מאמר ג' יראה ואהבה פנימית מאמר ד' העבודה צורך גבוה לשם ה'.
אלו השני מאמרים מקושרים כאשר אפרש, על כן אפרשם בפעם אחת. תכלית בריאת האדם בשביל לעבוד ה' אלהינו כמו שכתוב בבריאת האדם (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה. וכשנתקלקל אדם והדורות שאחריו ובחר הקב"ה בהאבות, צירף את זרעם בכור הברזל במצרים והיה שם עבדים ובזה נצרף הסיג מהם להיות נקיים לעבודת הש"י. ולכך הרגילם הקב"ה בעבדות כדי שאח"כ כשיוצאים מעבדות פרעה יהיו לעולמים עבדי ה' כמו שכתוב (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, שקנאם לו לעבדים כשפדה אותם מבית עבדים. על כן אמר הפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא אמר אשר בראתי את העולם, אלא הענין שבמצרים נתפרסם ג"כ חידוש העולם ונתגלה תכלית החידוש שהוא בשביל עבודה, על כן אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אמנם כמוס בכאן עוד ענין בעומק זה הענין, ויתבאר בסוף הדרוש הזה (ד"ה ועתה יתבאר):
והנה העבודה מצינו בתורה בשני פנים, דהיינו מיראה ומאהבה, והאריכו רז"ל בזה, גם המחברים. גם בארו כי יש עבודת חוץ, ויש עבודת פנים, דהיינו יראה ואהבה חצונית, ויראה ואהבה פנימית. יראה ואהבה חצונית הוא שירא את עצמו ואוהב את עצמו. והיראה והאהבה הפנימית הוא שירא את הש"י ואוהב את הש"י:
ולאחר עיוני בהבנת דבר מתוך דבר בדרוש הנחמד הזה, יגעתי ומצאתי כי העבודה תתחלק לשנים שהן ארבע בחוץ, ולשנים שהן ד' בפנים. רצוני לומר, כי יראה חיצונית ואהבה חיצונית כל אחד יתחלק לב' חלקים ונקראים חוץ וחיצון. החוץ יותר חוצה מהחיצון, והחיצון מתקרב לפנימי, הרי שנים שהן ארבע בחוץ, וכן שנים שהן ד' בפנים. כי יראה פנימית ואהבה פנימית כל אחד יתחלק לשני חלקים, ונקראים פנים, ולפני ולפנים, הרי שנים שהן ד' בפנים, ועתה אפרשם אחת לאחת:
היראה שהיא עבודת חוץ היא אשר יראת אלהים בלבו, אמנם הוא ירא מעבור על מצותיו שלא יענישהו העונשים ההם המתחייבים מהעבירות ההם אשר הוזהר עליהם. וגם בבוא המצוה מעשית לידו, יקיימנה למען לא ימנע ממנו השכר המתחייב ומיועד מהמצוה ההיא. נמצא זה עובד מאהבת שכר, ומיראת העונש. ואמרו בסוטה פרק היה נוטל (כב, ב) פרוש מאהבה, פרוש מיראה. ופירש רש"י ז"ל, פרוש מאהבת שכר מצות ולא מאהבת מצות בוראו ומיראה של עונשין ע"כ. והנה העבודה על זה הדרך עם שהיא טובה מאוד, שהרי נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלימה, כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו (אבות א, ג) ויהי מורא שמים עליכם שיובן ממנו לא מורא עצמיכם, והירא ועובד על הדרך שאמרנו אינו ירא כי אם את עצמו שלא יענש בעונשים ההם אשר יתחייבו אל הנפש בעברו עליהם:
ויש מי שאינו משים ידו אחור מאימת עונשי הנפש, כי יקלו בעיניו לעוצם הסתבכותו בתאוותיו, אבל יניח ידו ועוצר עצמו מאימת מוסרי השופטים הממונים לייסר ולענש העובר על התורה ומצותיה:
עוד יש ירא אבל הוא ליראתו מפגעי הזמן ותלאותיו שלא יחולו עליו ועל בניו ובני ביתו וגם על קניינו ורכושו אשר רכש, ומאימתו שלא יחסר לחמו ולא ימותו בניו בחייו ולא יחולו על גופו יסורין וחלאים רעים ונאמנים שומר ידו מעשות כל רע. ואם שאילו סיבות מונעות האדם מחטוא, מכל מקום ומזה הצד הם טובות, שהרי הוא מאמין שיש אדון משלם גמול לאויביו:
הנה אין היראה הזאת לבד הנדרשת מהשלמים, ואמנם כל סיבה המונעת את האדם מבוא בדמים ומהתגאל באשמים היא טובה והרשות נתונה לעסוק בה, וכאמרם פרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אמנם היראה הזאת החיצונית פתח והתחלה לבא ממנה אל הקדש פנימה היא היראה הפנימית הטהורה:
וכן האהבה שהיא מצד החסד, כי כל אהבת חסד החלק החיצוני ממנה הוא שאדם אוהב את המקום מצד הצלחתו כשרואה את עצמו מוצלח בכל ענייניו יגזור אומר ויקום לו לא תמעד אשוריו בראות את עצמו כל אשר יעשה יצליח משום תשוקת אהבתו בבוראו, או לפעמים עובד את השם כדי שיהיה אהוב בעיני השם וישפיע לו רב טוב להיות לו עושר וכבוד ובנים ובני בנים זהו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס (אבות א, ג), וגם לענין יראה מסיים (שם) ויהא מורא שמים עליכם. הנה עבודת האהבה שהזכרתי היא עבודת חוץ, אע"פ שהוא דרך ומבוא לבא לידי אהבה הפנימית שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מכל מקום זו האהבה אינה מגעת אלא עד לשמים. משא"כ האהבה הפנימית שהיא החסד באמת, מעל השמים. ובפרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב) רבא רמי, כתיב (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (שם קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד. כאן בעושין לשמה, וכאן בעושין שלא לשמה:
וכן הוא לשון סמ"ג חלק עשין עשה ג', ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו, ה), בשלשה עניינים הזהיר הקב"ה את ישראל בעבודתו. במורא, שנאמר (שם יג) את ה' אלהיך תירא. בקבלת שכר, שנאמר (שם כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים. באהבה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. ושלשתן חלוקין זה מזה. כי כמה אנשים עושים מצות המלך שאינם עושים אותה לא מפני אהבת המלך ולא מפני קבלת שכר, אלא מיראת המלך פן יזיקם.הגה"העל זה רמוז בברכות (יז, א), מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה. ערום הזה פירושו כמו שפירשו רז"ל (שבת יד, א) האוחז ספר תורה ערום, נקבר ערום, ערום בלא מצוה. ויהיה על דרך שאמרו רז"ל (ע"ז יט, א), במצותיו חפץ מאוד (תהלים קיב, א), ולא בשכר מצותיו. על זה אמר שיהיה ערום ביראה, רצה לומר ערום בלא שכר מצוה, שלא יהי' עבודתו לא משום יראת עונש, ולא משום קיבול שכר. וכן אדם הראשון לאחר שחטא, כשהרהר בתשובה נתלבש ביראה זו להיותו ערום ביראה. זהו הרמז (בראשית ג, י) ואירא כי עירו"ם אנכי: כמו כן אנשים שאומרים לעבוד את הקב"ה פן יזיקם בעולם הזה, ולאחר מיתה פן ידונם בגיהנם, ודאי מדה טובה שירא מלפני הקב"ה כאשר צוהו, אבל זו אינה עיקר העבודה כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו. וכן תראו כי כמה גוים עובדים יהודים, שאינם עובדים אותן לא מפני אהבה ולא מפני יראה אלא כדי לקבל שכר. וכמו כן אנשים שעובדים הקב"ה על דעת שייטב להם בעוה"ז ובעוה"ב, ודאי מדה טובה היא שמאמין בהקב"ה שיתן לו שכר טוב, אבל זו אינה עיקר העבודה, כי עיקר מחשבתו לצורך עצמו. אבל המעלה הטובה והעליונה מעבודת הבורא היא הכתובה אצל יחוד שמו ואהבת, לעבוד את הבורא מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, עכ"ל:
חלק שני מיראה ואהבה חיצונית היא אשר חשבה החכם הרב ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ליראה ועבודה אמיתית,הגה"הזה הדבר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, יתבאר ויתחלק לשני חלקים. חלק אחד להמון העם שאין להם ידיעה ודביקות כלל, ילמדו אותם ליראה את השם הנכבד מחמת העונשים הגדולים אולי ישמעו וייראו, ואח"כ יתקדשו ויבאו מתוך שלא לשמה, לשמה. ודבר זה נלמוד ממדות בוראינו ית', שלפעמים עושה ענין ומחריד כדי שייראו מלפניו, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נט, א) על פסוק (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שייראו מלפניו, אלו הרעמים, זה חלום רע (ברכות נה, א), והוא על דרך (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו:
אמנם יש עוד חלק בידיעת יראת העונשים, שיוצא מידיעה זו שלימות גדול אף להדביקים בו ית' מצד יראה פנימית, אשר בזה יתורץ קושיא גדולה אשר קשה על רז"ל, ובפרט בזוהר שהאריך במאוד מאוד בעונשי העבירות, לא זו החמורות, אלא אף הקלות, והאריך במאוד בחרדת מרירת המות ואימת מלאך המות הנורא במאוד, שעונש המיתה חמור מכל העונשים שבעולם שיש לאדם בחיותו בהצטרף כולם יחד, כל המכאובים הן כל החלאים, הן כל היסורים וכל החסרונות, כולם נחשבים לאין נגד מרירת המות. עוד חושב ז' דינין דיחלפון על האדם, ומרים במאוד בתוקף מרירות העונשים שאחר המות, דהיינו דין הקשה של חיבוט הקבר, וענייני גיהנם וז' מדורות שבו, כאשר האריך במאוד בז' היכלות הטומאה אשר העתיק הפרדס, ובראשית חכמה בשער היראה בארוכה. עוד עונשים גדולים ומרים אחר שכלה דין הגיהנם הנמשכות זמן רב, והכל לפי ערך החוטאים. כי אף שאמרו רז"ל (ר"ה יז, א) משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, אין כוונתם שאחר י"ב חודש פטורים מעונשים, רק הכוונה שאין שום גיהנם להם, אבל שאר עונשים יש ויש הרבה. ונוסף ע"ז עונש הגלגול המר לפעמים בבהמות חיות ועופות כלבים וחזירים שקצים ורמשים וכאלה רחמנא לצלן, באופן שאין עונשים חמורים בעולם חשובים לעונש נגד עונש המות, וכל העונשים שלפניו כאין נגדו, ואין עונש קל בעולם כעונש המות בערך העונשים שהם לאחר המות. ומי שרוצה לידע העניינים אלו, יעיין שם במקומות הנ"ל:
הנה יש להקשות לכאורה על הזוהר, למה כתב העונשים הללו. ואם כדי להתלבש ביראה, הלא זו היראה היא יראה חיצונית, כמו שהפליג הוא בעצמו להרחיק יראה זו, שכתב בפרשת בראשית (ח"א יא, ב) וזה לשונו, באתר דיראה שרי מלרע, אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהי רצועה לאלקאה חייבים. ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת השם. אלא מאן שריא עלי', ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה, ולא יראת ה', עד כאן. ופירש לקמן, שיראה רעה היא רצועה רעה, עונשים הרשעים ד' מיתות בית דין שהם מצד ד' קליפות תהו בהו חשך תהום. וכן בתיקונים (תקון לג דף עו, ב) אמר, אית דחילו, ואית דחילו. יראת ה', דא שכינתא מלכות קדישא. יראה רעה, דא רצועה לאלקאה לחייבא, ומאי ניהי סם המות דסמאל נוקבא דיליה. יראת ה', איהי למאן דנטר פקודין דלא תעשה. יראה רעה, היא רצועה לאלקאה למאן דעבר עלייהו, עד כאן:
ועוד בתקונים (הקדמה ה, ב), אית יראה ואית יראה, לא כל אפיא שוין. אית יראה דדחיל בר נש לקודשא בריך הוא בגין דלא ילקי ליה ברצועה, דאתמר בה (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו מסטרא דאלנא דטוב ורע דאיהי ארעא ריקניא שפחה בישא. כגוונא דחד מד' אבות נזיקין דאיהי הבור, וכגוונא דבור דיוסף דאוקמוה עליה [הברה] והבור רק [וכו'] הברה נוקבא בישא. בור דכורא. ובור בגין דאיהו מתמן אוקמוה עליה (אבות ב, ה), אין בור ירא חטא, בתר דלית יראת ה'. [מאן] דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהי תפארת דמיניה נפקת, בגין דא איהי שקילה לגביה, ובגין דא אין כל יראה שוה, דהא יראת ה' היא מלכות דיליה כלילא מכל פקודי אורייתא, בגין דאיהי יראה דנפקא מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעותא דאיהו ידו"ד, דבגיניה אוקמוה מארי מתני' (קידושין מ, ב) גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפיקודייא דיליה ועונשין דילה למאן דעבר על פיקודיא, ומאן הוא דברא אורייתא, ומאן הוא דיהיב ליה לישראל, איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא, ומני לי לנטרא לה, איך דחיל מיניה ועביד פיקודוי. ובגין דא אוקמוה רבנן (אבות ב, ה) ולא עם הארץ חסיד, ולא בור ירא חטא, בגין דאורייתא דאיהי תרי"א מתרין דרגין אתיהיבת מחסד ומגבורה, דתמן תרין פקודין אהבת חסד ודחילו דגבורה דאיהי יראה, דבהון אשתלימו תרי"ג פקודין, ובגין דכל אורייתא ופקודהא מתרין דרגין אתייהבת, אוקמוה רבנן אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, עד כאן לשונו:
והנה הדרה קושיא לדוכתא, למה הזכיר הזוהר העונשים שהם יראה חיצונית, ולא יספיק תירוץ במה שכתב בחלוקה הראשונה להודיע הבורים וחסירי הדעת ישמעו העונשים ויחזרו למוטב, ומתוך שלא לשמה כו'. כי הלא כתב דאם בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפיקודיא דילה, ועונשים דילה למאן דעבר על פיקודיא, איך דחיל מיניה כו', משמע הידיעה זו מוכרחת אף לחכמים והשלמים:
ונראה לתרץ כי זה הענין יתבאר על פי מדרשם ז"ל ברבה רות (ה, ו), ויצבט לה קלי (רות ב, יד), א"ר יצחק בר מוריין, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע, עגלות מפוטמות היה מאכילה, עד כאן לשונם. וקשה רישא לסיפא. ברישא אמר, בלב שלם, והלב שלם הוא כמו שאמרו רז"ל (נדרים סב, א) עשה הדברים לשמן ולא על מנת כו'. ובסיפא אמר, אלו היה יודע כו':
ומצאתי ביאור המאמר הזה, במה שאמרו אלו היה יודע, אין הכוונה שבשביל זה היה עושה זה יותר בזריזות ח"ו, לא כן. רק הכוונה, אלו היה יודע זה, נמצא היה רואה שהמצוה גדולה במאוד היה מזרז ביותר להמצוה, כי מעונש העבירות ומשכר המצות יוכל אדם לידע גודל העבירה או המצוה:
ומזה מבואר ג"כ כוונת הזוהר, שצריך לידע השכר והעונש, שאז ידע כמה גדולים הם ויהיה זריז ביותר, לא למען עונש העבירה או שכר המצוה, רק לשם שמים שיהיה בשמירה יתירה מעשות העבירה, ובזריזות מופלג בעשות המצוה:
וכך כתוב בראשית חכמה פרק י"ד משער היראה וזה לשונו, ואפשר לתרץ בג' פנים. האחד, כי אחר שיראה החוטא כמה עונשים על מה שעבר, כפי חומרת העונש יבקש לעשות תשובתו, כענין תשובת המשקל שפירש הר"ר אליעזר מגרמיישא. הב', נוכל לומר, כי אע"פ שהחכם יראה עונשי הדברים, לא מפני זה נכריח שיהיה יראתו מהעונש, אלא מהחטא, והוא שיראה מהפגם שיגיע להחשיך לנפשו שיצטרך ללבון גיהנם, וכענין לבושים צואים שילבישו לנשמה, ויאמר בלבו, אין ראוי שנשמתי שהיא חלק אלוה ממעל אמסרנה ביד חיצוני העבד הרע שימשול בה, שנמצאתי פוגם בכבוד קוני, ונמצא תחת שלש רגזה ארץ [וגו']. תחת עבד כי ימלוך כו' (משלי ל, כא-כב). וכענין זה מצינו שהזהירה התורה (שמות כא, ז), וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים. וכן (שם ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה, כדפירש בסבא פרשת משפטים. הג', נוכל לומר, כי העונשים נכתבו, כי כפי מדריגת החטא כן צריך לטהר פגם הנפש, והעד מה שפירש הרשב"י בז' היכלות הטומאה, וכן במדרש רות ז' מדורין שעון פלוני נפקד בהיכל פלוני ובמדור פלוני, והטעם, כי כפי שירד ופגם בנפשו, כך צריך שתרד למקום מדור פלוני, ובזה יבוא להתרחק מהחטא מפני שהוא מטמא הנפש שיעור טומאה כך, עד שלטהר הטומאה ההיא צריך לרדת למקום פלוני, ולעולם הוא היראה מחמת החטא, עד כאן לשונו: אבל באמת עדיין היא מבחוץ. וזה לשונו בספר עין הקורא שלו, והעתיקו הרב בעל עבודת הקודש בחלק העבודה פרק ו', המדריגה הרביעית מדריגת מי שיעשה אלה המצות לתכליתם האמיתיים, והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלהי ויהיה איש אלהים קדוש דומה למלאכי השרת, ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחי לעמוד עם המלך ה' צבאות ולהנות מזיו השכינה והיא הזכיה לחיי עולם הבא ולתחיית המתים. וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלהיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאפשר לפי טבעו, אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלמות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו אל השלם הראשון ושישערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג. ואמנם זה העובד אם יצוייר שהוא ית' יצוה דבר אף גם זאת לא יגיע אל זה העובד זה הטוב, הוא ג"כ כבר ישתדל בכל כוחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב וראוי שיאהב, ולא מפני זה תבטל האהבה:
וזוהי מדריגת אברהם אבינו שנקרא אוהב את השם, וכאשר צווה בעקידת בנו יחידו לא מיראתו אותו פן יגיע רע על עזבו העקידה הלך לדרכו, כי כבר נאמר (בראשית כב, ב) קח נא, שהרצון בו ענין בקשה ותחינה, לא מאמר יגזור על עזבו עונש, וגם לא מאהבתו בטוב זה העולם היה הורג את בנו יחידו וחלילה לו. אבל שהוא צייר שזה המאמר ממנו ית' לתכלית טוב, והוא הגעת שלימות אברהם באופן שלם מאוד, ושבזה האופן מהשירות ידמה אל אלהיו ביותר שלם שאפשר, ויהיה משוער בשלמותו באופן יגיע לתכלית האחרון אשר בעבורו היה. ולהשתוקקותו להתדמות אל בוראו מאהבתו לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, עד מצא מקום לה' בו שלח ידו הקדושה לשחוט את בן יקיר לו, כי ידע ישיבו באחרונה אותו ואת בנו במדריגת מלאכי השמים. ואברהם צייר ג"כ באותה העבודה כי לו נודע שלא יגיעהו דבר, ושהוא ית' צוה אותו לעשות הדבר, כבר היה עושה מאהבתו את בוראו ובחשקו אותו, וזו היא תכלית המדריגות לפי דעתי. אמנם שנתעצם שאין ראוי שנשתדל בעשותנו אלה המצות אשר צוה ה' את האדם וחי בהם אל מול תכלית וטוב ושלמות קנוי מהם, עם היות שהוא ית' צוה אותו בהם כדי שנזכה לעוה"ב, זה אין ראוי שימנה מכלל המעלה מכל מה שראוי שיונח בזה, שאנחנו עובדים לתכלית יגיע אלינו אותו הדבר שבעבורו צוה אותנו בהם ושלו הונח שלא צוה אותנו כדי להגיע אלינו זה ההשארות היינו עובדים זה האופן מהעבודה מאהבתנו אליו ית', הנה על זה האופן ראוי שיונח הענין. אלו דבריו ז"ל, וזה דעתו בכוונת העבודה והמצות. אמנם בעל עבודת הקודש השיגו והעלה כי אין יראה ועבודה פנימית אלא כדרך שאפרש לקמן אי"ה:
והנה אני אומר, אף שהדרך שהזכיר הרב ר' יוסף הנ"ל שהוא פנימי אף שאינו פנימיי, מכל מקום אינו חוצה ממש כחלק הראשון שהזכרתי שהוא העובד על מנת לקבל פרס, כי יש שני מיני על מנת לקבל פרס. ומתחילה אתעורר, הנה אנטיגנוס אמר (אבות א, ג) שלא תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. וקשה כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר. נאמר בי' דברות (דברים כב ז) למען ייטב לך והארכת ימים, (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ואמר (שם ד, מ) ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך, וכן במקומות רבים. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו אמר (שם ה, כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו':
ותירץ במדרש שמואל ודייק כן מן רש"י ז"ל, שאנטיגנוס לא אמר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, אלא על שכר בהאי עלמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב), אבל לא דיבר משכר וגמול הנפשיי כו', עיין שם באורך:
הרי ביראה ואהבה שנים שהן ד', דהיינו חוץ וחיצון, כי לראות את עצמו בא. ירא את עצמו, ואוהב את עצמו:
ושנים שהן ד' בפנים ביראה ואהבה, דהיינו עבודת פנים ולפני ולפנים, ובשניהם ירא את ה' ולא את עצמו, וכן אוהב את ה' ולא את עצמו. כיצד, היראה הפנימית בארה הזוהר פרשת בראשית (יא, ב) וזה לשונו, יראה יראה דאיהי עיקרא, למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלהו קמיה כלא חשיב, כמה דאתמר (דניאל ד, לב) וכל דארי ארעא כלא חשיבין ולשוואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה, עכ"ל. ודבריו אלו קטני הכמות ורבי האיכות צריכין ביאור רחב, כמו שהאריך בביאור הרב ראשית חכמה בשער היראה עיין שם, אשרי עין הרואה את דבריו:
גם אנכי לא אחשך מלבאר זה הענין של רב ושליט לעורר הלבבות להביאם ליראה את ה', ולא לירא בשביל עצמו, ואגלה קצת מרוממות אל ית' כפי כחי ולא כפי כחו, כי גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר (תהלים קמז, ה), ובהתבונן אדם קצת מגדולתו ורוממתו, אז ירא מלפניו ויבוש, כי היראה באה מבושה:
וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתקונים (הקדמה ה, ב) בענין היראה מחמת בושת פנים וזה לשונו, דרגא תמינאה ביראת ה' למהוי ליה בשת פנים, מאן דאית ליה בושת אנפין דלא למעבד עבירה דאתי לידון בגין דחילו דקודשא בריך הוא, כאילו ביה אתברי עלמא. ובגין דא בראשית, יר"א בש"ת, הרי יראה עם בשת כלא חד, ואמר לקמיה ועוד בושת פנים לגן עדן ועז פנים לגיהנם, ואינון דעבדי עבירה ביד רמה ולית לון בושת אנפין מהקב"ה דאתמר ביה (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ, ואתמר ביה (משלי כ, כח) חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב (ירמיה כ, יב). וענוה קטירא בדחילו, הדא הוא דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', מאן דאית ביה יראת ה' אייתי ליה לידי ענוה דאיהו שכינתא עילאה דיראת ה' עקב לגבה, ודא דרגא דמשה דאתמר ביה (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאוד. ובגין דאיהי יראה עקב לגבה אוקמוה מרי מתני' (ברכות לג, ב) יראה מילתא זוטרתי לגבי משה, עד כאן לשונו:
נמצא כי צריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו שמלא כל הארץ כבודו, ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו יתברך. וכך כתב בעל חובת הלבבות, אמר החסיד אל תמרה את אדונך והוא משגיח בך. והנה היראה מבחינה זו היא היראה שעליה אמר הכתוב (שמות כ, יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכן ביארו רז"ל במכילתא (פרשת בחדש ט) וכן בנדרים (כ, א) זה לשונם, תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה. לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, ע"כ. הוכרחו לומר שהיראה היא בושה, מפני שאמר על פניכם, כי היראה אינה אלא בלב. ועוד מאי לבלתי תחטאו, וכי מפני שתהיה היראה בפנים לא יחטאו. ולזה דקדקו שתיהם ואמרו שהיראה שהוא הבושה בפנים מביאתו ליראת חטא, והבושה היא שאדם המתבייש בדברי העולם מבני אדם והוא צנוע במעשיו, וכן כשמדברים עמו מתבושש ואינו מסתכל בפני אדם, מורה אימת מלכותו של מלך עליו, וכן דבורו בנחת, זוהי ענין הבושה ומזה ימשך עליו יראת חטא:
וקודם ביאור דברו, אביא משל מענין יראה ובושה בפני בשר ודם. הנה יש אדם רשום בתורה ובחסידות והוא מופלג ברוממות המעלות ופוגע בנער אחד ואומר לנער תעשה לי זה הדבר, לך לי בשליחות הזה וכיוצא בזה ממה שאומר לעשות לו איזה שירות שהוא ביכולת הנער לעשות, או מזהירו באיזה שירות שיהיה נמנע עבורו באיזה ענין שלא לעשותו, דרך משל מצווה לו אל תפתח זה החדר אשר אני בו לשום אדם בלתי רצוני. הנה אם היה הנער המנוער מסרב כנגדו, בודאי כל העולם היו רוקקים בפניו לאמר לו אתה עז פנים איך סרבת נגד אדם גדול כזה, ולא היה לך מורא ובשת פנים נגדו. אע"פ שזה האדם הגדול היה מארץ מרחקים, ולא היה רבו ולא היה חכם העיר, ולא היה מצפה לו לתשלום איזה גמול או לירא מאיזה עונש שיענישנו, על כל זה היה עזות גדול מזה הנער, ואף שזה האדם גדול הוא קרוץ מחומר כמו זה הנער:
ומעתה קל וחומר לשכינה, אלף אלפי רבוא רבבות קל וחומר עד אין מספר, בזכור האדם שהוא טפה סרוחה עפר מהאדמה רמה ותולעה שלא יעיז פניו נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה רבון כל העולמות הרם בתכלית הרוממות, ובהכרח מצד טבע ענין הבושה והיראה לקיים כל צווייו יתברך, הן ממה שמנעו לעשות, הן מה שציווהו לעשות, אף אם לא הגיע לו עונש ושכר. זהו שכתוב בזוהר בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין:
ועתה אפרש רב ושליט כפי כחי כאשר הקדמתי בדברי, ונתחיל להבחין בענין נבראיו, ואז תשקע בלבנו מענין רוממותו ית'. והנה אתחיל להבחין בענין ההשתלשלות מלמטה למעלה:
הארץ היא הנקודה האחרונה והוא החומר הגס, שלא יש חומר גס ועכור וחושך כמו הארץ, והיא השפילה שבעולם היסודות שהן מלמטה למעלה, עפר מים רוח אש, על כל זאת כמה פלאי פלאות מהבריאה שברא הבורא ית' בארץ הלזו, כאשר גלו אותם בזוהר (ח"ג ט, ב), ר' יודא פתח (בראשית א, ו) ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, תא חזי בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא, ברא ז' שחקים לעילא, ברא ז' ארצות לתתא כו'. ז' שחקים לעילא, וכל חד וחד שמשים וכוכבים ומזלות דמשמשי בכל רקיע ורקיע, וכולהון מאינון רתיכין אילין על אילין לקבלא עליהון עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מן דא. מנהון בשית גדפין, מנהון בד' גדפין, מנהון בד' אנפין, מנהון בתרין אנפין, מנהון בח', מנהון אשא דלהיט, מנהון מיא מנהון רוחא כו', עד כגוונא דא ז' ארצות לתתא וכולהו בישובא, בר דאילין עילאין, ואילין תתאין, וארעא דישראל עלאה מכולהו, וירושלים עילאה על כל ישובא, וחבריא יתבי דרומא חמו בספרי קדמאי ובספרא דאדם דהכי מסלק כל אינון ארצות דכלהו משתכחי לתתא בגוונא דאינון רקיעין לעילא אילין על אילין ואילין על אילין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפרש בין דא לדא, ועל דא כולהו ארצות פרושין בשמהן ובינייהו גן עדן וגיהנם, ואית בינייהו בריין משניין אילין מאילין כגוונא דאינון רתיכין דלעילא, מנהון בתרין אפין, מנהון בד', מנהון בחד, וחיזו דאילין לא כאילין:
ואי תימא הא כל בני עלמא מאדם נפקו. לאו הכי, דלא נחית אדם לכולהו ארצות ואוליד בנין, וכמה נשין הוו ליה, אלא אדם לא אשתכח אלא בהאי עלמא עילאה דכלהו דאיקרי תבל כמה דכתיב (משלי ח, לא) משחקת בתבל ארצו, והאי תבל אחידא ברקיעא דלעילא ואתאחידא בשמא עילאה הדא הוא דכתיב (תהלים ט, ט) ישפוט תבל בצדק בצדק, ודאי ובגין כן בנוי דאדם אשתכחו בהאי עילאה דאקרי תבל, ואינון עילאין על כולם כגוונא דלעילא, מאי טעמא כמה דלעילא בכולהו רקיעין אית רקיע עילאה מכולהו ולעילא אשתכח כסא וקודשא בריך הוא כמה דכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, אוף הכי בהאי תבל אשתכח מלכא דכולא, ומאי איהו אדם כו', עד כאן:
ובספרא דרב המנונא פריש יתיר, דהא כלהון ישובא מתגלגלא כעיגולא ככדור, ואילין לעילא ואילין לתתא, וכל אילין בריין משניין בחיזיהון משינויא דאוירא כו', ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר יממא לאילין חשיך לאילין, לאילין יממא ולאילין ליליא, ואית אתר דכולא יממא ולא אשתכח בו לילא בר כחד שעתא זעירא כו', עיין שם שהאריך, והפרדס העתיקו בשער סדר עמידתן, הרי נפלאות הבריאה שבכדור הארץ:
ורז"ל במדרש (קה"ר א) אמרו שהארץ יש לה כל פרצוף אדם וזה לשונם, (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ. האדם יש לו ראש, ולארץ ראש, שנאמר (משלי ח, כו) וראש עפרות תבל אדם. יש לו עינים, והארץ עינים, שנאמר (שמות י, ה) ויכס את עין הארץ. אדם יש לו אזנים, ולארץ אזנים, שנאמר (ישעיה א, ב) והאזיני ארץ. אדם אוכל, והארץ אוכלת, שנאמר (במדבר יג, לב) ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה, והארץ שותה, שנאמר (דברים יא, א) למטר השמים תשתה מים. אדם מתגעש, והארץ מתגעשת, שנאמר (תהלים יח, ח) ותגעש ותרעש הארץ. אדם משתכר, והארץ משתכרת, שנאמר (ישעיה כד, כ) נוע תנוע הארץ כשכור. אדם מקיא, והארץ מקיאה, שנאמר (ויקרא יח, כה) ותקיא הארץ את יושביה. אדם יש לו ידים, והארץ כן, שנאמר (בראשית לד, כא) והארץ הנה רחבת ידים. אדם יש לו טבור, והארץ כן, שנאמר (יחזקאל לח, יב) יורדים מעם טבור הארץ. אדם יש לו ירכים, והארץ כן, שנאמר (ירמיה לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ. אדם יש לו רגלים, והארץ כן, שנאמר (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת ומעמדת תפקידתה, עד כאן לשונם. הרי לך פליאות הבריאה בארץ:
ומה מאוד יש להבחין בהרים וגבעות הרמים ונשגבים. עוד להבחין כמה עניינים מהדומם ביראות חשובות שהם בארץ מזהב כסף ונחושת וברזל וכל מתכות אוצרות וסגולות שאין להם ערך ושיעור:
ומי הוא זה שיודע להבחין הצומח היוצא מהארץ מכל מיני זרעים, מיני תבואות, מיני קטניות ומיני ירקות, וכל מיני אילנות של כל הפירות. אח"כ מיני עשבים שיש בהם ריח, ואלפי אלפים רבבות מיני עשבים שאין אנחנו מבינים תועלתם וסגולתם זולת לשלמה המלך ע"ה היו נודעים כי חכמת אלהים היה בקרבו. ועוד פלא צורת הצמחים וגווניהם אין צייר כאלהינו ברוך הוא:
עוד נבראו מן הארץ הבעלי חיים כמו שכתוב (בראשית א, כד) תוצא הארץ נפש חיה וגו' בהמה וגו'. מי הוא זה ואיזה הוא שיכול לידע מספר הבהמות הטמאות והטהורות, והחיות הטמאות והטהורות, וכן העופות הטמאות והטהורות, וגדלן באיכותן וכמותן, ובפרט החיות הגדולות כמו פיל וראם וכיוצא בהם, וסימני התחבולות הנראות בהן, ומזונותיהן ופרנסתיהן, כל זה כוללת הארץ:
עתה נדבר מיסוד המים המקיף את יסוד העפר. כי כל הארץ הוא כגרגר חרדל נגד הים הגדול המקיפו, זה הים הגדול מאוד כל מה שיש ביבשה יש בים (חולין קכז, א), והים באלף אלפים מדריגות יותר על הארץ בסוד שבילי הים והבריות הנוראות מהדגים הגדולים אשר ספרו רז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב עג, ב) וסוד לויתן אשר בו יתפאר הש"י באמרו אל איוב באופן שמציאת הארץ וכל צבאיה לא נחשב לכלום נגד יסוד המים הן בכמות הן באיכות, כי העפר היא בתכלית הגסות והעכירות, ויסוד המים הם אספקלרייה זכים וטהורים:
אחר כך נלך מיסוד המים ליסוד האויר המקיף יסוד המים. ראה החילוק הגדול בענין הדקות שבין יסוד המים ליסוד האויר. כי האויר הוא רוחני בערך המים, כי אינו נתפס בתפיסת יד כמו המים, ומי הוא זה שיהיה לו ידיעה מענין סוד הרוחות המנשבות, הרוחות הגדולות והחזקות מצויות ושאינן מצויות, ומוצאותם ומובאם ועניינם, אשר יסוד המים נחשב למאומה נגד יסוד הרוח:
אחר כך יסוד הרוח נחשב לכלום, והוא כאין נגד יסוד האש המקיף אותו, והאש היסודי דק במאוד מאוד עד שהרוח נחשב נגדו גשמיי, הרי לך היסודות שהן במעלות זו על גבי זו:
ומה נאמר ומה נדבר מעוצם גדולת גלגל לבנה הסובב את עולם היסודות, ועוצם בהירתו וזהרותו, כי מה שאנו רואין אין אנו רואין עצם זוהר הרקיע רק המראה היא כמין צל ומתלבש באויר, והרי אין ערך לעולם היסודות נגד גלגל לבנה, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל לבנה נגד גלגל כוכב, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל כוכב נגד גלגל נוגה, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל נוגה נגד גלגל חמה, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל חמה נגד גלגל מאדים, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל מאדים נגד גלגל צדק, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל צדק נגד גלגל שבתי, לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל שבתי נגד גלגל המזלות שבו קבועים טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד (הם ראשי תיבות; טלה שור תאומים, סרטן אריה בתולה, מאזנים עקרב קשת, גדי דלי דגים), לא בכמותו ולא באיכות דקותו. וכן אין ערך לגלגל המזלות נגד גלגל המקיף גלגל היומי והסובב את כולם בכל כ"ד שעות בכל יום ויום תמיד ומכריח כל הגלגלים לסבב את העולם היפך תנועתם ברצון ויכולת הבורא שנתן בו:
מי יוכל לשער הבהירות והזכות והדקות וענייני העולמות הנעלמות בכל אחד ואחד, מי ימלל גבורות ה'. ובמסכת ברכות פרק אין עומדין (לב, ב) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני כו' (ישעיה מט, יד), עד אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גיסטרא, ועל כל גיסטרא וגיסטרא תליתי בו שס"ה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואתה אמרת עזבתני ושכחתני כו', עד כאן:
וכל גלגל הוא גשמי נגד גלגל שעליו, ועל כולם הוא גלגל השכל גלגל העשירי קודש לה':
וכל ההשתלשלות הזה נקרא בפי חכמי האמת עולם דעשיה. ודע כי יש עשיה גשמיי ועשיה רוחניית. העשיה רוחנית הם המלאכים כחות הגלגלים ופנימיות אשר עליהם נאמר (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל, והם גלגלים השכליים, כי הם פנימיות הגלגלים כמו הנשמה בגוף. ודע כל מה שחקרו הפילוסופים הראשונים וחלקו מציאות ההשתלשלות לג' חלקים, דהיינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם המלאכים, כל זה נכלל בדברי חכמי האמת לקרוא בשם עולם העשיה, ולא זכו בשכליהם להשיג ביותר:
הרי דברנו מעולם העשיה, מי יוכל להשיג אחד מאלף אלפים וריבוא רבבות גודל מעלת ורום הסתר סתרי העשיה, ושם הכולל עשיה היא סנדלפון והוא אופן אחד בארץ:
וכל שכן מי יודע גודל ורום מעלה של עולם היצירה, אין מספר לגדודי צבא מעלה אשר שם, ממלאכי הקודש מכרובים וחיות ושרפים ורום מעלתם זה על זה. אזכיר אחת מהנה המוזכר בזוהר (בשלח נח, סא), תנא הדרניא"ל שמו, והוא למעלה על כל שאר מלאכים אלף וששה רבוא פרסה, וקולו הולך במאתים אלף רקיעים המסובבים באש שחורה, וזהו המלאך השני שפגע משה רבינו ע"ה בעלותו לקבל התורה, והיה משה רבינו ע"ה ירא ממנו עד שהזכיר שם ע"ב, וכיון ששמע המלאך הזה נזדעזע וקרב אצלו והיה הולך עמו עד שהגיע לאש הגדול והגבור של המלאך סנדלפון, והוא למעלה על כל שאר חביריו ת"ק שנה, והוא עומד אחורי הפרגוד של הקב"ה וקושר כתרים מתפילתן של ישראל, וכשמגיע הכתר לראש המלך הקדוש יתברך הוא מקבל תפילות ישראל, וכל צבא מעלה מזדעזעים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. אמר ליה הדרניא"ל למשה איני יכול לילך עמך שלא ישרוף אותי האש החזק דסנדלפון, באותה שעה נזדעזע משה עד שהחזיק הקב"ה בו במשה והשיבו לפניו, ע"כ. ושם הכולל של עולם היצירה הוא מטטרון:
ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין (יג, א) מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועביו של רקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע, למעלה חיות הקדש רגלי החיות כנגד כולן, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צווארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא הכבוד רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, ומלך אל חי וקים לעד רם ונשא שוכן עליהם, עד כאן:
ומי יוכל להעלות במחשבתו לדעת אחד מאלף אלפי אלפים ורבוא רבבי רבבות סתרי סודות צפונות בעולם הבריאה אשר שמו הכולל הוא אכתריאל, כל שכן וקל וחומר להשיג קצת מן הקצת מחלק מן החלק של אלף אלפי אלפים ורבוא רבבי רבבות בלי מספר מעולם האצילות, שאדון יחיד ואין שני מתיחד עמהם יחוד גמור, ושם הכולל האצילות הוא שם המיוחד ידו"ד, וסוד האצילות נעלם מעין כל חי, אף משה רבינו ע"ה לא השיג מהאצילות, כי נבואתו היתה מיחוד תפארת ומלכות ע"י היכל הרצון, כמבואר בפרדס בשער ההיכלות, והבאתיו לעיל:
אתה בן אדם תלך בשכלך מלמטה למעלה עד רום המעלות רבון העולמים, אז תתמלא יראה בהתבוננך כי אין התחלה ואין סוף לרום ההתרוממות. אחר כך תלך בשכלך מלמעלה למטה והתבונן כי אדם יחיד הנקרא אין סוף מתפשט בכולן, עד שלא יצדק לומר זה מלכות ולא אין סוף ח"ו, אלא המלכות ג"כ יש בו כח אין סוף. ולא זו בלבד, אלא בדרך זה הוא חיות הספירות וחיות המרכבות וחיות המלאכים וחיות כל מעשה בראשית מן הנקודה ראשונה ועד אחרונה:
וזהו (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם, ופירשו רז"ל ואתה מהווה לכלם. וכן פירשו ואתה מחיה את כולם, והכל ענין אחד, כי אחר שהיא הווה אותם והמציאם מהאין, יוכרח שיושפעו ממנו ושואבים כולם ממנו חיותו. ואחר שהוא מחיה אותם, נמצאו שהוא ממציאם ומהוום בכל עת ובכל רגע ובכל שעה. והנה מהווה ומחיה הכל ענין מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהוא שפע השופע להחיות להעמידם ולהציבם בצביונם. ואם ח"ו יעלה על הדעת הסתלקות שפע מהם, כרגע יסופו ואינם. אלא מחודשים בסוד חידוש אורו, והיא שפע נהר שאינו פוסק אלא מתחדש כמימי הנהר שבכל רגע הם מחודשים, כי אין סוף מלך מלכי המלכים מושל בכולם, כי עצמותו נוקב ויורד דרך הספירות ותוך הספירות ובין הספירות, ותוך המרכבות ובין המרכבות, ותוך המלאכים ובין המלאכים, ותוך הגלגלים ובין הגלגלים, ובין היסודות השפלים ותוך היסודות, ובין הארץ וצאצאיה ועד הנקודה אחרונה שבתהומות מלא כל הארץ כבודו, אלה הם דברי הפרדס:
ומי הוא זה ואיזה הוא הקרוץ מחומר טפה סרוחה שיסלק הבושה ולא יירא ממלך גדול רם ונשא הזה ברוך הוא, וימנע ממה שמנעהו לעשות ויקיים מה שציווהו לקיים:
זוהי היראה הפנימית שיהיה ירא ה', רצה לומר מחמת רוממותו, ולא יראת עונש או בשביל שכר, רק מחמת יראה ובושה יקיים כל דבריו, ובזה יקיים התורה ויתן אל לבו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו, הן דאורייתא הן דרבנן, כי מילי דרבנן ג"כ הוא יתברך ציוה אותנו (דברים יז, יא) לא תסור מן הדברים אשר יגידו לך:
ומן היראה זו הפנימית, יבא לאהבה הפנימיית.הגה"ההנה אעתיק דעת הרמב"ם ז"ל באהבה, והוא כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהל' תשובה (הל"ב), העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בכללה, עד כאן. ואמר, שזו היתה מעלת אברהם אבינו שהקב"ה קוראו אוהבו (ישעיה מא, ח), שלא עבד אלא מאהבה, ושזוהי המעלה שנצטוינו בה ע"י משה רבינו ע"ה, שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך. והוכיח כן ממאמר החכמים שאמרו (עי' ספרי עקב יב), שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר כו', תלמוד לומר, לאהבה כו'. ואמר, שזהו מה שאמר הכתוב (תהלים קיב, א) במצוותיו חפץ מאוד, ואמרו רז"ל (ע"ז יט, א) ולא בשכר מצותיו, ושזו היתה כוונת אנטיגנוס באמרו (אבות א, ג), אל תהיו כעבדים כו'. אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה. ואמר, שכל שיר השירים הוא משל לענין זה, לפי שמצאו בו שאמר (שה"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, זהו העולה מדבריו בפרק ההוא, והיא היא דעתו בפירוש מסכת אבות במשנה דאנטיגנוס, ובהקדמתו לפרק חלק:
והעולה מדבריו שם הוא' כי הוא ז"ל יראה כי העובד האמיתי הוא אשר לא יכוון בעבודתו לשום תכלית זולת עצמות המצוה ועשיית צורתה' ושזה הוא הנקרא עובד מאהבה בדברי רז"ל' ואחריו נטו כל החכמים הבאים אחריו. אמנם אני אומר' כל מה שהבין בדברי אהבה נכלל לפי שיטתי ביראה הקודמת לאהבה: כיצד, כשיתבונן בגדולות ורוממות רם ונשא כדפירשתי, ואח"כ יתבונן כי לרוב גדולתו מראה רוב ענוותנותו וטובו וחסדו הגדול והמציא את העולמות בנדבתו הטוב להטיבנו שנדע ונכיר את אלהותו, ותמיד השפיע לנו ברוב חסדו, אם במציאות האדם בכללו שהמציאו על תכונת איבריו בתכלית השלימות:
וזה לשון הסמ"ג במצות האהבה, ויחשוב בלבו הטובות שעשה לו הקב"ה כבר שבראו מטפה סרוחה, ויכוננהו בחכמה וברא בו נקבים נקבים ומחוץ. עשה לו נקבי עינים להביט ולראות בהם, עשה לו העפעפים להעצים עיניו ולישן, שלא להביט ברע כמו שאמר [דוד] (ישעיה לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמיעה. עשה לו נקבי החוטם להריח, ולהוריד בהם העדפת ליחות הראש. עשה לו הפה למאכל ולדיבור. עשה לו שניים לטחון המאכל. עשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה, וכדי לחתך הדיבור. עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו גרגרת להעלות ולהוריד נשמת רוח חיים מהלב מתוך הריאה אל הנחירים ואל הפה, ולהוציא הברת קול הדבור היוצא מתוך סמפוני הריאה הבאה מנשמת רוח חיים. עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח חיים, ולחשוב מחשבות. עשה לו הקרב העליון היא האצטומכא לקבל המאכל והמשקה בתוכו, ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו. עשה לו הכבד לצד הימין עם מרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם הקרב העליון, ומחום הכבד והמרה אדומה והדם מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו מעים לקבל פסולת המאכל והמשקה, ומתגלגל בתוכה בעקמומית לאט לאט עד שמגיע למקום הוצאות גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם הבטן התחתון בחום לחותו, לחזקו ולהוציא צרכיו חוץ לגוף כדרך האדם, ועוד אמרו רבותינו (ברכות סא, א) הלב מבין, והכליות יועצים. עשה לו הטחול בצד שמאל על המרה השחורה לקרר בקרותם הקרבים והמעיים והבטן שלא יתייבשו ויחריבו המאכל והמשקה מפני חום ריתוח הקרביים המתחממים ומרותחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה. ועוד אמרו רבותינו (שם) הטחול שוחק. עשה לו עצמות השדרה ושאר עצמות להיות בנין גופו חזק. שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם הם הורידין להשקות את הגוף והולכין מצד לצד ומפה אל פה. עשה לו מיתרים שמחזקים דבק העצמות והאברים. עשה לו איברים וקשרים ודבקים וחוליות על שדרה וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועים וירכיים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצוואר ושכמי הכתפים, כדי שיוכל אדם להתפשט ולכרוע לכפות ולזקף לעמוד ולישב. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולמיתרים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרות, ולהגין על לחות הגוף והאיברים הפנימיים. עשה לו גולגולת הראש להיות מלך על כל האיברים, ומוח הראש ששם ישכון יישוב דעת הנשמה והחכמה. עשה לו ליחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבשו המוח והעינים מחום הקרביים העולה מלמטה למעלה אל מקום הראש. עשה לו שערות הראש לחמם הראש שלא יתקרר, על כי אין לו בשר בין העור ובין עצם הגלגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו, ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודן במעי אמן עד צאתם לאויר העולם, כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפה על שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם. עשה לו ידים למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה כדי לחיות את האדם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום, ואחר צאתו לאויר העולם מגדלו ועוזרו בכל מיני עזר, והאיך יוכל האדם הנבזה והנכאה לעשות מצוה כ"כ שיוכל לגמול הטובות שעשה עמו הקב"ה כבר, עד כאן לשון הסמ"ג:
עוד אני אומר ראה אתה בן אדם אם היית עיור בעיניך שהיה עליהם דק או תבלול, ובא רופא ממך וריפא אותך, היית אוהב אותו כנפשך, נוסף על הפרעון שהיית פורע לו. וכן אם היה רגלך או ידך שבורה. והמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא נתן לך עינים לראות ואזנים לשמוע ידים ורגלים ומוח ולב להבין ולהשכיל, כל זה נתן לך במתנת חנם איך לא תאהבהו בלב שלם על אשר לך אהבתו וענוותנותו והמציאך והטיב עמך בלי טובה שקדמת לו אתההגה"הבמדרש (ב"ר יד, ב), מי הקדימני ואשלם (איוב מג, א), מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לפני מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו בית גג, מי עשה לפני סוכה עד שלא נתתי לו חצר, מי הניח לקט שכחה ופאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לפני תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה, עלי לשלם שכרו בתמיה, למה, תחת כל השמים לי הוא (איוב מג, א), שהכל שלי ומשלי הוא נותן לי, מכל מקום עלי לשלם שכרו, עד כאן לשונם:
ובבחינה זו תוכל לצייר כל תרי"ג מצות, דהיינו מצות התלויות בגוף, שהקב"ה נתן לו חיות הגוף קודם שקיים המצוה התלויה בגוף, וכן מצות התלויות בשכל כמו האמונה והתורה, וכן התלוי בדבור, הש"י נתן לו מקודם השכל והדיבור, וכן כולם, נמצא קיום תרי"ג כללותיהן ופרטותיהן והשייך להן החיוב חל על האדם מצד אהבה שקדם לו הש"י:, הן אף אם לא יתן לך שכר על המצוה אשר אתה עושה מכל מקום לא תוכל לשלם לו אחד מאלפי אלפים מהטובות שהקדימך, ובפרט אנחנו אומה ישראלית אשר בחר בנו וקדשנו ולא שם חלקנו כעובדי גלולים אשר הם תחת יד שרים של מעלה, רק אנחנו חלק ה' עמו בנים לה' אלהינו והוא אבינו, איך לא נאהבהו אהבת נפש בכל לבבנו ונפשנו ולמות על קדושת שמו יתברך, וכל זמן חיינו להיות אהבתו תקועה בלבנו לעשות רצונו בלב שלם ובשמחה גדולה ובהתעוררות הלב, כי זהו ענין אהבה מעלה נוספת על היראה:
היראה היא לירא ולבוש מפניו שלא נסור ח"ו מכל מה שצוה הן עשיין הן לא תעשיין דאורייתא ודרבנן, והאהבה היא שיהיה הכל בהתלהבות הלב ולעבוד אותו בשמחה ולא יחוש לשום כאב ולשום נזק שיקרה לו מחמת עבודתו, וכל ממון שבעולם ואף גופו ונפשו, הכל יהיה כאין בשביל אהבת עבודתו, ראה והתבונן באהבת אשה כשהאדם מזדווג עמה בעת תוקף הנאתו לא היה פורש ממנה אפילו היה יודע הפסד גדול, ק"ו מפני אהבת הקב"ה יהיה זהיר וזריז בעבודתו לא יתן שינה לעיניו ולא שום מנוחה, רק הכל לעבדו יתברך. ועל זה אמר הפסוק (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ופירש האלהי האריז"ל עבודתך תהיה כל כך בשמחה כו' יותר ממה שהיית שמח על רוב כל שהזדמן לך. והעידו תלמידי האלהי הנ"ל שאמר, מה שזכה לרוח הקודש היה בשביל שהיה שמח מאוד שמחה גדולה בקיום המצות:
ועל ענין אהבה זו אמרו רז"ל במדרש רבה (בר"ר פ, ז) אמר ר' שמעון בן לקיש בשלשה לשונות של חיבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה בחשיקה בחפיצה. בדביקה מנין שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. בחשיקה מנין, שנאמר (שם ז, ז) חשק ה' בכם. בחפיצה מנין, שנאמר (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו ארץ חפץ. ואנו למדין מפרשתו של אותו הרשע. בדביקה, (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. בחשיקה, כתיב (שם ח) שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה, (שם יט) כי חפץ בבת יעקב. ר' אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין, באהבה ובדבור. באהבה, (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה'. בדבור, (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע. באהבה, (בראשית לד, ג) ויאהב את הנערה. בדבור, (שם) וידבר על לב הנערה, דברים שהם מנחמים את הלב, עכ"ל:
כבר הארכתי לעיל בהקדמת תולדות אדם (בבית חכמה ב ד"ה ונודע) כי העשיין כלולים מלא תעשיין, ולא תעשיין מעשיין. דהיינו כשבא מצות עשה לידו יחשוב מצדי ומצד רצוני לא הייתי עושה דבר זה, כי הוא לטורח בגופי או בממוני וכיוצא בזה, אבל אני עושה דבר זה בזריזות בשביל קוני שציווני לעשות כן. וכן בלא תעשה יחשוב ויאמר כמה היה חשקי לאכול בשר חזיר כו' (עי' תו"כ קדושים ט, יב) וכיוצא בזה, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. וזהו (דברים ו, ה) בכל לבבך בשני יצריך (ברכות נד, א), דהיינו במצות עשה אז היצר הרע בלא תעשה, והוא כובש אותו, נמצא המצוה בכפל, מקיים העשה בעצת יצר טוב, וכובש את היצר הרע שהוא בלא תעשה. ובלא תעשה הוא להיפך, שעצת יצר טוב הוא הלא תעשה, וכובש את היצר הרע שהוא בעשה:
וכענין זה קבלתי מפי קדוש ה' אבא מורי זלה"ה פירוש המאמר בחולין פרק כל הבשר (קט, ב) אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא, נדה דם טוהר, חלב בהמה חלב חיה, חזיר מוחא דשיבוטא, גירותא לישנא דכוורא, אשת איש גרושה בחיי בעלה, אשת אח יבמה, ארמית יפת תואר. בעינא למיכל בשרא בחלבא. אמר לה רב נחמן לטבחי זויקי לה כחלי, עד כאן. וקשה וכי אשה חשובה כמו ילתא תדבר עם בעלה רב נחמן דברים כאלה אשר הם לפום ריהטא דברים בטלים, ולא זו אלא אף זו שקבעו רז"ל הדברים בתלמוד. ואין לומר שהתלמוד קבע הדברים ללמוד הדין שאמר זויקו לה כחלא שיוצא מזה הרבה לענין דינא כמו שהאריכו התוספת והפוסקים, דאי משום הכי היה לו להתלמוד לקצר ולא להביא ריש הדברים:
ופירש אבא מורי זלה"ה שמאלו הדברים יוצאים ענין גדול, והוא הדבר אשר דברתי שבכל לא תעשה יחשוב בלבו החשק שהוא חושק לעשות, ומניח ואינו עושה בשביל כבוד שמים, כענין שאמר רשב"ג (לפנינו בתו"כ קדושים ט, יב ר"א בן עזריה) לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. וזהו הענין שאמרה ילתא כל מה שאסר רחמנא שרי לן כנגדו, כדי שנטעם ונדע טעם האיסור שטעמו טוב ונחשוק אותו ונניח האסור בשביל כבוד הבורא. וכן טעם השיבוטא כטעם החזיר, ואז נדע שטעם החזיר הוא טוב ונחשוק אותו ונניח בשביל כבוד הבורא. והנה אסר לנו התורה בשר בחלב במה יהיה לנו חשק לבשר בחלב שנאמר אנו מניחין כבוד הבורא. אמר לה זוויקו לה כחלא, ומה מאוד מתקו דברי אבא מורי זלה"ה בפשט הזה:
ועתה נבוא אל ביאור המאמר, דביקה חשיקה חפיצה. ואקדים מה שכתב הראשית חכמה שער האהבה פרק ג' וזה לשונו, דביקה יורה על דביקת האדם נפשו בנפש חבירו בענין שיש בהם דבק שלימה לאהבה, וכן (רות א, יד) ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה. ואמנם הדביקה זו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדיבוק. והראיה ממקום שלמדו ז"ל הדביקות (ירמיה יג, יא) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי לי בית ישראל וגו' כמבואר לעיל, והאזור פעמים הוא דבוק באדם, פעמים אינו דבוק שהוא מתירו ממנו. אמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד (שמות כז, י) וחשוקיהם כסף שפירושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב כמו שעושים בחביות עץ להדיק אותו, כן פירש הרד"ק בשורש חשק:
חפץ הוא יותר שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה, כענין שנאמר (דה"א כח, ט) בלב שלם ובנפש חפיצה, והיינו (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, ולא אחר הדבר והוא כאלו היה מת באהבתה, שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד. וכן מתייחס מציאות הזיווג במקרא בלשון חפץ כענין (מל"א י, יג) כל חפצה אשר שאלה במלכת שבא, ואמר רז"ל (ע"ש ברש"י) שבא עליה. ועוד פירשו בזוהר פרשת יתרו (פט, א) בפסוק (ישעיה נו, ד) ובחרו באשר חפצתי, באשר חפצתי סתם דא זיווגא דמטרוניתא, והטעם כי הזיווג כל רצון האדם ולבו וכל אבריו כלם אל פניה אחת, ולכן במאמר בראיות שהביא לדביקה חשיקה נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה, וכן חפיצה יותר מחשיקה:
דביקה הביא מפסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים. כבר ידעת מה שפירשתי לעיל (ד"ה ועתה נבוא) כי זה אינו מורה כל כך על דביקות הקב"ה עמהם, אלא שהם דבוקים בו. הפסוק הב' (דברים ז, ז) מורה חבה יותר, לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, נראה שהוא מעצמו חשק בהם בלי שקדמו הם התעוררות מעשה, אבל אינו דומה כל כך על החבה שרז"ל פירשו (חולין פט, א) לא מרובכם אמר הקב"ה לישראל חשקני בכם וכו', מפני שהקב"ה נותן לכם גדולה וממעטים עצמיכם. הפסוק הג' (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם, הוא לעתיד לבא כי תהיו ארץ חפץ, נראה שהוא מעלה שלא השיגו אותה עדיין אלא תהיה ארץ חפץ, ופירוש חפץ לשון רצון, שרצונו יתברך בנו בלי שום סיבה כלל אלא שחפצו ורצונו בהם מרוב חבה כאדם שחפץ בארץ זו יותר מבזו אע"פ שהם שוים, עד כאן לשונו:
והוא ז"ל ביאר המאמר הזה על ענין נפש רוח ונשמה זיל קרי ביה, אבל לפי ענייני יתבאר על פי מה שכתבתי למעלה, וגם אוסיף נופך משלי על ג' תיבות אלה דביקה חשיקה חפיצה שהם ג' עליות זו על גבי זו, ואפרשם על שני דרכים העולים בקנה אחד:
דרך א' דביקה היא התעוררות האדם לעבודת הש"י הבא לו מצד יצר הטוב, אבל הוא כאשר ידבק האיש את האזור, שלפעמים מתיר האזור, דהיינו שלוחם עמו היצה"ר ועושה לו הענין ההוא בכבידות, ואע"פ שהוא מנצחו מכל מקום אינו עושה הדבר בהתלהבות השמחה, כי התלהבות השמחה גורם ביותר הזהירות והזריזות בכלל ופרט ובדיקדוק ובהידור מצוה וכיוצא בזה, וזה נקרא דביקות האדם בה', ועל זה אמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. אמנם כשמוסיף קדושה ומבטל לגמרי ענין היצר הרע, דהיינו שעבודת המצוה נותנת שמחה בלבו וטוב לבב מרוב כל זה הענין נקרא חשק וגורם התעוררת הקב"ה אליו כמו שנאמר (שם ז, ז) חשק ה' בכם, שזהו חיבה יתירה בחשק ה' בנו מדביקותינו אנחנו בו יתברך. וקרוב לזה כתב החכם הקורדווירא ז"ל בפירוש התפלות בנוסח מוסף ראש השנה יצרי מעללי איש וכתב וזה לשונו, פירוש האדם צריך לעבוד את ה' בב' לבבות ביצר טוב וביצה"ר, והענין מאהבה שעל ידי כך ב' לבות שוין אל הפעולה והעושה מצותו כמשאוי אינו עובד עם יצה"ר שהרי ע"כ הוא וזהו (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת כו', עכ"ל:
הדרך השני הוא הדבר אשר זכרתי למעלה והיא יותר פנימי, כי לא די שעצת יצר הרע יהי' בטל לגמרי, אלא נוסף על זה ממנו יקח לעבוד את ה', ומצד יצה"ר יעשה קדושה ביותר. דהיינו במצות עשה יתעורר ללא תעשה של עצת יצה"ר ויקום כארי ויתגבר. ובמצות לא תעשה יתעורר לעשה של עצת יצה"ר ויקום כארי ויתגבר, ואז בזה יגדיל העבודות עבודת הקודש שעובד לה':
ועל ענין זה מדוקדק לשון התנא (אבות ד, א) איזהו גבור הכובש את יצרו, לא אמר הדוחהו והרגו ומבטלו, רק אדרבא לוקח אותו וכובש תחת רגליו. ומדוקדק ביותר ג"כ בכל לבבך (דברים ו, ה) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נד, א). והנה אם מקיים מצות עשה ולא תעשה כמאמרן בלי התעוררות ענין זה, נקרא דיבוק, כי הוא מתדבק בה'. אמנם כשמתעורר לזה ועם כל זה מתגבר כארי בשביל שגזר הקדוש ברוך הוא, זה נקרא חושק, שנפשו חשקה לרע והוא מהפך החשק לחשוק בהקב"ה, וזוהי עבודה באהבה רבה:
ענין החפץ הוא ענין שלישי, ונקרא לו שם לפי הענין אשר אנחנו עתה בו נקראהו אהבת עולם. כי הנה החפץ הוא הרצון, ויהיה הכונה הרצון שרוצה תמיד בלי הפוגת. ואקדים משל מענין פלאות אהבת אשה שחושק ומזדווג עמה, ובעת הזיווג לא היה פורש ממנה ולא היה מונע את עצמו ממנה משום סיבה בעולם, מכל מקום אחר גמר הזיווג נגמר החפץ ורצון שלו ונתמלא תאוותו. אמנם בעבודת אהבה להש"י הוא אהבת עולם, החפץ והרצון אינו פוסק. ואם שנגמרה המצוה הבאה לידו במלואה וטובה אז ביותר חושק ומתאוה ורוצה תמיד להתדבק ושתבוא לידו מצוה אחרת ואינו שבע ממה שעשה, אדרבה נכנס בתאוה ביותר מכח הדביקות. וזהו ענין (אבות ד, ב) מצוה גוררת מצוה, כי ביותר שהשלים האמיתי עושה ועובד ביותר מתאוה וחפצו ורצונו לעבוד עוד, כי הולך משלימות לשלימות ולחשק אלהי, ואם עושה ביותר עוד מתאוה עוד ליותר. כענין משה רבינו עליו השלום שהיה מתאוה לארץ ישראל לקיים מצותיה (סוטה יד, א), אע"פ שעדיין לא באו לידו ולא חל עליו חובת קיומם, מכל מקום היה חושק ומתאוה וחפץ ורוצה, נמצא בחינת אהבה זו היא אהבת עולם:
אחזור לענין המאמר (בר"ר פ, ז), אמר וכולן למדין מפרשתו של אותו הרשע. וקשה מה תועלת מזה ללמוד מפרשת הרשע, מי יתן טהור מטמא. אבל לפי מה שכתבתי למעלה ניחא, שכובש את יצרו שהוא הרשע ומזה נמשך טהרה, הרי מבואר ענין אהבה הפנימיות. הג"ה ודברי ר' אבא בר אלישע שהוסיף תרין אהבה ודיבור הוא יתבאר לקמן. ומה מתקו עתה דברי הרב ר' מנחם מרקנאטי ע"ה, שכתב ששכם בן חמור החוי שבא על דינה הוא סוד הנחש שבא על חוה, והיינו חוי לשון חויא. ודינה, כבר נודע מה שפירשו בזוהר שהוא דמלכות"א דינא, (דינ"א אותיות אדנ"י). והיינו כי לאה אימא עילאה ילדה ששה בנים ובת אחת, והבת הזו היא השכינה והיא הדין כנודע, וכיון שהרשע ההוא לסבת עון נדבק נפשו בדינה בת יעקב בדביקה בחשיקה בחפיצה, כן ראוי האדם שתדבק נפשו בהשכינה בשלוש מציאות אלו. הרי מבואר ענין האהבה הפנימית:
ולשלימות הענין אביא דברי רבינו תם בספר הישר מה שכתב בענין בענין אהבה בשער השני וזה לשונו, האהבה נבחנת בעשר דברים מהאוהב. הא' להיותו אוהב תורת אלהיו. הב' להיותו נהנה בתענוג עבודת האל יותר מכל תענוג. הג' למאוס מואסי הבורא ולאהוב אוהביו. הד' להיות אהבתו בטוב העולם חשובה כאין לצד עבודת הבורא יתברך. הה' שתערב לו כל יגיעה וחסרון ועינוי לנגד אהבת האל יתברך. הו' לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי האל יתברך. הז' להודיע לבני אדם אהבתו באל יתברך ולהתפאר בה. הח' לבל ישמע לקול מסיתים ומדיחים בעבודת האל יתברך. הט' אם יתחדשו עליו מאורעות מטוב ועד רע לבל יעזוב בשבילם עבודת האל יתברך. העשירי לבל תהיה עבודתו על מנת לקבל פרס, כי אז תהיה עבודתו תלויה בדבר. ואלה עשר מדות כשיתקבצו באדם נקרא אוהב האל יתברך והוא חסיד בתכלית. ולא אמר הבורא יתברך על אברהם אבינו ע"ה (ישעיה מא, ח) זרע אברהם אוהבו אלא בעת שנראו בו כל המדות האלו, ואני אפרשם לך מן הכתובים:
המדה הראשונה, דע כי אהבת אברהם אבינו ע"ה היתה ללמד לכל באי עולם עבודת הבורא יתברך ולקרוא בה תמיד, כאשר אמר (בראשית יג, ד) ויקרא שם אברהם בשם ה', ואמר במקום אחר (שם יב, ח) ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה', ואמר (שם כא, לג) ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה', להודיעך כי בכל מקום אשר היה הולך שם היה קורא בשם ה' ומתעסק בעבודתו, ולא היה נמנע מפני פחד אומות העולם:
המדה השניה, כי החסיד הוא נהנה באהבת אלהיו יתברך יותר ממה שנהנה בכל תענוגי עולם, כי מן הידוע שאין תענוג ושמחה לאדם כמו בבנים שנאמר (משלי כג, כה) ישמח אביך ותגל יולדתך, והיה אברהם אבינו ע"ה נהנה בעבודת האל יתברך יותר על אהבת בניו והרחיק ממנו את ישמעאל בנו מרוב אהבתו באל יתברך:
המדה הג', כי החסיד מואס לכל מואסי הבורא יתברך ואוהב אוהביו, כי הבורא יתברך אמר לאברהם (בראשית יב, א) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, והוא מאס במשפחתו ובית אביו מפני שמאס אותם האל יתברך שנאמר (שם ד) וילך אברם כאשר דבר אליו ה':
המדה הד', כי החסיד אהבתו בכל טובת העולם חשובה אליו כאין כנגד אהבת האל יתברך, והנה הבורא יתברך אמר לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ואמר אשר אהבת להראות לבני אדם כי מה שהיה אוהב אותו תכלית האהבה מאס אותו והרחיקו מפני אהבת הבורא יתברך:
המדה הה', כי החסיד חושב כל יגיעה וטורח תענוג והנאה בעבודת האל יתברך, כי אברהם אבינו ע"ה היה מעונה בדרכים ומנוסה בכמה נסיונות ולא קץ בהם וקבל הכל בסבר פנים יפות, כי מנערותו נסהו הבורא יתברך בדרכים, ואח"כ בלקיחת שרה פעמים, ואח"כ בברית מילה, ואח"כ נסהו לגרש את ישמעאל, ואח"כ לשחוט את יצחק, ואלו היתה עבודתו מיראה ולא מאהבה לא היתה מתקיימת בכל אלה נסיונות, אך ברוב אהבתו באל יתברך הכל היה ערב בעיניו שנאמר (שה"ש ח, ז) לא יוכלו לכבות את האהבה:
המדה הו', החסיד לא יקדים עסק מעסקיו עד ישלים מצות הבורא יתברך, כי מצאנו כל דבר שציוה הבורא ית' לא הקדים שום מעשה עד שהשלים מצות האל יתברך. כי הנה בברית מילה נאמר (בראשית יז, כב) ויעל מעליו אלהים, וכתיב (שם כו) בעצם היום הזה נמול אברהם, ולא הקדים שום עסק עד השלים המצוה. ואמר בישמעאל (שם כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, וכתיב אחריו (שם יד) וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים שם על שכמה וגו', ולמדנו מזה כי בחלום הלילה נאמר לו הדבר ועל כן השכים בבקר בטרם שיעשה שום מעשה להשלים מצות האל יתברך:
המדה הז', כי החסיד יודיע לכל אדם אהבתו באל הבורא יתברך ודרכיו, כי כן אמרו רז"ל כי אברהם אבינו ע"ה מנערתו היה מזכיר אנשי דורו ומודיע לכל אדם אהבתו באל יתברך, כי כאשר אמר הכתוב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', רצה לומר יודיעם שיהיו אוהבים לאל כאהבתו, ולא אמר את בניו לבד, רק את בניו ובני ביתו, כלומר כל הנלוים אליו ואשר יש לו רשות עליהם:
המדה הח', החסיד לא ידאג ללעג הלועגים ולחרפת המחרפים, אמרו כי אברהם אבינו ע"ה מנעוריו החל לדבק בעבודת האל יתברך, והיו אנשי דורו מחרפים אותו ולא היה משים לבו אליהם עד שהשליכו לכבשן האש והצילו הבורא ית' כמו שכתוב (בראשית טו, ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:
המדה הט', כי החסיד כשיתחדש עליו מאורעות טובות או רעות לא יבטל עבודתו, וכן עשה אברהם אבינו ע"ה, כי בכל אשר היה מתחדש עליו הן טוב הן רע היה נאמן לבבו שנאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
המדה הי', כי החסיד אין אהבתו באל יתברך תלויה בדבר או על מנת לקבל פרס, ובעבור שלא בקש אברהם שכר מעבודתו על כן אמר לו האל יתברך (בראשית טו, א) שכרך הרבה מאוד, כי כן מנהג האל יתברך עם חסידיו בעת יעבדוהו על מנת שלא לקבל פרס יכפול להם שכרם ויתן להם טובה כפולה, כאשר אמר לשלמה המלך ע"ה (מל"א ג, יא) יען אשר לא שאלת עושר, וכתיב אחריו (שם יג) גם אשר לא שאלת אתן לך גם עושר גם כבוד, ואלה הם יסודות האהבה. וכל שיהיו בו י' מדות הללו נקראה אהבתו אהבה גמורה, ועל אלה המדות נאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, עד כאן לשון רבינו תם:
עוד כתב ר"ת בספר הישר בשער החמישי וזה לשונו, דע כי האהבה תתחבר משני חלקים. הא' ממדות האוהב. והב' ממדת האהוב. וכפי טעם מדת האוהב, תהיה תוקף אהבתו במדות הטובות אשר באוהבו:
ועתה אפרש מדות האוהב, ואומר כי מדת האוהב הם השכל הטוב והנפש הזכה הצחה, וכשיהיה באוהב קצת מאלו המדות יהיה נמשך לאהוב לכל אשר נמצא בו במדות האלה בעבור כי כל מין יסוד למינו וירחק מהפכו, ובעבור זה ימשך כל איש בעל שכל טוב ונפש נקיה לאהבת האל, בעבור כי הבורא הם בו המדות הישרות והטובות הכלליות האמתיות, ועל כן כשימשך האדם לעבודתו היא לאות כי יש בו ממדות הבורא יתברך וע"כ ימשך אחריו, כאשר משך המשכיל לחברת המשכילים וכל חכם לחברת החכמים וכל כסיל לחברת הכסילים והנער לחברת הנערים והזקן לחברת הזקינים וכל איש לחברת חבירו ועוף השמים למינו. ועל כן כשתראה אדם מתרחק מעבודת האל יתברך, דע כי אין בו ממדות האל יתברך כלום, אלא הפכה, על כן ירחיק מהם. כי אלו יהיה בו שכל או קדושה או תמימות או יושר נודע כי אלו המדות הם מדות הבורא יתברך, וכשיהיה לאדם מהם שמץ דבר ימשכהו לבו לאלהים כאשר תמשוך נפש החכמה גוף האדם למעלה והעמידה אותו בקומה זקופה מפני שהיא נמשכת למקום השכל אשר היא ממנו, וכאשר תמשוך נפש הבהמה לארץ עד אשר כפפה אותה והלכה בקומה כפופה מפני נפשה אשר היא מעפר והיא נמשכת לשרשה:
ועל כן נדע כי השכל הטוב אשר באדם היא יעירהו לבקש תוספות על מדותיו והנפש הזכה אשר היא לו כראי מוצק מגלה לו מה שנעלם מסודות אלהים. כי בהיות הנפש לטושה וזכה יראה האדם ממנה אל הבורא יתברך ואחדותו ומציאותו ושאר כחותיו המושגים בשכל כאשר יראה האדם כראי מוצק מה שנעלם ממנו, ואם לא תהיה הנפש זכה וצחה לא יוכל לידע התעלומות מבלעדה כי הגוף אפל, וגם לא יוכל הרואה לראות מה שיהיה לאחריו אם לא יהיה הראי זך ודק שיעבור בו הראות, ועל כן בהיות זכה יעבור הראות השכל ותראה מה שלאחריה ואין אחרי הנפש כי אם הבורא יתברך. ועל כן אמרתי בהיות לאדם שתי אלה המדות והם שכל טוב ונפש זכה, תתעורר מן האדם אהבה גמורה לבורא יתברך. וכאשר האהבה גמורה באל יתברך תצמח מן האהבה ההוא היראה, כי אנו רואים כל מי שיאהב לאדם אחד בעבור מדות טובות שיש בו, תהיה האהבה עול על צוארו ותכניעהו לבקש רצון האהבה ולא ימצא מנוחה רק בעת יגיעתו בעסק האהוב ותמתק לחכו היגיעה יותר מהמנוחה, ובעת יעשה האוהב להאהוב דבר אשר ייטב בעיניו, אז תיקר נפש האוהב בעיניו מפני אשר יכול למצוא חן בעיני אהובו לעשות דבר אשר ייטב בעיניו. ואם יזדמן לו דבר חטא או שגגה, או יעשה דבר אשר לא ייטב לאוהבו, יהיה האוהב משתומם ונכלם ויתגנב כאשר יתגנבו העם הנכלמים, וזה הדבר מכח האהבה אשר היא כעול ברזל עליו להכניע האוהב לאהוב, כאשר אמר הכתוב (שה"ש ח, ו) כי עזה כמות אהבה וגו':
ואחרי אשר האוהב תכניעהו האהבה לאוהבו לבא בכפל רצונו, יש לנו לפרש מדוע יש באהבה הכח הזה. ונאמר כי אהבת האוהב לאהובו תהיה בשביל המדות הטובות אשר באהוב, ונפש האוהב יש לה ג"כ קצת מדות טובות, ועל כן זה המעט אשר יש באוהב ממדות הטובות ימשכהו הרבה כאשר ימשך כל מין אל מינו, והוא לאות על בעל נפש נדיבה שהוא נמשך לכל דבר נכבד וזאת היא האהבה. אבל ההכנעה אשר היא בהאוהב להשלים רצון האהוב הוא מפני שיכיר האוהב יתרון האהוב עליו, כאשר יכיר התלמוד יתרון רבו והעבד יתרון אדוניו. ועל כן יכנע לאהובו בהכירו יתרונו עליו, וזה הדבר יירא האוהב לאהוב כאשר יירא העבד מאדוניו והתלמיד מרבו מפני היתרון אשר לו עליו. ועוד שיקוה תמיד ללמוד ממדות הרב ומחכמתו וממוסרו, ואלה המדות יכריחו שיהיה האוהב ירא מאהובו. א"כ נתבאר כי מאהבה תצא היראה, עד כאן לשונו:
הרי מבואר מכל מה שזכרתי היראה פנימית והאהבה פנימית, ואיך האהבה יוצאת מהיראה:
ועתה אבאר היראה שהיא לפני ולפנים, והיראה זה היא יוצאת מאהבה הפנימית, אף שזכר ר"ת מזה בהדברים שהעתקתי, מכל מקום אני אלך לפני ענייני בעומק הענין:
הנה אם זוכה האדם לאהבה פנימית שהוא התלהבות הלב ולעבוד את הש"י עבודה מתוקה ובדביקה וחשיקה וחפיצה, ואז הוא דבק בה' וגם ה' חושק בו כדפירשתי, ואז מתאחדים כביכול נעשה אז בצלם ובדמות אדם התחתון מכוון נגד האדם היושב על הכסא כאשר הארכתי בהקדמת תולדות אדם, ומזה נמשך העבודה צורך גבוה, רצה לומר שלא די שעושה ומקיים ועובד את הש"י בכל אשר ציווהו בשמחה ובטוב לבב, נוסף הוא להיות מרכבה ולגרום שמעבודה ימשך צורך גבוה להיות השם מתוקן שיתיחד המלך בכבודו בסוד ייחוד זיווג תפאר"ת ומלכות כמו שהארכתי לעיל, כי זהו תכלית העבודה בשביל צורך גבוה, כי יש ויש הכח ביד האדם השלם לעשות התקון הזה, על כן כשנתדבק ונתקשר בהש"י בדביקה ובחשיקה ובחפיצה אז בא לענין הזה לתקן השם, ואז מוסיף ביראה ונעשה ירא חטא:
וקודם שאפרש ענין ירא חטא אקדים, הנה כבר הארכתי למעלה כי בעבודה האמיתיית אז מתקן העובד השם בכבודו, וכשהשם שלם אז כל העולמות בשלימות ושלם וברכה בכולם, וזהו חפץ ורצון הש"י כי אז (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, כי הכל ברא לכבודו וברא את הברואים שיכירו כבודו, ואז יהיו מבורכים בתכלית הברכה כי כן רצונו מצד טובו וחסדו הגדול. אבל החוטא קוצץ ומהרס ופוגם בכל העולמות:
וענין הפגמות אין להם ערך ושיעור הזכיר הרבה מהם בראשית חכמה שער היראה עיין שם, ואני לא אזכיר רק הפגם שהאדם גורם בכל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. הנה פוגם בעולם עשיה כשמכריע את כל העולם לכף חובה, על כן צריך האדם להיות ירא וחרד באיזה ענין שיקרה לידו, הן לא תעשה הן עשה, הן חמור הן קל, יחשוב כל העולם שקול ממש ודבר קטן יכריע, ומכח יראה זו ירא וחרד שלא יעבור על חטא קטן שבקטנות ואף נדנוד חטא כדי שלא יכריע הכף חובה. וכן להיפך יהדר בכל עת ובכל רגע ויחזור אחר קיום מצות ועשות חסד וצדקה כדי להכריע את העולם לכף זכות, ככה בכל עת יחשוב תמיד, אף שעשה הרבה מצות יחשוב תמיד אולי עתה העולם מחצה על מחצה, ויהיה נזהר מהכרעת כף חובה וירוץ להכריע הכף זכות. וזה הכל נכלל ביראת חטא, כי העובר עבירה נקרא חוטא, וכן מי שלא קיים מצוה נקרא ג"כ חוטא, כי אז חסר שלימות ומצינו חטא פירושו חסרון כמו שכתוב (מל"א א, כא) ואני ובני שלמה חטאים, פירוש חסירים:
ומזה מבואר מה שאמרו רז"ל (ב"מ קז, א) ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו), שתהא יציאתך מהעולם בלא חטא, כביאתך. וקשה אם בגפו יבא ובגפו יצא, רצוני לומר שלא חטא מה הרויח בביאתו לזה העולם, הלא מעולם היה בלא חטא. אלא על כרחך מרויח קיום מצוות עשה שמקיים בקום ועשה. נמצא מה שאמרו יציאתך מהעולם בלא חטא, רצו לומר ג"כ שלא תהי' חסר מקיום המצות עשה, נוסף על שלא עברת על לא תעשה, והכל נכלל ביראת חטא:
וזוהי עצה נפלאה שבכל רגע מחיי אדם יזכור כנ"ל שהעולם מחצה על מחצה, ואז ימנע מהחטא ויהדר אחר מצוה, וכדאיתא בקדושין (מ, ב) תנו רבנן לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה, הרבה בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו טובה הרבה. ר' אליעזר בר ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומן העולם טובה הרבה, עכ"ל. הרי כשמכריע פוגם בכל העולם:
וכן במדרש ויקרא רבה (ד, ו) זה לשונם, שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז), ישראל נמשלו לשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכלם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכלם נענשים. תני רשב"י משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חביריו למה אתה עושה כך. אמר להם מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח. אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. אף איוב אמר כן (איוב יט, ד) ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי. אמרו לו חביריו (שם לד, לז) כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק, אתה מספיק עלינו את עונותינו, עכ"ל:
עוד מגיע הפגם לשמים, כמו שכתוב (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. עוד עולה הפגם להמלאכים, כמו שכתוב (שם לג, ז) מלאכי שלום מר יבכיון. עוד עולה הפגם להכסא, שאין הכסא שלם כמו שאמרו רז"ל. עוד הפגם לשמו כביכול, שאין השם שלם, וחסר כביכול אותיו"ת ו"ה מהשם, דהיינו חיבור יהו"ה בהיכ"ל קדשו. אבל העובד האמיתי, יחזיק במעוזו ושלום עשה לו ושלום בפמליא של מעלה ושל מטה:
הרי יראה גדולה הנוגעת בכבוד צרכי גבוה בעצמו כביכול שלא יפגום, וזהו פירושו של יראת חטא. על דרך משל, כמו שהאדם אשר יש לו עושר ירא מהשודדים ומהגנבים, ועושה גדר אבנים סביב לביתו ומשמרת למשמרת. כן יהיה ירא מהחטא שלא יבא לידי חטא, מאחר שנוגע בהחטא בבבת עינו כביכול ופוגם, ואז יעשה גדר וסייגות ומשמרת למשמרת נוסף על מה שמוזהר ועל מה שמצווה. וביראה זו שהיא לפני ולפנים ירא תמיד אולי תפסוק האהבה ח"ו, דהיינו האהבה שלמעלה סוד ייחוד השם סוד הזיווג הנ"ל, על כן יעשה משמרת למשמרת לענין אזהרת החטא ויוסיף קדושה על קדושה להרבות בעסק המצות וחסד וצדקה הרבה יותר ממה שחייב, כדי לייחד המלך בכבודו:
ובסוג זה נכנס מה שכתב המקובל מהר"א גלאנטי בספר קול בוכים בפסוק (איכה ג, כה) טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו וזה לשונו, כבר ידעת סוד יסורין של אהבה, כי בעוד שמדה זו מלוהטת בדיני אי אפשר לעלות למקומה הרמתה ולהתייחד עם דודה אל תוך החדרים, ומה עושה, משפעת אותה הדינים לצדיקי הדור והיא עולה והם נקראין יסורין של אהבה שגורמים האהבה והייחוד למעלה, שכך עולה אהב"ה כמנין אח"ד. וזהו סוד (שבת פ"ו מ"ה) במו"ך שהתקינה לנדתה, דהיינו הצדיק הזה שנעשה מ"ך ביסורין, והצדיק הזה יש לו שכר גדול וייטב לו לעולם שכלו טוב. וזהו (איכה ג, כז) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, טוב הוא לו לגבר הזה שגבר על יצרו והוא צדיק שישא עול בנעוריו ואלו היו יסורין של ר' יוחנן שהיו יסורין של אהבה מדהשיב לו לא הן ולא שכרן (ברכות ה, ב), ואם היו לפריעת חוב עון מהו ולא שכרן, על כרחך אתה חייב לפרוע. אלא ודאי שהיו באין עליו להרבות לו שכרו, ולא נתרצה בשכר זה. וא"ת ולמה ר' יוחנן לא רצה בהם אחר שהיה גורם האהבה והייחוד כדאמרן. וי"ל שאפשר שהיו לו מציאיות אחרים לגרום הייחוד בעסק התורה וסיגופים אחרים. וזהו לא הן ולא שכרן, כלומר שכרן של היסורים הללו, עד כאן לשונו. ונודע כל יסורין הם יראה והם באים מצד אהבה:
נחזור לענין, הנה ג' אלה שזכרתי יראה, אהבה הפנימיית, ויראה לפני ולפנים, הם כך. יראה הפנימיית היא צדיק גמור השומר כל התורה תרי"ג מצות כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, הן דאורייתא הן דרבנן, כל מה שמצווה עושה, הן לא תעשה, הן עשה מקיים הכל, לא משום יראת עונש, ולא משום קבלת שכר, רק מיראת שמים, רצוני לומר שהוא ירא ובוש לעבור על ציווי מלך גדול רם ונשא רב ושליט. אח"כ נכנס ליותר מדריגה, דהיינו שעושה באהבה ואין עליו כמשאוי, רק בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה. אח"כ נכנס ליותר מדריגה ליראה לפני ולפנים. כי מאחר שנתדבק בו יתברך, יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו, ורוצה לקיים הדברים בשביל עצמיית וצורך גבוה לתקן שמו הגדול, ואז המורא עליו ביותר וירא מפני החטא ביותר ממה שמחויב, כי יש עליו המורא תמיד שלא יחסר סוד התאחדות המלך בכבודו:
נמצא היראה הראשונה בחינות צדיק גמור המקיים התורה לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצווה. והאהבה היא הדביקה וחשיקה וחפיצה בכל אשר עושה. והיראה לפני ולפנים הוא חסיד עושה ביותר ממה שהוא מצווה מפני היראה הזו שהוא לפני ולפנים, סוד יחוד השם, וכן אמרו בתיקונים. נקרא חסיד שמתחסד עם קונו הוא הדבר אשר דברתי, כי מתחסד בשביל צורך קונו, ועל זה נאמר (תהלים קמז, יא) רוצה ה' את יראי"ו את המיחלים לחסדו. ותיבת לחסדו קאי על ה' אשר הזכיר, דהיינו מכח יראה זו מתחסד עם ה'. ולזו היראה זכה אברהם אבינו שאמר לו הש"י (בראשית כב, יב) כי ירא אלהים אתה, והיא היראה היוצאת מאהבה ונעשה חסיד שמתחסד עם קונו. זהו סוד (מיכה ז, כ) חס"ד לאברהם, וזהו כי ירא אלהים אתה:
ובזה מתורץ קושיא אחת שקשה לפום ריהטא בדברי רז"ל (תנחומא וירא כג) בפסוק (בראשית כב, ה) נלכה עד כה, אראה היכן הוא מה שאמר לו המקום (שם טו, ה) כה יהיה זרעך, עד כאן. כנראה ח"ו שאברהם היה כמתרעם, וחלילה לנו לחשוב כן בפועל הטוב ההוא אשר אנחנו אוכלים עוד היום מזכות הזה:
אלא הענין הוא, אברהם אבינו רצה לעשות במעשה הטוב ההוא לפנים משורת הדין להתלבש ביראה פנימה דפנימית, כי מצות השם לא היתה מכרחת אותו, כי היה יכול להשיב רבש"ע דבריך הראשונים אני מקיים שאמרת כה יהיה זרעך. ואפילו הכי נתרצה לדברי האחרונים דהקב"ה. וזה ענין המאמר, שאברהם חשב עם עצמו דברי הקב"ה כה יהיה זרעך כדי להגדיל המצוה במה שירצה לקיים עתה דברי הקב"ה להעלהו עולה. ובבראשית רבה (נו, י) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב, יד), אמר ר' יוחנן אמר לפניו רבש"ע משעה שאמרת לי (שם כב, ב) קח נא את בנך את יחידך, היה לי להשיב, אתמול אמרת לי (שם כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו קח נא את בנך וגו'. וח"ו לא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך כו', עד כאן. הרי מבואר מדבריהם הדברים שדברנו:
וזה כוונתם ז"ל במסכת סוטה סוף פרק כשם (לא, א) ירא אלהים האמור באברהם מאהבה, עד כאן. וקשה הלא ירא כתיב, ואיך מפרשים הם מאהבה. אלא הכי פירושו, יראה הכתוב באברהם זו היראה היא מאהבה, כי מקודם העקידה לא זכה רק נגד אהבה פנימית, ועתה זכה ליראה פנימה דפנימית הבאה לאחר האהבה הפנימית. והא דאיתא שם גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה לאלפים. היינו מיראה ראשונה שלפני האהבה, והיראה שלאחר האהבה היא הדביקות ממש בה' שנעשה מרכבה. והתחלת הדביקות מאהבה, על כן לא תמצא אהבה רק אצל שם ידו"ד. וכן יראה על הרוב, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י, יב), את י"י אלהיך תירא (שם ו, יג), ליראה את השם הנכבד והנורא (שם כח, נח), יראו את י"י (תהלים לד, י), עבדו את י"י ביראה (שם ב, יא), יראת י"י טהורה (שם יט, י), עין י"י אל יראיו (שם לג, יח), יראת י"י אלמדכם (שם לד, יב), אשרי איש ירא את י"י (שם קיב, א), אשרי כל ירא י"י (שם קכח, א):
ובמקום שנזכר יראה אצל שם אלהים שהיא מדת הדין, רומז על היראה החיצוני שאין עסקנו בה, מפני שהיא יראת העונש. וזהו שאמר אברהם אבינו (בראשית כ, יא) אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, כלומר אפילו יראה החיצונית יראת העונשים אין בכם, על כן יראתי שתקחו את אשתי. ובמסכת ברכות (נה, א) והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד), אמר רבה בר בר חנה אר"י זה חלום רע. אמר רבי יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב (ברכות נט, א). (חלום רע על דרך (תהלים קכו, א) היינו כחולמים):
ומה שנאמר באברהם ירא אלהים אתה, ולא כתיב ירא י"י. מתורץ על פי הזוהר מה שפירש על פסוק (בראשית כב, ז) הנני בני, שיצחק אמר לאברהם הלא אבי אתה, כלומר נתפרסם ענינך במדת החסד כמו שכתוב (מיכה ז, כ) חסד לאברהם, ואיך אתה תעשה כזה. השיב לו הנני בני, כלומר לעת עתה אני במדת בני להתלבש בגבורה ובמדת הדין, וזהו ענין שנתלבש עתה באלהים. וזה רמוז במאמר דלעיל בבראשית רבה אלא כבשתי רחמי כו', ודוק:
וענין הפסוק (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו', ולא כתב את י"י ירא, האלהים הכתוב כאן בה"א הידיעה נראה לי רומז על עצם אלהותו יתברך, והוא על דרך שפירש בראשית חכמה על הפסוק (דברים ד, לה) אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, זה לשונו, ירצה הראית כי בעינינו ראינו מציאת הנבואה, וידענו כי י"י הוא האלהים, ירצה האלוה אדון ופטרון לעולם ואין עוד מלבדו, והוא מה שפירש המתרגם ארי י"י הוא אלהא, כי אלהא מורה אל אלהות אין סוף מלך מלכי המלכים, עד כאן לשונו:
וממה שכתבתי תתבאר פירוש יראה ואהבה שהוא בפרשת עקב (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו', את י"י אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (שם כ). יש להתעורר מה לשון ועתה, היה לו לומר הנה ה' שואל. ורש"י פירש מה שפירש. עוד יש להתעורר, מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, למה אמר לשון שלילה ואריכות לשון, היה לו לומר הן י"י אלהיך שואל מעמך היראה. ורז"ל תקנו זה הדבר במה שאמרו (ברכות לג, ב) יראה מלתא זוטרתי לגבי משה. גם אני אלך בעקבותיהם, אמנם דבריהם צריך פירוש. גם יש להתעורר למה אמר שואל, ולא אמר י"י אלהיך מצוך. גם יש להתעורר, ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, למה לא הזכיר ובכל מאודך כמו שהזכיר בפרשת שמע (דברים ו, ה). או למה הזכיר עבודה יותר באהבה, ממה שהזכיר ביראה. גם יש להתעורר בפסוק (דברים י, יג) לשמור את מצות י"י וגו' לטוב לך, למאי נפקא מינה אמר לטוב לך, כאלו נותן ח"ו מקום לטעות לעבוד על מנת לקבל פרס, או למה לא אמר לטוב לך בפסוק הראשון (שם יב) בכל לבבך ובכל נפשך לטוב לך. עוד יש להתעורר בפסוק (שם טו) רק באבותיך חשק, לפי המשך הענין היה לו לומר ולא חשק רק באבותיך. עוד יש להתעורר (שם כ) את י"י אלהיך תירא, למה כפל ענין היראה, הלא כבר הזכיר כי אם ליראה וגו':
ביאור הפרשה. אמר ועתה, בבראשית רבה (כא, ו) הן האדם וגו' ועתה פן ישלח ידו (בראשית ג, כב), אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך. צריך ליתן טעם לדבר האיך נרמז בתיבת ועתה התשובה. הענין הן תשובה או מעשים טובים או תלמוד תורה רמוז בועתה, כלומר שיעשה עתה מיד ולא יאמר כשאפנה אשנה שמא לא תפנה (אבות ב, ד). וכן תשובה, (שם י) שוב יום אחד לפני מיתתך, כמו שהשיב ר"א לתלמידיו כי אינך יודע באיזה יום שתמות (שבת קנג, א), על כן תקדים מיד. וכן הענין אמור בכל מעשה טוב יחטוף מיד אולי יקדמנו המות. ומה שאמרו אין ועתה אלא תשובה, כי שם בענין חטא אדם שייך ענין התשובה וק"ל:
אמר ה' שואל, לא אמר מצווה רק שואל. הוא מבואר בפרק במה מדליקין (שבת לא, ב) דאמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, עכ"ל. והענין כי היראה ואהבה הפנימית כביכול אין בידו של הקב"ה, משא"כ ביראה החיצונית שהוא העונש ואהבה החיצונית שהיא לקבל פרס אע"פ שהבחירה נתונה במעשים אשר עושה, מכל מקום בעלי המעשה הזה עושה בשביל דבר מה שביד הקב"ה, כי זהו בידו של הקב"ה גומל לאיש חסד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו:
אמנם על הפנימית אמר (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דגם אינו בשביל דבר שביד הקב"ה דהיינו גמול ועונש. ועל זה נאמר (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו, כי מדרך המלכים להניח באוצרם דבר שהוא סגולה ואינו בנמצא, כי מה שהוא ברבוי אצלם מה להם לעשות מזה אוצר. כך כביכול הקב"ה מניח באוצרו יראה, כי יראה כביכול אין בידו, כמדומה שכן פירש הרב הבחיי. על כן אמר י"י שואל. וכדי לשלול אהבה ויראה חיצונית, לא אמר י"י שואל ממך יראה, כי אולי יבין שהכוונה על יראת העונש, וכן אהבת השכר. על כן שלל ואמר צריך אתה להבין מה ה' שואל מעמך, כי אינו שואל היראה ואהבה שאתה סובר, כי אם ליראה את ה' אלהיך ולעבוד אותו. כלומר היראה תהיה מצד ידו"ד לירא מפניו. וכן אהבה לאהוב אותו ברוך הוא. ולא יראה ואהבה יראת עצמך מפני העונש, ואהבת עצמך בשביל קבלת הפרס, רק יראה ואהבה מצדו יתברך שהם פנימיים כדפירשתי:
ואמר ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. הזכיר עבודה אצל אהבה, ולא הזכיר אצל יראה. כי עיקר העבודה היא בלב, וכמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א) איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה. ביאור דבריהם, כי להיות כוונת הלב שלא יפנה אנה ואנה לשום מחשבה רק לכוונת התפלה ולהיות שמח ודבק בו יתברך היא עבודה גדולה בלי ערך שלא יתור הלב, והרבה צריך האדם להרגיל את עצמו שיהיה לבו דבק תמיד ולא יהיה בלבו פניית מחשבת חוץ, על כן אמרו התפלה היא עבודה גדולה בלב, שיהיה מחשבתו תמיד דבוקה ובכוונת המלות:
וכן אני אומר לכל העבודות הנכללות בענין אהבה הפנימיית, כאשר פירשתי, שיהיה עבודה בשמחה ובטוב לבב בדביקה וחשיקה וחפיצה היא עבודה גדולה עבודת הקודש. ועל כן אמר בכל לבבך ובכל נפשך. על כן לא זכר כאן בכל מאודו כמו שזכר בקריאת שמע ואהבת את ה' אלהיך וגו', כי באמת הכל בכלל אהבה המוסר גופו ונפשו ומאודו בשביל קדושת שמו יתברך, אבל להיות נקרא עבודת אהבה כשמוסר ממונו באמת היא אהבה, אבל אינה עבודה קשה בעצם כמו עבודה שבלב, דהיינו בכל לבבך ובכל נפשך:
וכן בפרשת והיה אם שמוע כתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא כתיב ובכל מאודכם, היינו מטעם זה שהזכיר שם לשון עבודה, אבל המוסר ממונו בשביל קדושת השם ומשום ציוויו ולא על מנת לקבל פרס, בודאי הוא נכלל באהבה פנימיית:
אח"כ אמר לשמור את מצות ה' ואת חקותיו וגו' לטוב לך, זה הפסוק רומז על בחינת לפני ולפנים לעשות העבודה לצורך גבוה לתקן השם המלך בכבודו, כי זה התיקון תלוי בנו. וזהו שאמר לטוב לך, כלומר זה הטוב יהיה מיוחד לך, כי כביכול ממך בא כמו שכתוב (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, כביכול הוא תיקון השם כמבואר למעלה באורך בהקדמת תולדת אדם. ועל דרך הסוד ביותר פנימיית יהיה רמוז זה במה שכתוב בפסוק זה לשמור את מצות ידו"ד. והנה מצוה רומזת במלכו"ת כשמתייחדת עם תפארת כמו שכתב הפרדס בערכי הכינויים, ואז ג"כ פירושו של מצוה מלשון צוותא שהיא ריעות, כי מלכות רעייתו של ידו"ד והם שני דודים, ויחודם ע"י יסוד ברית המעור הנקרא חק כמפורסם, וזהו מצוותיו וחקותי"ו. וגם יסוד נקרא טוב כמו שכתוב (רות ג, יג) אם יגאלך טו"ב, זהו לטוב לך. ותיבת ל"ך בהיפך כ"ל, הרומז על היסוד בפסוק (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ הוא יסוד המייחד שמים וארץ, ועיין בפרדס בביאור הפסוק (שם) לך ה' הגדולה והגבורה כו' ע"ד כי כל, כל הוא חותם המתהפך מן לך לכל עיין שם, וזה הפסוק של לשמור את מצות ה' הוא ענין הג' שזכרתי יראה שהיא לפני ולפנים, וממנה ימשך להיות ירא מפני החטא לעשות משמרת למשמרת, וזהו שאמר לשמור וגו':
אח"כ אמר (דברים י, יד) הן לה' אלהיך השמים כו', עתה יפרש אלו הג' הנ"ל, דהיינו יראה, ואהבה פנימיית, ויראה דלפני ולפנים, באיזה הדרך יבוא האדם לזכות בהם. אמר ליראה פנימית תזכור הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים כדרך שכתבתי למעלה בגין דאיהו רב ושליט, ואז יתלבש יראה. גם יתלבש בושה, וגם דרך שיבוא ממנה לידי אהבה פנימיית בהתבונן איך רוממנו וגדלנו במקום רוב גדולתו הראנו ענוותנותו:
וזהו שאמר (שם טו) רק באבותיך חשק ה', והיא כענין המדרש (ויק"ר כד, ט) קדושים תהיו (ויקרא יט, ב), יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני (שם), קדושתי למעלה מקדושתכם. וכן (דברים כח, יג) והיית רק למעלה, יכול כמוני, תלמוד לומר רק, גדולתי למעלה מגדולתכם, עד כאן. והענין בין גדולת ישראל להקב"ה אין הפסק, ואנחנו למעלה על כל אף על המלאכים, רק גדולתו הוא למעלה מגדולתנו, הרי מבואר בכאן במקום גדולתו יתברך ענוותנתו, ודבר זה מביא לאהבה וליראה פנימיית. ומאחר שהם עניינים גדולים בעבודת האל יתברך, חזר והזכיר הדברים ההם ושנאן וזהו שאמר (שם י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כי ה' אלהיכם וגו':
ובמדרש ילקוט (שמיני תקכא) זה הדבר אשר צוה ה' (ויקרא ט, ו), אמר להם משה לישראל, אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם ותהיה כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו'. מפני מה, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' (שם יז). עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט, ו) עד כאן:
וקשה מה שייכות יש לזה הדרש לפסוק זה הדבר וגו'. או מה זה שאמר יראה אחת ועצה אחת. או מהו זה שאמר מפני מה כי ה' אלהיכם וכו'. לבעל המדרש קשה זה הפסוק של זה הדבר אשר צוה ה' וגו', למה הוזכר במצוה זו יותר מבשאר המצוה. ואין לומר שאמר משה כן להודיעם שלא לכבוד אהרן ובניו הוא עושה, רק כך צוה ה'. הלא זה כבר מבואר למעלה במה שכתוב (ויקרא ט, א) קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ופירש רש"י להודיעם שעל פי הדיבור כו':
על כן יפרש זה הפסוק בענין אחר, ויתבאר זה הפסוק על פי הא דתניא (נדרים סב, א) לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כו' (דברים ל, כ), לא על מנת שיקרא חכם, ולא על מנת שיקרא רבי, ולא על מנת שיהיה זקן ויושב בישיבה, אלא עשה הדברים לשמן וסוף הכבוד לבא. וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, רצה לומר תעשו בשביל שהוא ציווי ה', ולא תעשו בשביל כבודכם. כי משה רבינו ע"ה דאג כשהוקם המשכן כל ז' ימי המילואים ולא שרתה השכינה שהיו ישראל בצער כי התאוו תאוה שתשרה השכינה במעשה ידיהם לעין כל, דאג משה אולי אלו הם מבקשים זה הכבוד בשביל כבוד עצמם כדי שיראו עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם, על כן הזהירם תעשו בשביל ה', כלומר שיהא מורא שמים עליכם, ואז תעשו לשמן וסוף הכבוד לבוא. זה שסיים וירא עליכם כבוד ה', כלומר תעשו אתם לשמו ואל תדאגו כי סוף הכבוד לבוא:
והפירוש הזה של זה הפסוק רמז מדרש הילקוט במה שאמר אותו היצר הרע תעבירו מלבבכם, דייק בלישנא ואומר לשון אותו, כלומר המעשה שעשיתם בפעולות המשכן הוא מעשה טוב, אך יש לחוש שבטוב ההוא מעורב איזה חטא. כענין שמפרשים פסוק (קהלת ז, כ) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, דרצה לומר שלא יהיה חטא בהטוב שעושה דהיינו כשמשתף בטוב ההוא איזה כוונה חיצונית על מנת לקבל פרס, או שעושה שיהיה לו לכבוד ולתפארת. על זה אמר אותו היצה"ר שהוא טמון בלב ואינו נראה בנגלה, כי הנגלה הוא טוב ועושה ג"כ לשמים, רק טמון בלב החומר איזה כוונה חיצונית ג"כ תעבירו אותו מלבבכם, ולא תהיה רק יראה אחת ועצה אחת. יראה היא כפשוטו, והעצה הוא ההתעוררות והתלהבות שזוהי מדת אהבה. ובא לשלול יראה ואהבה חיצונית להעביר מלבכם, ולא ישאר רק יראה אחת ועצה אחת, דהיינו יראה ואהבה פנימית והיא לפני המקום ולא לפניכם, ומלתם ערלת זו מלבבכם, למה, כי ה' אלהיכם וגו' (דברים י, יז), כלומר תזכרו כי הוא רב ושליט האל הגדול הגבור והנורא (שם), אז תתלבשו ביראה פנימיית:
אח"כ תזכרו כי הוא עושה משפט יתום ואלמנה וגו' (דברים י, יח), שבמקום גדולתו ענותנותו, כדאמר (מגילה לא, א) ר' יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כתוב בתורה כו', ומביא זה הפסוק. הנה דבר זה מביא לאהבה פנימיית, כי יתבונן מלך גדול רם ונשא מראה אהבת השגחתו אלינו השפלים, ק"ו שנעבדהו באהבה ובשמחה ובטוב לבב מרוב כל:
הרי מבואר מדרש הילקוט, ומבוארים הפסוקים בכאן שחזר וזירז עוד פעם שני ומלתם וגו', ורמז הדברים המתעוררים ליראה ולאהבה פנימית כי ה' אלקיכם כו':
ואח"כ אמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, זו היראה היא היראה שאחר האהבה, דהיינו יראה שהיא לפני ולפנים, לתקן המלך בכבודו שם ידו"ד אלהים סוד ד"ו פרצופין כנודע, וזו היראה היא באה לאחר הדביקה וחשיקה וחפיצה וקנה מעלת ההשגחה. וזה שרמזו רז"ל (פסחים כב, ב) את (דברים י, כ), לרבות תלמידי חכמים, והוא יעבור ויתקן שם ידו"ד אלהיך כי ידע שמו וק"ל:
הרי ג' עליות זו על גב, זו יראה פנימית, אהבה פנימית, יראה דלפני ולפנים. ועל יראה דלפני ולפנים אמר אנטיגנוס כי לאחר שהזהיר שנעבוד על מנת שלא לקבל פרס, הרי רמוז יראה ואהבה פנימית, ממילא מה שאמר אח"כ ויהא מורא שמים עליכם, זהו היראה שהיא לפני ולפנים:
ועל ג' מעלות הנ"ל רמזו בפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אמר רבה בר בר חנה כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו המפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל. הנה היראה אף היראה הפנימיית כללה בכלל מפתחות חיצונית, ולא חיצוני ח"ו, שהרי היא מפתח ליכנס להחדר, ועוד יכנוס ב' פתחים שהם מפתחות פנימיות ממש ובעצם, דהיינו האהבה שמתוך היראה, והיראה שמתוך האהבה:
ואל תתמה במה שפירשתי יראת שמים בזה המאמר על היראה הראשונה הפנימיית, ובדברי אנטיגנוס פירשתי מורא שמים על יראה דלפני ולפנים. כי הוא כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב) כתוב אחד אומר (תהלים נז, יא) עד שמים חסדך, וכתוב אחד אומר (שם קח, ה) מעל שמים. לא קשיא כאן לעושים לשמה, וכאן לעושים שלא לשמה, עד כאן. וענין לשמה הוא לשם ה', רצה לומר חיבור וזיווג ה' אחרונה מהשם בוי"ו. ובכל מקום שהוזכר לשם שמים הכי פירושו, לחבר שם שהוא מדת מלכות כנודע, עם שמים שהוא תפארת כנודע:
הרי נתבאר ענין יראה ואהבה יראה, ואהבה יוצא מיראה, ויראה יוצא מאהבה, ושלשתן משולבות. ועל זה מורות צורות אותיותיהן כשתכתוב זה על זה ותחלקם לאורך ולרוחב כזה 
אז תמצא יראה אהבה בקו הישר, דהיינו ברוחב, וכן תמצא יראה אהבה בגובה דהיינו מלמעלה למטה, ואהבה משלים יראה, ויראה משלים אהבה, להורות כי יחדיו ידובקו. וזאת היא כוונתי שכללתי ביראה קיום לא תעשה ועשה, וכן כללתי באהבה עשה ולא תעשה. הגם כי מפורסם בכמה מקומות כי לא תעשה מצד היראה, ומצות עשה מצד האהבה, מכל מקום הואיל והם תמיד יחדיו וכלולים מה שיש בזה יש בזה, והכל אמת ומבואר למבין:
נחזור לענין יראה הפנימית צדיק גמור, אהבה פנימית צדיק גמור, ודבוק בה בדביקה חשיקה חפיצה. יראה לפני ולפנים, הוא בחינת חסיד המתחסד עם קונו ומתקן המלך בכבודו, והם בני עליה שמעלין את הקודש אבל הם מועטים, וזו היתה מעלת אברהם אבינו. כי ירא אלהים אתה, רצה לומר יראה מתוך אהבה. ועל זה בא הרמז, (במדבר יב, ח) מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, בכל ביתי נאמן הוא (שם ז). כי משה רבינו ע"ה תקן בית ה' ובנה אותו בבנין קבוע תמיד לא זז רגע אחד, והכוונה אתם לא יראתם כמוהו:
ועתה שמעו אלי ותחי נפשיכם. יש קושיא בזה הפסוק שמדבר ממעלת מדריגת משה רבינו ע"ה וקראו עבד, כמו שאמר בעבדי במשה, היה לו לומר בבני במשה, כי מרגלא בפומא דעלמא מעלת בן הוא יותר ממעלת עבד, וכמבואר בנוסח של (מוסף לר"ה) היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים כו', ועל שם זה נוסח אבינו מלכנו אם כבנים, אתה אבינו. ואם כעבדים, אתה מלכנו. וכן לאחר מות משה קראו עבד כמו שאמר (יהושע א, ב) משה עבדי מת. ודוגמת קושיא זו קשה (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, שהוא זו אין צריך לומר זו, מתחילה קראם בן, ואח"כ עבד:
על כן תדעו, אמנם כן הוא ברובא ורובא דעלמא שמעלה גדולה לבן מעל עבד. אמנם בבחינת בני עליה מעלת עבד עדיף. ולענין הזה צריך אני להקדים ב' הקדמות:
הקדמה א' כי בחינת מלך יותר מעלה מבחינת אב, כי ברוך הוא נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם, שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם. לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו וגם ביכולתו להוות עם בעת שירצה, ואינו חסר. וזהו השבח ה' מ21ל21ך קודם שנברא העולם, ה' מ֡ל֡ך בפועל כשברא העולם, ה' ימלוך לעתיד כשיתחדש העולם. ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן:
הקדמה ב' בחינת עבד הוא מיראה, מורא עבד בפני רבו. ובחינת בן הוא מאהבה, אהבת בן לאב. ויש יותר קירוב ודביקות בן לאב, מעבד לרבו. ולפי הקדמה זו, אם כעבדים, הוא בחינת יראה פנימית. ואם כבנים, בחינת אהבה פנימית, זהו ברוב וברובא דרובא. אמנם בני עליה הם מועטים, והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה שהיא לפני ולפנים, והיא בחינות (רעיא מהימנא ח"ב קיד, ב) איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול, ונעשה מרכבה אליו, וכל עבודתו הוא עבודת המלך. ועל זה בא הרמז (שבועות מז, ב) עבד מלך כמלך, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה' בעצם בחינת בני עליה, ומשה כוללם כולם:
ועל ב' מיני עבדות שזכרתי ירמוז הכתוב (מלאכי א, ו) אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. וקשה למה אמר אדונים לשון רבים. אלא כדפירשתי ב' מיני עבדות הן. אחד למטה ממדריגת בן. ואחד למעלה ממדריגת בן:
ועתה נחשוב ד' עניינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדריגות. המדריגה התחתונה העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחיי לעולם הבא, וזה מותר שאין איסור אלא בעל מנת לקבל פרס בעולם הזה. ובחינה זו אני קורא לה בשם עובד את עצמו, רצה לומר בשביל עצמו שיזכה לעולם הבא, ואפילו הכי שרי. המדריגה השניה היא פנימיית, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו וירא מפניו שלא יעבור ציווייו הן מצות עשה הן לא תעשה כדפירשתי:
המדריגה הג' היא נוסף על מה שקיים כל מה שמצווה, הוא מתאהב ומתלהב ואוהב את ה' בשמחה ובטוב לבב בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם היא היראה לפני ולפנים, ולהיות המרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבוד אותו, דהיינו השררה הנתנה לו עבדות היא לו להיות מרכבה נושא הכסא, ואין לו מנוחה בעוה"ב כי השררה עבדות כנ"ל, ובחינה זו עבד מלך מלך. מלבד פשט הענין, הרמז עבד המלך הוא המלך בעצמו ושם הוא הדביקות שלו הכל למענו. והרי יש שתי מיני עבדות על דרך (בראשית יז, יב) יליד בית מקנת כסף, כי הילוד בבית יותר דבוק באדונו ממקנת כסף, ובחינת עבד שהיא למטה ממדריגת בן נקראהו מקנת כסף, ובחינת עבד שלמעלה ממדריגת בן נקרא יליד בית:
ועל אלו הד' בחינות בא הרמז (תהלים קטז, טז) ואנ"י עבד"ך ב"ן אמת"ך. ואנ"י, בחינת עובד את עצמו שאומר אני לי לעולם הבא. עבד"ך, בחינת העובד מיראה פנימית כדפירשתי. ב"ן, בחינת אהבה פנימית הבאה לאחר יראה פנימית כדפירשתי, והיא סוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואח"כ כאלו היה כתוב בן פעם שנית, דהיינו בן אמת"ך, וזהו בחינת יליד בית. ועל זה אמר שלמה (משלי כד, כא) ירא את ה' בנ"י ומל"ך וק"ל:
ועל היראה האחרונה כתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו, כי עומדים בסוד ה' וכך כתוב אשר צפנת ליראיך. והיראה הראשונה שלפני האהבה עליה נאמר (שם לא, כ) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כי היראה החיצונה לגמרי, דהיינו יראה מפני דברים הנוגעים לעולם הזה יש בה מחסור, דהיינו כשהוא חסר אז אינו ירא, כענין שנאמר (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב כו' וקלל כו'. אמנם ביראה הפנימית מצד הקדושה, דהיינו קיום תורתנו הקדושה, אז אין מחסור, כי חולת אהבה אנו, אף בחליינו מקבלים באהבה ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כי נורא אלהים ממקדשך (תהלים סח, לו):
ולמטה מהיראה הפנימית הראשונה הזו, העובד את עצמו בשביל נצחיותו לעולם הבא, אף כי הוא חולין, מכל מקום הוא חולין שנעשית על טהרת קודש, מאחר שהפרס שמבקש הוא שכר עוה"ב, והוא ג"כ מצד הטהרה. וטהרה זו מביאה אל הקודש, דהיינו המדריגה שעליה שרמוז ביראו את ה' קדושיו:
ועתה יתבאר הפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. והקשיתי למה לא אמר אשר בראתי את העולם. וכבר יעדתי בריש זה הדרוש (ד"ה אלו) לגלות בזה סוד. והנה הסוד מגולה, כי ההוצאה מבית עבדים להיותנו עבד מלך יותר ממדריגה מבריאת עולם. כי סוד בריאת העולם בהשתלשלות מדריגות בסוד עילה ועלול ואז נקרא הוא יתברך אב ואנחנו בן כבן המשתלשל מהאב, והאב עילה לבן. אמנם בחינת מלך, כתבתי לעיל (ד"ה הקדמה א') בסוד ה' מלך הוא קודם ההשתלשלות, כי הוא יתברך מלך בעצם בבחינת עצמו:
אמנם יש עוד מדריגה על המדריגות והיא בסתר המדריגה, שלא זכה ולא יזכה אליה שום אחד מבני עליה אלא משה רבינו ע"ה, והוא גם הוא בדרך נסתר, וזוהי אהבה מסותרת ונקרא אותה בשם אהבה רבההגה"הזה סוד הפשר הנעשה ממחלוקת הפוסקים, לומר אהבת עולם בערבית, ואהבה רבה בבקר, והסימן (בראשית מד, ג) הבקר אור, ומשה רבינו ע"ה הוא כולו אור, ותרא אותו כי טוב (שמות ב, ב), פירשו רז"ל (סוטה יב, יא) שנתמלא הבית אורה:, כי אהבה הפנימית נקרא בשם אהבת עולם, רצוני לומר שיכולין לזכות בה כל באי העולם הבוחר בה, אבל אהבה רבה זו לא קם כמשה ולא יקום רק הוא לבדו בדרך הנסתר, זהו סוד (שמות יט, ג) ומשה עלה, על בני עליה. ואהבה רבה זו יוצאת מיראה שהיא לפנים ולפנים, ותהיה אז האהבה לפני ולפנים, ויחזור להיות נקרא בן, כי כל אהבה בחינת בן:
אמנם בחינה זו אף במשה רבינו ע"ה הוא בנסתר, על כן לא נקרא בשם בן בנגלה להורות על זה רמוז בנסתר בזה הפסוק (במדבר יב, ח) בעבדי במשה, בכל ביתי נאמן (שם ז), בית"י נאמ"ן ראשי תיבות בן. והענין הוא כבר כתבתי יראה לפני ולפנים סוד תיקון השם המלך בכבודו, הוא זיווג תפארת ומלכות ששם סוד כל תקוני השם בסוד ו"ה שהוא כלל ו' קצוות שהוא הבנין, ושם יש רחוק מפני חטאינו הגורמים מגע גוי כדפירשתי בהקדמת תולדות אדם. אמנם יש זיווג לפני ולפנים סוד י"ה מהשם חכמ"ה ובינ"ה ע"י הדעת דרגא דמשה, ואמר הזוהר ספירת בינ"ה נקרא בינ"ה עיין שם, בין י"ה שהוא סוד הדעת המתמצע בין חכמה ובינה שהם אותיות י"ה מהשם, ושם סוד (ר"ה כא, ב) נ' שערי בינה שנמסרו למשה זולת שער אחד, על כן לא נקרא בן בענין הזה בגלוי כי אם בנסתר. אבל היראה שהיא לפני ולפנים, ששם עולים בני עליה, משה רבינו היה מקיף אותה וכוללה כמו שכתוב עבדי משה בכל ביתי נאמן. אבל הבית העליון שעליו נאמר (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, לא היה עדיין שם משה בכל הבית נאמן, כי חסר בעוד שהיה חי שער הנ' המשתוה לחכמה, והבן מאוד אלו הדברים, מכל מקום היראה מילתא זוטרתי לגבי משה והבןהגה"העוד יש רמז בפסוק (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ויראה מילתא זוטרתי לגבי משה (ברכות לג, ב). הנה נבחין ביראה ובאהבה שהם ממלכות ותפארת. ממלכות מתעורר היראה, ומהתפארת שהוא רחמים האהבה. ומשה רבינו ע"ה מצד התפארת האהבה, על כן יראה מילתא זוטרתי לגבי משה, כי כן מלכות לגבי תפארת זוטרתי:
אמנם יש עוד יותר ויותר פנימית דפנימית, כי החכמה והבינה הם שורשי האהבה והיראה המתפשטים מהתפארת ומלכות, ושם עולה משה בסוד הבינה המתמצע בין חכמה ובינה, ויראה התחתונה שהיא מלכות היא זוטרתי אף לגבי יראה העליונה, על כן הזכיר שני פעמים ה' אלהיך. אחד רומז על מלכות ותפארת, ואחד רומז על חכמה ובינה. גם ידו"ד אלהיך רומז, כי ידו"ד כלול באלהים, נמצא אהבה ויראה מיוחדים. כיצד, שם אלהים תוכו רצוף אהבה, כי אותיות אמצעים הם לה"י עולים מ"ה, כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וגם בסוד שם אכדט"ם שהוא תמורת אותיות הקודמות שלפני אותיות לה"י הוא כד"ט, ולפני א"ם אין קדימה, כי לפני א' אין אות, ולפני מ"ם סתומה היא פתוחה, והיא ג"כ מ"ם, נמצא השם הוא אכדט"ם, כד"ט יוצא מפסוק (שה"ש א, ב) "כי "טובים "דודיך כמבואר במקומו בארוכה, הרי לה"י, ותמורתו כד"ט הכל אהבה. נשאר אם, מורה על אם העליונה המייסרת בניה ומייראם, וכתיב (ישעיה נ, א) בפשעכם שולחה אמכם, זהו סוד כי א24ם ליראה מאלהים, לי ראה לה"י שהוא מ"ה, מ"ה ה' שואל::
ואז מבואר סיפא דמדרש רבה (בר"ר פ, ז) שהבאתי לעיל בדביקה וחשיקה וחפיצה, ר' אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין באהבה ובדיבור. כי ר' שמעון בן לקיש דיבר מאהבה שהיא דביקה חשיקה חפיצה. ור' אבא הוסיף אהבה על אהבה, דהיינו יראה שהיא לפני ולפנים היוצאת מאהבה, שעליה אמרו רז"ל (סוטה לא, א) ירא אלהים האמור באברהם מאהבה וכדפירשתי לעיל. ועוד הוסיף ענין הדיבור אשר לא נתעלה בו רק משה רבינו ע"ה בסוד (במדבר יב, ח) פה אל פה אדבר בו, ולא כדיבור שדיבר עם שאר הנביאים. כי ענין סוד זה הדבור הוא גילוי מה שיש בסוד מחשבת"ו כביכול המדבר עם חבירו, כי מדבר ומגיד לו מה שהיה כמוס ומגלה לו:
וזהו סוד הפסוק (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים שהבאתי (ד"ה ועל ענין אהבה). כבר נודע סוד ירושלים שלמטה הוא זיווג תפארת ומלכות, ועל ירושלים, זה הוא ירושלים שלמעלה סוד חכמה ובינה, וכבר בא זה בארוכה לעיל בהקדמת תולדות אדם. ולפי מה שכתבתי יתבאר בפסוק (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא וגו' שפירשתי על היראה לפני ולפנים, סיים ובשמו תשבע, מה שייכות יש לזה. כבר כתבתי תקון השם המלך בכבודו סוד הבנין, ושם סוד השבועה כמו שכתבו המקובלים, כי סוד שבעה ספירות שבעה של בנין וסוד נדר הוא למעלה מהו בסוד הבינה נ' דר. נ' שערי בינה ששם משה עלה. והמשכילים יבינו ויתבוננו בדברים שכתבתי:
ועתה אלכה ואשוב לענין המאמרים