עוד יש חקירה שלישית במה שחקרו קדמאי ובתראי, ואז חוט המשולש לא ינתק בהקדמה אחת שאקדים בעזה"י אז אצא לקראת שלשתן ויבוארו היטב. והחקירה הג' היא זאת. הובא בספר עבודת הקודש פי"ז מחלק העבודה ואעתיק לשונו, ראיתי לצרף ולברר וללבן הדיבור ביעודים הגשמיים אשר התבארו בתורה, וביעודים הרוחניים אשר הוא התכלית האחרון והאושר הקנוי אל הנפש אשר לא התבארו בתורה לדעת כל החכמים, אבל דברו בהם בפירוש באמרם תמיד כי המצות מקנות החיים האמתים שהם חיי העולם הבא. וכבר נשאו ונתנו הרבה מחכמים ז"ל לבאר למה לא התבארו אלה החיים בתורה:
ואמרתי אענה אף אני חלקי, אבל ראיתי להקדים דבריהם ולפי מה שהתפרסם הנה נכללו בשלש דעות:
הדעת הא' הוא דעת הרמב"ם ז"ל, אמר בטעם זה כי להיות התורה השלמה נתונה לעם רב והמון הבלתי מציירים מהות העניינים ואמתתנו, העמידה התורה האלהית העניינים הנסתרים בעניינים הנגלים באופן יוכלו לצייר ולקבל כמו שעשתה בתארי האל יתברך ולהיות אין אצלם הצלחה זולת גופיית, כי לא ישערו בערכות השכל ובהצלחתו, העלימה התורה זה מהם וגלה להם מה שישתוקקו אליו מאלה הקנינים המדומיים זהו דעתו ז"ל:
וכבר מנו האחרונים ז"ל הבטולים אשר יתחייבו לו, ומהם כי הוא ז"ל יאמר כי כשיראו היעודים הגשמיים מתקיימים יעידו ביעוד הרוחני באיזה רמז שיבא עליהם בתורה. ואינו ראיה, כי איך תלקח ראיה ממה שנזכר בפירוש בתורה וישגוהו בחוש, על מה שלא נזכר כלל ולא יציירוהו. ועוד שהרי התורה בארה להמון עקרים עמוקים באחדות האל ומציאותו, כי הם דברים לא ישיגום ההמון בנקלה אחר שלא ישיגו דבר בלתי גשמי, ובהשיגם זה כבר יוכלו להשיג דברים אחרים בלתי גשמיים אין חולק בזה, ויוכלו א"כ להשיג הגבול הרוחני כמו שיוכלו להשיג מציאות הנמצא הרוחני:
ובענין היעודים הגשמים כתב הטעם בפ"ט מהלכות תשובה (הלכה א') כי הבטיחנו בהם בתורה לומר שאם נעשה אותם בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשות, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות את התורה, כגון שובע ושלום ורבות כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנוים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וא"כ נמצינו למדים לפי דרך זה, כי כשהבטיחנו בטובות ההם אמנם היה להודיענו כי נהיה שלמים עם הפנאי שיהיה לנו להשלים את נפשנו. ואין זה מספיק, כי כשיעד לנו הדרך המביא אל התכלית, והתכלית עצמו לא יעדו לנו בפירוש, עדיין אין אנו בטוחים ממנו, מה שלא היה כן אם יעד לנו התכלית כי אז היינו בטוחים בדרך המביא אליו, כי אין ספק ימציא לנו דרך להשיגו, כי בזולת זה אי אפשר לבוא אל התכלית, וא"כ היה לו לבאר לנו הגמול הרוחני ומאלינו נבין כי יתן סיפק בידינו להשיג ולא יאריך ביעודו. משל זה, מלך אחד קרא לאחד מעבדיו היושבים לפניו והוא ממתיק סודו וצוה עליו ללכת לאי אחד מאיי הים לעשות את מלאכת המלך ולעבוד שם עבודתו. והמלך יעדו בהיותו עוסק במלאכתו שיאכל בטוב האי ההוא ויתעדן בעדוניו, ועדיין אינו בטוח שבהשלימו את המלאכה ישיבהו המלך אל המקום והמעלה אשר היה בה מתחילה. אבל כשהבטיחו שישוב אליה, הנה הוא בטוח שהמלך ימציא לו די סיפוקו כדי שיהא פנוי לעשות מלאכתו, אף אם לא הבטיחו בזה בפירוש לפי שאי אפשר לעבוד עבודתו בזולת זה:
ויקשה עוד לדעתו ז"ל כשידוקדק, כי יובן ממנו כי אין הטובה וההצלחת נמשכת אחר התורה והמצות ואינה מחויבת מטבעם, וזה הטלת מום בקדשים, זה שיעור כלל דעת הרב ז"ל בשני הגמולים, ומה שנראה ראוי להשיג עליו:
הדעת הב' הוא דעת הרמב"ן ז"ל, נמצאו לו בפרשת וארא (ו, ב) אמר שם בזה הלשון, לא תבוא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרע ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודה שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים וכנגד התולדות, וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדותה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה אם גומר השם עלי, והוא מ"ש בפרשת אחרי מות (יח, כט) בענין הכריתות הנזכרים בנפש, אמר כי הם בטחון גדול בקיום הנפשות אחר מיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, והעולה מדבריו שם להיות שהשארות נמשך לנפש בהכרח כי אין לה סבות ההפסד, והיא בעניינה לא תמות. ולפי שזה כן, לא היה שם סיבה לשיבטיח בעל הגמול בקיומה, כלל כי זה מוכרח מתולדותה, ולכן לא בא יעודו בתורה. אבל הטובות האלה, להיות שאין נמשכות לנו כלל בדרך הטבע, הוצרך בעל הגמול יתברך להבטיחנו לומר כי היעודים ההם נמצאים עמנו בנס, ולכן גזר הרב כי שכר כל התורה נסים והם נסתרים:
ועוד הוסיף הרב ביעודים האלה בפרשת אם בחקותי (כו, יא) אמר שם בזה הלשון, וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כלם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלוה לנו מהאויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותינו החקים המצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרעינו השנה השביעית. כל זה הוא דעת הרב ז"ל בשני הגמולים:
וכבר נודע בשערים היות הרב גדול המאמינים, רב מובהק לחכמים בחכמת הקבלה היא חכמת האמת, וגם בעיני יפלא על האמינו כי יעודי התורה הם נסים, עם היותו גדול בחכמה, וכבר אמרו החכמים כי הנס הוא מציאות הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות. והנה לדעתו ז"ל הטובות וההצלחות המיועדות בתורה לא ימשכו אחר המצות, ולא יתחייבו מהם כלל, ואין יחוס בין עשיית המצות אל עליית האדים וירידת המטר בהיות הארץ צמאה ויבשה אין כל, ובין התענית אל זיכוך האויר המעופש הדבריי, אבל מציאת כל זה אחר המצות יראה הרב ז"ל שהוא בדרך נס, אין המצות סבתם כלל:
והנה מרמזיו בסתרי התורה כפי קבלתו נראה היפך מזה כפי מה שפירשו תלמידיו המקובלים ממנו בהרבה מסודותיו והוא האמת. וזה כי העליונים מתברכים בהתעוררות התחתונים בעבודתם, ומשם מתפשטת הברכה אל הגורמים. ואין לומר כי זה דרך נס למבין האמת, אבל טבע העבודה יחייב כן כמו שהתבאר, ויתבאר עוד בס"ד. ואולי כוונת הרב ז"ל להשיב על השאלה הישנה כפי הנגלה, לתת מענה לשון להמון החכמים בה לבעלי הריב, ונסתפק במה שרמז בסודותיו בענינה ליחידי סגולה העומדים בסוד אלהינו, ובזה יתיישב הלב וינוח הדעתהגה"המי לה' צריך לגשת אל הקודש להפוך בזכות איש קדוש הרב הגדול הרמב"ן ז"ל. על כן באתי להסיר תלונות זה הרב מעליו, ולהראות כי דברי הרמב"ן כנים ואמתיים:
אמת כי שכר ועונש הם טבעים ולא הסכמיים כמו שביאר הרב הזה, וגם אני הארכתי בזה במקום אחר, מכל מקום זה הטבעיים אינו בטבע הגשמיים, רק מחוץ לטבע. כי מי שיאכל חמץ בפסח אפשר שהוא בריא מאוד לטבע הגוף, והאוכלו נכרת, כי ברע הוא לטבעיית הנשמה, מכל מקום הוא חוץ לטבע מצד הגוף מה שאנו רואים. וכן המתענה ביום כפור הוא רע לטבע הגשמיים, והיא רפואת הנפש מצד טבעה, מכל מקום הוא חוץ לטבע הגשמיים המפורסמת לנו:
ומה שתפס עליו הרב הזה ממה שאמרו חכמים כי הנס הוא מציאת הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות, תמה אני מאד על הרב הזה כי שכח ולא זכר מה שכתב הוא בעצמו בהקדמת ספרו הזה וזה לשונו, ובחרת בחיים להודיע כי הטוב היה עיקר הרצון והמחשבה ההיא, ואמר (דברים ל, יט) למען תחיה אתה וזרעך, כי מבחירתך בחיים ההם שהוא הטוב שהוא האהבה את ה' וללכת בדרכיו כמו שזכר למעלה, ימשכו החיים לך ולזרעך, כי טבע ההוא כן חייב, ובלבד שיהיו על הכוונה המכוונת בהם המחשבה ההיא, והוא לאהבה את ה' אלהיך וגו'. וכשתהיה העבודה על זאת הכוונה, הנה היא הוראה על שבעלה גר בארץ ולא בא הנה כי אם לעשות רצון קונו. ועל ידי העבודה בכוונה הראויה יתיחד השם הגדול בכבודו, כמו שיתבאר בספר זה בס"ד:
ועם שקצרה יד השגתנו למצוא טעם לדעת איך ימשך ויבא זה היחוד מזאת התורה ומאלו המצות, ידענו נאמנה כי הם הגורם הגדול אליו, עם שלא השגנו הסבה, כי השגנו תועלתו בחוש, והוא כי כל האושר והצלחה לגוף ולנפש באים ונמשכים מן היחוד הזה ע"י העבודה, והוא שבאר יפה באמרו (שם כ) לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך, עכ"ל שם:
עוד כתב בהקדמה הנ"ל במקום אחר וזה לשונו, אמר את הכל סוד יסודו של עולם עשה ותקן יפה בעתו, עתו ודאי עתו של צדיק, והוא ענין היחוד השלם מצד כוונת העבודות, והוא אמרו גם את העולם, סוד עולם השמיטה נתן בלבם, והוא כוונת הלב לייחד צדי"ק בצדי"ק, ואף על פי שזהו ענין הקרבנות והעבודות והתפלות שעושה פעולה גדולה כזאת להמשיך הרצון העליון ולייחד ראש המחשבה בסופה, אמר כי אם מכל זה לא תודע סבה זה איך ימשך זה היחוד בהתעוררות העבודות ואין סכלותה סבה מעכב בזה, והוא אמרו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף, כלומר לא ידע האדם את המעשה אשר עשה אלהים מראש ועד סוף, כלומר לא ידע האדם ולא ימצא איזה סבה הוא שיבא על ידי כוונת הלב בעבור יעוד השם הגדול בכבודו, אבל אין שום ספק שהעבודות ומעשה המצות יסבבו זה היחוד כשהן נפעלת בשלימות הכוונה, עם שלא השגנו סבת הענין. ועל כן אמר ידעת כי אין טוב בה בכל המעשים כי אם לשמוח כי אם לפעול אותם במדריגה השמחה העליונים כמה דאת אמר (ישעיה לה, י) ושמחת עולם על ראשם, לתקוע שם הכוונה ולעשות טוב לתקן ולחבר בה מדת הטוב והוא היחוד השלם, ואין טוב אלא צדיק, אלו הן החיים האמתיים שחייב השלם להיותם, והוא תיקון השם הגדול בכבודו, בזה צריך להוציא ימיו והוא אמרו בחייו, עכ"ל:
הרי שנתאמת שאנחנו חבל נחלתו בחבל הקשור מלמעלה למטה, וכשמנענעים מלמטה מתנועע גם למעלה, לכך מתעורר היחוד של מעלה ויורד ונוקב ההשפעה למטה, כך הוא האמת. מכל מקום אין אנו מבינים טעם טבע הענין שהמסובב יעורר הסבה, כי אז נבחן שהמסובב נעשה סבה לסבתו, והסבה מסובב. אבל אנחנו יודעים שהוא כן, והוא דבר סגוליי שנדע שהוא כן, אבל אין מבינים סבתו, כי רוב הדברים יודעים ענייננו ויודעים סבתו. למשל יודעים זה מחמם וזה מקרר, וזה מייבש וזה מלחלח, כי יודעים סבתו בזה גובר יסוד אש, ובזה יסוד מים, ובזה יסוד רוח, ובזה יסוד העפר. אבל יש הרבה עניינים יודעים בנסיון עניינו אבל נעלם סבתו. כמו אבן השואב, יודעים שכן הוא, אבל אין יודעים הסבה. וכן צחוק האדם, כשממשמשין באיזה מקומות בו הוא צוחק, זה יודעים בנסיון, אבל נעלם הסבה, ודבר זה נקרא סגולה, כי מסוגל כן, אבל נעלם הסבה:
כן הענין בשכר עונש, נודע ונתברר לנו כי פעולת המצות וכוונתם גורמים יחוד השם המלך בכבוד, ובהתברך השם אז יושפע הברכות בכל העולם, ושכר מצוה היא רוחניות המצוה בעצמה, וכן בעבירה, אבל היא בסגולה. ואפשר דעל זה רומז הפסוק (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה, לי פירשו לי לשמי, ורצה לומר מה שאתם מתקנים שמי הגדול במעשיכם הטוב זה סגולה, כי אין עצם הענין מושג לכם, אבל הוא אמת ואמונה עדות ה' נאמנה:
וקרוב לזה כתב הרב החייט בספר מערכת הטעם וזה לשונו, החכם רבי עזריאל דמה האצילות אצל האין סוף כאבן השואבת המושכת הברזל בסגולתה. תן עיניך בדמיון הזה, כי הוא צודק מכל צד ופינה באצילות. אחר העיון הדק הלא תדע כי פעולה הזאת מאבן השואבת במשיכה הזאת נעשית מכח אידים נסתרים בלתי נרגשים לעין יוצאים מהאבן, וגם מאידים נסתרים יוצאים מהברזל לקבלם, ואם חסר אחד מהם אל מושלם הפעולה הזאת הנעשית דרך סגולה וזה יהיה כשיהיה מונע מה, כמו אם ימשחו האבן בשמן, או בשום, או יפסיקו באיזה הפסק בין האבן והברזל באופן שחסר הפגישה מהאידים העולים ויורדים, או שיהיה האבן כל כך קטנה שלא תספיק לעשות הפועל הזה, כי צריך שיהיה יחס ביניהם בענין הכמות:
ובנמשל, הלא תדע כי כמו שלפעמים יחסרו האידים העולים מהמלכות וזה בעונות של ישראל באופן לא תוכל לעלות למעלה כי היא יבשה, כן לפעמים מפסיקין בינה לבין האין סוף באופן שהאידים אשר היו צריכים לירד אליה ממנה אינן מגיעים אליה ואז מסתלק האין סוף, כי עונותינו הם המבדילים, שנאמר (עי' ירמיה ה, כה) כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאותיכם מנעו הטוב מכם, והטוב הוא השפע היורד אליה מהאין סוף, ואז לא די שאינה עולה, אבל יורדת, ועל זה נאמר (עמוס ה, ב) נפלה לא תוסיף קום כו', וזה כי היא נסמכת בכח האין סוף שהוא דוגמת האבן השואבת הנזכרת. וכמו שכשישימו איזה הפסק בין האבן לברזל, הברזל יפול ארצה. כך כביכול העטרה. אבל על כל פנים סומך ה' לכל הנופלים, עכ"ל:
נחזור לענין, נמצאו נתבארו דברי הרמב"ן שאין הענין נודע בטבע, רק הוא אמת ואמונה, על כן הוצרכה התורה להזכיר שכר הגשמי. וכי תימא גם שכר הרוחני דביקות הנשמה ועילויה בא מכח שהאדם פועל המצות ומתעורר תיקון השם המלך בכבודו. והגרם זה אינו נודע אלא בדרך סגלה, אם כן יודיע לנו גם שכר הרוחני. אין זה קושיא כי בענין דביקת רוחנית הנשמה יכול הטבע להבין כמו שכתב הרמב"ן כי בטבעה הוא לשוב הרוח אל האלקים למקומו. ואף שהאמת הוא שעילת המצות והיחוד שגרם גורם שתדבק הנשמה ביותר מעלה מקדם. אין זה דבר מחוץ להטבע, כי הנשמה היא רוחניית שכליית, וטבע השכלי הוא אף בלי שום סבה להתגבר בשכלו, שיתחזק שכלו עד בלי שיעור גבוה מעל גבוה. אבל שיתגבר כח הגשמי מכח קיום המצוה, זה אינו מובן לטבע, רק הוא כמו סגלה והוא פלא, וזאת תורת העולה למעלה::
ואמנם מה שכתב הרב ז"ל כי ההשארות לנפש דבר טבעי בתולדותה, ולזה לא זכרה התורה הגמול הרוחני, כבר השיגוהו קצת מהחכמים האחרונים, מהם החכם רבי יוסף אלבו בספר העקרים שלו מאמר ד' פרק ל"ט כתב עליו בזה הלשון, וגם זה דבר חלוש כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם שאמרה תורה (דברים ל, טו-יט) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים, ואחר שאין ההשארות דבר מפורסם ונודע למה לא תודיענו התורה כמו שהודיעה הבחירה או חדוש העולם וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמיתיות שבאו בתורה. ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר רוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש עכ"ד:
והרב ז"ל ינצל מרשתו בעד שנליץ בעדו ונאמר כי הבחירה טבעית לאדם בעודו נושא שם זה והוא באלה החיים, והייעודים הגשמיים טבעיית לאדם ג"כ מצד התורה והמצות שימשכו עליהם ויתחייבו מהם בטבע, כי כן חייב טבע העבודה וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, וכמו שיתבאר בס"ד, והרב ז"ל ירצה זה ויודהו וכמו שכתבתי למעלה. ואין ספק כי אלה הטובות הנפש הטהורה גרמא בתועלתם אל הגוף מצד דביקותה במקורה ומעשים הטובים ועבודתה לאלהיה שהוא היחוד. ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות ומתחייבות מהם והנפש סבתה, כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא אשר היתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע וקל וחומר הוא, ואם היה בעל הגמול ית' מייעד הגמול הרוחני בפירוש היה כפל ומותר גמור אחר שנדין אותו בק"ו מהיעוד הגשמי אחר שזה וזה נמשכין אחר המצות ומתחייבים מהם בטבע. ומעתה אין להשיב על הרב ז"ל מהבחירה, כי הכרח היה זכרונם כי ממי נדין אותה, אבל הגמול הרוחני נדין אותו מהגשמי בשוה ואין בזכירתו כי אם כפל ומותר גמור, כי בזכרו הגשמי גם הרוחני בכלל:
ובזה יתורץ מה שהקשה עוד שם באמרו, והיותר קשה בכל זה הוא, כי אחר שלא תזכיר היעודים הרוחנים שהם עיקר השכר, למה תזכיר היעודים הגשמים שאינו עיקר השכר, עד כאן:
ומה שהקשה כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ונפש כאחד אין זו דבר טבעי לגוף להתקיים בו, זהו דעת הרב ז"ל, והוא האמת, וכך היתה הכוונה בבריאת אדם הראשון לולא שחטא וחטא ממית. וכשיתחדש העולם יחזור לטבעו הראשון, ולכך יתקיימו שניהם כאחד, כי תחזור הכוונה למקומה, ולכך אין צורך להזכירו, ועוד אדבר מזה בס"ד. אבל הוא לא יאמין זה, כי הפילסופיה תרחיקהו מזה ותאלצהו להאמין חלופו, כמנהגם למנוע האמת וצדק מחשוקיהם ההולכים אחר שקול דעתם ומניחים דעת עליונה. ומהם החכם ר' יוסף בן שם טוב ז"ל בספר עין הקורא מאמר ב', אמר שם בזה הלשון, אפילו שנודה להרמב"ן ז"ל ככל מה שהניח, ומה שהלצנו בעדו, ומנין הוא יודע כי מציאות ההשלמה הנצחיות ההיא נמשכת אחר המצות התוריות. כי אפילו שנודה לו כי הנפש בטבע הוא נשארת לא תשיגנה הכליון בהפסד הגוף, כי הוא בלתי מעורבת בו, אבל היא נקשרת בו הקשר המציאות לבד, לא נודה אליו כי בטבע היא נשארת בערבות וששון ובגן עדן אשר לו, והוא ז"ל לא ירצהו ג"כ. אבל ההשאר בעונג הוא נמשך אחר המצוה לדעתו ז"ל, עם שהוא האמת בעצמו ומציאות ההצלחה הזאת אחר המצות אינו טבעי שכלי אנושי וזה מבואר מאוד ע"כ:
וכבר כתבתי למעלה כי הרב זכרונו לברכה יודע מסוד עבודה כי מטבעה להוציא הצלחה אל הגוף כל שכן אל הנפש כי היא העיקר בעבודה, ומזה יתבאר לו וידע באמת כי מציאות ההצלחה הנצחיית נמשכת אחר המצות התוריית בטבע, ואם אינו טבע שכלי אנושי, הוא טבע שכלי אלהי, ובזה יסולק הספק מעליו, זה שיעור כלל דעת הרב זכרונו לברכה, ובזה הענין אם מה שראוי להשיב עליו ולהליץ בדעתו:
הדעת הג' הוא דעת הר"ן זכרונו לברכה, כי הוא כתב בדרשת בראשית בזה הלשון, אין ספק שהאמונות בזמנים ההם יהיה עניינם נוהג על דרך שנוהג משפט האמונות אשר אנחנו בתוכם, ר"ל שיהיו כולם מבטיחות על הגמול העתיד לנפש אחרי הפרדה מהגוף, והיה מרחיקין עידיהם, כי מצד שלא היו נוחלים האמת לא היו יכולים לתת אות קרוב ומוחש. וכשבאה תורתינו בין אותן האמונות, כמו שנבדלת מהן במעלה, כן הבדילה יעודיה, רצונו לומר שאמתה אותה מה שלא היו הם יכולים לאמת, וכמו שהיה יסוד התורה ענין יציאת מצרים שעל ידו נראה שהענין האלהי דבק בנו מה שלא יכלו החרטומים לעשות אבל נלאו ברוב עצתם, כן המשיכה יעודיה שיראה עין בעין שהענין ההוא לא תוכל תורה אחרת לייעד. ולו הבטיחה על גמול הנפש אחר מות, נראתה היא ויתר התורות שוות, ולא תודע אליו בענין יעודים מעלה אליהן, כי אחרי היותם כולם מבטיחות על דבר בלתי מוחש היתה כל אחת יכולה להתחזק ולומר שהאמת אתה. ולזה לא הוצרכה התורה להמשיך יעודיה על ענייני עולם הבא, אבל המשיכה ספורים על עניינים שהם מאמתיים זה בלי ספק עד כאן דבריו:
והחכם רבי יוסף השיב עליו במאמר הב' מספר עין הקורא, כי הדבור ההוא אשר זכר הוא סבה נכונה להבטחת אלה הטובות, אבל להשמטת זכרון התכלית האמתי איננה סבת כלל, כי היה ראוי שיזכר זה וזה ע"כ:
ואני תמה, שנראה ממנו שלא לקח מלשון הר"ן ז"ל אלא מה שיוכל לספק בו עליו, אבל מה שיצילהו מהספק השמיטו. כי הר"ן ז"ל כבר יצא מזה הספק באמרו בתחילת הענין בזה הלשון, הנה נגלה א"כ שהגוף וכחותיו אינם נותנין קיום והעמדה לנפש, אבל מכחישים כוחותיה עד שראוי שכאשר יוסר המונע תהיה אז יותר הנפש שלימה, וכל יעודי התורה שבאו בעניינים גופניים ע"ז הצד, שאם יראה לחוש שיש לאדם דביקות בענין האלה והוא עומד בענין מונע אותו מהשיגו שהוא הגוף, אין ספק שיהיה מובטח להיות הדביקות שלם כפי מה שאפשר כאשר יוסר המציק המונע מצורף ע"ז, שאין ספק שהאמונות הזמנים ההם א"כ, והיה הענין האלהי דבק וחל עליו והוא עם היותו בענין מונע ומציק דבק בו, הנה הוא ראיה הגדולה והמופת על הדבקות בו בצאתו מחמת המציק. ולפי שהדבקות באלה החיים הוראה נמרצה על הגמול הרוחני, לא הוצרך זכרונו בתורה, כי היה כפל ומותר גמור:
והחכם רבי אברהם בן ביאגי ז"ל בספר דרך אמונה שלו מאמר ב' שער ה' כתב עליו ואמר, כי זאת התשובה בלתי מספקת ג"כ, כי אם היה השארת הנפש מפורסם אז מכל שכן שיהיה מפורסם אצל אברהם אבינו וזולתו מציאת האל ואחדותו, וא"כ כמו שהביאה לנו התורה האלהית מציאות האל באמרו אנכי ה' אלהיך והוא בהכרח היה מפורסם אז, גם היה לו להביא השארת הנפש, עד כאן:
ואין זה כלום, שאם היה מציאות האל ואחדותו מפורסם בזמן אברהם, לא היו מפורסם בזמן נתינת התורה, וישראל שגדלו במצרים הוצרכו לשמוע זה מפי הגבורה מפני שהמצרים היו כופרים בשתי פנות אלו, וכבר אמרו במדרש ואלה שמות רבה (ה, יד) אמר להם, מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי ואני עשיתני, עד כאן. אבל השארת הנפש לא רפו ידיהם ממנה:
ועוד יש לי לומר, כי באמת השארות הנפש היה בא זכרונו בתורה בפירוש, אלא שהתחכמה להביא עליו מופת ממה שהחוש מעיד עליו מענין הדבקות שיש לאדם ועודנו מצומד אל המונע, ומזה נדין ההשארות בק"ו שאין עליו תשובה, וזה ראתה החכמה יותר טוב למה שימשך ממנו, וכמו שכתב הר"ן ז"ל, אבל מציאת האל ואחדותו לא היה שם דבר ממנו נדין אותו, ולזה הביאתם התורה. וזה אם נודה כי אנכי ולא יהיה לך באו לאמת מציאת האל ואחדותו, אבל אם היה שלא באו לזה אלא להשרישנו להאמין בכלל שיש תורה מן השמים ושלא נעבוד אלוה זולתו וכמ"ש הר"ן ז"ל בדרשת ואתחנן, אם כן אין מקום למה שהשיב עליו ממציאות האל ואחדותו, והאמת לא הוצרכה התורה להביא זה בפירוש כי ממה שראו במצרים ועל הים יתאמת להם במה שאין ספק בו, מלבד קבלתם בהם מצד האבות:
זה שעור מה שראיתי להביא בזה הענין כפי מה שיכללהו ויעידו עליו אלו החכמים ז"ל בדעותיהם. ואחר הקדימי דבריהם, ראיתי לברר לחלקי האמת בשני אלה הגמולים לדעת התורה וכפי מה שתשרשהו החכמה העליונה אשר מדרכה להאיר נתיבה אמת לפני מבקשה, עד כאן הם דברי הרב ספר עבודת הקודש, אשר העתיק דעת החכמים בזו החקירה. ודעת הרב הזה בעל עבודת הקודש בענין יעודים הרוחניים למה לא נזכרו בתורה אכתוב לקמן, ועתה הגיע העת להודיע ממה שחנני ה' ויצטרפו ביחד השלשה חקירות שזכרתי והחוט המשולש לא ינתק:
דע כי אותיות הקדושות והתיבות הקדושות כלם הם בשרשם רוחניים, ואמרו חכמי האמת האותיות מבינה, והנקודות מחכמה, והטעמים מכתר. להבין הענין, אעתיק מספר הפרדס פרק ראשון משער האותיות וזה לשונו, רבים חשבו היות האותיות האלה הסכימיות רצוני לומר הסכמות החכמים לעשות סימניות מוצאת הדבור. כיצד, הסכימו שתהיה התנועה נחלקת בשפתים שהם בומ"ף נהגות בצורת הבי"ת ובצורת הוא"ו ובצורת המ"ם ובצורת הפ"א, וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר לשונות הגוים יש להם סימניות לכל הנרצה אליהם, וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו י' סימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שעור רבוים, כמפורסם לבעלי המספר:
ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונם בארצותם לגוייהם אלא שאלו הם הסכמות אל האומה ישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי, ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך. ויעלה לפי זאת הסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גילוי כוונת המדבר, כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין כוונתו שיהיה הספר ההוא רפואה כלל, אבל כוונת בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה, וכאשר יבין אדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה אמר החוקר לתלמידיו בני אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפ"ז יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפשו בלמודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה, אלא אדרבה אבד זמנו במה שיזקהו ולא יועילהו כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחותיו ולא יועילהו, כיון שלא למד ממנו שום לימוד:
וכן דעתם בענייני התורה, שהכוונה גילוי הפנימיות, וההנהגה אל שלימות הנפש, ומי שלא ידע ענייני דרושים לא יגיענו תועלת מלמודה ח"ו, וזה מהנמנע כי ודאי דברי תורה הם משיבת נפש, וראיה ממה שחייבנו בלימוד התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודבון (ברכות ח, ב), וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימיות והעלם ורוחניות וחיות, וכן פירש ר"ש בפרשת בהעלותך כו' עיין שם שהאריך. עוד כתב שם לענין ספרי התורה כי הלומדם לדעת כמו שלמד בספר זכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד ולא יגיעהו ממנו תועלת, והלואי שלא יפסיד. אבל כאשר יבוא האדם ללמוד בתורה, צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיות, ובדבר הזה ייטב בכל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור, ואין צריך לומר זה אפילו מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו, אלא הוא מתעסק בקריאה לבד, גם יש לו שכר טוב בעמלו. ועל אלו וכיוצא בהן נאמר (תהלים א, ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה, ודרשו ובתורה לא נאמר, אלא ובתורתו, פירוש כפי שיעור ידיעתו, כי גם מי שלא ידע לחבר התיבות, גם הוא אם יעסוק בו יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניוהגה"הראיתי וקבלתי, אף מי שהוא עם הארץ גמור מצטער מאד על מיעוט הבנתו ואינו מבין שום דבר, וקורא בכל לבו שמות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כגון המזכיר שמות ה' חומשי תורה, חומש בראשית שמות תורת כהנים חומש הפקודים חומש משנה תורה, ואח"כ מזכיר שמות כל פרשה ופרשה מהחומש, בראשית נח לך לך וכו', ואח"כ שמות נביאים ראשונים ואחרונים וכתובים כגון יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיה ירמיה יחזקאל כו' וכן כולם, ואחר כך שמות שיתא סדרי משנה זרעים מועד נשים נזיקין טהרות קדשים, ושמות כל המסכתות ופרקיהן כאשר הם נדפסים בסוף הסמ"ג, ואחר כך שמות מדרשי רז"ל כגון רבות תנחומא ספרא ספרי מכילתא תורת כהנים מדרש תהלים מדרש משלי אבכיר ילקוט ועוד הרבה כיוצא בהם, וכן מדרשים המדברים מסודות אלהיות זוהר ותקוני זוהר ובהיר ופרקי המרכבה ופליאי וקנה וכיוצא בהן, והוא קורא אלו השמות ונפשו חשקה בהן ובוכה על שאינו מבינם, אז הוא מרוצה להש"י ויזכה לזה לעתיד לבוא, ובתנאי שיסייעו בכל כחו לעזור לאותן המבינים בהם. על כן יעשה כל אחד לוח שירשום כל השמות ויקרא אותם ויהיו שגורים בפיו, כי אף מי שאינו עם הארץ מכל מקום ראיתי בני עלייה והמה מועטים הזוכים ללמוד כולם, וקריאת השמות תועיל להיות נחשב כאלו עיין ולמד כולם, ובתנאי כשעושה כל המוטל עליו ובכל יכלתו. וישמע חכם ויוסף לקח:, ובתנאי שיוסיף לעולם, דאי לא תימא הכי הא אמרו במתני' (אבות א, יג) ודלא מוסיף יסיף וכו', עיין שם שהאריך:
וכתב עוד (הפרדס) בפרק שני משער האותיות, שאין אותיות התורה הסכמיות אמנם הם ראשונות מתייחסות בצורת אל פנימיות נשמתה, וזהו שדקדקו רז"ל אפילו בעלי פשט בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהן ותגיהן וזיוניהן, לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע וספירות ידוע וספירות עליונות. וכל אות ואות יש לה צורה רוחניות ומאוד נכבד אציל מעצם הספירה משתלשל ממדריגה למדריגה כדרך השתלשלות הספירות. והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההיא, ובהיות אדם מזכיר ומגיע אות מהאותיות בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא, והבל הפה ממנו יתהוה צורות קדושות יתעלו ויתקשרו בשרשם שהם שרש האצילות. ולא זה בלבד, אלא גם במציאות, ר"ל בכתיבתם רוחניות שורה על האותיות ההם. וזה טעם קדושת ספר תורה, וזהו טעם (שבת קד, א) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, מפני שהרוחניות מעמיד הגשם הזך ההוא:
וזהו טעם בענין שבירת הלוחות שפירשו רז"ל (פסחים פז, ב) שפרחו האותיות וז"ל במדרש (עי' תדא"ז ד, ז, אדר"נ ב, ג) נסתכל בלוחות וראה הכתב שבהם שפרח וכבדו ביד משה ונפלו מידו ונשתברו עכ"ל. עוד בירושלמי (תענית ד, ה) פירשו הענין בפירוש, רבי עזריה בשם ר' יוסי, הלוחות משאן מ' סאה, והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב, כבדו ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים. ובמדרש (במד"ר ב, ג) ודגלו עלי אהבה (שה"ש ב, ד) כמו וגדלו עכ"ל. הורה כל זה על רוחניות האותיות:
וזה טעם לענין ספר תורה שנשרף ח"ו שאמרו (מו"ק כו, א) שקורע ב' קריעות, והכריחו כן מפסוק (ירמיה לו, כז) אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים, וקורע חדא אגויל, וחדא אכתב, דהיינו רוחניות האותיות. וכאלה רבות מורות על ענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כל שכן בקריאתן, כל שכן בכוונתן. והענין באותיות הנכתבות הן גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה, משל בזה האותיות הנכתבות הם גשמיות, הנקראות על פה הם רוחניות. וזהו טעם תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, כי תורה שבכתב רוחניית במקום גבוה וצריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות. אבל תורה שבעל פה היא עצמה תיק ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל. והנה אותיות הנכתבות הם גוף והיכל אל הנזכר בפה, ואותם הנזכרים בפה הם גשמיות בערך המחשביות שהם בלב, ואותם שהם בלב הם האצילות ידועים בלב משכילי עם בני ישראל, עכ"ל הפרדס:
ויש לאותיות רוחניות הן מצד תמונתן, הן מצד מספרן. והנה תמונת האותיות ברמיזתן מבואר בספר התמונה ובפרדס שער האותיות הגה"האביא משל מהנודע לנו משני תיבות מענין מספרן, מלבד מה שרומזין בתמונתן הנעלם ממנו. הנה בלשונינו הקודש אומרים זה שבע וזה רעב. הענין מי שמלא ברכות ה' במזונו נקרא שבע, וההיפך רעב. כי אותיות יהו"ה במילוי עולים הם ע"ב כזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, זה נקרא פנים. עוד תמצא בחינת ע"ב ונקרא אחוריים כזה, י' יה"ו יהו"ה, והאחוריים הם דין מערך הפנים. וכן תמצא ב' בחינות בשם אלהים, אף שהוא דין, מכל מקום מראה פנים שלו כלול מרחמים. והפנים הוא המילוי כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה ש' כמנין מצפ"ץ שהוא יהו"ה בא"ת ב"ש, וכמנין ברחמי"ם. והאחוריים הם דין, והם העולים ר' כזה, א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם תחבר ש' מאלהים שהוא הפנים. וע"ב מיהו"ה שהם הפנים הם אותיות שבע, כי באור פני מלך ברכה. אבל כשתחבר האחוריים, והאחוריים מורים מעוט השפעה נקרא רעב, כי האחוריים הם רע"ב, דהיינו אחוריים של אלהים ר', וקח ע"ב אחוריים דיהו"ה אז ביחד רע"ב, וכיוצא בזה יש בכל תיבה ותיבה מלשונינו, זולת מה שמורה סוד התמונה של אות:
עוד אני אומר כפי השגת שכלי, חסד נקרא יד ימין, כי גילוי החסד הוא מדת הרחמים, והתפארת הנקרא יהו"ה מטה כלפי חסד. ונודע השם הזה מורה במלואו שהוא רשות היחיד, גבהו י', דהיינו יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א שאותיות. רחבו ד', דהיינו ידו"ד, הרי יד, היינו י' גובה ורחב ד', והוא מלא רחמים. גליתי קצת מהשגת שכלי, ולא נעלם ממני כי יש על כל קוץ וקוץ תילי תילים הלכות סתומות ונעלמות, והבן:, ואז תדע דמכל שכן בהתחברות אותיות הקדושות ונעשים מהם תיבה שרוחניית התיבה הזו הוא ענין גדול למעלה. וכמו שההוית והשמות הם סוד האצילות רק השמות הם התפשטות ההוויות, כן הכינויים התפשטות השמות, ויש כנוי כינויים, כן הם כל תיבות לשונינו הקודש. וכל התיבות הם למעלה, וכל מה שיש למטה בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה שנשתלשל ממדריגה למדריגה אלף אלפי אלפים עד שנתגשם בעולם הזה הגשמי:
והנה הדבר הזה שנקרא בשם הזה הוא שמו באמת למעלה בשרשו, כי שם מקור אלו האותיות וחבורן, רק שכל חבל ההשתלשלות נקרא בשם זה מושאל משרשו, ועל כן נקרא לשוננו לשון קודש כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשם במקום קודש העליון, ואחר כך כשיורד ומשתלשל ממקום קודש הזה נקרא זה השתלשלות בשם הזה בהשאלה וכמו שכתב הרב הפרדס, כי ידוע הכלי מושאל מידי אדם, וכן רגל הכסא, כך אני אומר זה הרוחניי כח היד של האדם נקרא יד אין שמו העצם יד רק הוא מושאל, וכן עין המורה על כח ראות העין, וכן אוזן המורה על כח שמיעת האוזן, כל השמות כולם הם מושאלים, כי יד תחת יד, עין תחת עין, רגל תחת רגל, וכן כולם, רצוני לומר הלשון הוא קודש כלומר נקרא יד למעלה במקום קודש, ואחר כך בהשתלשלות כל העולמות מענין לענין ומענין לענין רבבות מדריגות בכל מדריגה נקרא יד אמנם בהשאלה, ויד זו תחת יד זו, וזו תחת זו, עד מקור הקדושה שהוא יד בעצם:
הכלל העולה, לשונינו הוא לשון קודש, רצוני לומר אלו העניינים שאנו קורין כל אחד בשמו זה אינו שמו בעצם, רק מושאל, ועצם השם הוא דוקא למעלה בקדושה כענין ד' יסודות אש מים רוח עפר שהאריך הזוהר וכתב שהם משתלשלים מהמרכבה העליונה חסד מים, גבורה אש, תפארת רוח, מלכות עפר, אלו התיבות מים אש רוח עפר שמם בקדושה הם עצמיים ואנחנו קוראים אחר כך השתלשלות מהם בהשאלה אש מים ורוח ועפר בסוד ארבע חיות. אחר כך השתלשלות בכתות מלאכים מיכאל יסוד מים, גבריאל יסוד אש, אוריאל יסוד האויר, רפאל יסוד עפר. אחר כך בהשתלשלות הגלגלים עד אלו היסודות במקומם ובכל אחד מהשתלשלות הנ"ל יש רבוא רבואות מדריגות, ומים תחת מים, ומים תחת מים, עד אין מספר. וכן אש כו', וכן כולם עד שאלו היסודות הגשמיות היסוד השורף החם והיבש נקרא בהשאלה אש, והיסוד הקר והלח נקרא מים, והיסוד החם והלח נקרא רוח, והיסוד הקר והיבש נקרא עפר. אבל עיקר שמות מים אש רוח עפר הוא לשון קודש, רצוני לומר מקור הקדושות, דהיינו חסד גבורה תפארת מלכות נקראים בעצם מים אש אויר עפר. ועל דרך משל, כמו שמות האנשים נקראים בכל דור ודור אברהם יצחק ויעקב ראובן שמעון כו', הנה הקורא עתה אברהם נקרא על שם זקינו או דודו וכיוצא בזה, וגם הוא היה נקרא על שם זקינו או דודו וכן כולם עד אברהם אבינו שהיה שמו אמיתי אברהם על שם אב ארם ואב המון (בראשית יז, ה), וכל הנקראים אברהם הם מושאלים וכל השמות כיוצא בזה:
נמצא כל התוארים הנזכרים בו ית' עין אוזן רגל יד וכן כולם, גם ענין זיווג חבוק נשוק, אב ואם, בן ובת, חמיו חמותו, והרבה כאלה כל אלו הם לשון קודש שמם עצמיים שלהם בקדושה, ואחר כך בהשתלשלות הוא בשאלה, עד שאפילו הגשמיים נקראים בשמות אלו בשאלה, ואז מובן כי אדרבה כל אברי פרקי מרכבה שמותם בו יתברך בעצם והוא אדם העליון, ושמות כחות אברים שלנו הוא בשאלה ונקראים כן על שם שהם סימן למה שלמעלה, כראובן בן יעקב שהוא סימן, כמו שכתב בעל האורה. והקב"ה ברא אדם תחתון בו סימנים לאדם העליון להיותו מרכבה במציאת אמתתו, יש דברים ועניינים פנימיים דקים רוחניים בתכלית והם פרקי מרכבההגה"ההכוונה כח הגשמיים, דלא נקרא ידי כלי הגשמיי אפילו בשאלה, רק כח היד נקרא כמו שכתב הפרדס, ואף זהו בשאלה: אשר מהם מתפשט האור והשפע לקיום הנמצא הזה העושה בדמותו והם נקראים ידים רגלים עינים אזנים, לא שמהות יד כמהות יד, או תבנית יד כתבנית יד, חלילה שהרי כתיב (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל וגו', ואין ביני ובינינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית. ואמנם נתקן ונעשה בדמות הזה, להורות שאם יזכה לטהר אחד מאבריו ולהשלימו במצות התלויות בו, יהיה האבר ההוא כדמיון מרכבה וכסא הכבוד לדבר ההוא העליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, אם רגל רגל, וכן שאר האברים:
ויש לחכמי האמת סימן לזה, אמרו אבר מחזיק אבר, כי האדם השלם המשלים עצמו לקונו המתוקן במעשיו ותורתו וטהרת איבריו, הנה משלים ומתקן ומעמיד את כל אבריו לדמות בנין האדם הגדול אשר הוא מתוקן בדמותו. כי הנה כל אבר שבו השלימו במצות המיוחדות אליו, והרי הוא כדמות האבר ההוא אשר נתקן בדמותו:
וזה היה חכמת אדם הראשון אשר קרא שמות לכל דבר כדי שיוכר ע"י השם ההוא עד שנאמר שהיתה מעלתו בזה גדולה ממלאכי השרת, כי ברוח הקודש שעליו בנה אותיות ומלות מיוחסות עם הדבור הפנימיי בשביל שהשמות ההם יורו על שורש הדבר ההוא, וכאלו נאמר שבידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות, כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה שאם לא כן איך מתקשרים חלקי העולם הזה אם אין ליסודות שורש למעלה, ואם אין לנבראים שורש למעלה איך מתפשט ההשפעה וההשגחה מאדון הכל בהם, וזאת היתה חכמה נפלאה, כי השיג מקור ושרש כל דבר וכנהו בשם ההוא, והוא ושמו ודאי:
ובאמת יש להקשות לפום ריהטא על הדרך הנ"ל מה שאמרו רז"ל (ברכות לא, ב) דברה תורה כלשון בני אדם כדי לשבר האזן, ולדידי הוא להיפך שבו יתברך השמות אמיתיים ודברי לשון בני אדם הם הנקראים כך דרך שאלה. אמנם הפירוש הוא כך, התורה היא מדברת אלו התוארים באדם כאלו היה לשון בני אדם בעצם ולא בשאלה, ובאמת אינם לשון בני אדם אלא לשון קודש, והיה להתורה להזכירם באדם בענין אחר. ועל זה השיבו כדי לשבר את האוזן:
עוד יש לי לפרש מאמרם בזה בענין אחר והוא רמז נפלא. הנה מבואר בזוהר והפרדס האריך בענין האצילות שהאציל האין סוף (האצילות מכונה אדם גדול כמו שפירשתי) היה בגין לאשתמודע אלהותו, כי לולי זה לא היה באפשרי לידע בו שום ידיעה לרוב העלמו שהוא בתכלית ההעלמה אם לא באמצעות אצילתו הזה שהוא אדם הקרוב אצל עצמו. ומה שאמרו דברה תורה כו', ענין דיבור תורה רצה לומר מציאות הגילוי הזה היה לשבר את האוזן בלשון בני אדם שיבינו וידעו אלהותו, על כן נאצל האצילות שהוא האדם באמת כדפירשתי ואז סוד אלהותו ית' המתגלה בקצת גילוי בהנהגתו בהשגחתו בכח סבות כל הסבות עלת כל העלות ואשתמודע לבני אדם והמשכיל יבין:
הרי מבואר למה נקרא לשון קודש, ומבואר ענין אדם עליון אדם הגדול, גדול ה' ומהולל מאוד, והוא סוף האצילות המתאחד בעצמות אין סוף והוא נשמה בהם ורמז גדול וסימן לסוד האחדות הלשון המורגל בדברי רז"ל (יבמות כה, ב) לומר אדם קרוב אצל עצמו. הרי לך שני בחינות הוא קרוב אצל עצמו, והוא באחד, כן באמת האדם העליון קרוב לעצמותו הנעלם, והכל אחד ומיוחד כשלהבת קשורה בגחלת:
ואז מבואר ג"כ החקירה למה לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה. כי הוזכרו והוזכרו, ואדרבה הם נזכרו בעצם ולא בשאלה והוא זה. ואביא לך למשל היעוד הראשון בפרשת בחקותי (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם. הנה תיבת גשם הוא לשון קודש, כי אלו הטפות המימות היורדות אין שמם גשם בעצם, רק כח ההשפעה שהיה למעלה למעלה בשרשה נקרא גשם, ואחר כך יורד ונוקב. ובכל עולמות נקרא גשם בשאלה, אבל הוא ממדריגה למדריגה עד שמקויים (הושע ב, כג) נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ ונתהוו אלו הטפות המרוות את הארץ והולידו והצמיחו וגורמים חיים לעולם. והמדריגה שהיא למעלה מזה נקרא ג"כ גשם, והוא יותר חיים רוחניים עד למעלה למעלה ברום המעלות, אשר ש}}21ם ש}}24ם גשם בעצם הוא החיות הרוחניית הנצחיית שהוא סוד תענוג עולם הבא הנצחיי, וכן ענין כל הבטחות שבבחקותי. נמצא מבואר שאדרבה השכר הרוחני נזכר בעצם, ובעוד אנחנו גשמיים מתבארים לנו התבות גשמיות כפי ענינינו עתה, הרי נתבאר הכל היטב. ובטחתי בחונן לי דעת כי הנחני בדרך האמת ברוך חונן הדעת: