(א) פטורים - אפילו מדרבנן:
(ב) מק"ש - ופטורות ג"כ מברכות ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כדלעיל בסימן נ"ח ס"ו אבל ברכת אמת ויציב דניתקן על ענין זכירת יציאת מצרים וכן הברכות שלאחריה דערבית מחוייבות לאמרם דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה וא"כ ממילא צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבות כדלקמן סימן ק"ו ס"ב כן כתב המ"א ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת י"מ בלילה הוא רק מדרבנן ואסמכתא אקרא א"כ ממילא הוא מ"ע שהזמן גרמא ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות וכ"כ בספר ישועות יעקב עי"ש ואפילו אם נימא דהוא מצוה מה"ת ביום ובלילה מצדד בספר שאגת ארי' סי' י"ג דהנשים פטורות מטעם דהזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה עי"ש. ופסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב בחידושי רע"א דמוכח שם מדבריו דהעיקר ניתקנו בשביל התפלה א"כ ממילא חייבות. ולענין ברכת השחר לכאורה תלוי זה אם נימא דהברכות האלו יש להם זמן עיין לעיל בסוף סימן נ"ב במשנה ברורה ובבה"ל וצ"ע ומסתימת לשון הטוש"ע בסימן מ"ו ס"ד ובפרט מהלבוש שם עי"ש משמע דמברכות ברכות השחר כמו אנשים. ואולם כ"ז כתבנו לענין חיוב אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אפילו ברכות ק"ש וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב בהג"ה:
(ג) שהזמן גרמא - דתלה הכתוב בזמן שכיבה וזמן קימה:
(ד) ונכון הוא - משמע מצד הדין פטורין והב"ח פסק דחייבין מדינא לקבל מלכות שמים בפסוק א' עי"ש אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז:
(ה) שמים - בספר נחלת צבי פי' דכונת המחבר כל פרשה אחת והרב הוסיף עליו דעכ"פ כל פסוק ראשון אבל בלבוש משמע דגם כונת המחבר הוא רק פסוק אחד וזהו שביאר הרב:
(ו) לר"ת וכו' - אבל הגיע לחינוך שהוא כבר שית כבר שבע חייב אביו לחנכו וכמו בשאר כל המצות וגם שיקראנה בזמן ק"ש עם הברכות לפניה ולאחריה:
(ז) כשלא הגיע וכו' - ומ"מ פסוק ראשון שבק"ש מצוה על אביו ללמדו משיודע לדבר ולאו דוקא בזמן ק"ש. [גמרא]:
(ח) בבוקר - ר"ל לכך לא הטילו על אביו לחנכו ועיין בב"ח שכתב דאם הוא בן י"ב שנה לכו"ע הוטל על אביו לחנכו בזה:
(ט) וראוי לנהוג - ר"ל אע"ג דמדינא מסתברא כרש"י וכן כתב הגר"א ז"ל אעפ"כ נכון לנהוג כר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם. עיין בלח"מ ובפ"מ על הירושלמי. אך בתפלה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן ק"ו ס"ב:
(י) הבתולה - מפני שהוא טרוד טרדה דמצוה שמחשב על עסק בתולים משא"כ באלמנה לא טריד:
(יא) מק"ש - וברכותיה וה"ה מתפלה וכמו שמבואר לקמן בסימן ק"ו:
(יב) ג' ימים - וד' לילות כגון אם נשא ביום הרביעי בצהרים פטור עד מוצאי שבת ועד בכלל. ולפעמים יצוייר ד' ימים כגון אם נכנס לחופה ביום ד' עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים:
(יג) אם לא עשה - אבל לאחר מעשה שאינו טרוד עוד חייב וכן מזה הזמן ואילך חייב אף אם לא בעל דכיון שכבר עבר ג' ימים ולא עשה מעשה מתייאש אח"כ מן הדבר ואינו טרוד כלל:
(יד) קורא - ר"ל חייב לקרות ועם ברכותיה כדין וגם מתפלל דכיון שחייב בק"ש חייב בתפלה ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא שמראה שמכוין בכל שעה. ולענין תפילין עיין לעיל בסי' ל"ח ס"ז במ"ב:
(טו) יקרא ק"ש - שם נתבאר דבשכרות מעט קורא ומתפלל דבזמנינו בלא"ה אין אנו מכוונין כ"כ הא אם אין יכול לדבר לפני המלך אין לקרות ולהתפלל עד שיסיר יינו מעליו:
(טז) בצרכי רבים - מיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא ולכך אינו פוסק דעוסק במצוה הוא ואפי' אם הוא עוסק רק בהצלת ממונם:
(יז) והגיע וכו' - משמע מזה דאם התחיל באיסור אחר שהגיע הזמן צריך להפסיק ועיין בפמ"ג שמצדד דבכל גווני אינו צריך להפסיק:
(יח) לא יפסיק - ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת:
(יט) יגמור עסקיהם - ומ"מ יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר ואפשר לו אפילו בשעה שעוסק בצרכי צבור:
(כ) אם נשאר - ואם לא נשאר מה יעשה הרי עסק במצוה ומ"מ חייב להזכיר יצ"מ אפילו לאחר שעבר זמן ק"ש שזו היא מצוה בפני עצמה ומצותה כל היום ע"כ יאמר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים אם כבר עבר הזמן שלא יוכל לאמר ברכת אמת ויציב כמו שמבואר בסימן נ"ח ועי"ש במ"ב ועיין לקמן סימן צ"ג ס"ד לענין תפלה ובמ"ב שם. ודע דאם נמשך זמן עסקו בצרכי צבור עד לאחר חצות שאז פטור לכו"ע אף מן התפלה מ"מ אסור לכו"ע לאכול קודם שמקיים מצות תפילין דזמנו כל היום וגם לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן פ"ט אסור לו אז לאכול קודם שמתפלל תפלת המנחה ע"כ כשיגיע חצי שעה שאחר חצות יתפלל תפלת המנחה ואח"כ יאכל ועיין בספר מחנה ישראל בפ"ז:
(כא) עוסק באכילה - ומה נקרא התחלה עיין לקמן בסימן רל"ב סעיף ב':
(כב) גומר ואח"כ וכו' - היינו כשהוא משער שישאר לו זמן לקרות ומה שכתב ואם היה מתירא ר"ל שמתירא שמא אין השערתו מכוונת היטב:
(כג) ולהראב"ד מפסיק וכו' - והסכמת רוב האחרונים וכמעט כולם דהעיקר תלוי במילתא דאורייתא בהתחיל בהיתר או באיסור וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר אבל אם התחיל לאחר שעלה עה"ש דהתחיל באיסור פוסק לק"ש דהוא דאורייתא אבל לא לברכות ולא לתפלה ואח"כ כשגומר המלאכה קורא הק"ש עם הברכות ומתפלל ודוקא שעדיין ישאר לו שהות אבל אם רואה שהזמן עובר צריך להפסיק ומיד וכל מקום שאינו פוסק אפילו יעבור זמן תפלה בצבור אינו חייב להפסיק. ולענין אכילה משמע מן המחבר בסימן פ"ט ס"ה דס"ל לעיקר הדין דמאכילה צריך לפסוק תיכף משעלה עמוד השחר ואפילו אם התחיל בהיתר ולא מהני שום עצה כ"ז שלא התפלל:
(כד) וקורא - משמע דלאחר שיקרא ק"ש אף שלא התפלל עדיין מותר לגמור כל אלו הענינים שהתחיל וכמו שכתבנו בס"ק הקודם והאי לישנא לאו דוקא לענין אם היה עוסק באכילה דבאכילה כבר כתבנו דצריך ג"כ להתפלל מקודם ונקטיה משום שאר דברים א"נ משום ק"ש של ערבית נקטיה דבהו שייך ג"כ כל אלו הדינים ובשל ערבית ודאי אם התחיל בכל אלו החמשה דברים בתוך החצי שעה שקודם צאת הכוכבים מפסיק מיד וכשיצאו הכוכבים יקרא ק"ש בלא ברכותיה ואח"כ גומר אכילתו או שאר דבר ואח"כ קורא ק"ש וברכותיה ומתפלל וכדלקמן בסימן רל"ה ס"ב עי"ש בהפמ"ג:
(כה) שהות לקרות - גזירה שמא ימשך בהם ויעבור זמן ק"ש ואינו דומה לתפלת המנחה דקי"ל בסימן רל"ב שאם התחיל בכל אלו קודם שהתפלל אינו צריך לפסוק לפי שק"ש היא מן התורה החמירו בה יותר:
(כו) סי' רל"ה - ר"ל דשם מבואר חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור עי"ש עוד: