ויברא אלהים את האדם בצלמו (בראשית א, כז), בצלם אלהים עשה את האדם (שם ט, ו). הכוונה אף על תכונת הגוף ואבריו וגידיו וכל אשר בו, הכל רמזים עליונים, על כן נפח בו נשמת חיים. ואם באתי לפרש זה, לא יספיק כמה וכמה קונטריסים לפרש אפילו אחד מאלף ממה שרמוז בספר הזוהר באידרא רבה ובאידרא זוטרא וביתר המקומות. ולא באתי אלא להודיע דרך כלל אחת או שתים, ואין בכלל אלא מה שבפרט תילי תילים:
הנה האדם התחתון בסוד שיעור קומת אדם העליון. הגדול"ה והגבור"ה, משל לזרועות. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה אמרו, משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו זרועותיו ובהם יגן על ראשו. והתפארת, משל לגוף, והוא עולה עד עולם הלבן במשל חוט השדרה הנמשך מהראש. נצ"ח והו"ד, משל לשוקים. יסו"ד עולם, משל לאבר המוליד ובו סוד הברית יו"ד זעירא, והוא הלוקט הזרע הנמשך מכל האיברים ומריק בלויה שלו, ובה האדם שלם באחדות שלמה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד (שם ב, כד), ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (שם ה, ב). והראש נגד ג' ראשונות החשובות כאחת. וכתבו המקובלים, שהמוח והחיך והלשון, הם נגד כתר חכמה ובינה, והאריכו בזה:
ולשון ספר עבודת הקודש הוא כך, המרכבה הראשונה, והיא מרכבה לידיעות הנשללות מכל השגה, היא רמוזה בראש בסוד פרקי המרכבה והם החכמ"ה והבינ"ה והדע"ת, וביצירת האדם המוח והגלגולת והלשון. אחר כך במרכבה של הבנין כנ"ל הגדולה והגבורה משל לזרועות כו':
ובפרדס בשער הנשמה האריך בפרטות היצירה אשר בראש וזה לשונו, והנה ראש נרמזות הג' ראשונות. כיצד, קרום של מוח והעצם החופה והעור שעליו הוא רמוז לכתר עליון, ולכן יש בו שערות לרמוז אל שורשו העליון והם עולמות וצנוריות המתפשטות מכח האין סוף הנעלם מתוכו, ולהראות מעלתו וכחו. לכל אחד משער הראש גומא בפני עצמו ויניקה בפני עצמה, להראות עוצם וגבורת ההשפעה העליונה שממנו שואבים כל הנאצלים שפע מקור המקורות אין סוף, אשר אין לפניו צרות עין כלל, ולכן לכל אחד תעלה בפני עצמו ואין מצטרך אל חבירו, כי אין עניות במקום עשירות (שבת קב, ב), משא"כ בשאר שערות הגוף. וידוע כי כל שער ושער עולם בפני עצמו, ויש שורש נעלם המתאחד בסבתו, כמו שהוא השער שכל מה שיכנוס במקורו שבתוך העור מתקרב אל מציאות טבע הבשר:
והמוח תחת הקרום מתחלק אל ג' מוחות, להראות ג' מציאיות שבחכמה, והם חכמה תבונה ודעת כמו שבארנו בשערים הקודמים. וכן העצם החופף על המוח חלול חללים רבים וחדרים רבים, להראות עולמות נעלמים בענין תר"ך עמודי האור שבכתר כדפירשתי בשער מהות וההנהגה, וכן תלויים מהחושים, והם י' ראיה, י"ה שמיעה, יה"ו רוחא, ידו"ד דיבור, כמבואר בתקונים ואין זה מקומו. ואמרו חכמי הנתוח כי ל"ב נתיבות נמשכים מהמוח אל הגוף, לרמוז אל ל"ב נתיבות שבחכמה:
וכן נשפעים ל"ב מקורות מהראש אל ל"ב שינים שיש לאדם בפה, לרמוז אל ל"ב נתיבות, ול"ב כנגד ל"ב. והל"ב שיניים הם נחלקים בצורה רוחניית, ד' שיניים עליונים, וד' שיניים תחתונים, ושני ניבים עליונים, ושני תחתונים, הם י"ב. וה' טוחנות מצד ימין, וה' מצד שמאל הם עשר למעלה בלחיים העליונים, וכנגדם בתחתונים עשר, ובאו לרמוז ענין גדול כי הם ה' מפה, וה' מפה, וששה באמצע בין ניבים ושיניים הרי שתי ההי"ן ו' באמצע, להראות על שם בן ד'. והיו"ד הוא המוח, על הכל, שמשם נשפעים כל ל"ב. והם סו"ד הו"ה למעלה בשיניים עליונים, ה' וה' למטה בשיניים התחתונים, דהיינו זכר ונקבה שבעה בשבעה מוצקות כזה הוה י' הוה, והם שבעה קני מנורה העליונה בסוד המשפיע, וסוד ז' קני מנורה התחתונה המקבלת והם תפארת ומלכות. והרוח אשר ביניהם קו האמצעי המייחדם היוצא בכח הדיבור:
ובזה יובן טעם (צפניה ג, יג) בני ישראל לא ידברו כזב, וגם כי עונש הכזב גדול, כי יהפך לו מקור מים חיים לאכז"ב כו', עיין שם שהאריך גם בתואר הפנים והעינים. גם האריך במאוד אח"כ בתמונת כל הגוף, הזרועות והכתיפות והאצבעות והרגלים והבטן ובני מעיים, והוא ענין פלא יעוין שם:
וכמו שרמוז שם ידו"ד בשינים, כן רמוז בתואר הפנים הם שני עינים בדמות שני יודי"ן, והחוטם בדמות ו' רמז לידו"ד העולה כ"ו, ושם ידו"ד הוא רחמים. אך כשהאדם גבה עינים, אז ג"כ נתגבהו העינים שלמעלה כביכול ונשאר החוטם, ואז חרון אף. ובמתן תורה (דברים ה, ד) פנים בפנים דיבר ידו"ד עמכם, והיו עיניך רואות מוריך (ישעיה ל, כ):
וכמו כן רמוז ידו"ד בצורת הגוף. כיצד, הראש כדמות י' עשר אצבעות, הידים חמש כנגד חמש שני ההין, שטח הגוף שהוא כמו קו דמות ו', ומטיבורו ולמטה הוא כדמות צל למה שלמעלה, רומז כי הכל ממנו ית', על כן הוא בצל עליון. הנה העטרה שעל ברית קודש הוא כמו ראש, וזהו סוד עטרה לראש. ושטח הברית שהוא כמו קו והוא כדמות ו'. וחמש כנגד חמש באצבעות הרגלים שני ההי"ן, זהו סוד הצל, וכתיב (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי:
והנה שם שדי הוא שאמר לעולמו די (תנחומא חיי שרה ג), והאדם הוא העולם קטן, על כן נרמז בו שם שדי. כיצד, תחת החוטם נרשם אות ש, ובפישוט זרוע לרחבו כמו ד, והעטרה דמות י. וכבר באו הדברים כאלו באורך למעלה בהקדמת תולדות אדם, ושם מבואר ג"כ שעשר הידים חמש נגד חמש שרומזים על עשר ספירות שעליהם אמר דוד (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', וכתיב (ישעיה מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שהוא יד ימין ושמאל. בכל חמש אצבעות מהיד יש י"ד פרקים, בכל אצבע ג' פרקים, זולת אצבע אגודל בו שני פרקים, שכל זה רומז נגד מילוי אותיות שם ידו"ד, ומילוי דמלואו יד ימין נגד י"ה, יד שמאל נגד ו"ה. י"ה במלואו יו"ד ה"א הם חמשה אותיות כמו חמשה אצבעות דימין, והמילוי מהם י"ד פרקים כזה, יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף, וכן ו"ה במלואו וא"ו ה"א כמו חמשה אצבעות דשמאל, והמילוי מהם י"ד פרקים כזה, וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף:
וכן זה הפסוק (תהלים צא, א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אמור על המשכן והמקדש שהם ציור העולם, שהמשכן והמקדש וכליהם הכל מיד ה' השכיל, התחתון מכוון נגד העליון, וכמו שכתוב במדרש (תנחומא פקודי ב) על המשכן ומקדש נאמר (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, אח"כ אמר (שם) מקום משכן כבודך, הוא העולם. על כן האדם הנקרא עולם קטן, הוא נקרא גם כן מקדש כמו שכתוב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולא כתיב בתוכו, אלא בתוכם, רצה לומר בתוכיות המקודשים, והלב של אדם נגד קודש קדשים כמו שכתבתי למעלה באות ל"ב טו"ב (ד"ה היוצא מדבריו), ושורייני דלבא הם עינים, ובהם שני אישון כשני הכרובים. על כן הלב החורש און, כמכניס סמל בקודש קדשים. והעינים הרואות חוץ לארבע אמות הנתונות לאדם, הוא מתדמה לעמון ומואב שהוציאו הכרובים חוצה:
אחר כך דומה האדם גם מצד גופו הנגלה להמנורה שהיתה במקדש, לכך נאמר (משלי כ, כז) נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ומתחילה אבאר איך הוא מצוייר במנורה, והמנורה היו ג' בליטות מכל צד הבולטים מגוף המנורה, כי ג' קני מנורה מכל צד, והבליטה שלמעלה יותר קטן משלמטה הימנה. כן האדם, למטה בליטות גדולות הבולטות מהגוף, הן הרגלים, אח"כ בליטות הידים הם קטנות מהם, אח"כ בליטות האזנים יותר קטנים מהם. וגובהה של מנורה ח"י טפחים שהן ג' אמות, כן הוא האדם, כמו שכתבו התוספות בפרק המצניע (שבת צב, א ד"ה אישתכח). נמצא דמות האדם בנגלה מורה על הקדושה, כמנורה שהיתה במקום קדוש באוהל מועד, ובפנימיות שהוא הלב. והנמשך ממנו קודש קדשים, רומז להארון והכפורת העומד במקום קודש קדשים, וכמו שהארכתי לעיל. זהו שכתוב נר אלהים נשמת אדם. על כן הדפוס של הנשמה שהיא הגוף, הוא כדמות נר המנורה, ואח"כ חופש כל חדרי בטן שהוא קודש קדשים שהם חדר לפנים מחדר. ועל זה נאמר (שה"ש א, ד) הביאנו המלך חדריו:
ועל זה רומז ג"כ הפסוק (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, רצה לומר, חלק הנגלה קדושת הגוף מורה על מצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וזהו נר מצוה שהוא במקום קודש, ותורה אור סוד רוחניות, הכוונה שהוא אור התורה נגד קודש קדשים ששם מונחים הלוחות והתורה זהו ותורה אור:
גם כללות בנין האדם שהוא רמ"ח אברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם (בבית חכמה ב ד"ה הכלל העולה) שהוא נגד תרי"ג אברים הרוחניים של הנשמה הרמוזים בראשי תיבות וסופי תיבות של נפש רוח נשמה עולה תרי"ג, ושורש הנשמה למעלה בסוד שמו ית', שכן ל"ב נתיבות עם אותיות משם של ע"ב הם רמ"ח ושס"ה גידים הם יוצאים מהגבורה, והארכתי בהקדמה מזה הרבה, הרי לך מבואר סוד קומת האדם נגד שיעור קומה של מעלה:
ודע כי זה לעומת זה עשה האלהים, כי כמו שיש שיעור קומה בסטרא דימינא סטרא דקדושה הנקרא אדם העליון, כן לעומתו עשה שיעור קומה מסטרא דשמאלא הנקרא אדם בליעל, שהוא כקוף בפני אדם, והבחירה נתונה ביד האדם לנטות לכף זכות או לכף חובה. רמ"ח מצות הם שיעור קומת האדם העליון, רמ"ח שייפין קדישין, וכל מצוה יש בה רמז ידו"ד כמו שפירשו בתיקונים ורעיא מהימנא כי מצוה בחילוף מ"ץ בא"ת ב"ש הוא ידו"ד, והרי ידו"ד כללות כל הקומה, אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל:
וזהו שאיתא בסוטה (ג, ב) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו, כי יהי' נעשה מהמצוה מלאך אחד שלם ברמ"ח אברים שהוא סניגור לו. וכתב ראשית חכמה שהוא כענין אדם הראשון שאמרו חז"ל (שמו"ר מ, ג) באדם הראשון שהיו בו כללות כל הנשמות, יש מהם תלוים בשערות ראשו, ויש מהם בזרועו, יש מהם בגופו, יש מהם ברגלו. והרי כל נשמה כלולה מרמ"ח איברים, ומכל מקום הוא חלק אבר פלוני. וכן כל קטיגור כיון שנעשה מכח האדם הזה בכח כל רמ"ח אברים, יש לו רמ"ח אברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמאל. וזהו (משלי כ, כב) אל תאמר אשלמה רע וכו', בזוהר פרשת מקץ שלא תאמר אשלם הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות לו שיעור קומה שלימה. ואמר דהא לא אשתלים דא מנוולא אלא בחטאין דבני נשא, ובגין כך בעי בר נש לאזדהרא דלא ישתלים ההוא יצה"ר בחטאוי ויסתמר תדיר, דהא יצר הטוב בעי לאשלמא לי' בשלימות תדיר ולא יצה"ר, ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה אל ה' ויושע לך, ע"כ. נמצא כי שיעור כל הקומה משתלם ע"י מעשים רעים הרבה. אמנם כל חטא וחטא חלק אבר ממנו כלול מרמ"ח כמו שכתבתי:
ובהקדמה זו מובן מה שאיתא בפרק קמא דסוטה (ג, ב) כל העושה עבירה בעוה"ז מלפפת והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איוב ו, יח) ילפתו אורחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו. וענין הליפוף הוא שעבירה אחת כלולה מכולם ונעשה לבוש לנשמתו, וזהו מלבוש בגדים צואים כו'. וזהו סוד גבוה שתי קומות המוזכר בדברי רז"ל (סנהדרין מה, א):
ועל זה אמר הכתוב (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני, כלומר תהיו בסטרא דקדושה דומה לי, עין תחת עין, יד תחת יד, רגל תחת רגל כו', על כן צריך אדם להתקדש כל שיעור קומתו מראשו עד רגליו. ואזכיר דרך כלל, ואח"כ דרך פרט:
דרך כלל, אמרו במדרש ילקוט לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה שלא לעשות. ללב, (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם. לעינים, (שם) ואחרי עיניכם. לאזנים, (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא. לפה, (דברים יד, ג) לא תאכל כל תועבה. ללשון, (שמות כ, ז) לא תשא את שם ה', לא תשבעו (ויקרא יט, יב), לא תשקרו (שם יא) ולא תענה (שמות כ, יג). לידים, (שם א) אל תשת ידך עם רשע. לערוה, (שם יג) לא תנאף, ולא תזנה (ויקרא יט, כט). לרגלים, (דברים ו, יד) לא תלכון אחרי אלהים אחרים, הרי לא תעשה:
ומה לעשות. ללב, (דברים יא, יח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם. לעינים, (שם ד, ט) לא תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. לאזנים, (שם ה, א) שמע ישראל את החוקים. ללשון, (שם ו, ז) ושננתם לבניך. לידים, (שם טו, יא) פתוח תפתח את ידך. לערוה, (בראשית א, כח) ואתם פרו ורבו, ואומר (ירמיה כט, ו) קחו נשים והולידו. לרגלים, (דברים ה, ל) בכל הדרך אשר צוה ה' אתכם תלכו, עכ"ל:
ודרך פרט כבר הארכתי למעלה מהשלימות נחלק לג' חלקים. א' תלמוד. ב' מעשה. ג' מדות. ובכן ארשום שלימות קומת האדם איך יקדש בג' קדושות אלו:
לתלמוד תורה דרך כלל, ישעבד את כל קומתו לתורה, המוח שהוא המחשבה והלב יתנם על התורה להיותו חכם ומבין דבר מתוך דבר. אזניו יהיו פתוחות לשמוע דברי תורה. עיניו תחזינה מישרים בתוך ספרי הקודש. מסיר אזניו משמוע [למסית מדברי] תורה בחוטם ריח ניחוח, כי לא הקפדן מלמד (אבות ב, ה). פיו ידבר דברי תורה, הקנה יהיה בסוד (משלי ד, ה) קנ"ה חכמ"ה וקנ"ה בינ"ה, ילך הקול מהקנה דרך פ"ה ללמוד בקול, כמו שאמרו רז"ל (עירובין נד, א) אל תקרי למוצאיהם, אלא למוצא מפיהם. הושט ששם האכילה יקיים (אבות ו, ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', ואז נקי יהיה. הכרס פי טבעת ופי האמה שהם נקבים נקבים לצואה ושתן, על ידיהם יהיה נקי וטהור לגמרי. אפילו מהמעט שאכל ושתה, יראה שיהיה נפנה ברגילות, והכל כדי שילמוד תורה בטהרה. בידים יכתוב ספרים, וגם בהם נושא ספרים. גם אמרו, אין מקנחין בימין מפני שבה מראין טעמי תורה, (פרש"י) סוף פרק הרואה (ברכות סב, א) פירש רש"י נגינות טעמי המקרא של תורה נביאים וכתובים, בין בניקוד של ספר, בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאי ם מארץ ישראל, עכ"ל. גם בידיו יצייר צורות משמעתות חמורות המוזכרות בתלמוד, כמו בעירובין וסוכה והרבה כהם. רגליו ירוצו לתורה לבית המדרש, ילך מחיל אל חיל. הרי נעשה מרכבה שיעור קומה בתלמוד תורה:
למעשים יהיה סור מרע ועשה טוב במה ששייך לכל אבר ואבר, חיצון ופנימי מראשו עד רגלו, הן דאורייתא הן מדברי קבלה הן מדברי סופרים. ואזכיר המוזכרים בספר החרדים הנהוגים אף עתה, ואוסיף נופך משלי, אמנם יותר ויותר מהמה יש ויש:
מחשבה במוח והלב (שמות כ, ג) לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', (שם יד) לא תחמוד וגו', (דברים ח, יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. כתב רבינו יונה, אמרו רז"ל (עירובין צו, א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. והרי כאן ב' לאווין הזהרנו בזה, לזכור את הש"י בכל עת. וחייב אדם לקנות לנפשו תמיד הנהגות המחוייבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות ותיקון המדות, שנאמר (ישעיה מה, כה) בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל, עכ"ל:
שלא לשכוח מעמד הר סיני, שנאמר (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. גם בכלל לאוין אלו מלשון השוכח דבר אחד מלימודו כו' (מנחות צט, ב), כדאיתא בסמ"ג שלא נשכח מעשה עמלק. שלא נשכח את אשר הקצפנו את הש"י, שנאמר (דברים ט, ז) זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו'. בכלל לאו זה שלא ישכח עוונות של עצמו. שלא לשכח צרעת מרים, כדי ליזהר מלשון הרע. שלא להתגאות, שנאמר (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'. שלא לכעוס והכועס כעובד עבודה זרה (שבת קה, ב), שנאמר (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר כו'. לא תנסו את ה' (דברים ו, טז). לא תקום ולא תטור (ויקרא יט, יח). שלא לפנות אחר עבודה זרה (שם ד). כתב בסמ"ג כו' לא תשא שמע שוא (שמות כג, א) שלא יקבל לשון הרע. לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז), הנאמר אצל צדקה. לא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו, לט). ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י), שלא יהרהר ביום ויבא לידי קרי בלילה (ע"ז כ, ב). לא תגורו מפני איש (דברים א, טז). לא תאבה ולא תשמע ולא תחמול למסית (דברים יג, ט) . והרחקת הקנאה והתאוה והכבוד, כל אלו הם לא תעשה שהם במוח ולב:
ויש עוד הרבה. גם יש מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויים במחשבה ולב, אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב, ד). אל תהי חכם בעיניך (משלי ג, ז). אל תהי בז לכל אדם (אבות ד, ג). אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו (שם ב, ד). בנפול אויבך אל תשמח (משלי כד, יז). אל תעש תפלתך קבע (אבות ב, יג). אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס (שם א, ג). אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך (שם ב, ח). אל תשמח ישראל אל גיל כו' (הושע ט, א). אל תתייאש מהפרענות (אבות א, ז). אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה יולד היום (יבמות סג, ב), ועוד הרבה:
ויש מצות עשה התלויות במוח ולב. להאמין האמונה האמיתית, ושלשה עשרה העקרים יהיו תוקעים בלבו. מצות האהבה (דברים ו, ה). מצות היראה (שם יג). לדבקה בו (דברים ו, כ). ליראה את תלמידי חכמים (פסחים כב, ב). לאהוב את תלמיד חכם (כתובות קיא, ב). לעשות מוסכם חזק בלבו כשקורא קריאת שמע ומקבל עול מלכות שמים ואומר ואהבת וגו' בכל לבבך (דברים ו, ה), שימסור את עצמו וכל אשר לו בעבור קדושת השם כמו שאמר הזוהר. עבודה בלב היא התפלה (תענית ב, א). בכוונה להיות משורשים בלבו מדותיו של הקב"ה, רחום וחנון ארך אפים כו' (שבת קלג, ב). מורא מקדש (ויקרא יט, ל),. ועתה בעונותינו שאין בית המקדש, יחקוק בלבו מורא בית הכנסת, ולא ידבר שום שיחה בבית הכנסת (עי' מגילה כח, א) אפילו שלא בשעת פסוקי דזמרה וק"ש וברכותיה. והתפלה מעלת הבחירה בלב, ובחרת בחיים (דברים ל, יט). מעלת הבטחון. תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג). וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (דברים ד, ל). זכרון חסדי ה'. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה מ' שנה וגו' (שם ח, ב). לזכור יציאת מצרים (שמות יג, ג). מורא אב ואם (ויקרא יט, ג). ואהבת לרעך (שם יח). אהבת הגר (דברים י, יט). בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו). לדון לכף זכות (שבועות ל, א). להצדיק הדין על כל מאורע (ברכות ס, ב), שנאמר (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. זכור (שמות כ, ח), ושמור (דברים ה, יב). מצות התשובה עקרה בלב (קידושין מט, ב). ושמתם את דברי אלה על לבבכם (דברים יא, יח), היינו קבלת עול מצות. ומלתם את ערלת לבבכם (שם י, טז). וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו, לט), ויש עוד הרבה:
גם יש עשיין מדברי קבלה ומדברי סופרים, במסכת ברכות (ה, א) לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. לעולם יהא אדם ערום ביראה כו' (ברכות יז, א). נבזה בעיניו נמאס כו' (תהלים טו, ד), והוי שפל רוח בפני כל אדם (אבות ד, ו). להתעצב על חורבן ירושלים (ב"ב ס, ב), אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (תהלים קלז, ה). לא יתפלל אלא מתוך כובד ראש (ברכות ל, ב) דהיינו הכנעה (רש"י שם), ולא מתוך עצלות ועצבות אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא, א). לשמוח ביסורין (ברכות ס, ב), שנאמר (משלי כא, טו) שמחה לצדיק עשות משפט חסד ומשפט אשירה (תהלים קא, א), אם חסד ואם משפט אשירה (ברכות ס, ב). כשם שמברכין על הטובה כו' (ברכות שם), מזמור לדוד בברחו (תהלים ג, א). יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך (אבות ב, יב), וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב). עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (שם ה, כ). לזכור בג' דברים דעקביא (שם ג, א), מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. ובג' דברים אחרים, דע מה למעלה ממך, עין ר ואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין (שם ב, א). הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (שם א, יב). להתבונן בקיום המצות וביראת ה', ולא כאותן שנאמר עליהם ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה (ישעיה כט, יג). לקנא ביראת ה' (משלי כג, יז) ולחמוד חמודה גנוזה יצפה לישועה (שבת לא, א), במהרה בימינו. עוד יש הרבה דברים. ולב טוב כלל גדול הכולל הכל (אבות ב, ט):
בעינים סור מרע, לא תתורו אחרי עיניכם (במדבר טו, לט), שלא יסתכל באשת איש ובשאר עריות (ברכות יב, ב). שלא להסתכל בגלולים (שבת קמט, א), דכתיב (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים. ובדברי קבלה ומדברי סופרים וחכמים, אסור להסתכל אפילו בפנויה (ע"ז כ, א), כמו שאמר איוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא, א), אם לא שמסתכל לראות אם ישרה בעיניו כדי לישאנה (קידושין מא, א). ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה כשמכיר אותה אפילו שטוחים על הכותל (ע"ז כ, ב). לא יסתכל בבהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה (שם). אסור להסתכל אפילו בראש הגויה שלו (שבת קיח, ב). אסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א). אסור להסתכל בלבנה, כן כתב רבינו מאיר הלוי בספר שושן סודות. אסור להסתכל בנשיאות כפים של כהנים (שם). אסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כח, א). אין מסתכלים בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו, רמב"ם פ"ז מהלכות ברכות (ה"ו). איסור הסתכלות משום היזק ראיה (רמב"ם הל' שכנים פ"ז). אסור להסתכל להשתמש נגד נר חנוכה (שבת כב, א). מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק אסור לקרות בהם משום מושב לצים, הרא"ש ב שם הרב רבינו יונה:
ועשה טוב התלוי בעינים, להסתכל בציצית, כדכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וגו'. לבכות על מיתת אדם כשר (שבת קה, ב), שנאמר (ויקרא ט, ו) ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו':
באזנים סור מרע, שלא לשמוע למסית (דברים יג, ט). שלא לשמוע למתנבא שקר (שם ד). ומדברי קבלה, לא תשא שמע שוא (שמות כג, א), שלא לשמוע לבעל דין אחד קודם שיבא חבירו (סנהדרין ז, ב). ומדברי קבלה ומדברי סופרים, אמרו חז"ל (כתובות ה, ב) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהן נכוות תחילה לכל האיברים בגיהנם. קול באשה ערוה (ברכות כד, א). משחרב בית המקדש אסור לשמוע ולשמוח בקול ניגון וכלי שיר (סוטה מח, א). ומדברי סופרים, צריך אדם בתפלה להיות עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה, ב), וצריך שיהיו עיניו סגורות בשעת תפלה כדאיתא בזוהר, צריך אדם להיות שח עינים שנאמר (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע:
ועשה טוב, לשמוע תורה לשמוע תוכחת מוסר. לשמוע קול שופר. לשמוע אל השופט שבימים ההם (דברים יז, ט). צריך להשמיע לאזניו כל הברכות (ברכות טו, א), והרבה מהם מדאורייתא, כמו תפלה וברכת המזון וברכת התורה. ולהטות אוזן לחזרת שליח צבור התפלה שלא יענה אמן יתומה (ברכות מז, א). להטות אוזן לקריאת התורה (סוטה לט, א):
בפה ובקנה, יען כי מעלת האדם הוא הדיבור, ונקרא כן חי מדבר, וכמו שאמר הפסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, על כן ראוי לייחד לזה חדר בפני בעצמו, כי יאריך הסיפור ויבוא באות שתיקה, ולא אזכיר כאן רק קצת מילין התלויים בפה ובקנה. לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג). אלהים לא תקלל (שם כב, כז). נשיא בעמך לא תאור (שם), היינו מלך או נשיא או ראש ישיבה, ויש בזה תוספות לאו על המקלל שאר בני אדם. במקלל לעצמו (שבועות לו, א) נכפל לאו בתורה, דכתיב (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתיב (שם טו) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, והשמר הוי לא תעשה, ואמרו בזוהר (ח"ג קנה, ב) דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן לקיימם, לכן כל איש יחרד. כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב, כא), בכלל העינוי אף כשמדבר עמהם בקושי:
לא תונו איש את אחיו (ויקרא כה, יד), וכתיב (שם יז) לא תונו איש את עמיתו, פירשו רז"ל (ב"מ נח, ב) באונאת דברים. כי לא תונו איש את אחיו, מוקמינן אאונאת ממון. ושמעתי בשם הדרשן מהר"ר פייווש ז"ל שדברי רז"ל הם מדוייקים היטב בפסוק, כי בזה הפסוק אמר אחיו, ובזה הפסוק אמר רעך, משום דאונאת ממון שייך אפילו בינו ובין אחיו כמו שכתוב (דברים א, טז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, פירש רש"י בין גרו, אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים, הרי בעסקי ממון יש לפעמים אונאה אף בין איש לאחיו. אבל באונאת דברים דהיינו דברי קנתורין וזלזולים, זה לא בנמצא בין איש לאחיו, כי אם אחיו מזולזל נמצא גם הוא מזולזל, על כן כתיב לא תונו איש את עמיתו. הנה רשמתי מקצת שהם בסור מרע התלוים בדבור, ויבאו בארוכה באות שתיקה:
ומדברי קבלה ומדברי סופרים. פרק קמא דנדרים (עי' תנחומא במדבר כב) תני ר' חייא, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, שנאמר (משלי כב, כב) אל תגזול דל כי דל הוא. אל תצא לריב מהר (משלי כה, ח). אל תען כסיל באולתו (משלי כו, כד). אסור להפסיק דברי תורה במילי דעלמא (ע"ז ג, ב), דכתיב (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמה לחמם, פירוש, מלוח, מדברי תורה שנתנה בלוחות. אין משיחין בסעודה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לוושט (תענית ה, ב). אין משיחין בבית הכסא מפני הסכנה דשדים דשכיחי התם, וצריך צניעות ושתיקה להנצל (ברכות סב, א). המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה ניר זה מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו (אבות ג, ז). אין מפסיקין בין גאל ישראל לתפלה (ברכות ט, ב), וכן בין תפילין של יד לתפילין של ראש (מנחות לו, א) אפילו לענות קדיש או קדושה. להתפלל בלחש (ברכות לא, א), שלא ישמע חבירו. אל תהי בז לכל אדם (אבות ד, ג) לא גדול ולא קטן, לא גוי ולא ישראל, אלא יהא בעיניך כלסטים להשמר ממנו ומכבדו כרבן גמליאל. אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, ק"ו באשת חבירו (שם א, ה), באשת ו שהיא טהורה, ק"ו נידה, וק"ו באשת חבירו. אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט, א), כדכתיב (ישעיה א, ט) כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו, מיד כתיב (שם) שמעו דבר ה' קציני סדום. ויהוא בן נמשי אמר דרך מראה שהוא יעבוד עבודת כוכבים, לסוף עבדה:
אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה (משלי ג, ל), אמרו אין רעה אלא גיהנם (נדרים כב, א), היינו שהחטיאך. אבל חנם, כלומר שעשה היזק בגופך או בממונך, לא תריב עמו, כי הכל הבל:
אל תלשן עבד אל אדוניו (משלי ל, י) דור אביו יקלל (שם יא), פרק ח' דפסחים (פז, ב), פירוש שלא ילמוד קטגוריא על ישראל אפילו הדור רשעים. ראיה מיהושע, שנתפס על שהלשינם אע"פ שהרשיעו. ואמר החכם ר' אברהם הלוי שראה במדרש כתיבת יד בארץ המערב דהשליש שנענש שאמר (מל"ב ז, ב) הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה, אמר ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול שראוי היה שיעשו ארובות בשמים כהתם דכתיב (בראשית ז, יא) וארובות השמים נפתחו, ואיך אפשר שלדור רע כזה יהיה נעשה נס גדול כזה. השיבו אלישע הנביא, דלפי שלמד קטיגוריא על ישראל, יראה ולא יאכל (מל"ב ז, ב):
אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן (משלי ג, כח). שלא לדבר בדברי סחורה בשבת (שבת קנ, א), שנאמר (ישעיה נח, יג) ממצוא חפציך. שלא לדבר שיחה בטילה בו (שבת קיג, ב), דכתיב (ישעיה נח, יג) ודבר דבר, ואמרו בירושלמי בקושי התירו שאלת שלום בשבת, דברי תוספות (שם ד"ה שלא). ובזוהר (עי' ח"ב מז, ב) קרי לדברים בטלים חילול שבת. אסור לתת שלום לאדם רשע, ומפני דרכי שלום יכוון שנותן השלום לרבו או להש"י, שנאמר (ש"א כה, ו) ואמרתם כה לחי ואתה שלום, אמר להם דוד שיכוונו לחי העולמים וכו'. אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת גוי (חולין צד, א):
ועשה טוב התלוין בדיבור יתבארו במקומן. כגון (שמות כ, ח) זכור את יום השבת, יתבאר במסכת שבת. וזכרון יציאת מצרים, במסכת פסחים, וכן הרבה. ואזכיר בכאן קצת. וזה דבר השמטה (דברים טו, ב), צריך שיאמר משמט אני. ואם אמר לו חבירו אע"פ כן, יקבל ממנו (שביעית י, ח). וכן ברוצח (מכות יב, ב), וזה דבר הרוצח (דברים יט, ד). אם נולד אצלו בכור בהמה טהורה, מצוה לקדש הבכור בפה (נדרים יג, א):
ומדברי קבלה ומדברי סופרים, אמר ר' יצחק כל המזכיר צדיק ואינו מברכו עובר בעשה, שנאמר (משלי י, ז) זכר צדיק לברכה. והמזכיר רשע ואינו מקללו, שנאמר (שם) ושם רשעים ירקב. לפייס העני בדברים (ב"ב ט, ב), דכתיב (ישעיה נח, י) ותפק לרעב נפשך. להספיד אחורבן בית המקדש וגלות שכינה, שנאמר (תהלים קלז, ה) אם אשכחך ירושלים, מן הלב. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי (שם ו), בפה. וירים קולו, שנאמר (ישעיה נב, ח) קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, כדאיתא בזוהר (ח"ב נה, ב) אסור למלאות שחוק פיו עד שיבנה בית המקדש, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו. לא יישן עד שיעסוק בתורה (ברכות יד, א), שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, שיהא שבע מדברי תורה ויישן מתוך קריאת שמע או דברי תורה, ולא יפסיק בדבור חול, שנאמר (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם דהיינו קריאת שמע (ברכות ד, ב), ומיד ודומו סלה (תהלים ד, ה). ועוד יש הרבה ויתבארו במקומן:
בפה ובושט סור מרע, יש הרבה דאורייתא ודרבנן, מהלכות מאכלות אסורות, גם מדברים המאוסים, גם חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י, א):
גם לענין ועשה טוב, כגון (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות, וסעודת כיבוד שבת ויו"ט, הנה יומשך הסיפור בזה. ואחרי רואי כי ענין האכילה היא כלל ופרט, רצוני לומר בפרט אבר מהאברים דהיינו בפה ובושט, והוא כולל כי הוא מחיה כל הגוף. ודוגמא לזה ענין הביאה, תלוי בפרט באבר ראש הגויה, והוא מהווה כל הגוף שממנו נולד. ואני בבחרותי למדתי תורה אצל הרב הגאול הגאון המופלג החסיד מהר"ר שלמה ז"ל. כשנפטרתי ממנו לילך לנשואין שלי, אמרתי לו, רבי ברכני. וצוה עלי מה לעשות, אמר לי בזה הלשון, קדש עצמך בשני ענינים אלו, בקדושת מאכל ובקדושת הביאה. והוי זהיר במאוד להרחיק אלף אמה ממה שנוגע לאיסור, והתקדש במאוד בקדושתם, כי שאר מצות התורה אינם עושים רושם גופני, אבל אלו שני הדברים האכילה מקיים הגוף, והביאה מהווה הגוף, והרושם הזה עומד תמיד, עד כאן היה לשון פה קדוש זלה"ה. על כן בחרתי להזכירם באחרונה, אחר קדושת פרטי האברים אזכיר אלו השנים שהם כללי הגוף, ואזכיר אותם בשם הלכות מאכלות אסורות ומותרות, והלכות ביאה אסורה ומותרה:
בחוטם, לא תנאף (שמות ד, יג), כולל בעילת כל עריות, אבל עוד דרשו בו לא תנאף נוטריקון לא תהנה לאף, ופירשו המפרשים שרצו לומר שאסור להריח ריח אשת איש המבושמת, וכן דשאר עריות. דאף פירשו חוטם. רשב"ץ, בשמים של עבודה זרה אסור להריח בהם (ברכות נג, א), שנאמר (דברים יג, יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. מצוה להריח בהדסים בשבת (שבת לג, ב), ויתבאר במסכת שבת (ד"ה ראוי לכל):
בידים, הרבה לאוין. בענין עשיית פסל וצורה שלא לעשות (שמות כ, ד), ושלא לקיים (שם ג), ותנן בפרק כל הצלמים (ע"ז מ, ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה וצורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות וזה לשונו, צורת חמה ולבנה אין עניינו שימצא עגול ויאמר זה הוא שמש, או קשת עגול ויאמר זה לבנה. אלא שבעלי הצלמים הנקראים טאלסם מייחסים לכוכבים צורות, עד שאומרים צורת שבתי צורת זקן שחור, וצורת נוגע צורת נערה יפה בחלי זהב, וצורת השמש צורת מלך מעוטר יושב על העגלה כו', עד ואמרו צורת חמה ולבנה, רצה לומר שימצא הצורה המיוחסת אל השמש והצורה המיוחסת אל הלבנה, עכ"ל:
וכך כתב רמ"א בהגה"ה בטור יורה דעה סימן קמ"א, ותמיהה גדולה בעיני דמצינו שני אסורין בצורת חמה ולבנה. אחד זה הדין של המוצא, דאסור ליהנות דחיישינן שמא פלחו לה. והדין השני בעושה, שאסרה התורה לעשות דמות שמשים שהם במרום, הן במדור העליון הן במדור התחתון, אע"פ שאין עושה לשם עבודה זרה אסרו הכתוב העשיה. ושם ע"כ אין הפירוש כשעושה הטאלמסא שלהם, רק הפירוש הוא שעושה צורה שהיא מעין דוגמת חמה ומעין דוגמת צורת לבנה, כמו שעושים הגוים שעושים עגול כעין דוגמת פנים ועושים קרנים סביבו, שזהו נגד חמה, כי הקרנים הם ניצוצי החמה. וכן עושים צורה מעין דוגמת הלבנה. דאם לא כן אלא גם שם נפרש דהכוונה היא על טלמסאות, א"כ קשה מה מקשה בגמרא פרק כל הצלמים (מג, א) על הא דתנן (ר"ה כד, א) צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם. ומי שרי, והתניא (שמות כ, כ) לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון חמה ולבנה כו'. ומשני שם ג' תירוצים. ועל כרחך לרבן גמליאל על הטבלא לא היו טלמסאות, כי אין בלבנה למעלה שישאל כזה ראיתם או כזה ראיתם. אלא על כרחך צורות לב נות כפשוטו כמות שהיא, ויש כח ביד אדם לעשות ציורים ממיני קשת שהן כמו קשת לבנה, והתורה אסרה לעשות כן רק הותר לר"ג, כדמשני התם בג' תירוצים. כן לענין עבודה זרה נאמר ג"כ שהגוים עושין דמות לחמה ולבנה כמו שהם, ועובדים אותם, ועל כן המוציאם אסור להנות מהן:
וכן ראיתי בעיני במקומות הגדולות שבאשכנז שמצויירים דמות חמה ולבנה, ותיכף ניכר לרואה שזהו דמות חמה, וזהו דמות לבנה, כל כך הם בקיאים לעשות כדמותם. ואז המשנה דדמות חמה ולבנה היא כפשוטו, כי דבר רחוק הוא שהתנא סותם דבריו ויהיה כוונתו על הטלמסא, אע"פ שאיני כדאי לחלוק אפי' על קטן מקטני תלמידיו של הרמב"ם, מכל מקום ראוי לחוש ג"כ לדברי. אבל על כל פנים, המוצא טלמסא פשיטא דאסור דבודאי הוא עבודה זרה:
שלא לעשות צורת אדם הבולטות. ויש מחלוקת בין הפוסקים אם האיסור דוקא צורה שלימה בכל איבריה, או אפי' צורת ראש לבד. והבית יוסף בשלחן ערוך סי' קמ"א (סעיף ז') לא הכריע בבירור, רק כתב בשם יש אומרים שאין אסור אלא צורה שלימה. אבל רמ"א הכריע (שם) וכתב שכן נוהגין. מכל מקום נראה לי כשר הדבר שלא לנהוג כן, מאחר שסיים הסמ"ג בשם רבו שאין להקל בזה, ועל זה נאמר קדש עצמך וראוי לפסול הצורה:
לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (ויקרא יט, יא), גניבת ממון הוא בלאו לגוי עובד ע"ז כמו לישראל (ב"ב קיג, ב). ואפילו גניבת דעת אסור ג"כ לגוי כמו לישראל, כדאיתא בפרק גיד הנשה (חולין צג, א). וכתב הסמ"ג לא תעשיין סימן קנ"ה וזה לשונו, ויש ליתן טעם, אע"ג דכתיב (ויקרא יט, יא) לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תגנובו לא קאי אבעמיתו במליצת הלשון, דא"כ היה לו לומר מעמיתו. ועוד כי ניגון תביר מפסיקו, כדאמרינן במסכת נדרים אין בין המודר הנאה (לז, ב), ושום שכל (נחמיה ח, ח), אלו פסוקי טעמים, משמע שפסוקי טעמים מן התורה. כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תגנובו, ואסור לגנוב אפילו כל שהוא דבר תורה, עכ"ל:
תניא, לא תגנובו על מנת למיקט. לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי ד' וה'. השואל שלא מדעת נקרא גזלן (ב"מ מא, א). אין השואל רשאי להשאיל (שם כט, ב), ואם השאיל הרי זה גזלן (שם עח, א):
ועשה טוב, יש מצות עשה הרבה התלוים בידים, והם גלוים וידועים. ואזכיר דבר אחד מספר החרדים וזה לשונו, התפלה מצות עשה מן התורה, והיא עבודה שבלב, וכתיב (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם. וכיון דנקט לשון עבדות, למדו רז"ל (שבת ו, א) דצריך שיהיו ידיו של אדם בתפלה זו על זו על לבו, כעבד לפני רבו. וכתב רבינו אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל, דהני מילי בג' ראשונות ובג' אחרונות, אבל באמצעיות שהם שאלה צריך שיהיו ידיו פרושות כדל השואל, דאשכחן בתפלת (בראשית יד, כב) אברהם הרימותי ידי אל ה', ותרגומו ארימת ידי בצלו. ובתפלת משה (שמות ט, כט) אפרוש כפי אל ה', וכאשר ירים משה ידו (שם יז, יא). ובתפלת שלמה (דה"ב ו, יד) ויפרוש כפיו השמים. מצות נשיאת כפים לכהנים לברך את העם (סוטה לח, א), וירים ימין על השמאל, וכן נכון על פי הקבלה:
ברגלים, נאמרו בהן לא תעשיין הפשוטים וידועים לכל, כגון שלא להשתחוות לע"ז כו' (שמות כ, ה). גם שלא להשתחות ארצפת אבנים אף להש"י. ואם השתחוה בפישוט ידים ורגלים לוקה מן התורה (מגילה כב, ב), ושלא בפישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן, לכן יש להציע מחצלאות או מיני קש בבית הכנסת ביום כפור להפסיק בין פני הצבור והאבנים. ואם לא יש, אזי יקח כנף מטליתו ויעשה הפסק בין פניו לאבנים כשמשתחוה:
ואיסורי דרבנן ברגלים, שלא יצא מחוץ לתחום שבת ויום כפור ויום טוב (עירובין נא, א). שלא יפסיע פסיעה גסה כשיוצא מבית הכנסת והוא איסור (ברכות ו, ב). ובלאו הכי נמי הזהירו שלא יפסיע פסיעה גסה, משום שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם (ברכות מג, ב). ופסיעה גסה בשבת הוא איסור חמור מדברי סופרים (שבת קיג, ב), משום (ישעיה נח, יג) אם תשיב משבת רגליך, שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. אבל לרוץ לדבר מצוה, מותר ואפילו בשבת, ואפילו מצוה איכא (ברכות ו, ב), שנאמר (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה', כגון לילך לבית הכנסת או לבית המדרש. ונשאלה שאלה ההולך מבהכ"נ לבהמ"ד, כיצד יעשה. אם ירוץ, או לא. ונראה דירוץ דתלמוד תורה עדיף מתפלה, דהא תנן בפרק קמא דשבת (ט, ב) דאין מפסיקין מתורה לתפלה. וכתב הר"ן, אפילו בדליכא שהות. ואע"ג דשם בגמרא (יא, א) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן, אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה. זה אינו מצד מעלת התפלה על התורה, רק מצד חסרונינו שאנו הולכין בטל כמו זמן זה, על כן ראוי להפסיק. גם קדושת בית המדרש גדול מקדושת בית הכנסת, כדאיתא בפרק בני העי ר (מגילה כו, ב) דעושין מבהכ"נ בהמ"ד, אבל אין עושין מבהמ"ד בהכ"נ דמעלין בקודש ולא מורידין. ואין סברא לאסור לרוץ מפני הרואים שאינם יודעים שהוא רץ לבית המדרש. ויש להביא קצת דמדומי ראיה מלישנא דגמרא פ"ק דברכות (ו, ב), א"ר חלבו אמר ר' הונא, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי, לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל מצוה למרהט, שנאמר (הושע ו, ג) נרדפה לדעת את ה', ע"כ. ומקשים העולם אביי מאי קמ"ל, פשיטא דהא היוצא אמר. ויש לפרש דאביי בא לאשמועינן דלא זו דמותר לרוץ לבית הכנסת ולא יחוש לפסיעה גסה הנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו, אלא אפילו מצוה קא עביד. וזה בא אביי לאשמעינן דלא תפרש היוצא מב"ה אל יפסיע, אבל הנכנס יפסיע ואינו עושה שלא כהוגן במה שמפסיע. אלא תפרש שאף מצוה קא עביד, וק"ל. אמנם לענין שאלה הנ"ל יש לפרש כך. לא שנו אלא למיפק, שיוצא לגמרי מבית הכנסת, דהיינו שהיציאה היא ע"מ שלא לחזור עתה לבית הכנסת. אבל אם יוצא ע"מ למיעל, דהיינו שיוצא לצרכיו ולחזור מיד, אזי ימהר וירוץ, ואז יהיה בק"ו למיעל לבית הכנסת דירוץ וק"ל. בנדה פרק כל היד (טז, ב) הקב"ה שונא למי שנכנס לביתו פתאום, וק"ו לבית חבירו:
ועשה טוב מצות עשה התלוים ברגלים, קימה והידור לפני אביו ואמו באימה וביראה (קידושין לא, ב), וקימה והידור בפני חכם אע"פ שאינו רבו (קידושין לב, ב), וקימה והידור בפני זקן בן שבעים שנה אע"פ שהוא עם הארץ (שם לג, א). וענין ההידור פירשו המפרשים, היינו בדברים, לדבר לו בלשון כבוד ואדנות וענוה ולכוף ראש לפניו. ודין הקימה כשנכנס לתוך ד' אמותיו. ויקום מלא קומתו. ילך ברגליו לבקר חולים, ולהלוויית המת, וללוות אדם היוצא לדרך:
ומדברי סופרים, מצוה לילך להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת (ברכות מז, ב). חייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז, ב), שנאמר (מל"ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, הא חודש ושבת בעי למיזל להקביל רבו וחברו שבא מהדרך. במסכת ברכות (נח, א) מצוה לרוץ לקראת מלכי האומות, שאם יזכה לעולם הבא לראות גדולתן של ישראל, יבחין כמה גדולה גדולתינו:
יש מצוה התלויה בפה ובעינים וברגלים והיא מצות קידוש הלבנה. אמר רב יודא הרואה לבנה בחדושה, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו כו' (סנהדרין מב, א). כבר כתבתי לעיל (ד"ה בעינים) שאסור להסתכל בהלבנה, בשם רבינו מאיר הלוי (בספר שושן סודות), ויש סוד לדבר. רק רואה בה ראיה כשירצה לברך, וכשמתחיל לברך אז אין מסתכל בה:
ומנהג יפה אנחנו נוהגים פה ירושלים ע"ה תוב"ב, לומר מזמור אחר סיום הברכה, ואומרים מזמור של י' הלולים (תהילים ק״נ:א׳) הללויה הללו אל בקדשו כו', ונכון הוא מאוד להתעורר אור הלבנה שלמעלה היא מלכו"ת בית דוד, שעליה רומזים דוד מלך ישראל חי וקים. ואח"כ אנו אומרים (סנהדרין מב, א) תנא דבי רבי ישמעאל אלו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בכל חודש דיים. אמר אביי הלכך מברכין מעומד. ואח"כ קדיש דרבנן. ומה מאוד טוב ויפה הענין, כי לעתיד ילך פגם הלבנה ותהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו), ואז יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו', ויהיה השם שלם והכסא שלם כנודע ליודעי חן, אשר נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו אע"פ שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפלות. מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה, אע"פ שמצאו להם תיקון אח"כ שנתקנו בעגל, שלא חטאו ולא שמעו להנחש הקדמון שהוא השטן הוא היצה"ר, ועל כן ניתן ראש חודש להנשים שיהו משמרות יותר מהאנשים, וכדאיתא בפרקי ר"א והובא בטור אורח חיים סי ' תי"ז. מכל מקום, האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם, ואח"כ החזיקו אותו האנשים בעגל ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא:
ברגלים רוקד ג' פעמים, ואומר כשם שאני רוקד כו'. וקבלתי ממורי הגאון החסיד מהר"ש ז"ל, ליזהר במאוד כשרוקד שלא יכרע ברכיו לרקוד, כי אז היה נראה ח"ו כאלו היה כורע נגד הלבנה. אלא יסמוך על אצבעות רגליו וירקוד. ויש להביא ראיה לדברי מורי זלה"ה, דאיתא בפרק הרואה (ברכות נט, א) א"ר אלכסנדריא אמר ריב"ל הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר (יחזקאל א, כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני. לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא, אבל ברוכי ודאי מברך, ע"כ:
בראש הגויה יש בו סור מרע ועשה טוב, דאורייתא ומדברי קבלה ומדברי סופרים, ונאריך בזה אח"כ בהלכות איסורי ביאה וקדושת הזיווג. ונקדים הלכות מאכלות אסורות ומותרות, כאשר כתבתי למעלה, אף שהוא תלוי באבר פרטי דהיינו הפה והושט, מכל מקום הוא מחיה את כל הגוף, על כן זכור אזכרנו עתה: