הפילוסופים חלקו תשוקת האדם נמצאות מג' עניינים, טוב, ומועיל, וערב. ענין ערב הוא גוף המתאוה לדברים ערבים ומתוקים, כגון חשק האכילות והבעילות וכל התאוות, אף שבריבויים מזיקים לגוף, מכל מקום חמדת ותשוקת הגוף העכור אליהם. מועיל נקרא מי שמתחכם ביותר, ומניח הערב מאחר שהוא רע לו להבריאות, ואוחז המועיל מה שמועיל לגופו, וזה הוא יותר במעלה, מכל מקום אינו דבר נצחיי, כי לבסוף כבוא זמן חליפתו איננו כי לקח אותו אלהים. הדרך הג' הוא תשוקת וחשקת הצדיקים הגמורים, דהיינו לידבק בהתורה והמצוות כל ימי חייו ולעשות הטוב בעיני ה', זהו נקרא טוב. נמצא יצר רע הוא הקצה האחרון אשר נמשל כבהמה והולך אחר הערב, והרע מכלה את עצמו. ויצר טוב הוא הקצה העליון המתדבק בטוב. וחלק המועיל הוא בינוני, אם אדם הולך אחר המועיל כדי שיהיה בריא ויחיה חיי הבל זמן ארוך זה נוטה ליצה"ר. ואם הולך אחר המועיל כדי שיהי' בריא ויוכל לעבוד עבודת הקודש, זה נוטה ליצר טוב, ובזה יבחר האדם:
עוד אני אומר כי זה השם של יצר טוב יתפרש בג' עניינים, ובכל ענין יתגלה, אשרי האיש אשר ילך ויעמוד וישב בצלו. הנה הקב"ה נתן התורה והמצות, היום לעשותם בעולם הזה, ולמחר לקבל שכרם בעוה"ב (עירובין כב, א), הרי ג' דברים. הא' המצווה הקב"ה, ואח"כ המצווים יש בהם ב' דברים, דהיינו העשיה היום לעשות, וקיבול שכרם דהיינו למחר לקבל שכרם הנצחיי. ומצד שלשתן נקרא יצר טוב. מצד היום לעשותם נקרא יצר טוב, ואז טוב פירושו מלשון הארה, על דרך (שמות ל, ז) בהטיבו את הנרות, וכתיב (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, וכתיב במשה רבינו ע"ה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ופירשו רז"ל (סוטה יב, א) שנתמלא הבית אורה, ויהי' על דרך הפסוק (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, כי בוודאי המורד בציווי הש"י הולך חשכים והוא כסיל ובער ואין שגעון גדול מזה למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה רבון העולמות דאיהו רב ושליט, כי מי שהוא משכיל שש ושמח לעשות רצון קונו אף שאינו מקבל שכר, כמו שפירש רש"י פרשת נצבים (דברים ל, יט) העידותי בכם היום את השמים וגו', הסתכלו בשמים אם שנו מדתם כו', ומה אלו שאין מקבלים שכר וכו'. אבל החכם עיניו בראשו ורואה ומסתכל וירא את האור כי טוב, וזה החכם עיניו בראשו. והכסיל הולך בחשך, והוא כסיל, כי כסיל לא יבין, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ג, א) כי תשטה (במדבר ה, יב), אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ואני נותן סימן, כל חוטא שוטה. על כן יעורר אדם שכלו ויהלך [עם, נ"א את] חכמים ויחכם:
נקרא גם כן יצר טוב בבחינת השכר, למחר לקבל שכרם והוא עולם שכולו טוב, ועל זה הטוב היה ראשית המחשבה על סוף המעשה, רצה לומר ראשית הבריאה תמצא תמיד וירא אלהים והנה טוב (בראשית א, לא), כי הכוונה על התכלית סוף המעשה דהיינו עולם שלאחר המעשה שהוא עוה"ב עולם שכולו טוב, ומאחר שזה הוא התכלית וראשית המחשבה היה על זה, והקדמת עוה"ז אינו אלא כטבע הקדמת הקליפה לפרי ומשם נתגדל הפרי. כן במעשים טובים של עוה"ז נתגדל פרי צדיק עץ חיים נצחיים בעולם שכולו טוב, מי הוא זה המשוגע שלא יאחז בהתכלית האמיתי, ושהוא היה ראשית המחשבה:
ודע כי ענין יצר טוב ויצה"ר הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי הנגלה עשו הוא הבכור, מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור הטיפה ראשונה, כמו שפירש רש"י פרשת תולדות (בראשית כה, כו), ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי שהוא יעקב. כן באמת הנשמה קדמה לגוף, כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם, וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב) על פסוק (ישעיה מה, כג) תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו שנר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, כדאיתא בפרק המפלת (נדה שם), והנר משל האור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו, אשר מתוכו צופה ומביט, והיא ההשגה והידיעה בייחוד האל שהוא מסוף העולם ועד סופו ראשית המחשבה וסופה, ומזה עומד על סתרי התורה והטעמים המופלאים וכמו שאמרו שם ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי. ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראות עין נראה כי היצה"ר יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך:
ובזה יובן הפסוק (קהלת ט, יד-טו) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וגו'. ומצא בה איש מסכן וגו'. ופירשו רז"ל (נדרים לב, ב) זה על יצה"ר, וכמו שהביא רש"י שם בקהלת בפירושו, עיר קטנה, זה הגוף. מלך גדול, הוא היצה"ר, שהרבה שומעים לו. ואיש מסכן, הוא חכמת המסכן היצר טוב, כי בני עליה המה מועטים כו':
ויש להקשות על זה לפי סברת העולם שהיצה"ר קודם באדם מהיצר טוב, איך אמר שהמלך גדול שהוא היצה"ר מצא בעיר זה המסכן שהוא היצ"ט, אדרבה איפכא הוא היצ"ט הוא האחרון והוא מוצא בעיר את המלך הגדול. והנה צריך לדחוק ולפרש ומצא בה איש מסכן, שמצא קאי על איש המסכן, שאיש המסכן מצא בעיר המלך הגדול, ודוחק:
אבל לפי מה שכתבתי ניחא, שבמציאות האמיתי מציאת היצר טוב קודם, ולו משפט הבכורה כי הוא ראשית המחשבה לסוף המעשה. וזה שסיים הפסוק (קהלת ט, טו) ואדם לא זכר את האיש מסכן ההוא, הרצון כי שלמה המלך ע"ה בעצמו מתרץ מה שקשה על דבריו, שאמר ומצא בה איש מסכן, הלא עינינו רואות שהמלך גדול קדם. ע"ז השיב באמת המסכן קדם, והא ראיה כשהיה בבטן אמו נר דולק כו', רק שבא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כו', זהו ואדם לא זכר את האיש המסכן, וק"ל:
על כן בעצם הבכורה להיצר טוב, והוא נוטל פי שנים עוה"ז ועוה"ב להדבק בו. ויצה"ר החושב עצמו לבכור, הוא רשע ערום שמקדים טענתו, וכדאיתא בזוהר פרשת וישב (ח"א קעט, ב) זה לשונו, תא חזי על דא אקדים עם בר נש ביומא דאיתייליד, בגין דיהימין ליה, דהא כד אתי יצר הטוב לא יכול בר נש למהימנא ליה, ודמי עליה כמטולא. כגוונא דא תנינן (סוטה כא, ב) מאן הוא רשע ערום, דא הוא דאקדים לאטעני מילוי לקמיה דיינא עד דאייתי חבריה מאריה דדינא, כמה דאת אמרת (משלי יח, יז) צדיק הראשון בריבו וכו'. כגוונא דא רשע ערום, כמא דאת (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, והוא אקדים ושארי עמיה דבר נש עד דלא ייתי חבריה דאיהו יצר טוב אבאיש ליה בר נש בהדיה, ולא יכיל לזקפא רישיה כאלו אטעין על כתפיה כל מטולין דעלמא, בגין שהוא רשע ערום דאקדים עמי' כו' עיין שם. ובאמת היצר טוב הוא ראשית ולו משפט הבכורה, אליו תשמעון:
עוד בו שלישיה למה נקרא יצר טוב, על שם (תהלים קמה, ט) טוב ה' לכל, הש"י ברוך הוא הוא עצם הטוב, והנשמה חלק אלוה ממעל, והיצר טוב הוא אפטרופוס הנשמה, על כן נקרא טוב, על שם הטוב האמיתי ברוך הוא. ומצד זה נקרא הקב"ה לישראל אוהב וריע כמו שכתוב (משלי כז, י) רעך וריע אביך אל תעזוב, וכתיב (שם כה, יז) הוקר רגליך מבית רעך. ועיין בזוהר פרשת בשלח (ח"ב נה, ב) מה שפירש על הפסוק (משלי יז, יז) בכל עת אוהב הרע וגו'. ועל פסוק של הוקר רגליך כתבו זה לשונו, רעך וריע אביך אל תעזוב, למפלח לי', ולאתדבק בי', ולמעבד פקודי אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגליך מבית רעך, כלומר הוקר יצרך דלא ירתח לקבלך, ולא ישלוט בך, ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך, דא נשמתא קדישא דאעל בך רעך ויהבה בגווך כו':
הנה הזוהר פירש הוקר לשון קרירות, שיקרר רתיחת היצה"ר שלא יחמם בית רעך, הבית הוא הגוף כמו שכתוב (קהלת יב, ג) על שלא יזועו שומרי הבית, ומה שקוראו לפעמים בית, ולפעמים עיר, כמו הפסוק דלעיל (קהלת ט, יד) עיר קטנה וגו'. כבר אמרו רז"ל (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו למטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה. וכן מטמא עצמו למטה מעט, מטמאין אותו מלמעלה הרבה. נמצא מה שלמטה בית, הוא למעלה עיר, וק"ל:
וזה לשון ראשית חכמה סוף פרק ד' משער היראה, בחטא אדם הראשון ובחטא העגל נתגשמה התורה, ובעשות אדם עתה המצוה הגשמית ונראה בעיניו שהוא דבר מועט, בעיני הש"י הוא הרבה מאוד. כי בעשות המצוה הגשמיית, מעורר שורשה הרוחני למעלה. והנה רוחניות למעלה אין לה שיעור וקץ, ולכך אמר מקדש את עצמו למטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה בלי שיעור. וכיוצא בזה פירש בחובת הלבבות זה לשונו, ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו, אפילו במלה או ראיה. כי המעט ממך, רב אצלו. וכן בענין עבירות. הדמיון, העתקת השמש בארץ שיעור אמה, תעתק בגלגל מילין הרבה כו'. וכן פירש בתיקונים בענין הנקודות, למטה נראים קטנים, ולמעלה מאירים לאין תכלית:
ובזה נבין למה יצטרך הש"י לתת שכר לאדם שיהיו ממונים על כל מצוה כמה אלף אלפי מלאכים כמבואר בהיכלות הקדושה. הטעם הוא, כי יתנוצץ אור העליון מרוחניות אותה המצווה ע"י כל אותם הכלים הקטנים. וא"ת די שיהיה מלאך אחד. נשיב כי אי אפשר לאור העליון שיתעבר במלאך אחד, שנמצא המלאך גדול ברוחניות המצוה במקומה והיא היא המצוה, ואין זו הכוונה, אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה בהם הנשמה. ומכל מקום יש מלאך אחד שכן עיקר אור המצוה, ותחתיו כמה אלפים מלאכים שמקבלים נצוצות האור. ומזה נביא להבין ענין טומאה כו', למטה הוא כזית חלב למשל, למעלה טומאה בלי שיעור כו', עיין שם:
והנה הגוף הוא בית רעך, בית של הקב"ה ע"י הנשמה, וזהו ראשית המחשבה וסוף המעשה. וזהו ענין (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש. ובזוהר אחרי מות (ח"ג עה, א) ר' שמעון פתח, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו'. כי ה' אלהיך, דא שכינתא דאשתכח בהו בישראל וכו', עד ותאנא מאתן ותמנא וארבעין שייפין בגופא, וכולהו אסתאבן כד איהו אסתאב, כלומר דבעי לאסתאבא, וע"ד והיה מחניך קדוש. מאן מחניך, אילין שייפו גופא כו', ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך כו'. עוד שם אמר ולא יראה בך וגו', לא יתרעה בגופך הפגם והערוה שפוגמת בדבר, אלא והיה מחניך קדוש, שיהיה כל רמ"ח אברים קדוש, פירש בראשית חכמה כולם מיוחדים כאחד עד שנוכל לומר בהם שכולם אבר אחד קדוש:
והענין כי בהיות האדם פוגם אפילו באבר אחד, נחשב כאלו פגם בכל הקומה כולה, כי כל האברים מתייחדים באחד, ולכך אפילו שלא חטא אלא באבר אחד, מטמאין אותו כל רמ"ח אבריו. וזהו שאמר הרשב"י ע"ה, רמ"ח שייפין בגופא וכולהו אסתאבן. ובזה נבין אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, כי אע"פ שלא חטא אלא באבר אחד, מטמאין אותו הרבה כל רמ"ח איבריו. וכן לענין קדושה, והיה מחניך קדוש, מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, כי אפילו שלא קדש אלא אבר אחד, כל רמ"ח אברים שהם מחניך לשון רבים מתקדשים בקדושה עליונה, קדוש בלשון יחיד כדפירשתי, וכמו שאמרו רז"ל (שבת יג, א) העושה מצוה כמאמרה זוכה לחיי עולם הבא, עכ"ל. הכוונה על דרך הבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב), ומצוה גוררת מצוה (אבות ד, ב), ואז יתקדש כל שיעור קומה. וההיפך בהיפך בר מינן, כמו שכתוב (במדבר טו, כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוה. הרי בעשות עבירה אחת כעבר על כל מצות, והובא זה הענין למעלה מהזוהר:
עוד יש בזה הענין סוד. כבר נתבאר לעיל בהקדמת תולדות אדם כי שורש רמ"ח מצות עשה ורוחניותם, הוא סוד אדם העליון. וברמ"ח מצות עשה, נכללים שס"ה גידים העשיים כוללים לא תעשיים. והנה מצד שרשם שבאדם העליון שיעור קומה לא שייך חס ושלום מספר ומניין, רק דרך עילה ועלול, כמבואר בארוכה בסוד מספר עשר באצילות שהם אחדות אחד במוחלט, והמספר אינו אלא בדרך השתלשלות בעילה ועלול, אבל הכל אחדות אחד, וזה כלול מזה. וזה הענין שבכל מצוה כלולה כל המצות. וכן הוא ברעיא מהימנא (ח"ג קכד, א) וזה לשונו, מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאלו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא דלאו איהי כלילא מכל רמ"ח. נמצא שבכל מצוה ומצוה בכל אבר ואבר כלולים כולם, ומה שיש בזה יש בזה, ומה שבזה יש בזה, ומפני כן העושה מצוה אחת כתקונה עשה מלאך אחד שלם בכל רמ"ח אבריו הרוחניים שממליץ בעדו, כי כל מצוה כלולה מרמ"חהגה"הואל יטעה הטועה א"כ די בקיום מצוה אחת, ולמה מחוייב לקיים כולם. דע, כי הענין הוא כלל ופרט, ובעשות מצוה אחת אף שכולם נכללים בה, מכל מקום אינו אלא בכלל, אבל לא בפרט. רק מועיל לו אם נאנס או איזה סיבה שלא יוכל לקיים האחרות והוא חישב לקיימם, אז מתנוצץ זה הכלל ומתפשט::
וזהו דתנן (אבות ה, יא) העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. ואמרו רז"ל בפרק קמא דסוטה (ג, ב) אמר ר' שמעון בר נחמני אמר ר' יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, נה) והלך לפניך צדקך. הכוונה, הוא המלאך הנעשה מזו המצוה, והוא הפרקליט. ולכאורה קשה דהא בכל מלאך רמ"ח איברים רוחניים המתנוצצים מדוגמת רוחניית רמ"ח איברים שבאדם העליון, ואיך נעשה מלאך מרמ"ח איברים ממצוה אחת. אלא הוא כדפירשתי, שכל מצוה כלולה מכל רמ"ח, וק"ל:
נחזור לענין, והוא והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), ורמ"ח אבריו של אדם ושס"ה גידיוהגה"האמרו בזוהר כי מצוה הוא ידו"ד, דהיינו מ"ץ בא"ת ב"ש י"ה, וכמו ששם ידו"ד כולל תרי"ג בסוד שמי עם י"ה שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, כמבואר לעיל בהקדמה, והכל מיוחד וכלול זה מזה, כן כל מצוה כוללת כל המצות: שהם לבוש אל נפש רוח ונשמה שלו, שבה תרי"ג אורות רוחניית העשויים בצלם, ודמות תרי"ג רוחניים בסוד שיעור קומה דאדם העליון, כמבואר בארוכה לעיל בהקדמת תולדות אדם. נמצא מחניך הוא בית רעך. ואמר הוקר משם רתיחת היצה"ר שלא יטמא המחנה שהוא בית ה'. ומרומז היצה"ר ברגליך, כי רגליו יורדות מות. וגם יש רמז ליצה"ר רתיחתו על דרך השכל ברגלים, כהא דתנן בפרק קמא דיומא (יט, ב) בקש להתנמנם כו' אומרים לי אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה, כי חמימות הרגלים מעוררים השינה, וקרירות מבטלים, וכן הוא בכל התאוות. ועל זה אומרים דרך הלצה שעל כן רות גלה מרגלותיו של בועז (רות ג, ז) שיתקרר, כדי שלא ישמע לקול היצה"ר שהיה מפתהו בוא עליה אתה בחור והיא פנויה כו'. וזהו הוקר רגליך מבית רעך לבטל החמדה והתאוה. ודרך רמז (שמות כ, יד) לא תחמוד בית רעך:
הרי שמצד היצר טוב הוא ריע להקב"ה. ועל כן נקרא יצר טוב על שם הקב"ה שהוא הטוב האמיתי, ואין רע יורד מלמעלה. ובזה הדבר יהיה מרומז רמז גדול, ותדע מה כוונתו בהזכיר יצר טוב, ושהוא נקרא על שם הקב"ה, ומהקב"ה אין רע יורד רק טוב, והרע שהוא רע לכאורה היא תכלית הטוב. והענין כאשר האריך הזוהר בפרשת תרומה, והובא בפרדס פ"ג משער היכלי התמורות, ששואל הלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ו, יא), איך ברא היצה"ר שהוא עבד מורד באדונו, והאריך מאוד. וכלל העולה מדבריו, אדרבה הכוונה ביצה"ר היא לטובה כפולה, דהיינו שיסית את האדם כדי שיתאוה תאוה, והאדם לא יציית לו, ויאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (סנהדרין כט, א), ואז יהיה שכרו כפול ומכופל, כי לפום צערא אגרא (אבות ה, כב). וזהו שאמרו רז"ל (קהלת רבה ג, יא) והנה טוב (בראשית א, לא), זה היצר טוב. מאוד, זה היצה"ר. הרי כל יצר לב האדם היא לטוב, ואף היצר שהוא לרע, זה הרע הוא לתכלית הטוב וטובה מאד:
וזהו הענין שהשני יצרים הם בלב, כדאיתא בתקונים (תקון י"א דף מט, ב) שיש בלב ב' בתים, א' משכן להיצר טוב. והב' משכן להיצר הרע. והאריך שם ואמר, לב חכם לימינו (קהלת י, ב) ושם יצר הטוב. ולב חכם לשמאלו ושם יצה"ר. וזהו דתנן (ברכות נד, א) בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצריך. והנה האדם השומע ליצר רע לפי כוונתו הנגלה, אז הוא לשמאל הולך בסטרא דשמאלא, ונתקיים (שבת פח, ב) למשמאילים סמא דמותא. אמנם כשהולך אחר הנסתר של יצה"ר שהוא טוב מאד, דהיינו כדי שיתאוה ויהיה גבור ויתגבר ואז שכרו מרובה, אז מקיים (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מה' לא יצא רק טוב, ואז השמאל נגד ימינו של הקב"ה והוא טוב מאוד, ונמצא הכל יצר טוב, ואדרבה תוכיות הרע הוא טוב ביותר:
על כן ישים אדם אל לבו אם יבוא לו איזה תאוה לעבירה, או למידה רעה, או לבטל מצות, יאמר איך אהיה ציית לזה לעשות כן, הלא עצמיות תוכיות כוונתו היא להיפך:
וזהו פירוש הוידוי, סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו, ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו. אמר סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים, הוא על דרך שאמרו רז"ל (ברכות סא, ב) צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצה"ר שופטן, ועל זה אנו מתוודים סרנו מציוויך בתורה, וגם לא שמענו לקול השופט הטוב שהוא יצר טוב השופט של צדיקים שהיה מעורר אותנו, רק הלכנו אחר שופט הרע שהוא יצה"ר השופט להרשעים. ואמר לא שוה לנו, כלומר לא זו שלא שמענו בתדירה ושמנו עלינו השופט הטוב, אלא אף לא שוה לנו, כלומר שלא אחזנו אפי' שוה בשוה לילך אחר היצר טוב כמו אחר היצה"ר. וכהא דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (סי' י) על ולא תהא כהנת כפונדקית כו' (יבמות קכב, א) עיין שם:
אמר אח"כ, מאחר שהיצה"ר רע כל כך, נמצא כביכול הקב"ה גרם להמציא מזיק חוטא ומחטיא. על זה אנו מתוודים, ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי כוונת הקב"ה בכל היצרים הבאים עלינו לטובה וכדפרישית. ואמר על כל הבא, על דרך לשון רז"ל (יומא לח, ב) הבא לטהר מסייעין לו, הבא לטמא כו', אמר בכל הבא עלינו אתה צדיק, כי אמת עשית. ענין אמת פירוש נצחיית, כי הנצחיית הוא דבר אמתי קיים אמתי, כלומר כוונת שניהם בעבור שיזכה האדם להנצחיות. גם אמת רומז על האחדות, כמו שכתב הפייטן, אמת חותמו להודיע כי הוא אחד. הפירוש אם תשאל על איזה דבר מה הוא, למשל תשאל כלי זה מה היא, אם תרצה לומר אמת, אזי אינו אלא דבר אחד שתאמר כלי זה הוא קנקן או כוס או קערה. אבל אם תרצה לומר שקר, אז תוכל לומר עליו שקרים רבבי רבבות. נמצא האמת והאחדות הוא ענין אחד, על כן חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א), כי הוא האמיתי יתברך אחד יחיד ומיוחד. וזהו שאמר כי אמת עשית, כלומר טעם בריאת שני יצרים הכל לטעם אחד, כי טעם הנסתר של יצה"ר הוא ג"כ לתכלית טוב האמיתי, רק אנחנו הרשענו מצדינו מרוע בחירתנו, שהלכנו אחר היצה"ר לפי הנגלה שלו:
דבר זה ישים אדם אל לבו, ויחשוב הלא יצר הטוב גם הנגלה שלו מודיע דעתו, וכן הוא האמת של טעם היצה"ר, ואדרבה טוב מאוד. ואם כן ח"ו אם אני חוטא, כמאן ס"ל, לא כמר ולא כמר, ומר תהיה לו באחרונה ראש ולענה:
ונראה לפרש שזהו פירוש הודוי, על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר. וקשה וכי כל עבירות שחישב אינם באים מצד היצה"ר. אלא הכי פירושו, קאי על כלל עבירות שאנחנו חוטאים ביצה"ר, כלומר ממה שאנו מתנצלים ששאור שבעיסה מעכב הוא היצה"ר, על זה אנו מתודים שאין בהתנצלותינו כלום שפנימיות טעם היצה"ר הוא, אדרבה להיפך:
גם באמרי יצר טוב יש בזה התעוררות שיהיה יצר של אדם טוב תמיד, אף שלא בשעת מעשה. דבשעת מעשה פשיטא כשתבוא עבירה לידו שידחנה חיש מהר, וכשתבוא מצוה לידו תיכף יעשנה בזריזות. אלא אף בעת שהוא בטל מזה, יחשוב בלבו ויתאוה לדבר טוב, וימאוס ברע. רצוני לומר, שיהרהר אחר רדיפת מצוה, ואל יהרהר בעבירה. ותמיד יהיה יצרו, כלומר תאוותו, לטוב. ואף בדבר שאין ביכלתו לעשות, יחשוב בלבו אם היה ביכולתי לעשות הייתי עושה כך, והקב"ה מצרף מחשבה זו למעשה, כי הוא בוחן לבבות, ואם גלוי וידוע לפניו יתברך שאם היה ביכולתו היה עושה כן, אף עכשיו שאין עושה מכח שאין ביכולתו והוא מצטער על זה, מעלה עליו כאלו עשאו:
ועל ענין זה פירש בכלי חמדה הפסוק (שמות כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה הצורך שהיה להמשכן היה רב במאוד, בפרט הזהב טהור, ולא היה מספיק כל מה שהתנדבו, כי לא היה נמצא בידם כל כך זהב טהור. רק שהקב"ה שלח ברכתו, ומהמעט נעשה הרבה. ומאיזה התעוררות באה זו הברכה. אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כלומר לפעמים היה איש נותן מעט מפני שלא היה ביכולתו ביותר, והיה מצד נדבות לבו נותן ביותר אם היה לו, והקב"ה בוחן לבבות נתן ברכתו בנדבת האיש הזה שהמעט נעשה רב:
וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וקשה תרומתו הוי ליה למימר. אלא באמת היא תרומת ה', כי מברכתו יתברך באה הברכה, אבל ההתעוררות היתה מנדבת האיש הזה, זהו יצר טוב:
אבל ברשעים להיפך, חושבים רע, אלו היה ביכולתו להנקם מזה הייתי עושה כך וכך. או אלו היה לי ממון, הייתי הולך אחר תאוה זו וזו. ואפשר שזהו פירוש על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע. והקשיתי פשיטא, כל העבירות הם מצד היצה"ר. ויש לתרץ דכל העבירות הם בשעת מעשה כשבא עבירה לידם. אבל זה מיירי בתכונה רעה שחושב מחשבות און בדבר שאין ביכולתו לבוא לידי עבירה זו, רק חושב אלו היה כך הייתי עושה כך, כמו שאומר אבשלום (ש"ב טו, ד) מי יתנני שופט בארץ והצדקתי וגו':
והפשוטו של על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע פירוש, שלא יביא את עצמו לידי יצה"ר, וכהא דאמרו רז"ל (נדה יג, ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ופריך, ולימא אסור. ומשני דמשום דמגרי ביה יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, שהבאנו את עצמינו לגירוי יצר הרע:
וכענין זה רומז בפסוק (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ופירוש האלהי הקורדוורא, אפילו דבור מותר שיגרום לבוא ממנו גירוי היצר הרע, אסור. דאלו דבור אסור, מה זה לחטיא, הלא זה בעצמו הוא החטא. אלא רצה לומר דיבור המביא לידי חטא:
עוד יש לפרש על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, על דרך הא דתנן (ברכות נד, א) בכל לבבך (דברים ו, ה) בשני יצריך, שיעבוד את הש"י ביצר טוב וביצר הרע. ומה ענין האהבה עם יצר הרע. על זה יש הרבה פירושים, וכתבתים לעיל. ולכל הפירושים ניחא, שמתודה עליהם שחטאנו שלא אהבנו את ה' גם ביצה"ר. וכל הדברים שזכרתי שומר נפשו ירחק מיצר הרע ותולדותיו, ויבא טוב ויקבל טוב מהטוב, הוא היצר טוב המוליכו בדרך טוב, ואז יזכה לעולם שכולו טוב:
נשלם אות היו"ד