Paaneach Raza
Bereshit בראשית
1 א

פתח התורה בבי"ת בעבור כי במלואה בצירוף חילוף אותיותיה בא"ת ב"ש שהוא שמ"א יעלה בין הכל תשנ"ג כמספר אורים ותומים כי בכל המקרא תומים שאצל אורים חסר ו' רמז כי האירו ועלו האותיות לפניו ית' איך ומה לבראת כל דבר ודבר ע"ד משפט אורים ותומים שבחושן. ד"א כי שמ"א הוא בהפוך אמ"ש שהן שלש אמות הנזכר בספר יצירה להתחלת הבריאה, אוי"ר, מי"ם, א"ש, לכן פתח בבי"ת לומר שנתמלאה הבי"ת ונחלפה כפי צורך הבריאה בה:

2 ב

ד"א על ג' דברים העולם קיים, "אמת, "משפט, "שלום הרי ר"ת אמ"ש, לוי:

3 ג

(ד"א כי בית"ו של אדם האמתי הוא העוה"ב וגן עדן קדם לזאת הבריאה למען ידע שהעוה"ז אינו אלא אושפיזא לא דירת קבע, וכאורח נטה ללון בו, ע"ד מחז"ל ליחרב ביתך וכו' לכן קדמה בי"ת תחלה:

4 ד

ד"א פתח בבי"ת כאלו אמר ב' ראשית, שני ראשיות וקצוות הן, לומר שהבריאה שי"ל התחלה וראשית יהי' לה ג"כ קץ וסוף שתחזור לתהו ובהו, שזהו ראשית שני לה כי כל קצה נקרא ראשית כנודע, והתכלית ידע אדם קצו ואחריתו הבל, שכל הוה נפסד, ומראשיתו יתבונן באחריתו כרמז נר דלוק על ראשו ובו מביט מסוף העולם עד סופו שהוא ג"כ להוראה זו במעי אמו וק"ל. ד"א בי"ת במילואה הוא אותיות ית"ב מלשון ישב, ע"ד ביתא מיתבא יתיב דריש מסכת ב"ק לומר כי בתחלת המחשבה לא תהו בראה לשבת יצרה ושלא יתעסק האדם בכל אשר אמרו עליו שהעוסק אינו מן הישוב רק ביישובו של עולם יעסוק לכן באה בי"ת תחלה). ד"א כי בהתמלאות הבי"ת במלואה יהי' עם שאר אותיות בראשית בריא"ת שת"י ברא, לומר כי בריאה כפולה ברא אלקים, אם כלי הפעולה אם הפעולות עצמם, כי שנים שנים באו אל הטב"ע ב' מדות דהיינו רחמים דין ששיתף לכך ב' תורות ב' עולמות גיהנם וג"ע שמים וארץ אש של מעלה ושל מטה יצ"ט ויצה"ר צדיקים ורשעים עליונים ותחתונים רוח האדם הוא העולה ורוח הבהמה היורדת (וקבל זה באה ב' בראשית רבתי בתורה לרמז שנתרבה ונתפשטה לדרשה במלואה):

5 ה

בראשית אותיות א' בתשרי, לומר כי באחד בתשרי נברא העולם על דעת ר' אליעזר:

6 ו

ד"א ברא"ש ת"י ולכך באה ב' רבתי ובתחלה לומר כי בית ראשון יעמוד ת"י שנים והוא ברמז ושכנת"י בתוכם, ושכן ת"י, מבעל הטורים:

7 ז

וגם רמז בית שני בקרבו, כי ושכנתי אותיות ושני ת"ך:

8 ח

(ד"א בראשית אותיות אש"ר בי"ת ואותיות ברא"ש ת"י ואותיות שא"ר תב"י ואותיות בשארי"ת ואותיות ברי"ת א"ש, לומר כי אושר וקיום הבית בזמן עמידתו הוא בראשונה ת"י שנים ובשאר כלומר בשני' ת' שנים וב' יו"ד שנים דהיינו ת"ך, ובשארית כלומר בשלישית שיהי' הסוף ושארית שיבנה ב"ב הוא יהי' נצחי בברית אש שהבטיח הוא ית' ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש סביב:

9 ט

ד"א בראשית אותיות שב"ת רי"א, לומר כי תורה העולה בגימט' תרי"א כדאיתא בגמ' על פסוק תורה צוה לנו משה מפני כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו בה ברא אלקים וגו' כי בתורה ברא אלקים כל העולמות כנודע:

10 י

ועוד לנו בזה דברים רבים ונכבדים כי יעדנו לזה חיבור מיוחד נקרא ע"ש זה, סדר"י בראשי"ת, יצא לאורה בקרוב אם יגמור הוא ית' עלינו, והוא סובל ז' מאות ועשרים ענינים על תש"ך הפוכי מלת בראשית כי בת ששה אותיות בונה תש"ך הפוכים לפי חשבון שתים בונות שתים שלש בונות ששה וכו' ובשביל כך עצרנו כח מלהעלות עוד הנה מזה, ולולי כי בהעתקה אחת מזה הספר ג"כ הרבה בכיוצא בזה החרשתי ולא הייתי כותבם אלה הנה ולרוב האריכות העלמנו גם אותן אשר מהמחבר הזה כמעט כולם):

11 יא

ד"א בר"א שי"ת כדאיתא במסכת סוכה השיתין מו' ימי בראשית נבראו אבל דוד כרה אותן לכן בכל ט"ו שיר המעלות (אשר יסדן עליהם) כתובים אותיות השיתין (שאין שום מזמור בכולן שיחסר בו אות ה' או ש' או י' או ת' או ן', משא"כ בכל שאר אותיות האלפ"א בית"א הרבה מהם לא נמצא בכל אלה המזמורים חוץ ממזמור י"ג שכל האותיות נמצא בו יגעתי ומצאתי תאמין):

12 יב

ד"א אותיות בארש"ת כמו וארשת שפתינו כי אמרו חז"ל בראשית נמי מאמר הוא:

13 יג

ד"א בראשית, אותיות ברא"ת י"ש כי י"ש עולמות ברא להנחיל אוהביו:

14 יד

ד"א אותיות שב"ת יא"ר כדאמרינן שמש בשבת צדקה לעניים:

15 טו

ד"א בראשית בגימט' בתורה יצר:

16 טז

ומנין לגימטריאות מן התורה דכתיב כ"י ל"א דב"ר רי"ק הו"א מכ"ם בגימט' גימטריאות, (אבל קשה מי התיר לדרוש את זה עצמו במספרו, לכן נ"ל דוגמת ראי' והוא מסתבר מדכתיב במלקות והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, רמז לנו שיכנו מכה שהוא כמספר רשע"ו שהוא מלקות כי מלקות בגימט' רשעו או הרשע עם המלה, שזהו רמז והי' אם בן הכות הרשע כלומר שיש להבין להכות כמנין הרש"ע כי באמת הרשע עצמו מוכה לכן תצורף המלה למספר מלקות, ועוד רצה להורות שיכנו במספר כלומר באיזה מספר הבא בפסוק אח"כ דהיינו ונקלה אחיך לעיניך שיהא הנקל"ה ונלק"ה כמניך אחי"ך העולה ל"ט, זהו במספר שכתוב בפירוש לדרוש מספר וגי'):

17 יז

ד"א בראשית בגימט' תרי"ג יצ"ר שבשביל שיקיימו תרי"ג יצר את העולם (ד"א בגימט' בריא"ת יצ"ר ובגימט' בתור"ה צר"י כמאמרם ז"ל אף שברא יצה"ר ברא לו תבלין הוא התורה הכוללת תרי"ג מצות כמנין בתור"ה שהוא צרי ומזור ותרף למכת היצה"ר) ד"א בראשית בגימט' הו"א היו"ם ששפ"ט העול"ם כמאמר חז"ל בשעה שברא הקב"ה את עולמו אז ישב בדין, והוא שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ולא יום ראשון כי יום אחד בגימט' הדין:

18 יח

בראשית ברא אלקים, בגימט' והי"ה למע"ן בכורי"ם וג"ם חל"ה ומעש"ר ובגימט' תור"ה נביאי"ם כתובי"ם ובגימט' אבר"ם ישח"ק ישרא"ל:

19 יט

ד"א בראשית במילוי אותיות בי"ת רי"ש אל"ף שי"ן יו"ד ת"ו עולה אלף תתי"ט, כי אלף ותתי"ח מלאכים ממונים לקבל התפלות ועושין אותן כתר מלכות בראש יחיד המלוכה ית' לכן האותיות במילואו עולה אחד יותר ממספר המלאכים האלה לרמז אחד יחיד ממ"ה ית' והתפלה הוא היראה כדכתיב עבדו את ה' ביראה זהו בראשי"ת, אותיות ביראת ש', השי"ן נוטריקו"ן שמי"ם כלומר בשביל יראת שמים ברא וגו' ע"ד כי אם ליראה וגו':

20 כ

והנה ירא"ת בחילוף א"ת ב"ש הוא מגת"א, ואם תכפול אותיות אלו במספר כל אחת על חילופו בזה הדרך, דהיינו י' של יראת על מ' של מגת"א לחשוב י"פ מ' הרי ארבע מאות, שוב ר' פעמים ג' הרי שש מאות, א' פעם ת' הרי ארבע מאות, ת' פעמים א' הרי ג"כ ארבע מאות, יעלה בין הכל אלף ת"ת, וח"י פעמים נזכר יראת השי"ת בישראל בה' חומשי תורה כמו ויראת מאלהיך ודומהו הרי אלף ותתי"ח, ולכך ראשי ברכות תפלת שמ"ע עולות ג"כ בגימט' כזה חוץ מברכת המינים שלא נתקנה על סדר הברכות כי אם ביבנה תקנוהו:

21 כא

ד"א בראשית בר"א שי"ת, שית אלפי הוי עלמא ושית סדרי משנה הם שבשביל אלו ברא את אלו:

22 כב

(וע"ד הליכות עולם לו כל השונה הלכות (בכ"י וכו'):

23 כג

בראשית" ברא" אלקים", ס"ת תא"ם, כי תאומים הם אלו שית אלפי אלפיים תהו, אלפיים תורה, אלפים ימות המשיח וכן מייסדי ומחזיקי מקרא משנה ברייתא תלמוד תואמי זוגות היו, משה ואהרן המקרא, רבי ור' נתן המשניות, ר' חייא ור' אושעיא הברייתות שהן התוספתא, רבינא ורב אשי התלמוד:

24 כד

(בראשית ברא אלהים במילואו כזה, בי"ת רי"ש אל"ף שי"ן יו"ד תא"ו, בי"ת רי"ש אל"ף, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם הוא בין הכל בגימט' מש"ה אהר"ן רב"י ורב"י נת"ן רב"י חיי"א ורב"י אושעי"א רבינ"א ור"ב אש"י, ועוד מש"ה ואהרו"ן בגימט' בתור"ה:

25 כה

רב"י ורב"י נת"ן בגימט' יקח"ו משניו"ת, מלשון לקח טוב או בגימט' חוק"י המשניו"ת, או ושש"ה הסדרי"ם, רב"י חיי"א רב"י אושעי"א בגימט' מוסיפ"י זי"ו הברית"א, ב"י רבינ"א ור"ב אש"י בגימט' מסדר"י תלמו"ד):

26 כו

בחמשה חומשי תורה ס"ת עולין בגימט' תור"ה כזה, "בראשית", "ואלה", "ויקרא", "וידבר", "אלה", וראשי תיבותיהם בגימט' אהיה, לרמז ואהי' אצלו אמון, שהתורה היתה אמון אצלו ית' קודם הבריאה ומתן תורה (ולכך רמז תחילתן אהי"ה וסופן תור"ה שמתחלה היתה אצלו אמון ואח"כ נתנה לישראל לתורה, ואותיות הביניים ובנתיים שבין אלו הר"ת וס"ת שהם ראש"י א"ל יק"ר יד"ב ל', הם בגימט' ע"די כ"י א"ז יעל"ה מש"ה למרו"ם, ע"ד ומשה עלה וגו', ובגימט' ב"ן שמוני"ם שני"ם, כי בשעה שעלה כבר הי' בן פ' שנים, ובגימט' ועמ"ד לקב"ל התור"ה, ובגימט' ע"ז מא"ש ד"ת למ"ו, ובגימט' מימי"ן הקב"ה לנגד"ו):

27 כז

בר"א בגימט' ב' העולמי"ם אלהי"ם בגימט' הכס"א, ד"א בגימט' ז"ה דיי"ן (ובגימט' הדי"ן הז"ה) מלמד שעלה במחשבה ראשונה לבראת העולם בדין אבל כיון שראה שאין העולם מתקיים בו שיתף מדת רחמים והקדימו (ולכן האותיות המשותפות וקודמות לאותיות אלהי"ם דהיינו אותיות תכדט"ל שנשתתפו לעמוד אצלם וקודם להם באלפ"א בית"א הם עולים בגימט' הרחמי"ם יקדמ"ו, וידוע כי כ"ב אותיות התורה צריכים לחזור חלילה ולנעוץ סופן בתחילתן כעיגול כדי להשתמש בהם תמיד כנרמז ג"כ במה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד שהם אותיות ל"ב, כשהיא נעשית כעיגול וחוזרת חלילה כשצריך לה ממה שנאמר והגית בה יומם ולילה ואמרו חזור חזור וכו' וכיוצא בזה הרבה לומר כי בלב נבון תניח חכמה ול"ב עולה במספר כבו"ד כדכתיב כבוד חכמים ינחלו לומר שאין כבוד אלא תורה הנה א"כ כשאותיות אלפ"א בית"א כתובים בעיגול הרי תבא תי"ו לפני א' תצרפם עם הך' שלפני למ"ד וד' שלפני ה' וט' שלפני יו"ד ול' שלפני מ' יהי' א"כ אותיות אלהים נחלפים לאותיות תכדט"ל שעולים במספר הרחמי"ם יקדמ"ו כנזכר:

28 כח

עד שבמאמר בראשית ברא אלהים בעצמו נרמז ששיתף והקדים מדת הרחמים לדין לבריאה, ולכן אל תתמה שלפעמים נכתב שם בן ד' שהוא בעל רחמים ונקרא אלהים שהוא מדה"ד כי הם שכנים ומשותפי' באותיות, ולכן הכתיבה שהיא קודמת לקריאה היא היא דוקא שם ההוי' שם הרחמים, והקריאה המאוחרת הוא לקריאת מדה"ד כי הרחמים הקדימו) ואותיות השם בן ד' במילואם יו"ד ה"א ו"ו ה"א עולים בגימט' מ"ד כמספר הו"א יחי"ד, הרי שמו בעצמו ית' מעיד עליו כי ה' אחד ושמו אחד, וכן מורה אלקים שבפסוק הזה כי "בראשית "ברא ר"ת ב"ב, לומר כי הכל יש לו בן זוג שנים שנים באו חוץ מאלקים שהוא יחידו של עולם מבלי שיתוף וזיווג כלל, לכן מתחיל באל"ף, (ולדעתי זהו הפי' של מדרש אותיות דר' עקיבא שאמר הקב"ה אל האל"ף אני אחד ואתה אחד וכו' ע"ש שלכך לא התרעמה אל"ף והקפידה כ"כ על שהוא ית' התחיל לבראות עולמו בב' רק עמדה לה מרחוק בפחי נפש ושתקה כדאיתא התם, כי בו בפ' ובאותה שעה תיכף שילם לה הוא ית' להתחיל שמו הזה בא' נוסף על שפתח בה באנכי בדברות) אבל נעלם של שד"י דהיינו י"ן משי"ן ל"ת מדל"ת ו"ד מיו"ד עולה במ"ק ת"ק זהו אני אל שדי שאמרתי לעולמי די כדאיתא בסוטה כשברא הקב"ה את עולמו נמתחו השמים עד ת"ק ואמר השי"ת די, ואלמלא כן עדיין היו נמתחין והולכין ולכן אדם חייב בפרי' ורבי' עד שיהי' לו בן ובת כדאיתא פרק הבא על יבמתו (כי בן ובת עם מ' יום שהם נוצרים בהם עולה בגימט' ת"ק) ויש להם ת"ק אברים, בזכר רמ"ח בנקבה רנ"ב כדאיתא במס' נדה ובבכורות וכן פר"ו ורב"ו בגימט' ת"ק, לכן שם שד"י ממונה על פרי' ורבי' פעל הנעלם, ולכך מדליקין בליל שבת ב' נרות נגד איש ואשתו (ונגד זכור ושמור דאינון דכר ונוקבא כידוע ליודעי חן) כי נ"ר נ"ר בגימט' ת"ק ולכך ברא עוה"ז בה"א כדכתיב כי ביה ה' צור עולמים כי בצירוף האותיות ברא הכל והנה מספר אותיות א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"ן ס"ע פ"ץ עולים תצ"ה ולקח ה' משמו (ה' אחרונה שממנה השפע יורד לתחתונים כנודע) והשלימם בה' לת"ק ועשה קו ארוך כזאת וברא רוח מזרחית לנגדו, ואותיות קרש"ת שהם ב"פ ת"ק עשה לב' קוים של דרום ומערב שהשכינה במערב, לכן השלים צירוף ה' לשכנגדה וברא העולם כעין ב' שלש רוחות ודפנות וצד צפון פתוח, ולקח הכפולות מנצפ"ך וברא בם ז' רקיעים כי הם יעלו לה' מאות שהוא ז' פעמים ת"ק דהיינו מהלך ת"ק לכל רקיע כי לענין המספר שייכים אותיות הכפולות אחד הת' באלפ"א בית"א להשלים ט' אותיות למספר המאות כמו שיש ט' אותיות למספר אחדים עד אות היו"ד, וט' אותיות למספר העשיריות עד הקו"ף כי כן יאות למלאכת המספר וחכמתו ט' אותיות לכל מנין ומנין, א"כ כ' כפולה הוא מספרה ה' מאות, והמ"ם ו' מאות, נו"ן כפולה ז' מאות, פ' ח' מאות, צ' ט' מאות, הרי הם ל"ה מאות, נמצא א"כ שבאותיות כולם עם הכפולים ברא העולם וז' רקיעים ומרקיע העליון אין רשות לדבר שלכן הבי"ת אשר התחיל בה בבריאת העולם היא סתומה באלפ"א בית"א למעלה ולמטה ומשני צדיה כי מצד הפתוח שבה הגימ"ל סותמתה להורות שאין להרהר מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור:

29 כט

(את השמים לרבות שמים החדשים, וכן את הארץ לרבות ארץ חדשה שנאמר כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, לומר כי כל עשה ששת ימים ואין חדש תחת השמים:

30 ל

א"ת השמי"ם בגימט' וכ"ח השמי"ם החדשי"ם כי בכח נבראו אז כל הנסים וכל העתיד להבראות אבל לא בפעל, ואת הארץ בגימט' הל"א ז"ו הי"א אר"ץ חדש"ה בכ"ח) את השמים לרבות שעשויין כמה כפלים זע"ז כעין קליפי בצלים כידוע לחכמים ותוכניים:

31 לא

שמים, ש' מים ג' מאות פעמים צ' עולה ע"ר מאות, זהו דכתיב עושה שלום ובורא ר"ע (כי שלום הוא בריאת שמים בפרטות ושלום כענין עושה שלום במרומיו משא"כ בתחתונים כמדרש צדק [ושלום] נשקו, צדק אמר יברא וכו' שלום אמר אל יברא וכו'):

32 לב

את הארץ והארץ ב"פ לרבות אף כל עניני ארץ שעתידין להבראות כהאי דגיטין כשנשא שלמה את בת פרעה וכו' באותה שעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון ונעשה ארץ רחבה וכו' ועליה נבנה כרך גדול של רומי, וכן ההוא דחולין שבקש רבי שיסעוד ר"פ בן יאיר אצלו וכו' עד גבה טורא בינייהו וההוא דמס' תענית שהי' ישן אצל חרוב ע' שנה וכו' וגדל שם הר סביבו וכל כיוצא בו:

33 לג

ד"א האר"ץ האר"ץ בגימט' תקצ"ב, ותקצ"ב פעמים נזכרו ישראל בתורה כנגדן כי גם הם נקראו ארץ חפץ והתכלית לרמז שבשבילן נברא העולם, ולכן נכתב הייתור והארץ בוי"ו לרמז הפסוק והארץ לעולם עומדת שהוא הרמז לישראל שנקראו ארץ שיהיו קיימים לעולם כדאיתא במסכת ע"ז על פסוק ופרשתי אתכם בד' רוחות השמים כשם שא"א לעולם בלא רוחות וכו'. ד"א והארץ היתה תהו ובהו כלומר בבריאתה הנזכר במאמר בראשית ברא וגו' לא נברא שום יצירה עמה רק היתה שממה כדעת המתרגם, שאין לפרש מה שהיא עתה הארץ אחר הבריאה היתה תהו ובהו כבר קודם שנבראת שהרי אי אתה רשאי לשאול מה לפנים וכו', ועוד דא"כ הי"ל לכתוב ארץ היתה וגו' דאז הוי משמע הכי, אבל הארץ היתה בה"א משמע כמו שהיא עתה בעת הווייתה הוא תהו ובהו, ג"ן:

34 לד

וחושך על פני תהום, מוסב לעיל אבראשית ברא כלומר שגם זה ברא, וכן ורוח אלקים מרחפת על פני המים אמר שהמים והרוח המרחפת עליהם הכל ברא, ולפי שעיקר רחיפת הרוח הוא על המים לכן בכלל מזכירין בריאה אחת, רבינו בכור שור:

35 לה

ד"א והארץ היתה תהו ובהו בגימט' אלפי"ם שנ"ה ל"א תור"ה, ולכן באו ב' אלפי"ן בזה הפסוק, וחושך על פני תהום, נקרא חושך מלשון ואחשוך אותך שהוא לשון מניעה, כי מונעת מעיני האדם את הראות:

36 לו

ורוח' אלהים' מרחפת' ס"ת חמ"ת, כי חימת המים עולה, ע"ד והמים להם חומה ודרשו חז"ל חימה, והים מעלה גלים תלי תלים, ולכך מרחפת" על" פני" המים" ס"ת תלי"ם, והש"י בשמו הגדול מעלה אותם וחוזר ומשתיקן ככתוב במזמור ק"ז, ולכן רמוז התם בפסוק המה ראו וגו' שם הנכבד בס"ת מעשי" ה' ונפלאותיו" במצולה", או ע"ש שאומרים המים תלי תלין שירות ותשבחות להקב"ה כדאיתא בב"ר תחילת קילוסו של הקב"ה מן המים וכו' ומה הם אומרים אדיר במרום ה' לכן הס"ת תלי"ם:

37 לז

ורוח אלקים וגו', ד' תגין למעלה על החי"ת לרמז שהי' לפניו ית' רוחו של משיח קודם הבריאה כדכתיב לפני שמש ינון שמו וכתיב יראוך עם" שמ"ש ולפני" ירח" וגו' ס"ת משי"ח לכן התגין למעלה לרמז על שלמעלה לפני הבריאה, ובמשיח כתובים ד' עניני רוח לעילויים רוחניים למעלה ומדרגה כדכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה וגו' (ישעי' י"א ב'):

38 לח

ד"א כי אלו ד' תגין שעל החי"ת של רוח אלקים ירמז על ד' כתרים האפשרי שימצאו באיש אשר רוח אלקים בקרבו ויראת ה' נגד פניו והכל חייבים במוראו כבמורא שמים, שזהו פי' אות החי"ת כמו שיבא והם כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה על גביהן הרי ארבע כתרים:

39 לט

ד"א בהיות כי ורוח אלקים נאמר על כסא הכבוד כפירש"י לכן באו אלו ד' תגין שהם קוים פשוטים נמשכים כלפי מעלה לרמז על שכליים פשוטים צבא מלאכי מעלה של ד' מחנות שכינה הסובבים כסא, ובאו התגין דוקא על החי"ת שהוא מלשון חתכם ומוראכם להורות ביותר מבואר שירמוז אל המלאכים העומדים לפניו ברתת חיל ורעדה ואימת מלך ית' זלעפה ופלצות יאחזם במורא, או ירמוז מלשון חיות על ד' חיות הקודש אשר בכסא מד' רוחותיו שלכן יבאו על אות החי"ת וד' פנים לאחת וד' כנפים לאחת כבמראה יחזקאל, ועל ד' דברים אשר בא אליו המראה בהם כדכתיב וארא והנה רוח סערה בא מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, הרי ד' דברים שמתוכם ראה המראה כמ"ש שם מיד ומתוכה כעין וגו' ומתוכה דמות וגו', ובאו אלו במלת רוח דוקא לרמז כי רוח החי' באופנים ולרמז אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ולכן וגו', וכן עליהם כתיב שם ד"פ מלת רוח, א' אל אשר יהי' שמה הרוח וגו', ב' כתיב אח"כ אל אשר יהי' שם הרוח וכנגד אלו השנים כתיב ב"פ כי רוח החי' באופנים וביאור הדברים ההם כי בב' בחי' ידבר, והוא שיאמר תחלה אל אשר וגו' על בחי' העתיקם ממקום למקום שיפול בזה לשון אל, ולכן כתיב בפסוק ההוא שמה בה"א באחרונה, כי ידוע שיתכן זה הלשון על המקום המקווה למי שירצה לבא שמה ואיננו שם עדיין, ואח"כ ידבר על בחי' ההליכה על איזה מהפעולות והכונות ג"כ מלבד ההעתקה אשר בזה ודאי יתכן לשון על אשר יהי' ובזה כתיב מלת שם בלי ה"א באחרונה כי הדבר נאמר על אף מבלי העתקה כלל שיתכן בזה לשון שם באשר הוא שם מאין פנות וקוות למקום אחר, ועל כל אחת מב' בחינות אלה יאמר על נכון שגם האופנים ינשאו לעומתם כי רוח החי' באופנים ולכן נסתגלו ג"כ התגין דוקא על אות החי"ת מלבד שהיא בעצמה הוראה על החיות מצד לשון המבטא כנזכר חי"ת לשון חיות, אלא אף מצד מורא כנז' למעלה כי נהר דינור יזחל מזיעת החיות מאימתן כנודע, והדברים ברורים דברים עתיקין ואין לנו עסק בנסתרות, ובנגלות כתובים עוד אצלנו דברים ישרים בזה בחיבור מיוחד מיועד לכזה וכיוצא בו):

40 מ

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, בפסוק זה יש ד' אלפי"ן וב' פעמים אור, לרמז כי לימוד התורה ואלפית חכמתה לא יהי' בעולם לשני המאורות שבכתב ושבע"פ כי אם ד' אלפים שנה, דהיינו מיום שהתחיל אאע"ה לעסוק בתורה עד סוף העולם כי ב' אלפים תהו כדאיתא בע"ז וגמירא שאברהם הי' בן נ"ב שנה כשכלו אלפיים של תהו, והרמז ב"ן חכם ישמח אב כשהי' בן ב"ן שנה החכים להתחיל לשמח אביו שבשמים, וידענו כבר כי הפרשיות רומזות אל אברהם כענין בוק"ר יום אח"ד וכתיב וישכם אברהם בבוק"ר וכתיב אח"ד הי' אברהם וכן מבראשית עד יום אחד נ"ב תיבות (ועוד דהרי כתיב בהברא"ם ביום עשות וגו' ודרשו באברה"ם) ולכן ב' פעמים אור בתוך אלו ד' אלפו"ין כאלו אמר שבב' אלפים של ימות המשיח שהיא האורה לישראל, יהי' להם גם אור תורה וה' אור לנו כמו שנאמר ה' אור לי:

41 מא

ד"א יהי אור, מבראשית עד כאן פ' אותיות לומר כי האורה בפה תליא, ומאתו תצא כי ממנו תצא תורה, ולכך לא יסד דוד לשון אור בתמניא אפי עד ביאת הפ"א פתח דבריך יאיר וגו'. ומטעם זה עצמו נהג הפייט ביוצר יום כפורים בהיפך, שבפיוט הא' הוא פיוט אז ביום כפור סליחה הורית וכו' יסד לשון אור בכל חרוזי אותיות האלפ"א בית"א חוץ מבאות הפ"א, בעבור כי הפה כולו אור כנז':

42 מב

וירא אלקים את האור וגו' א"ת האו"ר אותיות תור"ה וב' אלפי"ן לומר שהאור הטוב הנקרא תורה אור ונקרא לקח טוב הוא הוא ב' תורות ב' לימודים דהיינו שבכתב ושבע"פ, לוי:

43 מג

ד"א את" האור" כי" טוב" ס"ת ברי"ת, כענין כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית שדרשוהו על תורה שבע"פ כי ברי"ת בגימטרי' תלמיד"י חכמי"ם וכן רמוז בקהלת וכתוב" יושר" דברי" אמת" ס"ת ברי"ת וסמיך לי' דברי חכמים כדרבונות (ובזה המקום אותיות ברית הם ביושר וכסדר בס"ת זהו בעצמו וכתוב יוש"ר לא בהיפוך כמו באת האור וגו', והטעם כי שם כתיב סמוך לו ויבדל וגו' הוא הרמז על הבדל והפסק האור הזה וביטול תורה שיהי' עד כי יפירו בריתה כמדרש איכה רבתי באותיות איכ"ה ושבשביל כך יגלו ויהי' מסך מבדיל בינם לבין קונם ית', לכן רמז אותיות ברית באים בהפך מה להוראה על ההפרה וההפוכה בו, אמנם בקהלת יורה על הקיום וקביעות דבקותה בו ית' בלי גלות בקיום ברית ולימוד תורה כדכתיב סמוך לו כדרבונות וכמסמרות נטועים, שלכן בא בכפל לשון כדרבונות וכמסמרות על קביעות ישראל בארצם בסבות קביעותם ודיבוקם בתורה, לכן באו אותיות ברית כסדר וביושר):

44 מד

בין האור ובין החושך, הההי"ן נמשכין לפניהם למלות בין ובין כדי לקרותו בינ"ה או"ר ובינ"ה חוש"ך כמאמרם צריך שיזכור מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ובא זה הרמז ו' פעמים בששת הימים חוץ משבת נגד בינת ו' סדרי משנה (ועוד שצריך להבין ולהגות בה יומם ולילה ככתוב והגית וגו', וכתיב אם לא בריתי וגו' אשר ידוע שדרשוהו ג"כ על התורה:

45 מה

ויקרא אלקים וגו', ב' תגין על הקו"ף לומר כי צריך לקרות שנים מקרא ד"א רמז לב' כתרים שקשרו מלאכי השרת לכ"א מישראל בשעת מתן תורה נגד קול קריאת נעשה ונשמע) ויקרא אלקים וגו' חוטרא מפסיק בין אלקים ובין לאור מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק מזיוו וכו' ואותו אור נפסק ונגנז לצדיקים כלומר אור האלקי הזה נפסק:

46 מו

לאו"ר יו"ם, בגימט' למהו"ל יעק"ב שהרי נולד מהול כדכתיב ויעקב איש תם ודרשוהו חז"ל כך:

47 מז

וירמוז כאן לאור מילה הנרמז בשם אלקים שיזרח בעולם (וע"ד אמרם אור הנר אור הנר שבוע הבן), לכן רמז ג"כ ענין יעקב שנולד מהול:

48 מח

ד"א לאו"ר יו"ם בגימט' הוכ"ן ליעק"ב קר"א ליל"ה בגימט' עש"ו, כי עוה"ב הנקרא יום ורמוז באור הוא חלק יעקב וחבל נחלתו, ועוה"ז הדומה ללילה ורמוז בחושך ניתן לעשו כידוע:

49 מט

ויהי האדם לנפש חיה, תימה בכל בעלי חיים הן הנבראים מהארץ הן הנבראים מהמים בכולם כתיב נפש חי' ומאי אולמי' דאדם, אלא חי' שבחיות דהיינו נפש יתירא השכלית והמדברת שנתהוית בו עתה מכח ויפח באפיו רוח חיים וגו' אחרי הבראו במה שהוא חי מדבר, והוא דקדוק ומכוון המתרגם באמרו והות באדם לרוח ממללא, לא ככל הנך שנאמר ביציאתם תיכף נפש חי' ותוצא הארץ נפש חי' ישרצו המים נפש חי' הנאמרים על עצם רוח החיוני הנברא עמם מן הארץ כדכתיב רוח בהמה היורדת למטה וגו', כי כ"ד שב ליסודו מאשר הוצב, לאפוקי באדם בלשון ויהי האדם ידבר על הוי' חדשה נוספת בו עתה מויפח שהוא חלק אלקי עליוני שבו:

50 נ

וידעו כי ערומים הם, תימה אדה"ר שיותר הי' חכם וידע לקרות שמות וכי לא הי"ל לידע שהוא ערום עד שאח"כ הוא שהבין דוקא ויעשו להם חגורות, וי"ל בודאי ידעו וגם עתה לא כסו רק ערותם שהוא מצד יצה"ר שנכנס בהם אז משא"כ מתחלה ולא תליא מלתא בחכמה כלל:

51 נא

ויתפרו עלה תאנה, פירש"י הוא העץ שנתקלקלו בו וכו', תימה והא מיד בסמוך כתב מפני מה לא נתפרסם העץ וכו' וי"ל אין משיבין על הדרש שהרי יש פלוגתא דרבוותא באיזה עץ הי' (ולא מחכמה נשאל זה דל"ק כלל דודאי לא נתפרסם גם כאן בויתפרו שמכח סברא נאמר בסתמא שבמה שנתקלקלו נתקנו, וע"ז עצמו הקשה למה לא פרסמו הכתוב בפירוש והניחו סתום ברמז הזה ופשוט הוא):

52 נב

על גחונך תלך, עונש זה למה שלא תוכל לזקוף עוד ללחוש לאשה ולייעצה רעה זה ומתוך כך ממילא ועפר תאכל וגו' (או במדה כנגד מדה שבעצת אכילת איסור הזאת הביא על האדם עונש ואל עפר תשוב לכן ג"כ לו נגזרה עפר לאכילתו, וכן על גחונך תלך על שקצץ רגלי האדם ממעמדו):

53 נג

ועפ"ר תאכ"ל כ"ל ימ"י חיי"ך, בגימט' א"ף לימו"ת משי"ח כ"ך ע"ד בלע המות לנצח או לומר כי עם שהכל יתרפאו אזי הנחש לא יתרפא מקללתו כמאמר חז"ל:

54 נד

הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' ושלא תאמר הלא תוכל לשמור עצמה מביאת האדם אליה כדי שלא תצטער לכן אמר ואל אישך תשוקתך כמאמרם ז"ל יותר ממה שהאיש רוצה וכו' ושלא תאמר אעפ"כ ניחא לי טפי לסבול צער התשוקה ולכבוש היצה"ר לזה אמר והוא ימשול בך שיקחך בעלך בע"כ (אבל קשה הלא אסור לבעול שלא לרצון לכן נ"ל לפ"ז שלא דיבר אלא כנגד יצה"ר ועליו אמר והוא ימשול בך, שמבשרה הקב"ה שלא תוכל לכבוש יצר תאותה, ונכון הוא):

55 נה

את הכרובים, הם המלאכים בדמות שדים וקראן כרובים מלשון כרוב ותני, זרעו והדר כרבו, כלומר ע"ש עירוב ב' מינים שבהם כמחרישה הזאת המערבת הזרע והארץ:

56 נו

והאדם ידע וגו', אמרו רז"ל עלו למטה שנים וירדו ד', ותימה הרי ירדו ז' שנולדו ג' תאומים עם קין והבל וי"ל דלא חשיב רק המפורשים בקרא, ור"י פי' ירדו אדם וחוה קין ותאומתו דאלו הבל אח"כ נולד כדכתיב ותוסף ללדת וגו':

57 נז

ויהי הבל וגו' וקין עובד אדמה וגו', למה לא הקדים את קין הבכור, וי"ל שאמרה על קין קניתי איש את ה' כלומר לעבוד את ה' שלא יהי' לו שום אומנות זולת זה רק מכיוון שראה אח"כ את הבל אחיו תופס אומנות דהיינו רועה צאן יצא אחריו לתפוס אומנות, לכן מהראוי לענין וקין עובד וגו' להזכר באחרונה כי הי' מאוחר בזמן בפעל זה:

58 נח

וישע ה' וגו', פי' ר' יוסף לפי שהביא מבכורות צאנו כלומר קודם שנהנה עצמו מהם וקין אחר שמילא כריסו משל אדמה הביא מנחה, כרמז ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו'. ד"א שהביא מן החרם כי נתקללה האדמה ולא הותר החרם עד מאמר לא אוסיף עוד לקלל וגו' (לפי שקין נתרשל הרבה בדבר כענין ויהי מקץ ימים והבל נזדרז ביותר כדכתיב והבל הביא בלשון עבר כלומר בשכבר הרבה:

59 נט

ד"א כי קין כפר בקדמותו ית' לכן לא הביא מראשית פרי כמחויב מהכתוב בכי תבא בבכורים רק מפרי האדמה בעלמא, והבל הביא מבכורות וגו' להורות על קדמותו ומחלבהן להורות על כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו' שהעיקר שנברא לכבודו ית', לא שהתכלית בשביל האדם כאשר חשב קין שהתכלית טוב הבריאה לו ולהנאתו לכן הביא מהשפל:

60 ס

אם תטיב שאת, פי' אקבל מלשון כי תשא ומתרגמינן ארי תקבל ואם לא תטיב, פי' אם תאמר שאין לך במה להטיב ולשוב, וזה לפתח חטאת רובץ, מלשון חטאת ואשם כלומר פתח פתח תשובה בהבאת קרבנות (או יאמר לפתח חטאת רובץ כלומר הביא קרבנות כי כבר נפתח פתח לכך משעה שהקריב אדם), ואולי תאמר שהבל לא יתן לך בהמות לכך זהו ואליך תשוקתו שהוא מצפה ומשתוקק ליתן לך כדי שגם אתה לא תמנע ממנו מרעה ופרי הארץ שכולו שלך כי הכל צריכים למרי חטייא, בשם ר"י הלבן:

61 סא

(וזהו אתה תמשול בו, כלומר כי הוא צריך לשלך יותר משתצטרך אתה משלו, או יאמר כי זולת שתחליף עמו הי' מוכרח שירצה ליקח משלך בחזקה ואתה תמשול בו לבלתי נתון אותו לקחת):

62 סב

ויאמר קין אל הבל אחיו וגו', מקרא קצר הוא שלא פירש מה אמר לו אבל בתרגום ירושלמי איתא ואמר קין להבל אחוהי לית דין ולית דיין וכו' ואמר הבל אית דין וכו' (ולפ"ז שפיר נזכר בפסוק אמירתו דמוסב אדלעיל מיני' מה כתיב לפניו ויאמר ה' אל קין למה חרה לך וגו' הלא אם תטיב שאת וגו' וסמיך לי' ויאמר קין וגו' דהיינו שאמר לאחיו דברים אלו בהתלוצצות ולעג ככופר בם דהיינו לית דין ולית דיין וכו' שהוא כולו ממש היפך דברי הש"י לומר איך שאין עולם אחר להשכיר לצדיקים ולהעניש לרשעים בו, דאין לפרש דבריו לטיבותא שנתן בהם ממש וחשש להם, דא"כ מה לו לומר זה אל הבל אחרי שכבר הוא שונא לו ויחר לו מאד, וכאשר באמת קם עליו והרגו אלא אדרבא בזה הי' מתחרה עוד יותר להריע לו להרגו בשגם אין מציל ומתנוקם:

63 סג

ויאמ"ר קי"ן א"ל הב"ל אחי"ו בגימט' ולי"ת די"ן) ואיכא דאמרו שחלקו ביניהם העולם, קין לקח לו כל הארץ והבל כל אשר עליה מאוירה וזהו ויהי בהיותם בשדה ויאמר וגו', כלומר צא משדה וקרקע שלי מלרעות בהמותיך בהם ופרח לך באויר, והבל אמר צא לך מאויר שלי להטמן בתוך השדה וקרקע ומתוך כך הרגו, ממוהר"ר אהרן. ותימה מי השיא לאדם ולבניו עצה להביא קרבן, וי"ל כי המלאכים היו מצויים אצלו להורות לעשות רצון בוראו, פי' ר"י מהרי"ח:

64 סד

השומר אחי אנכי, אנכי דייקא, כלומר בשמירתי לא הי' אלא אתה שהי' בשמירתך למה לא שמרתו והצלתו מידי:

65 סה

קול דמי אחיך וגו' וידוע דרש רז"ל בזה ותימה מה איכפת להו לזרעיותיו בזה והרי עכ"פ כל הנשמות שבגוף עתידין להולד בהכרח ואם לא יולדו מזה יולדו מאחר וי"ל דניחא להו להולד מצדיק, מר' יוסף:

66 סו

ויאמר למך לנשיו וגו', הרב ר' יוסף קרא פי' לפי שלמך התחיל ראשונה לישא שתי נשים והיו צרות ומתקוטטות זו עם זו לכן אמר וכי מה פשעי יותר מכל אדם שאין לי שלום בביתי וכי הרגתי בני אדם או חנקתי תינוקות אלא שהוא עביד כביכול דינא בלא דינא כי ידעתי שרוצה ליקח ממני נקמת קין מה שחטא לפניו, ולמה אלא שאמר שינקום ממנו שבעתים ע"ד והכבשה ישלם ארבעתים כלומר בלא דינא כביכול, כ"ש שינקום ממני שבע שבעתים על מה שעשיתי אני אם שאיני ראוי לעונש על כך:

67 סז

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמני וגו', תימה למה לא אמרו חז"ל בשביל כך עליו שנביא גדול הי' כאמרם על עבר בקראו לבנו פלג על כי בימיו נפלגה וגו' וי"ל כי למך לא אמר בדרך נבואה רק שהתפלל כך דרך תפלה, שכשמת אדם נולד נח והתפלל יתקן זה עיוותו של זה ובמדרש אבכיר אמרו שכל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות כי לא היו צריכים לעבוד אדמה ונח נולד עם חתוך אצבעות ומזה הבין למך שיהי' זה צריך לכך לעבודת האדמה (וזהו דקדוק לשון מעצבון ידינו מן האדמה שעד עתה הי' לנו עצב ידים מה מכח האדמה, ממעשנ"ו ומעצבו"ן ידינ"ו, בגימט' ידי"ם הי"ו בל"י חילו"ק האצבעו"ת) הקשה הר"ר שמואל מה לנו במנין שנות כל הרשעים האלה ובחייהם, ותירץ לידע מהם שנות העולם מעת בריאתו, ג"ן:

68 סח

(ועוד לידע אריכות אפו של הקב"ה שכולם היו מכעיסים לפניו עד שבא נח וכו', ואעפ"כ חיו כ"כ וכן עד אברהם:

69 סט

לא ידון וגו', פי' לא אהי' דן עמהם שכשחטא אדם לא רציתי להמיתו מיד, וכן קין להרגו מיד רק דנתי עמהם בדינין ומתוך כך עשו תשובה אבל אלו לא יוכלו עמוד במשפט ובודאי צריך אני להביא עליהם פורעניות לכן ארויח להם זמן לכך אולי ישובו:

70 ע

ד"א מהרשב"ם לא ידון וגו' לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה, בשגם הם פחותים וגרועים ובשר ואעפ"כ הם גוזלים וחומסים לכן בודאי אמחה, ידו"ן אותיות נדו"י וגלות מכפרים מחצה (והנה לא ידון כאלו אמר לא אדון אותם בנדוי מכיון שמכפר במחצה וכן ירמוז על הגלות, ל"א ידו"ן בגימט' א"ך ל"א יגל"ו):

71 עא

לא ידון רוחי באדם לעלם, חסר ו' כתיב כי ו' ימים נידונים הנידונים בגיהנם ולא בשבת:

72 עב

והיו ימיו וגו', פירש"י אין מוקדם וגו', ותימה ה"מ בב' ענינים אבל בענין א' כגון זה מאי דקדים קדים, גמגום:

73 עג

(ואין קשיא כלל דבכאן הכתוב עצמו מפרש במאמר ויהי כי החל האדם לרוב וגו' שהגזירה היתה קודם להולדת נח שסיפר עתה כאלו אמר לפני ויולד נח וגו' כשהחל האדם וגו' להודיענו כי לפי חשבון השנים הצריכים לכך קדם זה הסיפור להולדת נח, דהיינו כ' שנים קודם, דע"כ ויהי כי החל אקודם לכן קאי ולא עתה כהרף עין החל לרוב ונעשו כל החטאים, ועוד דאל"כ ויהי כי החל ל"ל כלל, וכן נוטים דברי הרמב"ן ז"ל בפירושו. והנה אציג לך קצת דוגמת ראי' ברמז בפסוק ויהי כי החל, שירמוז מלת החל אל אז הוחל לקרוא וגו' הכתוב למעלה באנוש כי שניהם יבאו על מעשה חולין ותועבת בני אדם:

74 עד

והנה מה שאנוש פנה אחר ע"ז וחטא והחטיא את בני דורו לכך זה הי' ע"פ הסברא אחרי מלאת לו שלשים שנה, כי בן שלשים לכח כי אז הי' בכחו לעשות כשבא לכלל ל"א שנה וכבואו למנין שנות א"ל כפר באל ית' והתחיל לקרא ע"ז בשם אל, ולזה ירמוז ג"כ מלת ויהי כי החל שבכאן, שבמספר ויה"י החל האדם לרוב והוחל לקרא וגו', והנה כשתחשוב שנות הדורות תמצא מאז שהי' אנוש בן ל"א עד שהי' נח בן ת"פ שנה שהוא כ' שנה קודם הולידו אשר אז היתה גזירת המבול והארכת זמן והיו ימיו מאה ועשרים וגו' יעלה בין הכל שנים עשר מאות שנה ושבעים שנה, וכן עולה מספר כל הפסוק ויהי כי החל וגו' לומר שמספר כזה אחרי אז הוחל וגו' היתה גזירת והי' ימיו וגו' דהיינו ת"ף שנה לחיי נח, שמאז הי' במכוון עוד ק"ך שנה עד שנעשה נח בן ת"ר שנה שהוא שעת ירידת המבול):

75 עה

הנפילים, שכל הרואה אותן ידמה בנפשו מרוב גובהם שיפלו עליו:

76 עו

מעולם אנשי "השם ר"ת מא"ה, שהי' גובהם ק' אמה, אשר" מעולם" אנשי" השם" ס"ת רמי"ם:

77 עז

וינחם, תימה והכתיב לא איש אל ויכזב וכו', ותירץ הרב בכור שור דג' עניני ניחום הם, א', המבטיח להרע או להטיב ויש לאל ידו ומתחרט, ב', שמתנחם מחמת אונס שאירע לו מחמת שאין לאל ידו עוד לקיים הבטחתו, אשר בשני הדרכים האלה ודאי יכזב ילוד אשה, ועל כזה לא איש אל ויכזב, דדוקא ובן אדם ויתנחם כה"ג כי הוא כל יכול ית' אומר ועושה גוזר ומקיים, אבל יש דרך שלישי שלא מצד הגוזר ומבטיח כלל, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה לרעה כמו בנינוה שלא גזר מתחלה אלא ע"ד שאם יעמדו במרדן יהי' כן אבל אם ישובו הם ישוב גם הוא מחרון אפו וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות, וכן להפך וה' אלקים אמת וקיים לעד כי מתחלה לא גזר כ"א בתנאי וזהו כי נחמתי כי עשיתים, כלומר כאלו נחמתי מעשיותי הוא זה אבל איננו נחמה מעשייה באמת ואינו מתחרט, ג"ן:

78 עח

ויתעצב אל לבו של אדם מן הרעה הבאה עליו דבר אחר ויתעצב אל לבו של נח כי נפשו יצאה בדברו אליו כזאת:

79 עט

רק רע בגימט' יצ"ר ר"ע, יצ"ר בגימט' ער"ל או לר"ע, פירי"ח:

80 פ

מאדם עד בהמה אפי' קטנים ותימה הלא קודם מ"ת לא נענשו פחות מבני ק' כפירש"י לעיל על שלא הוליד נח עד שהי' בן ת"ק שנה, וכן קשה בשרה שדרשו בת ק' כבת כ' לחטא, הלא אז היתה גם עד ק' בלא חטא ועונשים וצ"ע: