Netivot HaMishpat, Beurim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat
1א׳
1 א

בזמן הזה וכו' הנה בהא דעבדינן שליחותייהו משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן דקאמר משום נעילת דלת: ולפענ"ד דבאמת הוא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני ואין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה. וכן מעשין אגטין אף דגט מעושה ע"פ הדיוטות פסול מדאורייתא. ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דה"ל לפרושי דהא נ"מ בזה לדינא. אמנם הרמב"ן והרשב"א כתבו דהוי רק מדרבנן ובגיטין הטעם דאפקעינהו לקידושין ועמ"ש לקמן סק"ה במ"ד. ועיין ספר קצה"ח שכתב דמ"ש הטור הפי' בהודאות דהיינו עדי הודאות ולא כ' הפי' לענין כופר הכל הטעם משום דבשבועת היסת לא נחתינן לנכסי רק שמנדין אותו כמבואר בסי' ע' וכיון דמבואר בסעיף ה' דאפי' בדיני קנסות מנדין אותו אין נ"מ במה שדנין עכ"ל. ואין לזה מעם דודאי אם לא היו דנין דין שבועת היסת לא היה שייך דין נידוי המבואר בסעיף ה' דשם הנידוי הוא לפייס וכאן הנידוי הוא לקיים הדין שדנו דהיינו שישבע ומנדין כדי לפייס לא שייך כאן כיון שאין אנו יודעים אם האמת עם התובע ולא שייך נידוי רק לקיום הדין שישבע ואם אין כאן דין אין כאן נידוי תדע דהא אין מנדין למי שכופר בקנס ועוד דבשבועת היסת אין מתירין הנידוי עד שישבע או עד שיסלק הכל משא"כ בקנסות כמ''ש הסמ''ע סקי"ז:

2 ב

וכן מי שגנב או גזל ע' סמ"ע וש"ך שהאריכו והעיקר כתי' הר"ן והרמב"ן בחמש שיטות דמתני' דריש סנהדרין דבגזילות בעינן מומחין היינו במקום מומחין אבל שלא במקום מומחין ומכ"ש בזמן הזה דליכא מומחין אף הדיוטות דנין ע"ש (והאו"ת כתב זה מסברא דנפשיה ולא ראה שהן דברי הר"ן והרמב"ן) והטעם לזה נראה דהא התוס' בסנהדרין נ' ד"ה שלא תנעול דלת כתבו הטעם הא דבעי' בגזילות מומחין ולא חששו מטעם שיונעל דלת בפני עושי עולה כי אפילו אי בעינן מומחין ג"כ יגזול כי הגזלן יחשוב שהנגזל יבקש מומחין וטעם זה לא שייך כ"א במקום מומחין משא"כ בהודאות דהטעם הוא כדי שלא יונעל דלת בפני לוין דנין הדיוטות אפי' במקום מומחין דאם לא ידונו המלוה לא ירצה להלוות על סמך שיבקש מומחין ומ"ש הש"ך בסק"ט וז"ל הקנס מגזילות כגון כפל ארבעה וחמשה דה"ל לא שכיח וכו' פי' דלא שכיח שיהיה בענין שיתחייב כפל ד' וה' אבל הקרן גובין דשייך ג"כ במילה דשכיח וכמ"ש הסמ"ע בסקי"א:

3 ג

עדים שהעידו עדות שקר. אין להקשות הא בני מלקות נינהו ומלקות פוטר מתשלומק והא דאמרי' בכתובות ר" ם אלו גערות בפי" ריבת, תורה עדים זוממין לתשלומין דזה הוא דוקא בממון שחייבים מכח כאשר זמם אבל ממון דהכא לאו מכאשר זמם הוא אלא מכח דינא דגרמי המלקות פוטרן. לק"מ דהא הן חייבין ג"כ תשלומין מכאשר זמם ובמקום מומחין ג"כ ממונא משלם ולא לקי ליכא מלקות כלל הרשות בידינו ג"כ לדון ממה אחר. ומזה מוכח כדעת התוס' דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולפי זה במקום דלא שייך התשלומין דכאשר זמם כאשר יתבאר להלן בהלכו' עדות אף ממון דדיני דגרמי פטורין משום המלקות:

4 ד

וכן אם תפס כו'. עש''ך סקט"ז דבטוען טענת גנב וכו' ואנן לאו ב"ד אנן אין חייב כפל. לכאורה תמוה דא"כ עדים זוממין לא יתחייבו מלקות ולא בכאשר זמם כשיעמדו ב"ד מומחין דהא לא העידו בפני ב"ד מומחין וגם לא יפסלו בהזמה רק מדרבנן הכרזה אלא ודאי דבדברים דעבדינן שליחותייהו הוי כאלו נעשה בב"ד מומחין. לכן נראה דעיקר הטעם בטוען טענת גנב כיון דבעי' דוקא שהשבועה יהי' בפני ב"ד כמבואר בב"ק דף ק"ו דקאמר חוץ לב"ד וקפץ לא מצית אמרת וכן משמע כל הסוגיא התם וא"כ נהי דבשעת דין חשובין אנחנו כב"ד מומחין מ"מ בשעה שנשבע שוב לאו ב"ד אנן כיון דהשבועה אינו אלא לצורך כפל שאין דנין אותן לא עשו אותנו שלוחין כלל בזה ומש"ה לא נתחייב כפל:

5 ה

אין מוציאין מידו ואם תפס הניזק וחזר המזיק ותפס מהניזק מה שתפס ממנו. כתב היש"ש בב"ק פ"א סי' מ"ג וז"ל אבל זה לא יכול לחזור ולתפוס מידו מאחר שבא ליד הניזק כבר א"כ זכה בו בדין משא"כ בשאר תפיסה דספיקא דדינא וכו' אכן מדברי הרא"ש ב"ק ט"ז שהקשה על הרי"ף שלא הביא האיבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק ותי' דליכא נ"מ דאי לא תפס אין גובין בבבל ואי תפס גובה הכל מצד שהוא ספיקא דדינא ע"ש. אלמא דשוין הם ממש דאי לא ה"ל להביא האיבעיא דהא נ"מ לענין זה אלא ודאי דשוין הן. אמנם אשכחנא גוונא דגרע הך תפיסה. מתפיסה דספיקא דדינא דנראה דמיתמי לא מהני תפיסה זו דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפי' בניזקין כמבואר בב"ק דף י"ד רק דבע"ח גובה מתקנת הגאונים ובמזיקין לענין תפיסה ודאי לא תיקנו הגאונים משא"כ בתפיסה דספיקא דדינא מהני אפי' ביתומי' ומדברי הרא"ש לא מוכח רק דעכ"פ לא עדיף הך תפיסה מתפיסה דספיק' דדינא אבל מ"מ י"ל דגרע. ועש"ך סקט"ז דאפי' הודה קודם שתפס ואפילו לא באו עדים וכו'. והנה בי"ד סי' רס"ז (") הוכיח הש"ך בעצמו דלא מהני תפיסה בדליכא עדים מהא דר"ג שאמר שכבר אין לך עדים ומשאר הוכחות ע"ש. וסותר בכאן דברי עצמו. ונראה דמ"ש ואפי' לא באו עדים הכוונה שלא הביא העדים לפני ב"ד בהא פליגי הפוסקים דמאן דס"ל דמהני תפיסה אף שלא הביא העדים הוא מטעם דהא בלא"ה אנן לאו ב"ד אנן לקבל עידי קנס רק שכתב הט"ז דכל שתפס א"צ דיינים ובתפיסה עביד אינש דינא לנפשיה ע"ש בט"ז וכיון שכן אפי' לא הביא העדים לפני ב"ד כיון שהוא בעצמו יודע מהעדות אבל כי ליכא עדים כלל ודאי לא מהני תפיסה וכן במקום מומחין כיון דאיכא דיינים לא מהני עד שמביא העדים לפני ב"ד דדוקא במקום דליכא דיינים כתב הט"ז דא"צ לדיינים משא"כ במקום דאיכא דיינים. ובספר קצות החושן כתב לתרץ קושית הש"ך מהא דר"נ בב"ק שאמר שכבר אין לך עדים כתב וז"ל דלא מהני הודאת ר"ג בעבד מטעם דמחייב לאחריני שמחייב לעבד שאסור בשפחה וכמ"ש התוס' בגיטין לענין גרושה. וטעה בדבר פשוט דודאי בעבד קי"ל דזכות הוא לעבד שיצא לחירות משא"כ בגרושה כתבו התוס' שפיר דגט חוב הוא כמבואר בגיטין ע"ש. וא"ל דהוי חב לאחריני משום שאסרו בשפחה וכיון דההודאה לא מהני לענין איסור שפחה לא מהני ג"כ לענין הממון דהיינו העבדות דזה אינו דא"כ מה מוכיח הש"ס בב"ק דף ע"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מהא דאמר שכבר אין לך עדים ע"ש דילמא לעולם אימא לך דפטור והא הוצרך לומר שאין לו עדים הוא משום דאם היה לו עדים היה חייב דהא ההודאה לא הוי הודאה כלל כיון דהוא חב לאחריני דהיינו שפחה וכן בגיטין דף מ' בהא דאמר עשיתי עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני שכתבו הפוסקים דהוא מטעם דהוי תרי ההודאות דסתרו אהדדי ע"ש בתוספות וברשב"א ולפ"ד הא בלא"ה הודאת הרב לאו כלום הוא דחב לאחריני אלא ודאי דאף דלענין איסור לא מהני הודאתו דהרי בדבר שבערוה מ"מ לענין ממון גוף העבדות ודאי מהני דאפי' בגט דאף למ"ד דס"ל דאין הבעל נאמן לומר גרשתי דכמו שאינו נאמן לשעבר אינו נאמן להבא דהוי דבר שבערוה דלענין חיובי אשה לבעלה נאמן ואמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים וכן כשאומרת ירשתני במקום שאינו נאמן כגון דאיכא דמסייע לה מ"מ לענין ממון נאמנת ומכ"ש לפמ"ש התוס' בגיטין דף מ' בד"ה אותו העבד שמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה ויצא בשן ועין צריך ג"ש אין התחלה לדבריו דהא אין אוסרו בשפחה. ועסמ"ע ס"ק י"ח שכתב דבנזקי קרן עבדינן כר"ת ובשאר קנסות כהחולקין וכו' ומשכחת לה בשאר קנסות שיתפוס גוף המזיק לפמ"ש הש''ך סק"א דנזקי אש ובור אין דנין וא"כ משכחת לה באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהן התולדה דבור. וכל מה שאין דנין בזה"ז קרי קנס. ותפס דבר המזיק. ונסתלק בזה קושית התומים. ולענין אי מהני מגו בקנס כשתפס כתב הסמ"ע ס"ק י"ט דמהני ובקצה"ח כתב כיון דהאידנא לאו ב"ד אנן משוי ליה אנן ראה וכו' עיש. וליתא דהא כיון שתפס הרשות בידינו לדון דהא ע"כ לא מהני תפיסתו עד שדנין אם הוא חייב הקנס ופוסקין לו השבועה כשתפס ודאי מהני ולא דמי לראה בעדים דהעיקר תלוי בשבועה שפוסקין לו הב"ד משא"כ כאן שאנן פוסקים לו השבועה הוי כשאר משכון שמהני הראהו בב"ד:

6 ו

אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס וכו' בתומים הקשה דבי"ד סי' רס"ז פסק גבי המוכר עבדו דאין קונסין אותו ונראה דהרמ"א הכריע דאותן השנויים במשנה וברייתא י"ל דבעי' דוקא סמוכין אבל בהקנסות שכ' המרדכי פרק השולח מהא דהגוזל קמא דאמר ר"ג גזלנא עתיקא הוא ובעינא למיקנסיה. ורש"י פי' בכתובות דף מ"ג דכ"מ שנקרא רב לא היה מוסמך דנין אותו ככ"מ ומזה נלמוד ג"כ במה שרוצין החכמים לקנוס על תקנתם בזה"ז כדמייתי התם המרדכי ראיה מהא דמכין ועונשין שלא מן הדין ע"ש: