Aseret HaDibrot, Pesachim, Torah Ohr עשרת הדברות, מסכת פסחים, תורה אור
1 א

חג הפסח הוא עמוד החסד. וזה לשון תולעת יעקב, קבלת חכמים ע"ה כי חג הפסח כנגד ימין עליון שכולו חסד ורחמים, הזורח מן העדן העליון מקור הרחמים, ולפיכך אין שם חמץ, לפי שהמדה גורמת. וכולו מצה, רמז לאור ראשון שנאמר עליו (בראשית א, ג) יהי אור. ולפיכך אכילת מצה בלילה הראשונה חובה (פסחים קכ, א), ומשם ואילך פטור, ובלבד שלא יאכל חמץ, עד כאן לשונו:

2 ב

כתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, כי הש"י ברא העולם בחסדו בנדבתו הטוב בחסד של אמת, כי הוא ית' אין צריך לעולמו, רק בראו להיותן נבראים שיקבלו הטוב, אם יכינו את עצמם לטוב, אז טוב להם סלה. ובמסכת ראש השנה (י, ב) פליגי, ר' אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ור' יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ומתפרסם לרבים, והאומות היו מכחישות בו ואומרים עולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר שהיא מזל טלה שהוא ראשון לכל המזלות והוא הבכור, והשר שלו הוא הבכור משרים של מעלה, וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם ועת לבנות הכל כפי רצונו ברוך הוא. הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי נודע ונתפרסם ביניהן:

3 ג

ועיין במה שכתבתי לעיל (הגהות למס' שבת ריש פ' תו"א ד"ה ואל תקשה) בענין (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור את יום השבת (שמות כ, ח) נזכר הבריאה, (שם יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובפרשת (דברים ה, יב) שמור את יום השבת נזכר יציאת מצרים, (שם טו) וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים וגו', ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז זכור ושמור בפסח. כתיב (שמות יג, ג) זכור את היום הזה, וכתיב (דברים טז, א) שמור את חודש האביב:

4 ד

וזהו ענין בשמחת תורה כשמסיימין התורה מתחילין בבראשית ברא, כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו'. בראשית ברא וגו'. האותות והמופתים, פרסמו חידוש הבריאה של בראשית ברא. ומזה הטעם נקרא פסח שבת, כמו שכתוב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת. ואגב אפרש הפסוקים ההם כיד ה' הטובה עלי:

5 ה

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום (ויקרא כג, טו-טז). הנה ממחרת השבת פירושו ממחרת יום טוב, כמו שתירגם המתרגם וכן רש"י. שבע שבתות, פירוש שבועות, כמו שתרגם התרגום ורש"י. הנה קורא ליום טוב של פסח שבת, וכן קורא להשבוע שבת. וגם תספרו חמשים יום קשה, והלא אינו אלא מ"ט יום. ורש"י פירש מה שפירש:

6 ו

הענין, פסח נקרא שבת, שמורה ומפרסם חידוש העולם אשר ששת ימי המעשה עשה ה' וביום השביעי שבת, על כן ימי הפסח הם שבעה ימים כמו שבעת ימי בראשית. ובזה יובן טעם הספירה, ואמרו רז"ל (ר"ה ה, א) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית, כי ימי בראשית רומזים לימי עולם, כי יומו של הקב"ה אלף שנים, וכן העולם ששת אלפים הוי עלמא וחד חרוב (שם לא, א), כלומר שבות כמו השבת לאחר ו' ימי המעשה:

7 ז

והנה נודע כי שורש ימי בראשית למעלה סוד הבנין חג"ת נהי"מ הם כלולים זה מזה בסוד אחדותם וכל אחד כלול מזה, והם ביחד מ"ט, עם שורש שורשם הכוללת הם נ' שערי בינה. ומ"ט שערי בינה נמסרו למשה והשיגם זולת שער הנ' (שם כא, ב), והבנין יצא מהבינ"ה מחסד ואילך כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, הרי ז' פעמים ז'. וכן בעשיית הגשמיית למטה, כל יום ויום כלול בטבעו מכל הז' ימים, רק שפעולת היום המיוחד זו הפעולה היותר מתגלית, וכבר הארכתי למעלה במסכת חולין וביתר מקומות, כי אף ששת ימי חול כל אחד כלול משבת, על כן צריך לנהוג בו מקצת קדושת שבת, ועל כן השבוע נקראת שבת כמבואר לעיל בארוכה:

8 ח

גם השבת כלול מימי המעשה, כי בשבת נבראת המנוחה, וענין מנוחה היא אין לה מנוחה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות סד, א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא רק ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה וזהו בלי ערך ושיעור, וזהו בעצמה סיבת המנוחה ותענוג רוחני זכיית התרחבתם והתגדלם הרוחניי בישראל:

9 ט

וכמעשהו בחול לענין מעשה מ"ט גשמיים, כן מעשיהו בשבת לענין הרוחניים, כי שכר המצות כמו מעשה המצות, וכל זה מבואר לעיל בארוכה באופן שכל יום כלול מכל הימים, נמצא כל יום הוא שבוע. ונודע שנקודה הראשונה היש מאין הנקראת היול"י היתה כוללת כל מעשה בראשית, וזו הנקודה עם מעשה בראשית הם כמו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, והכל אחד, דוגמת שרשם למעלה, ז' ימי הבנין הכלולים זה מזה עולים מ"ט, ושורש שרשם היא עצם הבינה אשר שם הכל בהעלמה, ואלו המ"ט הם הבינ"ה, והבינה היא הם רק הבינה נעלמת והם נגליים והכל אחדות אחד, וכן למטה בגשמיים:

10 י

נמצא לפי מה שכתב הרמב"ן שימי בראשית רומזים לימי העולם כל יום לאלף שנים, כשתחשוב ז' ימים לז' פעמים ז', הרי מ"ט אלפים שהוא הפרט הנעלם בהכלל הוא אלף החמשים. והוא סוד שמיטות ויובל שהזכירו המקובלים, שבע שמיטות כל אחד ז' אלפים וחד חרוב, הרי מ"ט אלפים ואלף החמישים הוא בינה היובל הגדול ששם ישובו כל ההוויות למקורם בסוד (ויקרא כה, יג) תשובו אל אחזתו. וזהו החירות הגדול, כי שם הכל משומר בלי סיג בלי נגיעה שום דבר חיצוני כי באצילות במקומו באלו העולמות שיש יניקה גם לחיצונים, ושם בבינה רמוז העולם הבא הגדול הנעלם, ועין לא ראתה אלקים זולתיך (ישעיה סד, ג) ואמרו רז"ל (ברכות לד, ב) זהו יין המשומר. וכבר הארכתי בדבר זה במקום אחר (עי' לעיל שער האותיות הל' מאכ"א -קדושת האכילה ד"ה ספירה בינ"ה):

11 יא

הרי מבואר ענין הספירה, כי ביום הראשון של פסח המורה ומעיד על חידוש העולם אשר נתפרסם על ידי אומה ישראלית אשר בעבורם חידוש הש"י העולם בשביל שיקבלו התורה ובחר בנו הש"י הוא לנו לאלקים ואנחנו לו לעם, ולאחר בחירה זו שצוונו שנתחיל מיד מאותו היום ואילך במצות ספירה ולספור ז' פעמים ז' דהיינו שבעה שבועות, ומצוה לממני שבוע ומצוה לממני יומי, כלומר להודיע כי כל יום הוא שבוע, וכל יום נגד אלף שנה, ואחר כך חג שבועות, כלומר חג הכולל כל השבועות הוא סוד בינה, על כן נתנה בו התורה כי אז תורת יהו"ה תמימה בלי מום דבוקה בשם יהו"ה וזהו רוחניות הגדול של עולם הבא, ומ"ט פנים לתורה נכנסים בשער החמשים:

12 יב

והנה פליגי רבנן ורבי יוסי (שבת פו, ב) מר סבר בששה בסיון נתנה התורה, ומר סבר בשבעה בו. שניהם לדבר אחד נתכוונו, רק מר סבר נתנה ביום החמישים, כלומר הענפים מיום החמישים ולא החמישים בעצמו, כי אף משה רבינו ע"ה לא השיג בחייו שער הנ'. ומר סבר נתנה לאחר יום החמישים, להורות שאף שער החמישים יזכו בו לעולם הבא הנצחיי, אבל יום החמישים הוא יום טוב ונקרא השבועות הכולל כל השבועות והכל אחד אין בכלל אלא מה שבפרט, המ"ט הם הנ', והנ' הוא המ"ט, רק המ"ט מתגלה והנ' הוא שרשם המתעלם, כמו שבעת ימי בראשית אשר כל יום כלול מימים האחרים, והנקודה הראשונה הנקראת היול"י כוללים ביחד, ומה שיש בימים הוא עצמו מה שהוא היול"י, רק זה נעלם ואלו נגלו:

13 יג

נמצא מבואר היטב שאמר הפסוק (ויקרא כג, טז) תספרו חמישים יום, כלומר שספירות ז' שבתות אע"פ שאינם אלא מ"ט, באמת הם חמשים, כי שער החמשים הוא המ"ט, והמ"ט הוא החמשים:

14 יד

הרי פסח מעיד על החידוש, והספירה מורה על זמן עמידת החידוש ותכליתו. נמצא בתשרי נברא העולם, ובניסן נתגלה החידוש, וכל מה שאתה מוצא בתשרי אתה מוצא בניסן. תשרי יום ראשון ראש השנה, וביום העשירי יום הכפורים, והם נגד העשרה מאמרות שבהן נברא העולם. כן ראש חודש ניסןהגה"ההחודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב). הנה תשרי הוא ראש להשנה, וניסן הוא ראש לכל החדשים חדשי השנה. לעיל במסכת חולין דף ק"ך (ע"ב במהדורת אמשטרדם, פ' תורה אור ד"ה ונודע) מבואר כי שנה הוא בבינה, ועשרה ימים עבודה עד יום כפורים הם שורש השנה, והם עשרה ימים היתירים נגד שנות החמה כמבואר לעיל בארוכה. וכשהוא בבינה הוא בנעלם, אח"כ בגילוי הקצוות שכללם הוא התפארת שם שנת החמה בנגלה, כי תפארת היא חמה. ומתפארת מאירים להלבנה שהיא מדת מלכות י"ב חדשים, סוד י"ב חדש סוד י"ב צירופים שם הוי"ה שהוא תפארת, סוד י"ב גבולי אלכסונן. וכן יעקב שהוא תפארת, הוליד י"ב שבטים. וענין י"ב צירופים הם התפשטות השש קצוות הכלולים מדין ורחמים הרי י"ב, והם כולם נכללים בשנה ומתייחדים. כי כל שנה הוא שס"ה יום, ואף שלפעמים השנה אינו אלא שנ"ה או שנ"ד או שנ"ג יום, מכל מקום לווים זה מזה והכל משתלם בסוד העבור, ואז יבוא החשבון בשוה:
והנה השנה הוא הכלל שהוא השורש של חדשים, וי"ב חדשים הם הפרט הענפים. ותשרי שהם עשרת ימי תשובה, שורש של כל השנה. וראש חודש ניסן, הוא שורש וראש לכל חדשי השנה, דהיינו ראש הצירוף מי"ב צירופים הוא ניסן, ואח"כ אייר וכן כולם:
ובזה יתבאר רבי אליעזר סבירא ליה (ר"ה י, ב) בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה דבניסן נברא העולם. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי נברא בניסן הכלול בתשרי, רצוני לומר כי יש י"ב צירופי הוי"ה, וכל צירוף כלול מכל הצירופים בסוד אחדותם, רק שבכל צירוף בחינתו גוברת, ומ"מ הוא כלול מכל הצירופים. והנה מה שאמר בתשרי נברא העולם, הוא הצירוף של תשרי, והוא מורה ונוטה למדת הדין, ומכל מקום נשתתף עם מדת החסד, דהיינו מבחינת כללות צירוף ניסן שבו שנוטה לחסד. נמצא דברי שניהם אמת:
אחר כותבי זה, מצאתי קרוב לדברי בספר מערכות אלהות בשער השביעיות שכתב וזה לשונו, והמחלוקות שבין רבי אליעזר ורבי יהושע, שר"א אומר בניסן נברא, ור"י אומר בתשרי, כולם מודים כי בניסן היתה הבריאה בכח, ובתשרי יצא בכח אל הפועל. והיה סובר ר"א כי בניסן הוא העיקר, ור' יהושע כי תשרי הוא העיקר, והלכה כר' יהושע. כך שמעתי וכך ראיתי למקובל, עד כאן לשונו:
ודבריו אינם מבוארים כל כך, ומה שכתבתי הוא מבואר שנברא בניסן שבתשרי. וכן תמצא בפועל הבריאה שעשה הקב"ה טבע בארץ, טבע תשרי וטבע ניסן, וצדקו יחדיו ראיות של רבי אליעזר ורבי יהושע המוזכרים בפ"ק דר"ה דף י"א (א). תניא רבי אליעזר אומר, מנין שבתשרי נברא העולם, שנאמר (בראשית א, יא) ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזה חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי, ואותו הפרק זמן רביעית היתה וירדו גשמים וצימחו, שנאמר (שם ב, ו) ואד יעלה מן הארץ. רבי יהושע אומר, מנין שבניסן נברא העולם, שנאמר (שם א, יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזה חודש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות, הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן וגו', עד כאן:
והצירוף של ניסן הוא רחמים, והצירוף של תשרי דין בערכו, על כן תשרי ימי דין, וניסן ימי הגאולה. וניסן מורה על בחינת עולם היום לעשותם (עירובין כב, א), ותשרי מורה על עתיד בחינת (שם) מחר לקבל שכר, ואז יהיה יום הדין הגדול. וכן בחודש תשרי נאמר (תהלים פא, ד) (כי) בכסא ליום חגינו, איזה חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה (ר"ה ח, א):
וזה לשון תולעת יעקב בסתרי ראש השנה. ר"ה הוא הזמן שהעולם נידון בו בבית דין של מלכות מטה, ואלו היה נידון בבית דין של מעלה סוד פחד יצחק, לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה שלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד, שהחודש הזה שביעי, והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה הברי"ת ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) כי הנה החשך יכסה ארץ, עד כאן לשונו:
אבל על ניסן נאמר (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ומכל מקום תשרי יותר מעולה מניסן, כי יתרון אור מהחשך רומז על תוקף הדין ועל יום הדין הגדול של עתיד, ומתוך יום הדין הגדול יבא אורה הגדולה אור הגנוז ותתחדש בריאה חדשה ואור חדש, והיא הגאול"ה הנצחיית. על כן תשרי ראש להשנה שהוא השורש, וניסן ראש להחדשים שהם ענפים. ושורש השנה הוא בבינה שהוא עולם הבא, והחדשים הם במלכות. מכל מקום הענפים מורים על השורש, כי סוד חידוש הלבנה מורה אל עתיד, והיה אור הלבנה כאור החמה ויהיו שני מאורות גדולים, על כן ראש חודש בו קדושה יתירה:
וזה לשון הזוהר בפרשת נח (ח"א עה, ב), רבי שמעון פתח ואמר (יחזקאל מו, א) כה אמר י"י אלהים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. האי קרא אית לאסתכלא ביה דאיהו רזא, כמה דאתמר יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו', אמאי יהיה סגור כל אינון יומין דששת ימי המעשה. אלא אילין ימי החול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, דהא כדין שמושא דקב"ה. וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא. תא חזי, תרעא דא לא אתפתח באינון שיתא יומי דחול, בגין דהא אינון יומי דחול עלמא תתאה אתזן ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא, בר בארעא דישראל. ואינון דשלטי בגין דהשער הזה איהו סגור. אבל ביום השבת וביום החודש, כולהו מתעברין ולא שלטין בגין דהשער הזה איהו פתוח, ועלמא איהו בחדוה ואתזן מתמן, ולא אתייהב עלמא לרשו אחרא. ואי תימא דכל אינון שית יומין אינון שלטין בלחודייהו. תא חזי, הפונה קדים, עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא, אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא בר ביומא דשבתא, וביומא דחדשא, עד כאן לשונו:
והענין, חידוש הלבנה מורה על עטר"ת תפארת שהם עתידים להתחדש המוזכר בנוסח ברכת קידוש הלבנה. ולבאר הברכה זו בשלימות, יש צורך לבאר המאמר התמוה במסכת חולין פרק אלו טריפות (ס, ב) א"ר שמעון בן פזי, ואית דגרסינן בן עזאי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. וכתיב (שם) את המאור הגדול, ואת המאור הקטון. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי. אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה, מאי רבותא, דשרגא בטיהרא מאי מהני. אמר לה, זיל ולמנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה, יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות, דכתיב (שם טו) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו צדיקים על שמך, יעקב הקטון שמואל הקטון ודוד הוא הקטון. חזייא דלא מיתבא דעתיה, אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, עד כאן לשונם:
המאמר הזה בארוהו חכמי המקובלים בספריהם בפנים שונות, אבל דרך המובחר הוא דרך החכם הפרדס, ואוסיף נופך משלי כיד ה' הטובה:
ראשית דבר, ענין שני המאורות הגדולים, וענין ד"ו פרצופין, לית הלכתא כסברת הרבה ספרי המקובלים שסבירא להו שהוא ענין אחד. וכן חשבו הרבה ספרי המקובלים שענין הנסירה של ד"ו פרצופין שלמעלה, וענין מיעוט הירח הכל ענין אחד, גם זה אינו. וצא ולמד כשהיו אדם וחוה ד"ו פרצופין, לא היתה בריאתם נשלמת, עד שחלקם הקב"ה פנים אל פנים ואז היו מזדווגים:
לביאור המאמר הזה, אקדים שני מאמרים אחרים שמהם יתבאר הכל. מאמר אחד, בחגיגה פרק אין דורשין (יב, א), בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה. ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה. וחכמים אומרים, שמים וארץ כאחד נבראו. מאמר השני, במדרש חזית (עי' שהש"ר ג, כה), שאל רשב"י את רבי אליעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היאך. אמר לו, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בתי. לא זז משם מחבבה, עד שקורא אותה אחותי. ולא זז מחבבה, עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חיבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא, ד) הקשיבי אלי עמי ולאומי, ולאמי כתיב כו':
נודע ומפורסם, תכלית גילוי האצילות היה כדי שיהיו נבראים שישתמודע אלהותו יתברך, והם יהיו מושגחים מאתו יתברך. וזה אי אפשר מעצמותו הנעלם אלא ע"י גילוי יתברך בשמו הגדול ידו"ד, ועדיין ג' ראשונות שהם נרמזים באותיות י"ה כתר חכמה בינה הכל מתעלם שם, כי הם אינם רק מחשבתו וחכמתו ושכלו, ושם הי' ברוך הוא מחריט העולם. אבל הגילוי לענין יציאה לפועל, הוא באותיות ו"ה שהוא הבנין מחסד ואילך ז' ימי בראשית, דהיינו תפארת ומלכות. תפארת, הוא הגוף הכולל שש קצוות הזרועות והשוקיים וגוף ובריא חד וגו', מעשיהו הכל ע"י מלכות והיא האדריכל הבנאי. נמצא תפארת ומלכות הם הפועלים סוד ז' ימי בראשית, והם סדר זמנים השתנות העתים וכל הנהגת פעולת העולם והקיפו. ואמרו רז"ל שהיו סדר זמנים לפניו. רצונם לומר, בתיבת לפניו למעלה במחשבתו כשהיה מחריט את העולם, כי ראשית המחשבה סוף המעשה בסוד החריטה, על כן תכף במחשבתו והוא ראשית חכמה היה שוות לתפארת ומלכות, כי ראשית המחשבה סוף המעשה, וקנו תפארת ומלכות ומציאות הויה, אך כי התפארת יותר במעלה ושורש מהמלכות היה בחכמה מציאות המלכות יותר בהויה בקצת גלוי, כי התפארת הוא בחינה ראשונה מהחכמה המשתוה להכתר בסוד הדעת. והמלכות בחינה שניה בחינת עצמות של חכמה, כמבואר בתיקונים והובא בפרדס שער המציאות פרק ד' אני ישינה. אני ישינה, כי המלכות נקראת אני ישנה לחכמה, וזהו ענין י' משם ידו"ד הרומז לחכמה, תמצא מילוי יו"ד ו"ד, ו' תפארת, ד' מלכות כנודע. אמנם הד' יותר נתפשטה מן ו', ובאמת שניהם דבוקים ו"ד ביחד, אך ד' נתגלה וקנאה בקצת מציאות הוי"ה, והוא"ו נעלמת. והד' ההיכל שבו נתעלם מציאות התפארת שעדיין בסוד הדעת ולא נקרא בשם גילוי מציאות הוי"ה, ואז הארץ שהיא מלכות נבראת קודם השמים שהוא תפארת, כי היא קנתה בחינת מציאת הוי"ה התפשטות בחכמה ותפארת בסוד הדעת בהעלמת. ומה שהמלכות קנתה זה המציאות בראשית המחשבה, יען כי היא סוף המעשה לגמרי, כי במקומה מלכות מוציאה לפועל מעשה תפארת:
והנה כבר כתבתי שתכלית האצילות להתגלות, א"כ היה בהכרח להיות יותר התפשטות לבוא התפארת הנתעל[מ]ה לגילוי, ואז נעשה התפשטות החכמה שהיא הבינה שאינה אלא גילוי החכמה בסוד העיבור שנתעברה מהחכמה לבוא לידי גילוי, והחכמה והבינה הם דלא מתפרשין לעולם כמבואר בזוהר. ומאחר שעתה היה העסק בשביל תפארת שיבא לגילוי ויצא מהמחשבה למעשה, ואז הוקדם התפארת לענין ההתגלות לבחינת סוף המעשה. כי בעוד תפארת ומלכות בראשית המחשבה אז בהתפשטות הזה קדם רושם המלכות שהיא סוף המעשה לגמרי. אחר כך כשהיה עסק להיות סוף המעשה שיבא ההעלם להגילוי, אז קדם התפארת ונתהפך כדמות חותם המתהפך, מה שהיו בחכמה ו"ד, עתה בבינה נעשו ד"ו, וזהו סוד דו פרצופין, וזו היא ה' מהבינה, כי היא ה' ראשונה, וצורת ה' היא ד"ו בתוכם כזה ה. והנה מתחילה ד' ואח"כ ו', כי ד' שהיא מלכות עדיין היא בנקודתה במציאות החכמה, דהיינו בחינה עליונה של בינה שהיא בחינה המשתווה לחכמה ולא מתפרשין. אבל התפארת בסוד הדעת, כשהיה רצון המאציל בדעת היה בוקע והוא סוד (התיבות) [החיבור] בבינה בסוד העיבור, ונתגלה בבינה לענין לבוא לסוף המעשה, נתגלה קדם המלכות שעדיין היא בחכמה, ושם קנו השם של ד"ו פרצופין. וזה לא שייך בחכמה, מאחר שעדיין לא היה מציאות התפשטות פרצוף תפארת רק בבינה, ושם תפארת ב"ן י"ה סוד בינה. ובבחינה זו של דו פרצופין נתאצל נשמת אדם וחוה, ועל כן נבראו גם בגופם שהוא דפוס נשמתם דו פרצופין:
והנה לקח הקב"ה הצלע מהאדם והביא אל האדם להיות לו לאשה פנים אל פנים, כדי שיזדווגו ויולידו, ונסרם זה מזה שיבאו פנים אל פנים, כן הי' למעלה באצילות. וידוע כי תפארת נקרא אדם, וחכמה הוא אדם הראשון, כי תפארת הנעלם בסוד הדעת שרשו בחינה א' שורש החכמה, דהיינו בחינה עליונה שבחכמה המשתחוה להכתר. ומזה הדעת כאשר בקע ונעשה גילוי תפארת, והמלכות קנתה הוי"ה בתפארת, אע"פ שעדיין נעלמה ואין לה שיעור קומה, מכל מקום נקראת בחינת צלע (בראשית ב, כב) ויבן י"י אלהים את הצלע, ויבן היא הבינה, היתה בונה הבנין של תפארת על ידי חסד, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), כלומר שיהיה אצילות הבנין שהם ו"ה מהשם עד שהוא עמד במקומו ונעשה ו של ד"ו, ונעשה שמים כלול מאש וממים, דהיינו חסד וגבורה תפארת, ואז הוא במקומו בתפארת אדם. ולקח הצלע שהיא ד' מן ד"ו הדבוקה בחכמה שהוא אדם הראשון כדפירשתי. וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, כב) (לקח) [את] הצלע [אשר לקח] מ[ן ה]אדם ויביאה אל [ה]אדם במקומו, דהיינו תפארת אדם, ונסרה ממנו ונתנה לו פנים בפנים הוא נעשה אצילות ששי, ומלכות אצילות שביעית משמשת תחתיו כאשה לבעלה, והיו כביכול לאחד אף שהם עתה שני פרצופין מנוסרין זה מזה. וכן היה באדם וחוה למטה, מתחילה ד"ו פרצופין, ואחר כך נסרם הקב"ה כי התחתון מורה על העליון:
ואל יטעה בדברי הזוהר בראשית (ח"א לה, א), והובא בפרדס שער מהות והנהגה פ"י וזה לשונו, תא חזי, אדם וחוה דא בסטרא דא אתבריאו, מאי טעמא לא אתבריאו אנפין באנפין. בגין דכתיב (בראשית ב, ה) כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, וזווגא לא אשתכח בתיקונים כדקא יאות. וכד אתתקן הא דלתתא, ואתהדרו אנפין באנפין, כדין אשתכח לעילא. מנא לן, מן המשכן, דכתיב (שמות מ, יז) הוקם המשכן, בגין דמשכן אחרא אתקים עמיה, ועד דלא אתקים לתתא לא אתקים לעילא. אוף הכי, כד אתתקים לתתא, אתתקים לעילא. ובגין דעד כאן לא אתתקם לעילא, לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר י"י אלקים על הארץ, ובגין כן (בראשית שם) ואדם אין לעבוד את האדמה, דלא הוה בתקוניה. וכד אשתלמית חוה, אשתלמת אדם. וקודם לכן, לא אשתלימו. ורזא דא, דעד הכא לא אית את סמיך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו אבל סמך דא עזר, ודא עזר דלעילא, דאתהדרא לעיל אנפין באנפין דכר ונוקבא אסתמיך, דא לקבל דא, ודאי סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר (תהלים קיא, ח). סמוכים, דא דכר ונוקבא דאינון סמוכים כחדא, האי עולם דקא אמרן תלייא בעולם דלתתא, וכד לא אתתקן עולם דלתתא, לא אתתקן האי עולם דקאמרן. כי לא המטיר י"י אלקים על הארץ, דהא דא בדא סמיך, ועולם דא כד אתתקין תתאה ואתהדרו אנפין באנפין ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא, דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתיקונא, בגין כן לא המטיר י"י אלקים על הארץ ודא בדא תליא. מה כתיב בתריה (בראשית ב, ו), ואד יעלה מן הארץ, דא תקונה דלתתא, לבתר השקה את כל פני האדמה ואד יעלה מן הארץ דא תאובתא דנוקבא לגבי דוכרא כו':
אל תטעה שלא היתה הנסירה של מעלה עד שהיתה נסירה של מטה, חס ושלום, וכי למעלה שייך זמן. ואף שאנו אומרים לשון קדימה, זהו בחינת קדימת מעלה. או איך יהי' שייך לומר התחתון יהי' סיבת עליון, רק העליון הוא סיבת התחתון. רק הענין הוא, כבר נודע שתכלית האצילות להנהגת העולם ולהיות מונהג בחסד ודין ורחמים, וזה תלוי בהתעוררות התחתונים לפי מעשיהם, כי כן נשפע מלמעלה. ומאחר שהאדם הי' אין שיתעורר מלמטה להיות האד עולה, על כן לא היה זיווגא למעלה להיות נשפעין למטה נשמות פנים בפנים, כי עדיין לא היה נפעל למטה פעולת ההשפעה להשפיע, עד שנסר הקב"ה אדם וחוה למטה ונזדווגו פנים אל פנים וקיימו מצות פרו ורבו, ואז התעורר גם כן למעלה להיות הזיווג של תפארת, ותפארת משמש ומשפיע נשמות כתיקונן:
נחזור לענין, כי אז הועמד ו' מן ד"ו במקומו, והצלע שהיא ד' מן ד"ו הדבוקה בחכמה כח מ"ה בגימטריא אדם, נלקחה מאדם והובא אל האדם, ונתנה לו לאשה הוא למעלה והיא למטה כזה תפארת, הרי בבחינת ראשית המחשבה קדמה ארץ לשמים, ועל זה נאמר מלכות (משלי ג, יט) י"י בחכמה יסד ארץ, כי שם קדם גילוי הוויית מלכות. ואחר כך בבחינת סוף המעשה קדם שמים לארץ על ידי הבינה, וזהו שנאמר (שם) כונן שמים בתבונה, וצדקו דברי בית שמאי ודברי בית הלל. גם צדקו דברי חכמים שאמרו שניהם שווין, כי כן האמת, והיו לבשר אחד כתיב (בראשית ב, כד), כי אשתו כגופו (ברכות כד, א), ואז נשתלם הבנין של מעלה סוד ידו"ד ג' ראשונות בחינת י"ה סוד ראשית המחשבה, ושם קדם ארץ לשמים בחינת ו"ה הוא גילוי המעשה, ושם קדם שמים לארץ. ובאמת ו"ה הוא י"ה, רק שזה נעלם, וזה גילוי, על כן בכל התורה כולה נקראת תפארת ידו"ד, כי הוא גוף האילן ומבואר למבין:
ותפארת ומלכות הוא סוד חמה ולבנה שלמעלה, ואז קטרגה הירח ואמרה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ידוע כי התפארת מטה כלפי חסד, ונטייתו אל החסד והרחמים, ומלכות דינא דמלכותא דינא, סוד אדנ"י הנוטה למדת הדין וצדק. והנה בהיותם לאחד לאחר הנסירה, אמרה איך ישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, כי לא יפעול כל אחד פעולת טבעו, כי אם כן אז עילאה גבר ויהי' רחמים, או תתאה גבר ויהי' דין, ונמצא בעל טבע אחר. על זה אמרה רבונו של עולם, נודע כי העולם הוא ההיקף, דהיינו האצילות מחסד ואילך, ורבונו של עולם הוא הבינה ששם האצילות בנעלם, וזה השורש של האצילות הוא רבון העולם, ואמרה למה תצא זאת מלפניו, וכוונתה היתה להיותם שווין לא זו תחת זה רק אחים ואחות שניהם זה בצד זה כזה תפארת מלכות, אף שיהיו תואמים ביחדיו, מכל מקום כל אחד פועל פעולתו. התפארת ישפיע בנצח, והמלכות בהוד, ואחר כך יתמזג, לא שהאחד יגבר. והיא היתה מתרעמת ולא התפארת, כי על הרוב וכמעט כולו מלאכתה היתה בטל להיותה כל איש שורר בביתו ומושל בכל אשר לה לכל אשר ירצה, וטבעו רחמים, וטבעה דינא, וכשהוא גובר מבטל דינה. והשיב לה, לכי ומעטי את עצמך, מאחר שטבעך וחשקך לפעול דין, תהיה ראש לשועלים המחבלים כרמים, דהיינו שמקודם היתה אצילות שביעית, נשתלשלה מהתפארת שהוא אצילות ששי, ועתה נטרדה ונתקיים בה לדכא תחת רגליו והנה יסוד הוא רגלי הכבוד שלמעלה, והיא הושמת תחת היסוד להיותה עלול עשירי, נמצא שהיא נתמעטה ודכא תחת רגליו, ושם פעולת הדין האדום, האדום מצד כי רשעים סביב יתהלכון, הם המקטריגים הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם:
אז אמרה, רבש"ע, בשביל שאמרתי דבר הגון אתמעט. והנה כפשוטו של המאמר יש קושיא, מה היתה כוונתה כשאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אלא מאי אחד יתמעט, א"כ מה אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אתמעט, אלא מאי יתמעט החמה, מה ראית דדמך סומק טפי. ועל פי הפשוטו יש לתרץ, שאמרה למה אתמעט, אשאר אני במקומי, והחמה עלה תעלה, ואז לא יהיו ב' מלכים בכתר אחד, ובשביל שאמרתי דבר הגון אתה מניח החמה במקומה, ואותי תרד פלאים, כך הוא לפי פשוטו:
אמנם לפי הנסתר שאלתה היא, שיהיו ביחד רק לא דרך מעלה ומטה כזה תפארת שאז האיש שורר בביתו ומבטל פעולתה, רק יהיו זה בצד זה כזה תפארת מלכות תאומים יחדיו, ואז היא קרובה למאצילה באור פני מלך חיים. ואף מלכות שתפעול כדין כפי טבעה, זה הדין הוא מתוק, לא כאדמומית השחת שרוף וכלה, רק כמראה הזהב טהור את אשר יאהב יוכיח (משלי ג, יב):
אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. מדת יום ומדת לילה הוא תפארת ומלכות כמו שכתוב (תהלים עד, טז) לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש, והם מדת הדין ומדת הרחמים. והכוונה, שכל גנזי המלך שהוא תפארת נתונים בידך להשפיע על ידך, ולך המלוכה ומושל בתחתונים:
אמרה, מאי רבותי', שרגא בטיהרא מאי מהניא. כי איננו שוה לי להיותי במדריגה סמוך למדריגתו. אמר, למני בך ישראל ימים ושנים, הם המועדים והזמנים הענפים מסתעפים לה מחשבון שס"ה ימים המשתלשלים מהשנים, כמו שכתבתי למעלה בארוכה בסוד הספירות, מצוה לממני יומי ושבועי כו' (ר"ה ה, א). אמרה, על כל פנים החמה עיקר שבה תקופת השנה, והשנה כוללת הימים. ואמר, לקרי צדיקי על שמך, הוא סוד התעוררות התחתון המגדילים כוחה כביכול בהתעוררותם, והם סוד מיין נוקבין דאושידת לקבל הדכורא, ואומרת חזי כמה ברא אתינא לגבך, ובזה מתעוררים זיווג של מעלה והיא בעלייתו של בעל:
חזייא דלא מיתבה דעתה. דעת הוא חיבור, כמו (בראשית ד, א) והאדם ידע את [חוה] אשתו, ובזה לא נשלם החיבור שתבוא אל מקומה הרמתה:
ויען להבין הדבר על בוריו צריך להאריך בביאורו. הנה שהמלכות עם התפארת בסוד שני המאורות גדולים שוים מתייחדים בחיבור ובאהבה כאיש ואשתו אשתו כגופו, וחייב האדם לכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב, ב), ואז אשת חיל עטרת בעלה והיא בעלייתה של בעל עולה עמו ואינה יורדת, רצוני לומר היא העולה למעלה בסוד נקודתה מקומה הראשון י"י בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), ויש לה דין קדימה כדפרישית, נמצא היא עטרה לבעלה:
והנה כשהיא אצל בעלה סמוכה אליו משמש תחתיו היא אצילת שביעי, אז נעשית דמות ו הרומז עטרה. כי התפארת הוא ו, וכשתשים עטרה על ו' נעשה ז (וזהו סוד קידושין, משימין טבעת על האצבע שהוא ו' ונעשה ז'), ואז איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם (סוטה יז, א). כבר כתבתי בבחינת המעשה דהיינו ו"ה תפארת קודם, ובראשית המחשבה בסוד י"ה יש לה דין קדימה, וזהו העטרה בראש בעלה. אבל כשתרד פלאים למטה אף בעת עלותה לבעלה בעת רצון דיה לה לבוא מן הדין להיות כנדון, ולא תעלה מעלה:
וכיון דחזא דלא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה שהוא התפארת הביאו עלי כפרה, והוא שעיר ליי. והנה מתחלה אבאר תיבת עלי, ואחר כך אבאר ענין השעיר. הנה ענין עלי הוא עליו ממש, דהיינו שתעלה ותבוא ותגיע למקומתה הרמתה שהוא על התפארת הנקרא הקדוש ברוך הוא:
וענין השעיר אקדים לך מה שכתב בתולעת יעקב בסוד יום כפורים בשעיר המשתלח וזה לשונו, ומה שהיה המעשה הזה בשעיר ולא בעז, ענין זה ידוע לחכמי האמת, והוא כי כל מה שהדברים נמשכים מהאצילות הטמא ההוא למטה, יותר נמשכת בהם הטומאה, נמצא כל הרחוק מחבירו טמא מחבירו, לפיכך כל הדברים הנמשכים מהשר ההוא אשר מגמת השעיר עליו, כל מעשיהם בעז ששערו משוך יותר משאר בהמות, והוי"ו מורה על תוקף הדין כמו שהם מורים על חוזק האף והחימה. אבל השר ההוא מלך על כולם, ואין טומאתו כטומאתם, אבל מקומו קרוב אל המקדש יותר מהם, ולפיכך חלקו השעיר שאינו שעיר ואינו חלק, אינו חלק בשביל מה שבו מהטומאה, ואינו שעיר כי אין טומאתו כשאר התחתונים, ולפיכך חלקו השעיר ולא בדבר אחר, עד כאן לשונו:
וכתב עוד בתולעת יעקב בסתרי ראש חודש וזה לשונו, כי מיעוט הירח היה הסיבה לתת מקום לשר הידוע לבוא אל מקדש י"י, ומפני הרעה נאסף הצדיק דכתיב (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, כי קצר המצע מהשתרע סוד נעלם. והתורה יעצה אותנו להעבירו מן המקדש בסוד השעיר, ולפיכך נקרא שעיר חטאת, לחטא את הבית. ושעיר זה חלק לשר ההוא היונק מן המקדש בסבת חסרון הירח, ונוטל כח להשפיע לאומתו למטה, ומתוך כך פורש מישראל ואינו מקטרג עליהם. וכשפורש, זה הכבוד מתעלה להתחבר בלי מונע. ולסוד זה תקנו בתפלת מוסף, ראשי חדשים כו' זמן כפרה, בסוד הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. תשועת נפשם מיד שונא, בכאן גלו הסוד ליודעי חן, ותשועת נפשם סוד הכלה הנקראת נפש דוד. מיד שונא, בסוד (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, ועליו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. מחרב, היא חרבו של עשו החרב המתהפכת, ועליו נאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. נפשי, היא נפש דוד וכחו. מיד כלב, סוד (ברכות ג, א) הכלבים הצועקים משמרת שנייה, ועליו אמר איוב (ט, כד) ארץ נתנה ביד רשע. ובב"ר (עה, א), פלטה נפשי מרשע חרבך (תהלים יז, יג), מאותו רשע שהוא חרבך שבו אתה רודה עולמך. רבי שמעון (לפנינו; רבי יהושע) דסכנין בשם רבי לוי, פלטה נפשי מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך, שנאמר (ישעיה לד, ה) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגומר. דבר אחר, פלטה נפשי מאותו רשע שבא מכחה של אותה חרב שכתוב בה (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. ובזמן שיתקיים (זכריה יג, ב) ואת הנביאים ואת הרוח הטומאה אעביר מן הארץ, יתקיים (עובדיה א, כא) והיתה לי"י המלוכה. (זכריה יד, ט) והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, עד כאן לשונו:
והפרדס כתב גם כן כי הקליפה בקורבתה אל הטהרה אבוד תאבוד, וזהו ענין פרי החג והיו מתמעטים, והאריך בזה בשער אבי"ע. ואעתיק קצת מלשונו מה שכתב שם וזה לשונו, מה שראוי לדעת כי שבירת הקליפות והשבתתם הוא בהכנסתם בתוך הקדושה, ר"ל בקרבתם אל הקדושה, וזו היא תפילתנו שאנו אומרים יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה אלהים לבדך, כי בהתקרבם אל עבודת השם זו היא הכנעתם. וזהו גם כן (שמ"ע לראש השנה) ויאמר כל אשר נשמה באפו י"י אלקי ישראל מלך, שאותם אשר נשמה באפם הם מצד הקליפה כדפירש בזוהר (ח"ב קפב, א) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב). וזהו ענין (שמ"ע לר"ה) ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים וכו'. וכן זה הוא סבת הכנעתם והשבתתם, כי ינקו מצד הקדושה, ויטהרו ויתבטלו כל צד טומאתם, וכאשר יצטרפו הסיגים נשרפים באש. וזו היתה סיבה אל פרי החג שהיו שבעים למספר השרים המשפיעים לחוץ, ועליהם נדרש בספר הזוהר בפרשת נח (ח"ג רנח, ב) והיו המים הלוך וחסור (בראשית ח, ה), כי הם מתמעטים בסבת קורבתם אל הקדושה:
ולהבינך המאמר על בוריו, חס ושלום אל תחשוב ותבין הדברים כפשוטם שהיה קטרוג למעלה באצילות הקדוש והטהור אשר מדה זו היא מדה מגונה בהנבראים קלי הדעת, ומי אשר שלח ידו למעלה ונקה. רק בעל המאמר המציא הענין בדרך משא ומתן, ושורש הענין הוא, כל ההשפעה הבאה מלמעלה היא בסבת התעוררות התחתונים בחסד ודין ורחמים ולאבד את רשעים המאבדין את העולם, והכל נפעל על ידי מלכות. וכשהעולם במעלה עליונה מלאים זכיות, אז עת דודים למעלה כמעור איש ולוית, והם בחיבור אחד, והאיש שורר בביתו שאז אין פרץ ואין צווחה, ולא נמצא שום דין, רק שפע רחמים, והיא גם היא עמדה לנו כי עולה בעלייתה של בעל אל מקומה הראשון להיות עטרה, ואז משפעת שפע רחמים גמורים בלי ערך ושיעור. ומפני חטאינו, היא לדכא תחת רגליו, וסביב רשעים יתהלכון המה המקטרגים הגורמים דין אדום השחת שרוף. ואין תקנה אלא למצא עזר וסעד על ידי מעשה הצדיקים להיות ממשלת יום בה כמו לילה, דהיינו לייחד י"י אחד ושמו אחד, ואז צדיקים נקראו על שמה, וזהו בזמן הגלות שאין אור אלא מועט, והוא ערך שרגא בטיהרא. אבל לעתיד, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) כענין איש ואשה, והיא תעשה כרצון בעלה, וזה יהי' מצד הדין והיושר להיות הכל ברחמים, כי כן יהיו ראויים באותו הזמן. וענין הקטרוג של מעשינו היה גורם שחפצה היה בדין. ועל כל פנים בצרת ישראל עמה לה צר, וחפיצה בתיקון. זהו כלל המאמר, ולא שיהי' חס ושלום משא ומתן דרך דברי ריבות, רק השאלה והתשובה הכל היה כהוגן. ואז לא יקשה הלא הבין הקב"ה שלא תתיישב דעתה, אם כן מה אמר לה בתחלה דברי דחויים. אלא הכל הוא אמת, והיושר והכל לפי התעוררות התחתונים, ודי בזה למשכיל ולמבין:
ושלשה בחינות אלה שיש למלכות עם התפארת שהוא ו' נרמזות בג' נקודות שיש באות ו', שהם חולם שורק חירק, כמו שביאר הרשב"י בתיקונים (תקון י' כה, א), והביאו הפרדס בשער הנקודות פ"ב זה לשונו, בחולם איהו תגא על רישי', ובחיריק איהי כורסייא תחותי, ובשורק איהי יחידה לגביה בגוונא דא ו, עד כאן לשונו. וחולם הוא מקום ההתחלה, מלשון (בראשית יא, ו) וזה החלם לעשות. ושורק מענין (ירמיה ב, כא) שורק כלו זרע אמת. וחירק הוא הדין (איכה ב, טז) ויחרקו שן. ומאלו הבחינות מבואר המאמר דכתיב אחותי אמי. בחינת בתי, כשהיא למטה. בחינת אחות, בשוה אליו נשואה לו, והוא לה אח מלשון איחוי וחיבור. וכן אמר אברהם אבינו (בראשית יב, יג) אחותי. וכתיב (ויקרא כ, יז) ואיש אשר יקח [את] אחותו [וגו'] חסד הוא, כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה כמ"ש לעיל, ובא הרמז (בראשית כ, יב) [וגם] אמנה אחותי בת אבי היא, בחינתה למעלה בחכמה הנקרא אב, ועל זו הבחינה אמר בעל המדרש לא זז מחבבה עד שקראה אמי, והיא סוד (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו:
ועל זה סובב הענין הביאו עלי כפרה, כלומר לבחינת אם שהיא העטרה שעלי. כי הענין הביאו עלי כפרה רומז על הדביקות למעלה במקום נעלם שהוא על הקב"ה, כמו שכתבתי. והוא כענין שביאר בשערי אורה, חיי בני ומזוני לא בזכות תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א), מקום זכות הוא בית דין הגדול של מעלה הימין והשמאל והמכריע שהוא חסד גבורה תפארת וכן נצח הוד יסוד, והמזל הוא למעלה מהם סוד מזל העליון אהיה אשר אהיה. וחנה שהתפללה על בנים, כתיב (ש"א א, י) ותתפלל (חנה) על י"י, ולא כתיב אל י"י, כי מדרגות הם, אדנ"י למטה, ידו"ד באמצע, אדי"ד למעלה, כי עלתה בתפילתה עד שם ומשם הפיקה רצונו. וכן חזקיה כשהתפלל על החיים כתיב (ישעיה לח, ה) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך, לא אמר הנני מוסיף, אלא יוסיף. מזוני, דכתיב (תהלים נה, כג) השלך על ידו"ד יהבך והוא יכלכלך, ולא כתיב אל ידו"ד:
וזה לשון הפרדס בפ"ז ממיעוט הירח, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ופירושו, אעפ"י שכל ההויות הם ע"י התפארת והמלכות המתייחדים על ידי הזכות דהיינו חסד, כמו שנבאר בערכי הכנויים, על כל זאת בני חיי ומזוני הם תלויים במזל שהוא הדעת המתעלה בכתר המייחד החכמה והבינה בו תלוי בני חיי ומזוני, כי ע"י יחוד וזיווג חכמה ובינה יושפעו שלשתן, עד כאן לשונו:
הרי מבואר בכאן הביאו עלי כפרה. ולא כדברי הרי"ף במסכת שבועות שפירש עלי כמו אלי, ודבריו יתכנו בענין חמה ולבנה שבעולם הזה, כי השתלשלות ענין המיעוט היה בעולם האצילות ונעלמות בריאה יצירה ועשיה, כי זה לעומת זה וחמה ולבנה שבעולם האצילות:
וענין מיעוט הלבנה שהוא החירק, כבר נתבאר. וענין שני מאורות הגדולים, הוא סוד אור הלבנה כאור החמה, והוא סוד השורק. וענין עטרת בעלה, הוא סוד עלייתה למקומה הנעלם בסוד החכמה, זהו סוד החולם:
ועל ג' עניינים אלו רומזים הפסוקים (תהלים קלו, ה-ט) לעושה שמים בתבונה כי לעולם חסדו. לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו. את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כי לעולם חסדו. לעושה השמים בתבונה, הוא בחינת (משלי ג, יט) כונן השמים בתבונה, ומצד הבינה קדם שמים לארץ, דהיינו תפארת למלכות. לרוקע הארץ על המים, בחינה הנעלמה ממלכות, וקדם ארץ לשמים כי בחכמה מלכות קדומה, ועל זה אמר לרוקע הארץ על המים, כי חסד נקרא מים, ושורש החסד הוא חכמה כנודע, והוא על המים, ושם רוקע הארץ, ורוקע מלשון רקיע שהוא בחינה נעלמת יותר משמים, וזה הוא בחינת חולם. לעושה אורים גדולים, בחינת שורק, שני מאורות הגדולים, את השמש לממשלת ביום ואת הירח כו' זהו בחינת המיעוט, ולעולם חסדו מכח סיבת המיעוט אשר נמשך מזה הצרות והגליות יתהוה אור גדול מכח סיבת החשך, כי בתוקף צרות מתבטלות הקליפות ויהי' אור הגדול:
ואז התבאר הברכה של קידוש החודש על פי הסוד, אשר במאמרו ברא שחקים, הם סוד רקיע ושמים שזכרתי, לרוקע הארץ על המים. וברוח פיו כל צבאם, זהו בחינה אמצעית שני מאורות הגדולים, כי כבר נודע רוח הוא התפארת יסוד האויר, ומים נקרא פה תורה שבעל פה. ששים ושמחים לעשות רצון קונם, סוד הקטרוג והמיעוט, שאל יחשוב אדם דברים כהווייתן שיש למעלה קטרוג ח"ו, אלא הענין היה לעשות רצון קונם לפעול כפי הדין והראוי, וכמו שכתב הפרדס וכפי מה שבארתי למעלה. אח"כ אומר עטרת תפארת שהם עתידין להתחדש, היינו אור הגנוז מעלה העליונה בסוד העטרת תפארת, ואשה עטרת בעלה, בסוד בחינתה בסוד החולם. ועתה אעפ"י שהלבנה פעמים חסירה ופעמים מלאה, דוד מלך ישראל חי וקים וסודו מבואר, הרי מבואר סוד ראשי חדשים:
וראש חודש ניסן הוא ראשון לחדשי השנה כדפירשתי, על כן בו הגאולה. וי"ב נשיאים שהם נגד י"ב צרופים שהם הויה, הקריבו בו קרבנם, מאחר שצירוף של ניסן הוא ראש לכולם:
ראשון לחדשי השנה. אח"כ בעשירי בו נצטוו בלקיחת הפסח (שמות יב, ג), ואותו היום שבת היה ונקרא שבת הגדול השבת שלפני פסח (הגה"ה, וכן יום כפור נקרא צומא רבא, ויו"כ מעין עולם הבא, אין בו לא אכילה ושתיה כו', כן שבת הגדול רומז לעולם שכולו שבת הנצחיי). וכולי עלמא מודים בשבת נתנה התורה (שבת פו, ב), והכל רמז אחד:

15 טו

כבר אמרתי, הימים רומזים לאלפים והם ז' פעמים ז', ואף שבכל ז' אלפים חד חרוב המורה על השבת, מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת דמות ההיולי למטה, כן למעלה והוא שבת הגדול המורה אל החירות שיתבטלו השרים שלמעלה. וזהו קשירת הטלה בכרעי המטה, המורה על כחו שלמעלה ונשגב ה' לבדו:

16 טז

ולאחר יום של אכילת הטלה שהוא יום ראשון של פסח, מתחילין לספור ימי עולם. ואחר כך נתנה התורה ביום השבת, הרי שבת הגדול כל זה מורה על העתיד. וכמו שפסח ט"ו לחודש שבו יצאו ישראל ממצרים והושיב ה' אותם בענני כבוד, כן סוכות שבתשרי, (ויקרא כג, מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, והם ענני כבוד (סוכה יא, ב). וכמו שלאחר סוכות עצרת, עצרת לה', כן אחר ימי הספירה. ובהושענא רבה מקיפין המזבח ז' פעמים, ובכל יום מהסוכות לא היו מקיפין רק פעם אחת, אלו ז' הקפות רומזים לז' הקפות העולם שהם ז' השמיטות כמו שכתבו המקובלים, והע' שרים מתמעטים שכנגדם רומזים פרי החג (סוכה נה, ב), וכל זה רמוז בימי הספירה ואח"כ עצרת, הרי ניסן ותשרי שוין:

17 יז

ואם תאמר למאי נפקא מינה בא הענין בכפל, או למה בתשרי בא הרמז שנסמך העצרת לז' ימי החג, ובניסן נתרחק העצרת עד אחר ספירת. דע כי ניסן חודש האביב (שמות כג, טו), וסוכות (שם לד, כב) חג האסיף, וניסן יהי' רמז לעולם המעשה בחינת (עי' עירובין כב, א) היום לעשותם. וזהו חודש האביב, זמן עמידת קיום האדם שעושה פרי, ותשרי הוא אח"כ, ומן האסיפה הוא סוף ותכלית האדם ויגוע ויאסף רומז למחר לקבל שכר, כאלו נאמר ניסן רומז למה שנברא העולם דהיינו (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה תלמוד ומעשה, היום לעשותם. ותשרי רומז לחידוש העולם האחרון שיתחדש, בחינה למחר לקבל שכרם ויתגלה אור הגנוז. והכל הוא ענין אחד, כי שכר מצוה היא המצוה בעצמה (תנדא"ר טז, ט), כלומר רוחניותה, כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. והצורך בעולם היום לעשותם ולטהר עצמו מכל טומאה וסיג, וכן היה כאשר בחר בנו הש"י לו לעם עדיין היינו מתועבים משקוצי מצרים, ואשה אף שפסקה ממנה טומאת הנדות, צריכה ספירה לשבוע ואחר כך תטהר לבעלה:

18 יח

וזה לשון הזוהר פרשת אמור (ח"ג צז, א), רבי אבא ורבי חייא הוי אזלי באורחא, אמר רבי חייא (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר, מאי קא מיירי. אמר ליה הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרה, והוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד איהי יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי בריה. כיון דאחידו ביה, פסק מסאבו מינייהו כאתתא כד פסקי דמי מסאבו מינה. בתר דאיתפסקו מינה מאי כתיב (שם טו, יח) וספרה לה שבעת ימים. אוף הכי כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסק מסאבו מנייהו, ואמר הקב"ה מכאן והלאה חושבנא לזכיותא. וספרתם לכם דייקא, כמה דכתיב וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה, אף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין לבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, בגין למזכי ולאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים. וההוא נהר ז' שבתות נפקי מיניה, ועל דא שבתות ודאי, בגין למזכי ביה, כמה איתתא דכיא דעיילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל על טורא דסיני כדין נחת ההוא טלא מההוא נהרא כו', עיין שם שהאריך:

19 יט

וענין טומאת הנידות מענין פירסה חוה נידה, שהיתה תכף לאחר בריאת עולם מצד הנחש הערום והוא רשע ערום, וכן במצרים (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, כי חטאו של אדם הוא היה הסיבה שנפתח המעיין הנרפש מקור הזוהמא ונמשכה עליו ועל כל יוצאי יריכו, והוצרכו הצורות ההם צירוף וליבון:

20 כ

וזה טעם גלות מצרים, כמו שכתוב בפרדס בשער השערים, כי בעת שחטא אדם ובא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו, א), וערבו קודש וחול והוליד קין קנאה דמסאבותא, והיה כח הקליפה הולך ומתפשט עד שנתלבש בכתנות עור, רצה לומר בכללות ע' אומות כמנין עין שבעור, ולא חלקם הקב"ה לכבוד שמים, ושפע נשמותיו היה משפיע בין המבחר שבאנשים, עד שזרח אור אברהם שנטלו לחלקו וחלק השאר כראוי להם, וע"י אברהם נתקן כתנות אור שהוא רמז לאחדות השם ויחודו ולכן הוא בא. אבל לא נתקן לגמרי, כי עדיין היו הסיגים מעורבים בכסף, והכסף בסיגים, כלומר בקדושה היתה עדיין זוהמא, ובין האומות היו נשמות טהורות:

21 כא

ובתחלה רצה הקב"ה לטהר הקדושה והוציא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו, עד שנשאר יעקב מטתו שלימה, ואח"כ שב לקבץ ניצוצי הקדושה הנדחים חוצה לבלתי ידח ממנו נדח, והכניס הכסף בתוך כור הברזל בתוקף הברזל במצרים כדי שיתקבצו כל ניצוצי הכסף למיניהם. ולכן שם נתגלגלו כל הרוחות, דור המבול, אלו שעליהם נאמר (שמות א, כב) כל הבן הילוד. דור הפלגה, שעליהם נאמר (שם ה, יח) ותכן לבנים תתנו, עד שיצא כל הכסף צרוף ונקי מכל סיג, שש מאות אלף כמנין העולה מו' קצוות ע"י התכללות הדברים מי' לי' עד ס' ריבוא:

22 כב

ומן הראוי להם שלא לקבל עוד גרים, מפני שכבר נתקבצו כל נצוצות הקדושה מבין הקליפות, ועל זה נאמר (חבקוק ג, ו) ראה ויתר גוים, ופירשו ז"ל (ב"ק לח, א) כשעמדו ישראל וראו התיר להם ז' מצות, כי כבר לא היו נצוצות כמו שלא יהיו בזמן המשיח שאינו בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, וכן אמרו (יבמות כד, ב) אין מקבלים גרים לימות המשיח. וע"י קבלת ערב רב וחטא עגל, חזר הדבר לקלקולו, והוצרכו לשאר גליות ולבא בתוך כור כימי צאתם מארץ מצרים. ואלמלא סיוע שמים שסייע לישראל במצרים, כמעט נשתקעו בטיט היון בתוקף הקליפה הטמאה אשר גברה ושלטה עליהם עד שנכנסו בתוכה עד מ"ט שערים ומדריגות הכלולים בה, כי כמו שיש מ"ט פנים טהור, כן יש מ"ט פנים טמא, ואלו לא נתעורר עליהם מ"ט פנים טהור, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. לכן בחיפזון יצאו למען לא יכנסו בבין הנ' של טומאה. מה שלא יהיה כן בגאולה העתידה, כי לא בחפזון תצאו (ישעיה נב, יב), כי קודם צוה לנו משה חרות על הלוחות:

23 כג

וזהו טעם שביתת חמץ בפסח, כי מורה חידוש העולם, ואף חטא אדם בזוהמת הנחש שהוא השאור שבעיסה החומץ אשר פקר בחידוש העולם, רק אמר שהיה קדמון שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם (דב"ר ה, י). והנה החמץ מורה אקדמות, שהוחמץ מהשאור שניתן בו, וכן ענין חמץ מחמץ. אבל המצה היא קמח ומים כמות שהן, אינם לקוחות מדבר אחר, והוא משל לבריאות שמים וארץ, שעיקר השמים הם מים, אעפ"י שנעשו מאש וממים מכל מקום עיקרם מים נקראים שמים שם מים (בתי מדרשות ב' יג, ו), והארץ היא עפר, הרי הם כמו קמח ומים. וכן אדם הראשון נקרא (תנחומא נח א) עיסה של עולם, והוא חלתו של עולם, לא נתהוה מדבר אחר, לא היה לו עילת אב ואם, רק הקב"ה בעצמו ובכבודו, וכן שמים וארץ וכל צבאם עליונים ותחתונים כולם נתהוו יש מאין:

24 כד

וכמו שההיולי נעשה מאין המוחלט ואח"כ הוציא הקב"ה לפועל יש מיש, כן בתחילת הפסח בערב תאכלו (שמות יב, יח) החיוב לאכול בליל הראשון, ואחר כך כל ז' הוא רשות רק שלא יאכל חמץ (סוכה כז, א), להורות על בריאת ז' ימי בראשית ובדבר הזה יתבאר עוד בארוכה:

25 כה

והנה תכלית הבריאה היה האדם, ואדם הראשון היה העיסה חלה של עולם, וכשקלקל וחטא נכנס בו זוהמת הנחש הוא השטן הוא היצה"ר, והוא הוא השאור שבעיסה, ואז החמיץ העיסה ונעשה גוף עכור כתנות עור וגרם מיתה על עצמו. זהו סוד (שמות יב, כ) כל מחמצ"ת לא תאכלו, חמ"ץ באמצע, ואותיות מת בראש ובסוף. גם חמץ אותיות חץ, ובאמצע מ':

26 כו

הזוהר בפרשת פנחס (ח"ג רלז, א) האריך במנין רמ"ח של פנחס, כתב פינח"ס בגימטריא ר"ח כמו יצחק שהוא מדת הדין. וראה אות מ' פורחת באויר שהוא סימן למלאך המות והיא מ' מפריו שהיא תוך ארבע ו"ת (בראשית ג, ו), ותר"א האשה ותק"ח מפרי"ו ותאכ"ל ותתן וגומר, בהצטרף מ' לארבע ו"ת היא ארבע מות, שנתגלגל לד' רוחות העולם, הנה זו המ' היא תוך חץ ונעשה חמץ. וענין חץ הוא הזרע שיורה כחץ שבא מאדם הראשון בק"ל שנה שפירש מאשתו והוליד רוחות ושידין, אח"כ לק"ל ויולד את שת בדמותו ובצלמו שממנו הושתת העולם. כן במצרים נולד הגואל משה רבינו ע"ה שהוא שת, כנודע בסוד (תקו"ז תקון ס"ט קיד, א) משה שת הבל. ויוכבד היתה בת ק"ל שנה, כי יוכבד תיקון חוה, ושת הוא משה והוא יסוד העולם כדת וכתורה:

27 כז

וזה לשון תולעת יעקב, חטאו של אדם הוא היה סיבה שיפתח המעיין הנרפש מקור הזוהמה, ונמשכה עליו ועל כל יוצאי יריכו, והוצרכו הצורות ההם צרוף ולבון, זה טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלות ישראל שם, כדי להזקק מן הסיג ההוא, ולעזוב שם לכלוכם. וזוהמתם המעורבת בצורתם מכח הנחש היה ערום, ולפיכך היו ערומים מזיו השכינה, שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה. ואחר הצירוף והלבון, זכו להתלבש בזיו השכינה, שנאמר (במדבר יד, יד) ועננך עומד עליהם:

28 כח

והנה כשגלו ישראל למצרים, נפלו תחת הערלה ההיא קליפת האגוז קשה, ומרה הוא החמץ שנאמר עליו (תהלים עא, ד), פלטני מיד רשע מכף מעוול וחומץ, המורה על תוקף הדין. ולא היה אפשר להגאל מתחת השעבוד ההוא הקשה, לולא שהופיע המאור העליון הנקרא רחובות הנהר להוציאה למרחב, והתיר הקשרים שבהם נקשרו ישראל במצרים שמחמתם היו משועבדים שם. ולפיכך נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה, להודיע בכח מ"י יצאו. והוצרכו לדם מילה לצאת מתחת הערלה שהיו משועבדים תחתיהם, ולהוציא החמץ מרשותם שכבר יצאו מכף מעוול וחומץ לאכול מצה להדבק באמונה העליונה. שאלו לא הופיע מצה שמורה שאין שום חמץ מתערב שם, לא היו נגאלים. ואמרו רז"ל בפרק קמא דקדושין (לח, א) עוגות שהוציאו ממצרים טעם מן טעמו בהם, הנה ביארו כי מוצא המן מוצא המצה ומקום אחד להם:

29 כט

והנה האוכל חמץ בפסח, קוצץ נטיעת הגן הקדוש שגורם הסתלקות האור הבהיר סוד מצה שמורה, ולעורר החמץ הידוע שאור שבעיסה. וזו היא כוונת חז"ל באמרם (פסחים קיח, א) אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז), וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמור, מלמד שכל מי שאינו שומר את המצות ואוכל חמץ, כאלו עובד עבודה זרה. ולפי' עשו בו הרחקה יתירה יותר משאר איסורין שבתורה:

30 ל

ועוד יש רמז אחר בביעור חמץ, והוא שעתיד הקב"ה לבער יצר הרע מן העולם בסוד (יחזקאל לו, כו) והסירותי לב האבן מבשרכם וגו', ודוגמא זו נצטוינו לבער החמץ:

31 לא

והנה יציאת מצרים בטחון ובשורה לכל הטובות שאנו עתידים לקבל באחרונה, והוא עדות גדול על העולם העתיד להתחדש עלינו, ולפיכך ביעור חמץ משש שעות ולמעלה לרמוז אל האלף השביעי שהוא שבת ואז יתבטל יצר הרע מן העולם:

32 לב

ועוד ירמוז לנו הענין הגדול הזה, שצריך לבער החמץ הידוע שלא יראה בין שש שהוא וא"ו שבשם, ובין שבע שהיא בת שבע אם שלמה, שלא לקצץ בנטיעות היפות, עד כאן לשונו:

33 לג

וזה לשון ספר המוסר, ועוד דע, כי סוד ביעור חמץ בליל י"ד בניסן, כי חכמים הראשונים היו חכמי אמת, לוקחין עשר חתיכות לחם והיו מניחים אותם בעשר זויות הבית, והיו חוזרין לזויות הראשונות ולוקחין חתיכה שהכניסו שם ומברכין עליה על ביעור חמץ ומקבץ אותם בקערה וישמור אותן עד למחר בשעת שריפה וישרפם כדרך העולם. אבל סוד הענין למה עשר חתיכות ולא פחות ולא יותר, אלא לרמוז לך כנגד עשר טומאות, כדי לבטל אותם ולבערם מן העולם שלא ישאר שום קטיגור בעולם על ישראל, אלא ישראל צריכין להם רחמים בפסח, הדא הוא דכתיב (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה', שהוא שמור מן המזיקין ופורעניות ומקטריגין של העולם, והם יושבים שמורים כבני חורין כיין הטוב שעומד על שמריו ובבטחה בלי פגע רע ובלי שטן רע ובלי שום קטרוג. ולפיכך צונו הש"י ויתעלה שמו להשבית חמץ בפסח, ודי בזה לכל משכיל ומבין. ואמרו חכמים ז"ל שתי מדות יש בעולם התמורות, חמץ זכר מחמצת נקבה, עד כאן לשונו:

34 לד

הרי החמץ סוד הקליפות (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון. והמצה שהיא החירות, וכן ד' כוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה, כולם הם שמורים ממקום המשומר שאין שם מגע גוי, ולא מגעת שם שום יניקה להקליפות, והוא ספירת בינה הנקראת עולם הבא, ששם רמזו ז"ל יין המשומר בענביו. כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב), עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), זהו יין המשומר. ושם בבינה משומר, כי לא מתחיל מגע גוי רק מהזרועות ואילך, כי לישמעאלים אחיזה בחסד אברהם, ועשו בפחד יצחק, ומבואר זה באורך בהקדמת תולדות אדם (בית דוד (א) ד"ה רבותינו ואילך). על כן המצה נקראת מצה שמורה, וכן ארבע כוסות יין רומזים יין המשומר. והמצה והיין הם תיקון חטא אדם הראשון, יש אומרים חטה היה, ויש אומרים אשכול ענבים, ודברי שניהם אמת להמבין רמיזתם. והמצה הוא התיקון של החטה והיין הוא התיקון של אשכול ענבים:

35 לה

והנה למצוות הנהוגות בלילה הקדושה הזו של ליל פסח, דיני פסח מצה ומרור וארבע כוסות ושני טיבולים והסיבה, יש להם טעמים גדולים, נגלים ונסתרים וסתרי סתרים, ומצוה גדולה היא לספר בהם, וכל המרבה לספר הרי זה משובח. וכל אדם מחויב לספר בהם ולהבין ולהשכיל עד מקום שיד שכלו מגעת. בכן אהובי בניי יצ"ו, באתי לסדר לפניכם שני ענינים והם משורש אחד, כי מה שחסר זה גילה זה:

36 לו

ענין אחד, ארשום מקצת דרושים נכבדים שעשיתים בשנים קדמוניות על ענין שבת הגדול והמצות הנהוגות בפסח, ובהם דברים אמיתים באמיתה של תורה, וטעמים נכבדים ופשטים יקרים בסיפורי מצרים, וגם בהם הרבה פשטים מפוזרים בהגדה:

37 לז

הענין השני, וסדר בהמשך ההגדה בביאורה כמה מילי יקירי הנחמדים מזהב ומפז, ובתוך סדר ההגדה לכתוב טעמי המצות נתהווה בלילה הזו. ויודע אני שאינו כטפה מן הים בערך השגת עצם הענין, מכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לשם יי' (ברכות ה, ב):

38 לח

ואתם בניי יצ"ו, בבוא העת לספר ביציאת מצרים ולקיים המצות, יהיה שמי נזכר אצליכם, דהיינו שתעיינו במה שאני כותב, ואתם תהיו חכמים ונבונים להבין דבר מתוך דבר, ולהיות כמעיין המתגבר:

39 לט

והנה אני קורא שם לחלק הדרושים מצה עשירה כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר (ירושלמי ר"ה יז, א) וסימנך (דברים טז, ג) לחם עוני מצה עשירה כן יהיה דברי. וידעתי כי לפעמים יבאו איזה דברים בכפל, מה שנזכר בדרושים יהיה לפעמים איזה ענין ג"כ מוזכר בחיבור הזה, וזה לסיבת כי הדרושים למדתי בבחרותי, והחיבור הזה בזקנתי, ובאו הדברים יותר בעשירות ובסיגנון אחר ומשנה לא זזה ממקומה:

40 מ

ולענין השני ביאור ההגדה הנני קורא לה מצה שמורה כי סיפור ההגדה מפסח מצרים מורה ג"כ על פסח של עתיד, ואבינו שבשמים שומר את הדבר וממתין לקץ הפלאות:

41 מא

והנה אקדים חקירה אחת גדולה, ואף שהיתה נזכרת ג"כ בדרושים, מכל מקום לרוב צרכה ושהיא כוללת כל התורה באתי להקדימה באריכות, והיא זאת, תלה הכתוב הרבה מצות מהתורה ביציאת מצרים, והוא דבר המבהיל הדעת שהתורה היא נצחית ויהיה קיומה תלוי במצרים, כאלו אם לא היה יציאת מצרים אז היתה התורה ח"ו בלתי מתקיימת:

42 מב

וכבר התעורר על זה בעבודת הקדש והאריך בזה, ולרוב הכרח הענין, אעתיק כל הפרק הזה מספרו, ואח"כ אכתוב דעתי. זה לשונו פרק ל"ח מחלק סתרי תורה, יסוד התורה כלה יציאת מצרים, וזה היה עיקר ושורש אל קבלת מלכות שמים וחל ענין האלהי עלינו, כמו שבא זה כפול ומכופל בהרבה מהמצוות, כי נצטוינו בהם לזכרון הנס ההוא, והוא יתברך תלה קבלת אלהותו עלינו בו, אמר (ויקרא יא, מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, ועל יסוד זה בנה כל הבניינים ובו התחיל לקיים אלהותו עלינו, דכתיב (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ובו תלה קבלת גזירותיו:

43 מג

ובמכילתא (פרשת בחדש ו) אמרו, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ, ג) למה נאמר, לפי שנאמר (שם ב) אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות. אמר להם, לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים, גזירתי היאך אתם מקיימים. כך אמר המקום לישראל, אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים. אמרו לו, הן. אמר להם, כשקבלתם מלכותי, קבלו גזירותי, ע"כ:

44 מד

הרי קבלת הגזירות תלויה בקבלת המלכות, והכל תלוי ביציאת מצרים, וזה כי שם התאמת להם ממה שראו משנוי מנהגו של עולם ומשדוד מערכות עליונים ותחתונים, כי הוא שד"י כי די במציאותו ואלוהותו, והוא היכול בלתי בעל תכלית. ולזה חל עליהם הענין האלהי במצרים כי הארץ ההיא נבחרה לפרסם בה אלהותו ויכלתו:

45 מה

ואמר הנביא ע"ה בשמו יתברך (הושע יג, ד) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פד, ב) וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת, דנא והא כתיב (בראשית לה, ב-ג) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו אל אלהי הנכר וגו'. ונקומה ונעלה בית אל וגו'. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מיומא דהוו ישראל בעלמא, לא אשתמודע יקרא דקב"ה, בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא, וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמא. ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה להו לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע"ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב"ה אלא הוו אזלין בתר נמוסא דאבהתהון, ולבתר חמו כמה אתין וכמה גבוראין ונטל לון קב"ה לפולחנא, ובגין דכולהון חמו בעיניהון כל אינון אתין וגבוראין, אמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, דתמן הוה באתגליא יקרא דילי אפין באפין, ולא תימרון אלהא אחרן דהווה ממלל עמנא, אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים, אנא הוא דקטלנא בשאנכון בארעא דמצרים. ובגיני כך (הושע יג, ד) אלהים זולתי לא תדע, דלא תימא דאחרא הוא, אלא אנא הוא כלא, עד כאן:

46 מו

הנה האבות ע"ה היו ראש האמונה ויסודה, ואמנם יעקב אבינו ע"ה מבחר האבות מטתו שלימה והוא תיקן האמונה יותר מאבותיו, כי בער עבודה זרה והעביר רוח הטומאה בתחילה, וזה עיקר גדול לתקון האמונה, ואח"כ חל העניין האלהי וקבלת מלכות שמים במקומו הראוי. ועדיין לא היה השלמתם, כי לא נגלה הקב"ה לפרסם מלכותו ולהודיעו לכל באי עולם ע"י מסות גדולות ואותות ומופתים בשנוי מנהגו של עולם כי אם במצרים, ויעקב הוא הראשון אשר התחיל לפרסם זה, אבל ביחידים, כי לא הגיע זמן השלמתם עדיין, אבל עשה סימנים למה שעתיד הקב"ה להשלים, כי על הדרך ההוא נשלם ונודע מלכותו. בתחלה בער האמונות הנכריות והדעות הזרות על ידי נוראותיו אשר עשה במצרים, והעביר השקר ורוח הטומאה. ואחר חל הענין האלהי, והודיע לכל באי עולם כי הוא האלהים אמתי ומלכותו בכל משלה, וזה ראשית קביעות האמונה והאמת על ישראל במצרים, אשר שם נתפרסם כל זה על השלמות, ולזה היה התחלת קבלת המלכות והאלהות עליהם שם אז לא קדם:

47 מז

ולזה חייב ואמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ושלל ואמר ואלהים זולתי לא תדע, כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשהו וכגבורותיו, ומי אשר לו היד החזקה והיכולת העצום להודיע שמו ולפרסם מלכותו בשדדו עליונים ותחתונים זולתו אין אלהים. ואחר שהודעה כזו אין שום כח ואל יכול עליה, גם אתה אלהים זולתי לא תדע, כי ראוי לך לדעת ולהכיר כי אם למי שלו היד העליונה להודיע שמו ואלהותו נגד כל אלהים, כי בכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב), ומי בהם יכול להודיע כוחו ולהנצל מידו. ומזה תדע כי מושיע אין בלתי, כי מצרים בחכמיהם ובכשופיהם בכח עליונים ועליוניהם אסרו את ישראל לבל יצאו מתחת רשותם ומשועבדים לעולם, כי כחם כן חייב, ולזה היה נמנע לצאת מעבדותם לדורות עולם בכח וחוזק שום נברא עליון ותחתון, לולא שנגלה המלך הגבור ושדד הכל ואבד ושבר דלתות נחשת ובריחי ברזל, והפך משרשם ההרים החזקים והגדולים, ומבכור פרעה עד בכור השבי, והם הכחות עליונים ותחתונים כידוע לחכמי לב, אשר מחמתם נאסרו ישראל במאסר שעבודם, והושיעם תשועת עולמים, והודיע בכחו זה כי מושיע אין בלתו:

48 מח

ואחר שסדר המערכה כלם בעליונים ותחתונים, היה מחייב שעבודם שם באין הפסק לעולם, נהפוך הוא כי הוציאם ממנו לחירות עולם, ראוי אם כן כנגד זה, כי זכרון נפלאותיו ונוראותיו לא יעבור מתוך היהודים ולא יסוף מזרעם כל ימי עולם:

49 מט

וזה הטעם (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, כי עם כל הדורות ידבר. ולקיום כל זה, נתחייבנו בקבלת מלכותו וגזירותיו שישאר טעמו בפינו ורשימו ניכר בכל איברנו הוייות התורה וקיום מצותיה תמיד יומם ולילה לא נחשה:

50 נ

וזה הטעם (שמות יג, ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. הנה כי התורה ומצותיה נתנו בפינו ובגופינו לזכור כי ביד חזקה הוציאנו ה' ולא אחר ממצרים, נמצא יציאת מצרים סוד ויסוד כל המצות, וידינו כיד אלהינו הטובה עלינו לבקש בינה ולמצוא טוב טעם ודעת במצות כלל ופרט בענין יורו על יציאת מצרים דבר דבור על אופניו:

51 נא

ועם מה שכתבנו, עיקר גדול ואמת וטעם משובח מספיק, הנה על זאת ישוטטו הלבבות ורעיוניהם לבקש את דבר ה' כי ישתוממו על זה לאמר, הלא קיים וקיבל ואין לנטות ימין ושמאל, כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ולא אחרת. ומצותיה אשר צונו ולא זולתם, הלא דבר מכוין לעצמו והוא צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד לתיקון הכבוד, ועל הדרך שביארתי בספר תולעת יעקב ובזה הספר בס"ד, ואיך א"כ יבאו זכר ליציאת מצרים ואם לא גלו אם ובניה שם, האם נאמר כי אין מקום וצורך אל זאת התורה ואל מצותיה חלילה, וחולין הוא לנו מלהאמין זה, כי כבר קבלו אבירי הרועים כי התורה קדמה לעולם לגלות, ולהודיע כי אינה תלויה בזמן ולא במקום ולא בשום דבר אחר זולתה כי היא מכוונת לעצמה, ולזה אמרו כי היא שם ה' ממש, ולכן על כל זה חל על המאמינים חובת ההשתדלות לבקש אמת מפי יודעיה ומקבליה כי מאתם תורה תצא, ועמם חכמה תמצא, כי הם אשר עלו עיר הגבורים והורידו עוז מבטחה ובשלום:

52 נב

ואומר כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת ולהבין כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ולעמוד על עיקר זה צריך לדעת כי קודם התגלות הכבוד העליון סוד ה' אלהים, היו כל הדברים גנוזים ומיוחדים במחשבה הסתומה, וכל הנתיבות ואותיות ומאמרות עם נשמות וכחות אור וחשך וטוב ורע וכל ההפכים שם היו מעורבים כדמיון הכסף והסיגים המעורבים יחד, והכל במקום אחד אשר ממנה כל ההפוכים. כי כן הטוב ורע, עם היותם דברים הפכיים מעורבים ברצון הנפש, ובהתברר הרצון יראה שהטוב הוא עיקר הרצון ואין הרע כי אם לשלמות הטוב ולחזקו ולקיימו, נמצא כי הכל ממקור אחד נחצב. ולפי שאין היכר בכבוד בהיות הדברים על תכונה זו, בא הרצון הנעלם הפשוט לבנות היכל לכבודו ונאצלה אם הבנים עם כל אלה הדברים בה נכללים, והיא סוד מצרים העליונה כי בה היו כל ההפוכים מצרנים ומעורבים אלו באלו. ומשם הוקבעו כל אחד במקומו הראוי לו האור והטוב במקומו, והחשך והרע במקומו, והנשמות הקדושות והטהורות נבדלו מן הנשמות הטמאות, ונתפשטה המחשבה והובררה, ונודע כי הטוב עיקר, והנתיבות והאותיות נבדלו ונודעו בעצמם, והאמת אשר היה נעלם ונסתר ומעורב בשקר נבדל ונגלה ונראה. וזה מבעל האמת יתברך גבורה רבה ויד חזקה, ובזה נתנה גאולה וחירות לכל הדברים, ונודע באמת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, והנה היתה יציאת מצרים העליונה מוכרחת ומחוייבת, לדעת ולהכיר זה ולפרסמו. והנה הנשמות ועודן במחשבה משם קבלו התורה, וסוד זה כי באו כלולות ומצויירות מכ"ב אותיות התורה, ולולא יציאת מצרים העליונה והתפשטות המחשבה, לא היה שום דבר ולא נבראו עליונים ותחתונים, ולא נודע האלהות, ולא היה היכר בכבוד:

53 נג

והנה זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), והביא בגלות מצרים שרשים וענפים בדוגמא עליונה, ונתערבו שם גוי בקרב גוי טהור וטמא טוב ורע אור וחושך ישראל ומצרים עד שנגלה עליהם הקב"ה ולהודיע שמו ולפרסם אלהותו על ידי המסות הגדולות והאותות והמופתים, ובם המציא גאולה וחירות לישראל, והבדילם מן העמים וצרפם וטהר וזקק אותם מן הסיגים המעורבים בהם ולקחם והבדילם להיות לו, וכמו שכתוב (דברים ד, לד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. גוי מקרב גוי ודאי, וכתיב (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, והובדל והופרש האור מן החושך והטוב מן הרע והוקבע כל אחד במקומו הראוי לו, והכל בדוגמא עליונה גאולה וחירות כנגד הגאולה וחירות, יציאת מצרים למעלה, ויציאת מצרים למטה גאולת נשמות למעלה וגאולת הגופים למטה, ויובל היא שנת החמישים שנה המוציאה אלו ואלו לחירות, הדא הוא דכתיב (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, וחמשים כתיב, בכח חמשים שערים יובל היא שנת החמישים בה יצאו עבדים לחירות, ולזה נזכרת יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה:

54 נד

ואחר צאתם ממצרים לחמשים יום, קבלו התורה הכלולה מחמשים שערי בינה, הנה הנשמות קבלו התורה למעלה, והגופים כנגדן למטה זה לעומת זה, ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולא קבלו התורה, ומי הגורם לקבלת התורה, יציאת מצרים למעלה ולמטה, נמצא אם כן יציאת מצרים יסוד התורה והמצות והכל לזכר יציאת מצרים העליונה ותחתונה וסבה ראשונה. והגורם הגדול ליציאת מצרים למטה ולקבלת התורה, הנה היה התפשטות המחשבה העליונה בגלוי הכבוד העליון, וזה סוד יציאת הכל ממצרים העליונה, נמצא זה אם כן סבת נתינת התורה והמצות, וראוי אם כן שיהיה הכל זכרון ליציאה ההיא ולהתפשטות ההוא:

55 נה

והמבין עיקר זה שכתבתי בסוד זה הענין, יבין כי דבר צדק ואמת הוא שיהיו התורה והמצות זכר ליציאת מצרים, והם עם זה מכוונים לעצמם אינם נתלים בשום דבר, אבל כל הדברים למעלה ולמטה תלויים בהם, ולכן היו הסגולה הנפלאה להוריד ולהשרות עליונים למטה ולהעלות תחתונים למעלה, והם הגורם הגדול בדביקות הצורות וייחודן אלו באלו נמצאו זכר כל הגאולות והחירות הנפלא, וזה מה שרציתי להוכיחו, ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק, עד כאן לשונו, דברי פי חכם חן:

56 נו

אמנם כפליים לתושיה, ואגלה דעתי בדרוש הזה בדברי אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

57 נז

ידוע כי בגאולת מצרים נתגלה על ידי משה רבינו ע"ה לכל האותות והמופתים שם העצם שהוא שם של ד' יהו"ה, כמו שאמר הש"י למשה (שמות ו, ב-ג) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. ושמי ה' לא נודעתי להם. וכבר האריכו בזה גם המפרשים, גם אני הארכתי בזה בכמה דרושים (עי' תושב"כ וארא פ' תו"א):

58 נח

וכלל הענין, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד בהעלמה אשר היא תכלית ההעלמה, וכשהיווה את העולמות יש מאין וחדש וברא, אז גילה שמו יהו"ה שהוא היה הוה ויהיה והיווה את העולמות בשביל שיתגלה שמו על ידי התורה שהיא כולה שמותיו יתברך המסתעפים משם יהו"ה באופן שתורת יהו"ה תמימה רצוני לומר התורה תמימה מראשה ועד סוף הכל הוא שם יהו"ה:

59 נט

והנה אם לא חטא אדם, היה דבק בה' ונתקיים בו (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כי נברא בצלם ודמות, ונברא לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו), ופירשו רז"ל במדרש (בתי מדרשות ב' ו, ד) לעבדה מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, הנכללים בשם יהו"ה בסוד (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, שמ"י עם י"ה עולה שס"ה, ו"ה עם זכר"י עולה רמ"ח, ודברים אלו באו בארוכה בהקדמת תולדת אדם (עי' בבית חכמה תניינא ד"ה והנה בבחינה זו), ולא היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח, ובעשרה דורות שמנח ועד אברהם, לא היה הבדל ביניהם לבין קונם, כי אם העונות הם המבדילים:

60 ס

והמתין הקב"ה עד כ"ו דורות כמנין שם יהו"ה, ומשה רבינו ע"ה הוא היה הדור העשרים והששה והוא הגואל, הגואל ממות ופודה משחת, כי הגלות של מצרים היה מזכך כל סיג וחלאה של אדם הראשון וכל תולדות אדם עד זמנו, ונבואתו היה באספקלריא המאירה שם יהו"ה הנודע לו, וכתיב (שמות ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל ויד"ע אלהים, היפך מה שכתוב (תהלים קמד, ג) מ"ה אד"ם ותדעה"ו, כי אדם בגימטריא מ"ה כמנין שם יהו"ה במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרומז לחיבור ודביקות בשם יהו"ה כמו שכתוב (שם צא, יד) אשגבהו כי יד"ע שמ"י, וידיעה הוא לשון חיבור כמו (בראשית ד, כה) וידע אדם [עוד] את אשתו, וכשנתרחק נאמר עליו מ"ה אד"ם ותדעהו. אמנם כשנזדככנו במצרים, כתיב וידע אלהים, ונתעלה מעלה לשם יהו"ה, כי לא נגאלו לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו דהיינו שם הגדול בשם הנכבד סוד (שמות יג, כא) ויהו"ה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן [לנחותם הדרך] ולילה בעמוד האש:

61 סא

וזה לשון הרמב"ן כו', והתחילו לטהר לגמרי בימי הספירה שבע שבועות, ואז בהגיע חג השבועות נתנה התורה שהיא תמימה שם יהו"ה, ואז קרבנו לשמו הגדול לגמרי, וכתיב במתן תורה (עי' ע"ז ה, א) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פב, ו), כי היינו במדרגת אלהים, וגדול יהו"ה מכל האלהים כי שמו הגדול עלינו ואנחנו דביקים בי"י. אחר כך כשעשו העגל, חזרו לסורם הראשון וכתיב (שם ז) אכן כאדם תמותון, הוא אדם הראשון, ובמדבר יתמו ושם ימותו (במדבר יד, לו), עד דור דעה שנאמר עליהם (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בי"י אלהיכם, וזכו לארץ ישראל ארץ אשר י"י דורש אותה וגומר (שם יא, יב), וחזרו וקלקלו בעבירות ובפרט בעבודות זרות, והוצרכנו שוב לזיכוך הגליות שנצטרף בכור הברזל יותר מכור הברזל שבמצרים, ומפי עליון לא תצאו הרעות הכל לטובה כדי שנצטרף ונזדכך ונזכה לגאולה האמיתית כימי צאתינו ממצרים כן יראינו נפלאות. אמנם יציאת מצרים תהיה טפל וקיבוץ גליות עיקר (ברכות יב, ב), כי גאולת מצרים היתה שירה חדשה בלשון נקיבה (עי' שהש"ר א, לו) דהיינו בעצמו ובכבודו סוד (חבקוק ב, כ) וי"י בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ, אמנם לעתיד בלשון זכר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר י"י, ולילה כיום יאיר בסוד (שם ל, כו) אור הלבנה כאור החמה, ודבר זה יתבאר בארוכה בדרושים. ואז תורה חדשה תצא מאתו, כלומר שתהיה תורת י"י תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה, ואמר ביום ההוא זה י"י קוינו לו (עי' ישעיה כה, ט), כי יתרון האור יהיה מהחשך מכח סוד הגליות והזדככות נזכה לעצם הדביקות. והותחל זה הדביקות בצאת ישראל ממצרים מכור הברזל, ולכן נאמר (שמות כ, ב) אנכי י"י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי כור הברזל זיכוך של מצרים עבודת החומר להיות הדביקות בשם י"י, וצדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד, י) ולעתיד (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה:

62 סב

כלל העולה, כל התורה היא שם י"י, ותרי"ג מצוותיה הם י"י, וסוד זה שמי וזה זכרי כדלעיל. והמקיים התורה בלימוד ובמעשה, דבק בשם י"י. וזה אי אפשר בלי זיכוך החומר שיפסיק זוהמת הנחש, וזה היה בכור הברזל במצרים, על כן תלה התורה ביציאת מצרים. ואלו לא היה זיכוך מצרים, היה בהכרח זיכוך אחר, כי בלא זה אי אפשר. יובן אם לא חטא האדם לא היה צריך לזיכוך, כי לא היה בו זוהמת הנחש, וכשתולה הכתוב ביציאת מצרים הוא כאלו היה אומר שתלה בדביקות י"י, ולא שהתורה תלויה במצרים, כי אלו לא חטא אדם לא היה צריך למצרים וכיוצא בה, כי לא היה צריך לזיכוך. ועתה שחטא, הוצרך לזיכוך, על כן היה במצרים. ואלו לא היה מצרים בעולם, היה הזיכוך על ידי אחר. רק מאחר שהיה מצרים, היה הזיכוך על ידי מצרים שהיא מרכבת המשנה מצרנות לארץ ישראל ארץ אשר י"י דורש, ודי בזה למשכיל:

63 סג

עתה ארשום שני העמודים. שם האחד מצה עשירה, ושם השני מצה שמורה: