Bereshit 1:1 בראשית א׳:א׳
1 א

דע כי תורתנו הקדושה נקשרת עם החכמה העליונה וכל החכמות כלן נכללות בה, ומפני זה נקראת תמימה. והיא משיבת נפש לשרשה, והמצות שנתנו לנו בהר סיני הם תרי"ג, שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה, מצות כמנין תור"ה קבלנו ממשה, ושתי דברות שמענו והבננו מפי הגבורה, והנה הם תרי"ג ודבר ידוע כי כל המצות כלן אלהיות, ושקולות במאזני החכמה, בנויות על אדני הדעת, מיוסדות על עמודי התבונה ואין לך כל מצוה שלא יהיה נכלל בה מין אחד ממיני החכמה, ותרי"ג מצות הללו תרי"ג כללים הם, כי פרטי המצות אין להם סוף ותכלית, והדעת נותנת כן, כי כיון שהמצות אלהיות וכלן מורות על חיוב מציאות אלהותו ועל ידיעתו מצד דרכיו ופעולותיו, כשם שאין תכלית מושג לנו מצד ידיעת פעולותיו כך אין תכלית לפרטי המצות, ולזה כוון המלך דוד ע"ה באמרו (תהילים קי״ט:צ״ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, באר כי כל דבר יש לו קץ ולמצות אין קץ, ואם כן כל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות היא כללית, כל אחת ואחת כוללת מצות הרבה, וכן כלן, עד לאין קץ, ותרי"ג מצות הללו נחלקות לשני חלקים מושכלות ומקובלות, המצות המושכלות הן אותן מצות שהשכל מעיד עליהן ומבחין בהן שאלו לא נכתבו היה המשכיל מוציא אותן בשכלו, כמצות כבוד אב ואם, והרציחה, והנאוף, והגנבה, ועדות שקר והגזל, וכיוצא בהם. המצות המקובלות, הן אותן מצות שלא ישיגם האדם לעולם, ולא ימצאם בשכלו כלל, אבל הוא צריך בהן אל הקבלה, כמצות השופר והסוכה והלולב, מצות היבום והחליצה, ומצות השמיטה והיובל, והקרבנות והכלאים, וכיוצא בהם. ואלו ואלו לתועלת הגוף והנפש, יש במושכלות תועלת גופני בקיום העולם כמשפטי העמים וכהנהגותיהם, וכישובי הארצות והמדינות, ובהן תועלת הנפש גם כן, ויש במקובלות תועלת נפשיי, כי תתעלה הנפש בהן ותשיג בקיומן חיי העולם הבא, ובהן תועלת הגוף גם כן.

...

2 ב

וכדי לבאר שכל מצות שבתורה יש בהן תועלת הגוף והנפש, העיד משה רבינו ע"ה ואמר (דברים ו׳:כ״ד-כ״ה) לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' לפני ה' אלהינו, באר כי קיום המצות הוא כולל שתי תועליות, תועלת כלל הגוף בעולם הזה ותועלת הנפש לעולם הבא זה שהזכיר בכלל לטוב לנו כל הימים, ואח"כ הוסיף פירוש כלל ופרט לחיותנו כהיום הזה זהו תועלת הגוף בעולם הזה, וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו, זהו תועלת הנפש לעולם הבא, וכן ביאר שלמה המלך ע"ה הענין הזה בעצמו הוא שאמר (משלי ד כב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, הא למדת שיש בכל המצות תועלת הגוף והנפש.

3 ג

ואם תשאל ותאמר מאין לנו מן הכתוב שכל החכמות נכללות בתורה ונמשכות ויוצאות ממנה, הנה שלמה ע"ה באר זה בתוך רמזי דבריו והוא אמרו(שיר ד) נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון, המשיל התורה לכלה, וכמו שדרשו רז"ל (במדבר ז א) ויהי ביום כלת משה כלת כתיב ביום שנכנסה כלה לחופה, ודרשו עוד רבותינו ז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, ולמדך שלמה המלך ע"ה בכתוב הזה שכל החכמות הנמשלות לנופת, כלן נוטפות משפתי הכלה, ומה שהמשילן לנופת, לפי שכל החכמות חוץ מחכמת תורתנו כלן יש בהם תערובת וסיג כנופת הזה שכולל הדבש ושעוה, אבל חכמת תורתנו הקדושה היא הדבש הגמור הנקי מן השעוה ומכל פסולת. זהו אמרו (שיר ד יא) דבש וחלב תחת לשונך שהדבש והחלב הם דברים זכים נקיים מאין סיג, וכן דוד המלך ע"ה המשיל תורתנו לכסף צרוף שאין בו סיג, הוא שאמר (תהילים י״ב:ז׳). אמרת ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' ולפי שיש בחכמות תורתנו הנקיה והזכה דברים נקיים ראויים להסתירם מפני זה אמר תחת לשונך כלומר חייב אתה להעלימם שלא תוציאם מפיך, כענין שכתוב (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, וכן דרשו רז"ל מאי ולמכסה עתיק (ישעיה כג יח) דברים שכסה עתיק יומין אל תגלם, ולקח לדוגמא אחת ממצות של תורה שהיא מן הדברים הראוים להסתירם והיא מצות ציצית, זהו (שיר ד יא) וריח שלמותיך כריח לבנון, וכבר ידעת כי ריח הוא זכרון הדבר, וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו׳:ח׳) אזכרתה ריח ניחוח, וכתיב בציצית (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם, ואמר כי זכרון אותם המצות כזכרון לבנון, והלבנון היא החכמה אשר מצות ציצית רומזת אליה, ול"ב חוטין כנגד ל"ב נתיבות פליאות חכמה, והבן זה, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת התורה ושלמותה והיאך היא כוללת העליונים והתחתונים, עד שהודיעונו שאלו נכתבה התורה כסדרה היה אדם יכול להחיות בה את המתים, שכן אמרו במדרש (תהילים ג׳:א׳) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מאי דכתיב לא ידע אנוש ערכה (איוב כ״ח:י״ג) אמר ר"א לא נכתבו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלי נכתבו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן היה יכול להחיות את המתים ולעשות מופתים לפיכך נתעלמו סדוריה של תורה ואע"פ שנתעלמו סדוריה של תורה גלוים הם לפני הקב"ה שנאמר (ישעיה מד ז) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם ואותיות ואשר תבואנה יגידו למו ע"כ. ועתה שלא נכתבה כסדרה זוכה אדם בה לחיי העולם הבא, שכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג׳:ט״ז) ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, קרא העולם הבא ימין כי שם הוא זוכה לאריכות הימים לנצח לפי שהוא עולם שכלו ארוך, וקרא העולם הזה שמאל, והזכיר על מעלתו עושר וכבוד כי כשם שהעושר והכבוד הכנה אל האדם בעולם הזה לקבל המושכלות כן העולם הזה הכנה לקנות בו חיי העולם הבא, ולמדך שלמה המלך ע"ה בכתוב זה כי העולם הבא יש בו אריכות ימים לעולמים והעולם הזה הכנה אליו. ודבר ידוע כי משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים כל מה שידע והשיג בשערי הבינה הכל ידע והשיג מן התורה בזמן ארבעים יו וארבעים לילה שעמד בהר, גם המלך שלמה ידוע ומפורסם שהיתה חכמתו רחבה מני ים והכתוב העיד עליו (מא ה) ויחכם מכל האדם ואין ספק כי מתוך התורה למד הכל, וחכמי האמת העידו על מעלתו הגדולה והנשאה שעלה אליה מתוך חכמת התורה, והוא שאמרו רז"ל שלמה מלך על העליונים ועל התחתונים שנאמר (ד"ה א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך.

4 ד

ויש לך להתעורר בכאן מדוע קרא הכתוב כסא שלמה כסא השם, והיאך יכול הכתוב להמשיל כסא חול לכסא קודש.

5 ה

אבל הענין כי כסא שלמה הוא דוגמא. ורז"ל חכמי האמת יודעי הצפונות אשר דבריהם כדרבונות הביאו על זה מאמר מעורר נפלא ריחו כשמן הטוב מורק מאמר מאיר עיני השכל ומבהיק כברק, והוא מן המאמרים אשר פזרום בספריהם גנזום והצפינום במדרשיהם, והוא שאמרו תני רבי חייא מל"ך עולה תשעים מלמד שאין כבודו של הקב"ה שורה בפחות מתשעים אלף רבבות מלאכים, והמלך שלמה תשעים אלף כסאות לפניו תשעים אלף קתדרי זהב היו לו סביב הכסא ושם יושבים החכמים ותלמידיהם פחות וסגנים כהנים ולוים ושבעים קתדראות כנגד הכסא לשבעים סנהדרין ושתי קתדראות נגדו אחת לגד החוזה ואחת לנתן הנביא וכסא אחד לימינו לבת שבע אמו ע"כ, כל הקתדראות האלו התשעים אלף והשבעים והשתים ואחד הכל דוגמא, ומה שחלק המאמר הזה בלשון קתדרא ולשון כסא ולא הזכיר את כלן בשם קתדרא או לכלן בשם כסא הכל לענין מכוון, וכן מה שכתוב בכסא שלמה (מלכים א י׳:י״ט-כ׳) וידות מזה ומזה אל מקום השבת ושנים אריות עומדים אצל הידות וכתיב ושנים עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה לא נעשה כן לכל ממלכות, הידות אשר לכסא ושנים עשר אריים הכל דוגמא, הידות הן המדות שבהן נברא העולם כענין שכתוב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ושנים האריות שני השרים האדירים הנודעים בשמותיהן אחד לימין ואחד לשמאל, וזהו שאמר אצל הידות, וי"ב אריים שנים עשר מנהיגים מקיפים את הכסא שלשה לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם כי כן סדור הדגלים במדבר שהיו מקיפים את הארון, ומפני זה היה ראוי להקרא כסא שלמה כסא ה', ומאין ידע שלמה תכסיסי רם ומתנשא והדורי השררה העצומה והמעלה הנפלאה והרמה אשר בכסא הכבוד עד שעשה בדוגמתו כסא שלא נעשה כן לכל הממלכות, כל זה ידע והשיג בחכמת התורה, ומאין תבא לו המלכות להיות מולך בעליונים אלא מתוך חכמת התורה שהיא מן העליונים, ומצינו שמתוך חכמתו הגדולה שלמד מן התורה חבר שלשה ספרים והם משלי ושיר השירים וקהלת, והוא אמרו (מלכים א ה יא) ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול, וכתיב (מלכים שם) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וכתיב (מלכים שם) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, הכתובים האלו מבארים שפע החכמה אשר לשלמה שכלל אותה בשלשה חבורים אלה, וזהו שאמר וידבר שלשת אלפים משל.

6 ו

ונראה לי כי אלפים מלשון למוד החכמה כענין שכתוב ואאלפך חכמה (איוב לג לג) ויהיה שלשת אלפים כאלו אמר שלשת חבורים, ורמז אותם בשמם האחד משלי, והשני שיר השירים, הוא שאמר ויהי שירו רמז לשיר השירים, והזכיר חמשה ואלף, אות אל"ף ממש, והכוונה כי יסוד שיר השירים מחובר על יסוד ה"א האחרונה שבשם הוי"ה הנקראת כל, וע"כ יקראנה תמיד אחותי כלה שהרי מלת כלה כוללת שניהם מלת כל וה"א באחרונה, וכשאמר ויהי שירו חמשה ואלף באר כי היה יסוד שירו ועקרו ה"א, וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון זה ספר קהלת המיוסד על חכמת הטבע, והסתכל איך נשתמש בכל החבורים בלשון וידבר, ובחבור שיר השירים שהוא קדש קדשים נשתמש בו בלשון הויה ואמר ויהי שירו לפי שהוא מחובר על יסוד ההויה.

7 ז

וממעלות התורה מה שנבראת קודם שנברא העולם וכן דרשו רז"ל היתה התורה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה, וזו אחת מן הכוונות שבבראשית שהתחילה תורה באות בי"ת כלומר שני אלפים שהוא ראשית ולולי שהדבר כן והיה משה רבינו ע"ה כותב כמעתיק מספר קדמון היה ראוי שיאמר בתחלת התורה וידבר אלהים את הדברים האלה אל משה, ועל כן התחיל במה שהתחיל, ודרשו רז"ל אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה בראשית ברא אלא מהחדש הזה לכם לפי שהוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומפני מה פתח בבראשית משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו, והכוונה לומר כי כיון שהמצות הם עיקר התורה לא היה ראוי להיות פתח דבריה של תורה כי אם במצוה ומה לנו לספור חדוש העולם, היה אפשר שיהיה הענין מסור לקבלת ישראל ושלא יכתב בספר התורה, והיתה התשובה משום כח מעשיו הגיד לעמו כלומר המשיך לנו כח מעשיו שהתפרסם מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו ממש שחדש והמציא מאין הנמצאים כלם, לא רצה הקב"ה שיהיה הענין הגדול הזה מסור ביד הקבלה רק שתעיד עליו התורה, כי מתוך אמונת חדוש העולם ישיג האדם ידיעת הש"י מצד דרכיו ופעולותיו, וזאת היא השגה הפרטית האפשרית כי ההשגה מצד עצמו ומהותו נמנעת היא לפי שענינו נסתר ונעלם אף מן המלאכים, והענין הגדול הזה נכלל בפסוק אחד מספר משלי והוא זה כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר (משלי כ"ה), שלמה המלך ע"ה גלה לנו בזה על ידיעת הש"י שהוא שני חלקים נמנע ואפשר, הנמנע הוא החקירה על השגתו מצד עצמו ומהותו, ועל זה אמר הסתר דבר, האפשר הוא חקירת מלכותו מצד דרכיו ופעולותיו, ועל זה אמר וכבוד מלכים חקור דבר, והכתוב הזה דבק עם הכתוב שאחריו (שם) שמים לרום וארץ לעומק שהם כלל המציאות, והודיענו בזה כי החקירה הזאת האפשרות היא שמים לרום וארץ לעומק שהם כלל המציאות כלו, כי מלת שמים כוללת הגלגלים ומלת לרום כוללת המלאכים שהם למעלה מהם, וארץ לעומק כולל כל נבראי העולם השפל היבשה והים עד מעמקי תהומות, ולב מלכים אין חקר כנגד החלק הראשון הנמנע שעליו הזכיר הסתר דבר, והזכיר לב מלכים כי עצם השם הנסתר אין לחקור עליו כי זה מן הנמנע, וכענין שנאמר לאיוב (איוב יא ז) החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.

8 ח

והנה משה רבינו ע"ה שאל שתים אלה (שמות ל״ג:י״ט) הודיעני נא את דרכך הוא החלק האפשר, והושב בזה אני אעביר כל טובי על פניך (שם), הראני נא את כבודך הוא החלק הנמנע, והושב בזה לא תוכל לראות את פני. והנה שתים אלה כשם שחייב אדם ומצוה עליו להמנע מחקור החלק הנמנע, כן מצוה וחובה עליו לדרוש ולחקור על החלק האפשר, כי בזה יתרצה עבד אל אדוניו ונדענו מתוך פעולותיו ועל כן חייבה החכמה שתתחיל התורה בחדוש העולם להגיד לעמו כח מעשיו. ומפני שכל שרשי האמונה נסמכים ונשענים על אמונת החדוש, כי החדוש מופת על ההשגחה וההשגחה מופת על גודל הנבואה ועל אמתת עונש ושכר, וכל העקרים הגדולים האלה מתבארים מן הפרשה הזאת, הודיענו תחלה כי העולם מחודש נברא יש מאין אחר שהיה ראשיתו תהו ובהו ברא כל הנמצאים בששה ימים ובששי ברא אדם והשגיח עליו בג' ענינים בבריאה וביצירה ובעשיה, וצוה עליו במצות עשה ובמצות לא תעשה, וכל זה עדות ומופת גמור על ההשגחה ועל הנבואה, כי ידבר ה' את האדם ויצוה עליו לעשות מה שירצנו וימנע ממנו מה שירחיקנו, ועם זה נתבאר השכר והעונש לצדיק ולרשע, נתבאר השכר שהניחו בגן עדן בהיותו זכאי באמרו (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בגן עדן, ונתבאר העונש בחטאו שגרש אותו משם הוא שנאמר (בראשית ג׳:כ״ד) ויגרש את האדם, וגם נתבאר העונש לקין על הרציחה והשכר לחנוך שהתהלך עם האלהים, גם עונש אנשי דור המבול על מעשה הזנות והוא שהביא עליהם המבול, והשכר לנח הצדיק אשר מצא חן בעיני ה' וניצל, הא למדת שכל העקרים העצומים האלה נמשכים מאמונת חדוש העולם וכל התורה כלה מיוסדת ובנויה עליהם, וכל אחד ואחד מחייב את חברו, חדוש העולם מחייב ההשגחה וההשגחה מחייבת העונש והשכר ומחייבת את הנבואה ומתוך הנבואה תבא התורה, ואם כן מוכרח היה להתחיל התורה בחדוש העולם, וזהו שכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

9 ט

בראשית על דרך הפשט מלת בראשית כאלו אמר בראשונה ומה שלא אמר בראשונה מפני שמלת בראשית כוללת טעמים גדולים ועצומים רבים ונכבדים מה שלא תכלול מלת בראשונה.

בראשית, According to the plain meaning of the text, i.e. what is known as the פשט the meaning of the word בראשית is: "at the beginning." If, nonetheless, the Torah did not write the word בראשונה “at the beginning,” an unmistakable expression, this is because the expression בראשיתincludes so many more and exalted meanings than does the word .בראשונה

10 י

ועל דעת רש"י מלת ראשית סמוכה וכן כל בראשית שבמקרא ולא נברא ביום הראשון רק האור בלבד, ושעור הכתוב בראשית בריאת השמים והארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור והכל נמשך אחר האור, ואמר כי הוא כמו (הושע א׳:ב׳) תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, ודעתו ז"ל שאם היתה כוונת הכתוב שנבראו השמים והארץ ביום הראשון היה לו לכתוב בראשונה.

According to the view of Rashi, grammatically speaking the word בראשית is a possessive form, as it is every time it appears in the Torah. It signals that on the first day G'd created only the light. The meaning of the full verse then is: "at the beginning of the creation of heaven and earth there was Tohu Vavohu, chaos. G'd said: 'let there be light.'" Everything else developed from that point on including the creation of heaven and earth. The word בראשית here is comparable to the verse in Hoseah, 1,1. תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, וגו'" “When G'd began to speak to Hoseah, G'd said to Hoseah, etc." Rashi's opinion was that if the Torah had wanted to tell us that heaven and earth had been created on the first day, the Torah should have written בראשונה.

11 יא

אבל העיקר הוא שהיא מלה בפני עצמה איננה סמוכה והיא כאלו אמר בראשונה והעד על זה טעם המלה, וענין הפרשה כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת וכן מעיד לשון ברא שהוא לשון הוצאת יש מאין, וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיב במעשה של כל יום ויום ויהי כן, רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם, וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום ראשון ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תהלים לג) כי הוא אמר ויהי, באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת ואחר כן צוה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל.

The fact is however, that the word is not a possessive form at all but an independent word and it is equivalent to the Torah having written בראשונה. Proof of this is found in the tone-sign tipcha on the word which separates it from the word which follows it.
The paragraph tells us that heaven and earth with all their derivatives were created on the first day, all of them without there having preceded them any physical matter at all. This fact is attested to by the word ברא which describes the creation of "something out of nothing." This, at any rate, is the opinion of Rabbi Nechemyah who is quoted to this effect in Midrash Tanchuma at the beginning of our portion. On the other hand, Rabbi Yehudah, who disagrees with him, claims that the universe was created during six days. He bases himself on the repeated directives of the Torah that something new should emerge and the Torah's reporting that indeed it did, using the words ויהי כן to inform us that G'd's instructions had been carried out. Rabbi Nechemyah claims that the proof that the whole universe was created already on the first day are the words (1,24) תוצא הארץ “let the earth bring forth." The wording "bring forth" indicates that G'd referred to matters which had already been in existence ready to emerge but had not yet seen the light of day until commanded to do so by G'd. The matter can be compared to a farmer who sows six grains of corn at the same time only to find that they take root at different times instead of all sprouting forth simultaneously. The six days of creation described by the Torah report the sequence in which G'd's creative activity became manifest. This is what the Psalmist had in mind (Psalms 33,9) כי הוא אמר ויהי i.e. “for He had given a directive and then it materialised." David taught us that G'd's directive and its execution as visible fact occurs simultaneously. Afterwards, (the creation of heaven and earth) He gave these various directives introduced by the Torah with the words ויאמר אלוקים and G'd's work became manifest, was converted from being a potential to becoming actual.

12 יב

אלהים, על דרך הפשט לשון אלהות, ופירושו בעל הכחות כלם, ומזה הטעם לא אמר אל ולא אלוה כי אם אלהים בלשון רבים וכן (יהושע כ״ד:י״ט) אלהים קדושים הוא כי הוא כולל הקדושות כלם, וכן דרך הלשון בממשלת השפלים אדונים קשה בלשון רבים, וזה לגודל מעלות האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו, וזה בבשר ודם, אף כי בהשם יתברך אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר וכל המושלים אין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיו רבים, וכן מנהג הלשון בשאר המלות (שמות י"ב מ"ב) ליל שמורים הוא, יום כפורים הוא, ועוד יש לפרש כי נקרא אלהים בבריאת העולם לפי שברא עולמו בחכמה ובתבונה הוא שכתוב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.

אלוקים, the plain meaning of the word is that it describes divinity. It describes the One who possesses all the divine powers. This is the reason it is expressed in the plural, i.e. not merely אל or אלוה, but the One Who comprises all the divine powers within His essence. An example of such use of the word is found in Joshua 24,19. אלוקים קדשים הוא It means that in His capacity as אלוקים He comprises all aspects of holiness, sanctity. We find a parallel use of words describing terrestrial authority in Isaiah 19,4 where such rulers are described in the plural as אדנים קשה, "a harsh master" (although the adjective applied to "them" is in the singular). The reason the noun is in the plural is because such rulers manifest their authority in so many different ways. If such use of the plural is appropriate for describing terrestrial rulers, how much more so is it appropriate for describing G'd whose authority is manifested in innumerably more ways than the authority of even the most powerful human king on earth. Their entire authority is, after all, only derived from G'd. G'd, by definition, is One, indivisible, but His powers are many.
We find many other examples of nouns in the singular being described as if they had been written in the plural. To name some: ליל שמורים הוא (Exodus 12,42) "it is a night of vigil," (the word for "vigil" is in the plural). Or, (Leviticus 23,28) יום כפורים הוא “it is a Day of Atonement."
Another reason why the Torah refers to G'd as אלוקים in the plural is the great deal of intelligence, wisdom, and insight He employed when He created the universe. [I believe the author treats each attribute as something separate, hence He justifies the plurality of attributes by referring to the One who employed all these attributes in the plural. Ed.] This is what Solomon had in mind when he wrote in Proverbs 3,19 "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה." The Lord founded earth by employing wisdom, He established the heavens by employing understanding." G'd is described as employing different attributes when creating the universe.

13 יג

וע"ד המדרש השם הזה ענינו שופט וזהו שכתוב (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ותרגם אונקלוס דיינא, ופסוק מלא הוא (תהלים עה ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ונקרא בכאן בשם הזה על שם שברא העולם במדת הדין.

From an homiletical point of view the name אלוקים describes G'd in His capacity as judge. This is what the Torah meant when it wrote אלוקים לא תקלל (Exodus 22,27) "you must not curse a judge." Onkelos translates the word in that verse as ,דיינא judge. We have an unequivocal verse in Psalms 75,8 proving that the word means judge, i.e. כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים “For G'd is a judge; He raises up one man while bringing down another." The term אלוקים for G'd is appropriate at this point as He employed the attribute of Justice when creating the universe.

14 יד

וע"ד הקבלה השם הזה שתי מלות הם אל הם, והן הנה פי' היו"ד (קהלת יב א) וזכר את בוראיך מלא ביו"ד, והמשכיל יבין.

From a mystical point of view, i.e. קבלה the word is composed of two separate words אל הם. The first word is a name for G'd in the possessive form, the second word הם describing all the other attributes G'd employed when creating the universe. We find something along those lines in Numbers 31,16 הן הנה “they are the very ones."
As to the letter י which so far is unaccounted for (by this kabbalistic approach), we find such a letter י in Kohelet 12,1 וזכור את בוראיך" “and remember your Creator," where the letter י appears to be extraneous at first glance. [After all we have only one Creator, and what did Solomon mean? Ed.] The author contents himself with the enigmatic words: "the intelligent student will understand what I mean." [I believe the message is that the letter has been slipped in to hint at the ten emanations which are part of basic kabbalistic teachings, explaining how totally abstract matter could have been converted into tangible matter. Ed.]

15 טו

את השמים ואת הארץ. מלת את בכ"מ לרבות וע"ד הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ וז"ש והארץ היתה תהו ובהו, באר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו, ופירוש תהו ובהו חמר וצורה כלומר שהלביש לאות חמר צורה וזהו (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, ואמר ואת כל אלה כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה, ולפי זה החמר נברא תחלה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

את השמים ואת הארץ "heaven and earth." Whenever the word את appears it adds something to the meaning of the plain text. At the most basic level, the two words here are meant to convey that two additional matters or raw materials were involved in the creation of heaven and earth.
According to the plain meaning of the text, we understand the two words as references to the two different raw-materials (elements) G'd employed when creating heaven and earth, seeing the two are obviously not made of the same material. This is the meaning of "the earth was tohu vavohu", i.e. that after the initial act of creation earth was still in a chaotic state. The specific meaning of the two words is that the material, was covered with a form, This is what is meant by Isaiah 66,2 The first three words in that verse refer to existing material, whereas the last words "My hands have fashioned," refer to G'd supplying this material with a distinctive form, צורה. According to this verse in Isaiah, G'd first created the raw material, ,ברא but subsequently His activities consisted only of refining such raw material by acts of יצירה respectively. ,בריאה creation of matter, consisted of merely creating the smallest physical particle, a ,נקודה “a point," something barely perceptible. This little particle formed the beginning of the entire solar system.

16 טז

וע"ד המדרש את השמים ואת הארץ את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וגן עדן, והדברים האלה כלל כל הנבראים בעלי גוף.

Looked at from an homiletical point of view, the extra words את in the phrase "heaven and earth," include the sun, moon, stars in the case of the word שמים and the entire range of vegetation in the case of the word ארץ.