הטעם שיגזור בו קיום והנצחיות לפי שהוא נצר מהמטע העליון סוד האצילות בסוד (תהלים קד, טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, והאדם נעשה בדמותו בצלמו וכמו שנתבאר בחלק הראשון מזה הספר, והנצר יפרה וירבה ויתקיים בשרשו וממנו ימשך ויאציל עליו הנצחיות:
ואחר זה אין להשיב ולומר, אחר שהעולם הבא אין בו שום שמוש משמושי הגוף, ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו הנה יהיו כליו לבטלה, ואין במעשה השם פועל בטל. כי הכלים האלה עשוים לתבנית כלי המרכבה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם סוד האצילות, ולזה הוא מוכרח שיתקיימו כלים האלה קיום נצחי, לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם. ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה, כי אם בדביקות בשרשם, ויוכנו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא שהוא זמן ביטול היצה"ר המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות. ולפי שדמות התחתון כעין העליון, צריך לגזור בו הקיום להעיד עליו ועל אחדותו. ואלו היה נפסד, היה בזה הכחשה ומעוט דמות חלילה:
ולהעיד על זה ולהשרישו בלבות המאמינים תמימי דרך, אמרו בפרק היה קורא (ברכות יז, א) מרגלא בפומיה דרב, לא כעולם הזה העולם הבא, העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אליכם אישים אקרא הביטו וראו, אם העה"ב אין בו גוף וגויה, איך ישיאנו רב לדברים בטלים באמרו לא כעה"ז כו', העה"ב אין בו לא אכילה כו', ומי לא ידע כי דעת רב בכל אלה השמושים שאינן אלא לגוף, ואם אין שם גוף בטלו כל שמושין, וכי דברים בטלים בא להשמיענו, ומאי מרגלא בפומיה:
אבל אם קבלנו שיש שם גוף וגויה, הנה החדוש שבא רב להשמיענו גדול מאד, שעם שיש גוף וגויה, אין שם שימוש משמושיו, לפי שאינו צריך בקיומו לאכילה ושתיה, כי אם בדביקותו בשרשו, ואז יחול עליו אור העליון ויקיימנו בסוד באור פני מלך חיים. והוא אמרו אלא צדיקים יושבים, והישיבה הזאת הוא הקיום הנגזר בהם. ועטרותיהן בראשיהם, היא עטרת תפארת המקיימת אותם, והיא השמחה שנאמר ושמחת עולם על ראשם, לפי שנעשו מעון אליה וכסא כבוד, כי בנין שלמטה מעין בנין שלמעלה והוא קיומה:
ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, עתידים צדיקים שנקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. צדיק יסוד עולם נקרא כל, בסוד (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ, הוא הקושר השמים עם הארץ. והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו, כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ. ואמר כי הם נעשים כדמות הכבוד העליון, כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה. אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה, לתקן הכבוד למטה:
והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם ה' ליודעי סודו. ולעתיד לבא השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם לקיימם קיום נצחי, ואז וקראו בשם ה' באמת, שיהיה שמם ה' ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחויב בשם ה', כן יהיה בצדיקים לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם:
ועוד שם, א"ר אליעזר עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, שנאמר (ישעיה ד, ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, והוא הקיום הנגזר בהם כמ"ש עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש שיהיו קיימים כהם, והיא אמרם גם כן בפרק חלק (סנהדרין צב, א) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו'. מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. וא"ת אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הם עושים. הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, שנאמר (תהלים מו, ג) על כן לא נירא בהמיר ארץ. ושמא תאמר יש להם צער, תלמוד לומר (ישעיה מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר וגו':
הנה בארו כי בעה"ב שאחר התחיה ישוב העולם להוייתו וליושנו, והוא שיתקיימו בגוף ונפש, ולא ישובו לעפרן לעולם ועד, כי יהנו מזיו העליון והאור הבהיר ההוא יקיימם, והוא אמרם ונהנין מזיו שכינה, והוא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי:
וכבר ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאוד, ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני, נזון ביותר דק ויותר זך מהם. כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באיברים, שהוא תולדות האור והזיו העליון אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם, ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים זכו אליו. ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בוראו, לא הוצרך אל תולדות האור, אבל נתקיים באור עצמו והוא זיו השכינה. וגם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני עולם הבא שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי, והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם, והוא קיומם:
והיא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו (דברים ח, ג) ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ופירושו, כי לא היה המן מוטבע ומכוון אל טבעם ומזגם שיתקיימו בו כל הזמן הארוך ההוא. אבל הכוונה במזון ההוא להודיעם, כי הלחם ואף אם הם שוה לטבעם ומזגם, אין החיות והקיום ממנו, כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימם. ולהעמידם על זאת האמונה, האכילם את המן שהוא מוצא פי ה' (שמות טז, ד) בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והיה מתגשם והיו נזונים בו, וכאלו הם נזונים ממוצא פי ה' ורוחו ומתקיימים בו. ואלו נזונו באור עצמו, שהמן ההוא תולדה ממנו, יזכו אל העילוי בנפשם ואל הדבקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ונפש קיום נצחי. ובני העה"ב שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא, יקנו הנצחיות ויזכו הקיום בגוף ונפש:
והוא אמרם, שוב אינם חוזרים לעפרם. כי אז יצדק בהם מעשי ידי להתפאר בשביל הקיום הנגזר בהם, כי הוא התפארות האמיתי שאין מעשי ידיו נפסדים ולא נשחתים להיותם נצר מטעיו. והכנפים, פירש רבינו הגדול לבישת הנפש מלאכית ותתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בביטול היסודות. התבאר א"כ שעולם הבא שהזכירו רז"ל באמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הכוונה להם בו על עולם הבא שאחר התחיה, עכ"ל עבודת הקודש:
ובענין ד' זמנים המוזכרים ביוצר של שבת שהביאו ראיה מזה [למה ש]כתב הרמב"ם כמו שהבאתי לעיל, כתב על זה תירוץ בעבודת הקודש פרק מ"א מחלק העבודה וזה לשונו, אל יקשה התקון ההוא לרבינו הגדול, אבל הוא מסכים לדעתו והוא נגד הרמב"ם ז"ל, ויש לי בזה טעמים מהם כי לפי שהעולם הבא הוא תקות כל מקוה בעבודתו וכשרון מפעליו ועסקו בתורה בעולם הזה לזה סמך העה"ב שאחר התחיה לעה"ז לפי שזה תכלית זה, ומהם לרמוז כי כמו שהיתה העבודה, כן יהיה קבול השכר. והעבודה היתה בגוף ונפש בעה"ז, כן יהיה קבול השכר בגוף ונפש, וזה לא יתכן בעולם הנשמות, אבל יתכן בעה"ב שאחר התחיה. ובזה סמכם זה לזה, ואין מקום להזכיר גן עדן בכאן:
ומהם כי כוונת המתקנים ע"ה לכלול הזמנים שבהם יראו נפלאות הקב"ה לעין כל, והפליאה תהיה גדולה ומפורסמת בבני העולם הבא שאחר התחיה, להיותם קיימים קיום נצחיי בגוף ונפש. ולפי שזאת היתה הכוונה אף בעולם הזה לולי החטא, ועתידה עטרה זו לחזור ליושנה בעולם הבא, לזה סמכם זה לזה לומר כי מה שחסר בזה יושלם בזה, עכ"ל:
וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה הנצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחית מעילוי לעילוי בסוד שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב (ר"ה לא, א) ואמרו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז, א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים. ונודע מה שאמרו המקובלים בסוד שמיטות ויובל ז' שמיטותהגה"ההשער הזה של שמיטות ויובלות הוא סגור על כן אין להאריך בו, רק כדי לרמז אעתיק דברי מערכת אלהות ודברי החייט עליו:
זה לשון בעל המערכת, הנה בארנו כי זיי"ן ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבו' שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ, ונצטוינו בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף בריאה בכל הדורות, והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (סנהדרין צז, א) אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב. כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו וחד חרוב עיקר גדול, והוא וחד חרוב כי ישאר הזמן, אך יהי' חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסיקו בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך יי לכל הנופלים, וכן הוא אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו וכו', רצה לומר המשכתם:
ומן המלה וחד חרוב, יורה על החידוש אחר האלף וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם נ' אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל שנאמר (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכן (שם י) ושבתם אל אחוזתו, וזהו סוד היובל כלו:
והו' שנים רמז לו' אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף הז' שיהי' היישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינה נכרת פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה, וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום השבת:
ויש לנו לדעת, כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה. כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו שאמרו רז"ל (ב"ר ח, ב) יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו':
והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע, כי העולם יקיף ז' פעמים, והם הז' עולמות שיקיפו כנגד ז' העליונים שכל אחד מהם כלולה מז', וכל אלף ז' מן ההקפות האלה יהי' קודש כנגד השבת שיש בו זכור ושמור, ולכן נאמר בה שבת לה' כמו בשבת, כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואח"כ יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמוזו גם לז' הקפות האלה בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ו' ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף הז' כלו קודש ושבת לה', והוא היום שכלו שבת ועולם שכלו ארוך ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול:
ועל השבתות הגדולות שזכרנו, אמר הנביא (ישעיה ל, כו) והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. כלומר שיהי' ב' המלכים משתמשים בכתר אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד' שנתלו בו המאורות הנראים לנו, שהם נובלות המאורים הגדולים, ואז יהי' כחשיכה כאורה. והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה שתתחדש עטרת תפארת, כי אז יחדש הנשר נעוריו, וכדרך שאמרו אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו:
ודע כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם אחר, כן צותה התורה לספור ז' שנים ז' פעמים והם מ"ט שנים כנגד ז' הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהם שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כלו, ומלת יובל רמז לתשובה, ושנת נ' רומז לה, עכ"ל בעל המערכת:
וזה לשון הרב החייט, הנה בארנו כי ז' ימי השבועות רומזים למה שהי' בבריאה כו'. פירוש הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמטות רמז למה שיהי', כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית:
השש שנים רמז לו' אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף הז', האריך הרמב"ן וגם הרב מנחם מרקנאטי ז"ל, והכוונה כי ראוי שבאלף הז' ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף אחד לז' אלפים שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, ואומר (שם צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:
וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים. וכשם שהם נקצבים ונחקרים, כך יכלתם ופעולתם וכחם נקצבים ונחקרים, וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה כמו שהי' מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם ז' ימי בראשית, כן באו לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל כן ג"כ נאמר בשנים שבת לה' עכ"ל:
ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה' (ויקרא כה, ד), כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (זכריה יד, ז), ואמרו רז"ל (תדא"ר ב, א) זה יום שביעי לעולם והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר, אך בשבת לא נאמר בו ערב ובוקר. והנה אותה המדריגה הנקראת שבת, תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן כי אין איש שם על לב וזה יהי' אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכתיב (שם מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה לא היה הוא ית' אחרון, כמו שלא הי' נקרא ראשון אם הי' ראשון אחר, וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו:
ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, וכן (תהלים קמח, ז) ויעמידם לעד לעולם, רצו לומר לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו יחי אדוני מלך דוד לעולם (מ"א א, לב). ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו (שמות טו, יח) יי ימלוך לעולם ועד:
ומה שהוקשה להרמב"ם ז"ל (תהלים קד, ו) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, גם אמרו רז"ל (עירובין נד, א) כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק. יש לפרש, כי בל תמוט מוסב על הבורא ית'. או יש לפרש, אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רז"ל לא נאמר עולם ועד על אורך הזמן, רק עולם ועד הוא שם לכסאו של הקב"ה הנקרא עולם ועד כמו שכתוב (תהלים מה, ח) כסאך אלקים עולם ועד:
ולפי כוונתם יהי' פירוש הפסוק יסד הקב"ה ארץ על מכוניה, בעבור שהכסא שנקרא עולם ועד לא יתמוטט כביכול לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים שנאמר (ש"א ב, ח) וכסא כבוד ינחילם, וקרא לארץ העליונה ועד כי שם מתועד הכל מלשון (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם, על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל הי' מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה ואין ספק עוד, שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש. וזהו (תהלים כד, ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אחר האלף חרוב:
ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא ארץ החיים, ירמוז עוד סוד נפלא שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו ושבתה הארץ, כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות נח, ב) בפסוק (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים וכו' ודיו לעבד להיות כרבו:
וגם יש ז' היקפים, כי ז' שבתות שנים הם ז' שמיטות, רמז כי יחדש הקב"ה את עולמו ז' פעמים בכל שמיטה פעם אחת, ובכל אחת מהן יהי' תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום הז' ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותם, ואח"כ יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצה"ר ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמו היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת הנ'. ולשון יובל מלשון (ירמיה יז, ח) ועל יובל ישלח שרשיו:
ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל. דע כי יש בזה ג' תשובות. י"א מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) וחד חרוב, אינו רצה לומר שיחזור לתהו ובהו, וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר וחד חרוב, כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן אך מבלי אדם, והדברים שהם סיבתם שיפסיקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, וכן אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזה שכתוב (שם קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם, רצה לומר המשכתם. ומן מלת וחד חרוב יורה על החדוש אחר אלף. ואל היובל הגדול רמז (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו כו':
ואם תרצה לפרש חרוב ממש, יהי' ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחדושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אמרו ביובל (ויקרא כה, יא) ספיחיה נזיריה, ובשמיטה אמר (שם ה) את ספיח קצירך וענבי נזיריך, רמז כי בשמיטה עדיין הארץ תהי' לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל אמר ספיחיה, אבל בשובם אל היובל היא של עצמה:
אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו חז"ל אלף חרוב אינו רצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם הנשמות הבאות לעולם צריכים למות כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף המלאה סיגים שנצרפה בעליל לארץ, וכל זה הי' מפני הגזירה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה, וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בוא המשיח:
וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם כולם צריכים להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בוא המשיח. ובביאת המשיח, יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו וחד חרוב כו'. וע"כ צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקוט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם, וזהו (יחזקאל יא, יט) ורוח חדשה אתן בקרבכם, ואז יתקיים (ישעיה סה, כ) כי הנער בן מאה שנה ימות עוד ישבו זקנים וגו'. וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות, כי כבר כלו הנשמות מהגוף והגוף חרב מהם עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצה"ר:
והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבא משיח אחרי כלות הנשמות מהגוף ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות ואין נשמות חדשות בעולם כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח עד גמול העולם הבא שהיא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, בשוב העליונים ליסודם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא:
זהו שכתוב (ישעיה מ, ח) יבש חציר נבל ציץ, לשבעת אלפים. ודבר אלהינו יקום לעולם, לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה הקיפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עכ"ל הרב החייט:
ומה שכתב הרב החייט ולפי הדעת הזה לא יהיו ז' הקיפים, דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת ובראשם הזוהר שמפורסם מדבריהם ענין סוד ז' הקיפים:, ואח"כ היובל סוד בינה, והוא מה שרמז הזוהר (ח"ג רסב, א) חמשין שנין דיובלות חמשין אלף דרן דזמין קודשא ברוך הוא לאתבא רוחא ליה כו'. אמנם בכל אחד מהשמטות תהיה תוספות טוב מאשר היה לפניה:
וזה שאמרו רז"ל בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד שנאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ע"כ. הרי עולם הבא שהוא תחיית המתים הגדול שהוא בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו הז' בתוספות מעלה ברוחניות הנצחיות יותר מימות המשיח, מכל מקום אלו ואלו הכל בגוף ונפש:
והנה נראה מדעת שמואל שלא יתחדש דבר בימות מלך המשיח על מה שהעולם נוהג בו היום, ואל זה הדעת נטה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים (ה"א) אמר שם בזה הלשון, אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבוטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך וכו':
אמנם אומר אני ביראה ורתת וזיע, כי אפשר כוונת שמואל היא עד כלות אלף הששי הזה, אבל אחר כך מודה שמואל לכל מה שאמרנו. ואפשר אף באלף הששי מודה שמואל לכל מה שאמרנו בענין הנולדים מביאת משיח ואילך שיזכו לנשמות חדשות, והוא לא דיבר רק מאילו הנפשות שנולדו קודם ביאת המשיח מטפה סרוחה שבהם יהיה נוהג ענין המיתה ואח"כ יחיו לתחיית המתים הגדול. אמנם הנולדים בקדושה, לא ישלוט בהם המות עוד. וכן המתים אשר יחיו בביאת משיח אשר כלה מהם הגוף העכור מזוהמת אז ישארו חיים וקיימים. ושמואל ורבי חייא בר אבא, מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי. ואף שאמר ופליגא דשמואל, פליגא רצה לומר יש חילוק, כי כל אחד מדבר ענין אחר:
והרב בעל עבודת הקודש ביאר דברי שמואל בענין אחר וזה לשונו פרק ל"ח מחלק העבודה, ואפשר לתקן זה בשנאמר כי כוונת שמואל שלא יחדש הקב"ה דבר חוץ מן הטבע, אבל יהיו דברים על טבעם לשרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם. והנה ידוע כי בתחילת הבריאה כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו על השלימות והטוב שבפנים שיאפשר לו גם כיון בו שיחיה חיים נצחיים כמ"ש כבר, וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו, וסוף אדם למות וכמו שהעיד הכתוב באמרו (בראשית ג, כב) ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ואמרו רז"ל בפרק אין דורשין (חגיגה יב, א) כיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו, נראה מכל זה שבכח האדם היה כל השלימות האפשרי לו לולא שמעטו על חטאו ועונשו, וכמו שיראה מעונש אדם ואשתו, וכן האדמה נענשה ג"כ וכמו שכתוב (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו' וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', הרי גם היא נענשה בשלא תוסף תת כחה, ומה שהטביעו בה בתחילת הבריאה:
ובזה תיקנו הכתובים שמעידים כי לעתיד לבא ישובו המעלות והטובות אל טבעם ושלימותם שהיו בו בתחילת הבריאה ונתמעטו בסבת החטא. והוא שדייקו באמרם (זכריה ח, יב) הגפן תתן פריה, כלומר הפרי הראוי לתת לה כמו שהיה בתחילת הבריאה. וכן (שם) הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, שנעצר בסבת חטא של אדם, וכל הדברים יחזרו ליושנם, ולסוד חזרת כל הדברים ליושנן ולתקונן וצאתם ממעוטן וקלקלתן בסבת החטא, ושובם למלואם ולשלימתן כמו שכוון בהם בוראם:
אמר הנביא ע"ה (ישעיה מד, כג) רנו שמים כי עשה ה', וזה כנגד מיעוט המאורות שלקו ונתמעטו בסבת החטא. ולזה בא מארת חסר, על חסרונן. הריעו תחתיות ארץ, כנגד פירות הארץ ופירות האילן וקללת האדמה שנתקללה בסבת החטא. ולזה המשיך פצחו הרים רינה יער וכל עץ בו, ובאר סבת זה. ואמר כי גאל ה' את יעקב ובישראל אתפאר, כי אז ישובו כל הדברים לתקונן וימלאו כל החסרונות, וזה כשימחה החטא הגורם כל זה. והוא שהקדים באמרו מחיתי כעב פשעיך וגו' רנו שמים וגו', כי החטא הקדום גרם קלקול ומעוט עליונים ותחתונים. ובשובן אל יושנן כמו שכוונה בהן החכמה העליונה השלמות ההוא שישיבו אליו, הוא רנתן ושמחתן בהיותם על הכוונה שכוון בהם בבריאתם. וכל הכתובים שבאו בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקודש, בענין זה הכוונה בהם זה הפי' עצמו:
ואין ספק שיודה שמואל שאין העולם נוהג אחר החטא כמו שהיה נוהג קודם החטא, כי החטא ממית וגורם קלקול העולמות והפסד סדרי בראשית ושנוי טבעו של עולם. ויאמין עם זה שהכוונה העליונה בבריאה לא הגיעה עדיין ולא נשלמה, והכרח שתשלם ותגיע על כל פנים:
והנה לא בא זה ולא הגיע עד היום, ולא יבא עד אשר יגלה אשר לו המשפט, ואז תשיב הממשלה הראשונה ממשלת הרצון והחפץ העליון אל יושנה. ויישוב המאמר כמו שאומר, כי דעת ר' יוחנן כי מה שנבאו הנביאים מטובות ונחמות יהיו דברים יתחדשו בימות מלך המשיח שלא היו בזמן הבריאה וקודם שחטא אדם הראשון. ודעת שמואל כי אין בדברים ההם שנבאו הנביאים כי אם חזרת העולם אל טבעו ומנהגו הראשון שהיה נוהג בתחילת הבריאה קודם החטא. וכשחטא אדם הראשון, נשתנה הטבע. ויוחזר ליושנו בימות המלך המשיח, כי תשלם אז הכוונה העליונה, עכ"ל הרב בעל עבודת הקודש:
אבל נראה בעיני יותר הדרך שכתבתי למעלה, כי ר' יוחנן ושמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי אפשר שמואל איירי באלף הששי הזה, ור' יוחנן מיירי אחר כך. ובזה יתורץ קושיא שהיתה קשה לי מימי בפרשת שופטים כתיב (דברים יט, ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגומר, (שם ט) ויספת לך עוד ג' ערים. פירש"י (שם ד"ה ויספת) הרי תשע, שלשה בעבר הירדן, ושלשה בארץ כנען, ושלשה לעתיד לבוא. ותמיהה כי בבוא השלימות הזה בודאי לא יקרה שום רע אפי' כי הרע יכלה מהעולם ולא יהיה רק טוב בהחלט. ויש להביא ראיה לזה במדרש תהלים (ק, ד) מזמור לתודה (תהלים ק, א), ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא, כל התפילות בטילות לעתיד לבוא, וההודאות אינם בטלות. כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, וקרבן תודה אינו בטל:
וזה לשון תולעת יעקב בסתרי חג השבועות, כבר ידעת כי החטא גורם הרחקת הארץ, ולפיכך הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להשפיע השפע ולקרב המדות ולהרחיק כל דבר רע. ולעתיד לבא זמן ביטול יצה"ר ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן כי תתעלה מדת דינו ברחמים, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט). קרבן תודה אינו בטל, כי אינו בא על עון ולא לרצון אלא דוגמא למדת הדין ולמדת הרחמים. אבל יהיה שלום בכל, (שם כא) כי לא יהיה כנעני בבית י"י צבאות עוד, (עובדיה א, כא) והיתה לי"י המלוכה, (זכריה יד, ט) והיה י"י למלך על כל הארץ:
והמעמיקים בחכמה אמרו, כי לפיכך קרבן תודה אינו בטל מפני שהוא לצורך הודאות הנשמות כשיצאו כל אחת מגלותם הידוע ויתעלו בתפארת מקום הייחוד ומקום ההודאה, כענין (ברכות נד, ב) ד' שצריכים להודות בבואם אל ביתם בשלום ולומר (תהלים קז, ח) יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם שבאו בשלום אל עולם הנשמות האילן שפורחין משם ומשם תשובתם הרמתה, עכ"ל:
וכך כתוב בעבודת הקודש בחלק העבודה פרק מ"ג וזה לשונו, ולעולם הבא אחר התחיה אין חטא אין מות, ולזה אין חטאות ואשמות ושום קרבן לעתיד לבא זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה שלא יתבטלו לעולם. כי חטאות ואשמות באות על חטא, ובזמן שאין חטא, חטאות ואשמות למה. ובמדרש שוחר טוב (ק, א) באו שעריו בתודה וגו' הודו לי"י ברכו שמו (תהלים ק, ד), א"ר פנחס בשם ר' לוי כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר (תהלים נו, יג) אשלם תודות לך, שתים, אחד כנגד התפלה, ואחד כנגד הקרבן. וכן הוא אומר (ירמיה ז, לד) קול ששון וקול שמחה קול אומר הודו את י"י, הרי תפלות ההודייה, ומביאים תודה בית י"י הרי קרבן תודה:
וסוד הענין, כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה והקיצוץ והפירוד ביחוד, ולזה הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להאיר באורו ולקרב רחוקים ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש. ולעתיד לבוא, שיתבער היצה"ר המחטיא ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד עכ"ל:
עוד יש לי קושיא בפסוק הנ"ל (דברים יט, ט) ויספת לך עוד ג' ערים, ופירשו רז"ל (עי' ספרי שופטים מב) דהיינו קיני קניזי קדמוני שהוא עמון ומואב ואדום, כי עשרה אומות הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ולא נתן אלא ז', ולעתיד עוד ג'. וקשה וכי לעתיד יש גבול בדבר, הלא כתיב (תהלים עב, ח) וירד מים עד ים, כי בודאי ימשול משיח מסוף העולם עד סופו, ואין סברא לומר שבג' אלו נכללו כל אומות שבעולם:
ואפשר לומר בזה, כי משיח ימשול מים עד ים, דהיינו שכולם יהיו תחתיו ויעלו לו מס, אבל עשר אומות הם שלו לגמרי. אמנם גם זה דוחק שיהיה נשאר איזה מלכות ושררה מן האומות:
על כן נראה, שכל הצלחות הגדולות לא יהיו תיכף בביאת הגאולה, רק בהמשך זמן שתתרבה הדעה בישראל ויבואו למעלת כתנות אור באל"ף אז תתבטל הקליפה מכל וכל ויתקיים וירד מים עד ים, ואז יתבטלו כל הקרבנות זולת תודה ואז לא יצטרכו לערי מקלט. ומצאתי בירושלמי במסכת מעשר שני (כט, ב) במשנה ותנאי הי' אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. איתא שם א"ר אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד. ובזה מתורץ למה הוצרכו לתנאי יעשו הב"ד תקנה כפי רצונם כשיבנה בית המקדש. אלא דאגו אולי לא יהי' הב"ד גדולים מהם בחכמה ובמנין שיוכלו לבטל דבריהם, ומפני שקשה וכי ב"ד של משיח לא יהיה גדולים מהם, ע"כ הוצרכו לומר שיבנה בית המקדש ועדיין בן דוד לא בא, ואפשר שזה יהיה בזמן משיח בן יוסף. ומעתה נוכל לומר שהדברים ההם וכיוצא בהם נאמרים קודם ביאת משיח בן דוד, וברוך היודע:
ובזה יתורץ ג"כ קושיא גדולה. הנה בנין בית של יחזקאל הוא הבית של עתיד, והזכיר שם חטאות ואשמות. וקשה מהמדרש הנ"ל, הלא עתיד יתבטלו כל הקרבנות זולת תמיד. עוד קשה, שם ביחזקאל מזכיר טומאת מת לאביו ולאמו יטמאו, הלא כתיב (ישעיה כה, ח) ובלע המות לנצח:
על כן נראה לפרש הכל, זה מדבר בזמן משיח בן יוסף, וההבטחות הגדולות הם בזמן משיח בן דוד, וברוך הוא היודע:
זמן רב אחר שכתבתי זה, מצאתי בנימוקי כתבי הקודש של האר"י ז"ל שהתעורר גם כן בענין ג' ערי מקלט לעתיד, וכתב תירוץ בענין אחר ואעתיק הלשון. ואם ירחיב י"י את גבולך ויספת עוד ג' ערים וגומר הנה קשה אחר שיבא משיחנו אשר ראוי שלא יהיו רוצחים כמ"ש (ישעיה ב, ד) לא ישא גוי אל גוי חרב כו', איך אמר ויספת עוד ג' ערים מלבד הראשונות:
אך דע, כי כל זרעו של הבל כולם נתחייבו מיתה, ולכך הרגו קין. ואמנם משה הרג את המצרי קודם זמנו להעלותו ע"י שם ע"ב, וחטא בזה ונתחייב גלות. וזהו (שמות כא, יג) ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, ואותיות שמה הם אותיות משה. והנה לפי שחטא הבל במחשבה דאימא באל"ף יו"ד מן אדנ"י שהוא סוד אהי"ה בסוד (בראשית ד, ט) א"י הבל אחיך, ולכן נתחייב הוא וכל זרעיותיו מיתה. וזהו סוד (שם י) קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו:
והנה תקון הבל ע"י שיהרג הוא מתעלה לבינה בנ' שערים, ולכן סוד הקליפה של הבל שהוא בלעם ונפרד ממשה כמבואר, הנה כשנהרג זכתה אותו ניצוץ הקדושה שבו ועלתה בסוד הבינה. ולכן הבל ונבל הם אותיות שוות, רק שהה"א של הבל מתחלפת בנ' של נבל, לרמוז כי התחיל לתקן סוד הבינה אשר חטא בה. וזהו סוד (ש"ב ג, לג) הכמות נבל ימות אבנר, כי גם אבנר מסוד הבל, ונהרג להתעלות בבינה דוגמת נבל, ודי למבין. וכן בשאר הנהרגים של הבל:
והנה הם שני קיצים. זכו אחישנה (ישעיה ס, כב), לא זכו בעתה (סנהדרין צח, א). והנה אם יבא הקץ בעתו, אז ודאי שנתקנו כל זרעיותיו. אך אם זכו ותקדם הקץ, אז עדין לא נשלם תקון הבל. וזה אם ירחיב כו' אם תשמור את כל המצוה, כלומר, כי יהיה מחמת זכותם שיקדים, אז ויספת עוד ג', כדי להשלים זרעיותיו של הבל, רק לא ימות במזיד רק בשוגג כי אז (זכריה יג, ב) רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אך יהרגו ע"י אונס בשוגג ואז יתחייבו ההורגים גלות, ולכן צריך להוסיף עוד שלש ערים כדי להשלים זרעיותיו במהירות גדול, ע"כ הלשון אשר מצאתי בשם האר"י ז"ל:
הכלל העולה מכל דברינו, מעתה שיבולע המות אז לא יהיה מות ויהיה הכל חיות נצחיות ויקויים (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, יהיה השכינה בינינו בגוף ונפש עולמות, וכל זמן שיזקינו יוסיפו חכמה וילכו מחיל אל חיל עד בלי סוף ותכלית. וההתחלה תהיה תכלית השובע ובלי יגיעה, כי מלאכתן נעשית מאליהן, וארץ ישראל תוציא גלוסקאות וכלי מילת (כתובות קיא, ב), ואח"כ השלום בארץ (ויקרא כו, ו) והשבתי חיה רעה, הוא סוד הקליפה תסולק המרירות מהקליפה ותהיה נכנעת שומר לפרי כמו שכתבתי לעיל, והפריתי אתכם והרביתי אתכם (שם ט), בקומה זקופה כמו אדם קודם שחטא. ונתתי משכני בתוככם וגו' והתהלכתי בתוככם (שם יב) :
הרי כל הענין זה בעצמו הוא הנצחיות, כי תיכף בחול הברכות ההם מתחיל הנצחיות. ואין קושיא שיזכיר הנצחיות, רק להרמב"ם שסבירא ליה שיפסק הטובה הזו ויחזרו וימותו אף לאחר תחיית המתים ואז תהיה הנצחיות לנפשות לבד, אז הקושיא במקומה עומדת, למה לא הזכירה התורה זה. אבל בהסכמת חכמי האמת שהנצחיות בגוף ונפש, ולא תפסק, רק יוסיף מעלה מעלה תמיד עד בלי סוף ותכלית, אז הכל בא על נכון:
כך העליתי בהבנת דעת בעל עבודת הקודש שהאריך בספרו, ונעתיק מענין לענין להסביר הדברים בפנים יפות, ומתורצים ומבוארים הדברים יותר בביאור נכון החקירה של למה לא הוזכרו היעודים בתורה, כי הן הן היעודים הרוחניים שהאדם יהיה נצחיי בגוף ונפש ולא יהיה עוד מות, רק דביקות נצחיי. אמנם יעלה מעלה בדביקות הנצחיי ההוא עד שיזכה למעלת הלקיחה כחנוך ואליהו, ויותר מהמה אלף פעמים בלי תכלית. וכבר כתבתי אף שתירצתי בענין אחר, הכל אמת והכל שב למקום אחד למבין:
הרי נתבאר ענין כתנות אור, ואדם ביקר בל ילין נעשה כתנות עור בעי"ן, ולעתיד יוחזר כתנות אור ישמח י"י במעשיו (תהלים קד, לא), שמח לא כתיב, כי עדיין לא היה העולם בטובו, רק ישמח כתיב, שהוא לעתיד בביאת משיח צדקנו. רמז לדבר ישמ"ח אותיות משיח, ואז יהיה מקוים יתרון אור מחשך כי מסבת החשך שהיה ממרק זוהמת כתנות עור, יתרבה האור ויהיה מקויים (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שהם שני בחינות המוזכרות בזוהר בזה המאמר שאנחנו עסוקים בו, שאמר יעקב וישראל, חד סתום וחד גליא:
ואז יחדיו ידובקו ומקושרים בקשר אמיץ הקב"ה ותורה וישראל הנזכרים במאמר הזה של הזוהר:
ומענין היתרון אור שרמזנו, יתבאר נוסח חותם שלשה ברכות, יוצר המאורות, נותן התורה, בוחר בעמו ישראל באהבה. אמר כולם לשון הוה, והיה לו לומר בלשון עבר, יצר המאורות, בחר בעמו ישראל. ואע"ג דבמסכת ברכות פרק אלו דברים (נב, ב) איתא שם במסקנא לענין בורא מאורי האש, בברא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, ומוכיח כן מהפסוק (ישעיה מה, ז) יוצר אור ובורא חושך יוצר הרים ובורא רוח בורא השמים ונוטיהם, מכל מקום בכל ענין וענין על כרחך יש איזה רמז למה תיבה אחת ישתמש בתרי אפי, או למה לא בחרו החכמים בלשון יותר מבואר שהוא לשעבר: