Mishmeret HaBayit on Torat HaBayit HaAroch
The First House, The First Gate 1 הבית הראשון, השער הראשון א׳
1 א

תחלת דבריו כתב כתב שם בבית ראשון בביאור ענין השוחטים בשער ראשון דקיימא לן כרבא דאמר ישראל אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו וכו'. עוד יש לומר דכיון דבדקינן ליה מעיקרא הרי הוא בחזקתיה ונודע במה נשחטה קרינן ליה אפילו לרב הונא אלא אם כן היא פגומה לפנינו אבל כשנאבדה הסכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לה. הרי שכתב בפירוש דאפילו לרב הונא בנאבדה הסכין אין חוששין לה ואינו נכון דלרב הונא ודאי נאבדה הסכין אחר שחיטה ודאי אסורה וכו' והם דברים מחוורין.

2 ב

אמר הכותב מדבריו נראה שלא פלפל בהלכה ולא ירד לעמקה של שמועה. ותדע לך שאם כן למה ליה לרב הונא למנקט לה בנמצאת פגומה לימא השוחט בסכין ונאבדה וכל שכן כשנמצאת פגומה דהשתא כשנאבדה דלא אתרעי סכין קא פסיל רב הונא עד שנדע במה נשחטה כשהוא פגומה לפנינו שיש לומר דאתי ספק מיהא ויוציא מידי ודאי לא כל שכן. ואם תאמר משום דרבי חסדא נקטיה דכחה דהיתירא עדיף ליה כלומר אפילו בנמצאת פגומה קא מכשר רב חסדא אם כן כבר הודינו דיותר יש לפסול בנמצאת פגומה מנאבדה וכיון שכן מנא לן דרב הונא דפסל בנמצאת פגומה יפסול בנאבדה ואי משום דאמרינן דאזיל לטעמיה והא אנן קיימא לן כותיה בבדיקת סכינין ומטעמיה ומתניתא מי אמרה נבלה ומטמאה במשא ולית לן כותיה בששבר בה עצמות דאלמא לאו בכל צד אמרינן הכי משום דמוקמינן סכין אחזקתיה אלא אם כן נמצאת פגומה. ולרב הונא נמי אע"ג דאזיל לטעמיה אין לנו לומר דאפילו בשנאבדה ואע"ג דלא אתרעי לפנינו. ועוד דאי משום דרב חסדא נקיט נמצאת פגומה לא היא דאכתי למה להו למימר אפילו שבר בה עצמות. ומאי אפילו וכי מאחר דאפילו נאבדה פסלינן עד שיודע לך במה נשחטה שבירת עצמות היכי תסיק אדעתין דמפיק לן מאיסור בהמה בחייה והא ודאי לא משום דרב חסדא נקט ליה לומר דרב חסדא לא מכשר אלא בששבר דהא רב חסדא אפילו בלאו הכי מכשר ומשום דאימור בעצם דמפרקת איפגום. וכדאמרינן מכלל דרב חסדא אעפ"י דלא שבר ואי לא שבר במאי איפגום ופרקינן אימור בעצם דמפרקת איפגום כלומר אימור נגע בעצם דמפרקת ובזה איפגום. עוד שמעינן לה מדמותיב ר' אבא לסיועיה לרב הונא מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו המין כל היום כלו לא עלתה לו טבילה. ומאי סיעתיה דרב הונא. אדרבה מההיא הויא נמי תיובתיה דרב הונא דהא התם דוקא בשנמצא עליו דבר חוצץ הא לא נמצא ולא בדק עלתה לו טבילה דמעמידין אותו על חזקתו שכבר חפף ואעפ"י שלא חפף סמוך לטבילה ואילו הכא אפילו מן הסתם אתה מוציאו מחזקתו עד שיבדוק. ועוד דהא מסיק ר' אבא תיובתיה משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואילו לרב הונא אפילו במקום שאין לומר בו אתי ספק אוסר דבשנאבדה ואין ידוע אם נפגמה אם לאו אפילו ספק אין כאן. וכי תימא שאני הכא דלרב הונא אפילו העור פוגם והרי יש כאן ספק מחמת שנתעסק בעור בין בדיקה לשחיטה אם כן אין זה מחמת שמעתיה דרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא מחמת עסק העור שאפילו בלא טעמא דבהמה בחייה יש לחוש שמא נפגמה בעור. וכדחייש אפילו רב חסדא בודאי בששבר בה עצמות בין בדיקה לשחיטה ואפילו לא נמצאת פגומה אלא שנאבדה והויא לה כההיא דרב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה דהא עור לרב הונא כנתנה תבשיל לבנה וכן כששבר עצמות לרב חסדא. ועוד דאם כן לרב הונא בין בהמה לבהמה בדיקת חכם ליבעי כאילו שבר בה עצמות שאין זו בדיקה דלאחר שחיטה אלא בדיקה דלפני שחיטה דכששבר בה עצמות ודאי לכולי עלמא צריכה בדיקת חכם. ועוד דהא כי מותיב ר' אבא לרב חסדא לסיועיה לרב הונא מטבל ועלה כי דחי ליה רב חסדא התם איתיליד ריעותא אהדר ליה ר' אבא הכא נמי איתיליד בה ריעותא כלומר שהרי סכין פגומה לפנינו. אלמא אף לרב הונא דוקא בדאיתליד ביה ריעותא אמרינן הא בנאבדה לא אמרינן אלא מעמידין את הסכין על חזקתה. ותדע לך עוד דהא טמא מעמידין אותו על חזקתו עד שיודע לך במה טבל. ואילו טבל במקוה שנמדד ונמצא חסר תנינן כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואפילו הכי מן הסתם אין חוששין לו ואין מודדין אותו וטעמא משום דמעמידין אותו על חזקתו דחזקה דאורייתא היא והוא הדין והוא הטעם בסכין ונמצאת פגומה כמקוה שנמדד ונמצא חסר לדעת רב הונא. ועוד דאם כן רבא ורב אשי דלא כרב הונא דאלו אנהו אמרי ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו לא בדק בודקין סכין אחריו. ואילו לרב הונא אפילו בדק ונתן לו בודק סכין אחריו. ואם איתא הוה להו למימר הכא רבא ורב אשי לא סבירא להו הא דרב הונא. וכדאמרינן הכא גבי רב יוסף כמאן כרב הונא. ועוד דלכאורה הא דאמרינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא כמאן כרב הונא ולמפסל בקמייתא משמע דלרב הונא לא מצרכינן בדיקה לבסוף לאכשורי קמייתא דאם איתא דכשנאבדה הסכין פסלינן עד שנדע במה נשחטה בדיקה דלבסוף אף לרב הונא צריך לאכשורי קמייתא וכי היכי דאמרינן בדרב חסדא לאכשורי בתרייתא הכא נמי הוה ליה למימר בדרב הונא לאכשורי קמייתא. אלא ודאי כל היכא דלא אתרעאי ונאבדה אף לרב הונא כשרה וא"ת א"כ מאי קאמר רב כהנא מצריך בדיקה מדקאמר מצריך משמע אם לא בדק פסולה. י"ל דעצה טובה קמשמע לן כדי שלא לפסול את כלן אם תמצא סכין פגומה לאחר כולן ותדע לך דהא לרב חסדא ודאי לא צריך כדי להכשיר דאפילו נמצאת פגומה מכשר אלא עצה טובה שלא לפסול את האחרונות דמראשונה ואילך אם תמצא סכין פגומה לבסוף. גם מה שכתב שבכלל שבר בה עצמות כל היום אפילו שבר את הסכין לשברי שברים ואין לך אבדת סכין יותר מזו ואפילו הכי אסר רב הונא. טעה טעות גמורה בדמיון זה כי כששברו את הסכין גם כן מודה רב הונא דכשרה שהרי נשבר בידים לפנינו לאחר שחיטה וכן כשפגמוהו ממש לפנינו לאחר שחיטה דאפילו ספק אין כאן להוציא מידי ודאי של בדיקה וכמו שאמרנו והיינו דנקט דנמצאת פגומה דאם כן לימא ופגמוה לאחר מכן דמינה הוה שמעינן בין לנמצאת פגומה בין לנאבדה והדמיון שעשה שכל ששבר עצמות כל היום כנשברה לשברים שלפנינו אינו שהרי יש חרב שהוא חזק כל כך שלא יקבל פגימה בשבירת העצמות ואפילו בשבירת הברזל ויעידו על זה חרבות של פרשים ישברו כובעים ושריונות ולא יפגמו וכן סכין של קצבים ולפיכך כל שבדקנוה מעיקרא נעמידנה על חזקתה עד שנראה אותה פגומה וכל שנראה אותה פגומה ולא נודע בבירור במה אם בעור אם בעצם דמפרקת אם בשבירת העצמות פסלינן לה לבהמה משום דאתיליד בה ריעותא אבל כל שפגמה בידים לא אתיליד בה ריעותא דהא ההיא ריעותא אנן הוא דעבדינן לה בידים. ואלו דברים ברורים לכל בעל עינים. ומכל מקום כבר הראינו פנים מאירות בהלכה שכן הדברים בלי פקפוק דאפילו לרב הונא כל שנאבדה קודם בדיקה כשרה שמעמידין אותה על חזקתה ונודע במה נשחטה קרינן ליה כמקוה. דחזקה דאורייתא היא ומוקמינן אחזקתיה כדאיתא התם ויגיד על כל מה שאמרנו שהרי על אותה שמועה דשוחט בסכין ונמצאת פגומה אמרו מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתיה דאלמא לכולי עלמא מוקמינן אחזקתיה דבר תורה וליכא מאן דפליג בה ואילו ודאי דברים מחוורין וכן דעת הרב רבי זרחיה ז"ל בספר המאור. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל. גם מה שכתב דלדידן דקיימא לן כרב חסדא כששבר בה עצמות דמעמידין אותה על חזקתה ואפילו לכתחילה אינה צריכה בדיקה גם זה אינו אמת אלא כל היכא דאיתא קמן בדקינן ליה מהיות טוב אל תקרי רע והוה ליה כבדיקת הריאה שאם בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין דכשרה ואפילו הכי צריכה בדיקה וכן בדיקת השוחט כל היכא דאיתיה קמן כדעת הגאונים ז"ל שכל דבריהם תורה שלימה הן.

3 ג

עוד שם כתב דבגמרא מסייעין לרבא מההיא דחמצן של עוברי עבירה מותר מפני שמחליפין וכו' ונראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה ואמר בזה שחטתי נאמן ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים ע"כ. ואני אומר שאי אפשר לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו יפה ידועה לו שאלמלא כן יש לחוש שמא בשעת שחיטה לא היתה סכין יפה זו במקום ידוע לו אעפ"י שהיא עכשיו לאחר שחיטה לפנינו שהרי עבריין זה אינו נאמן לנו בעדותו כלל שהרי אינו נאמן לנו לומר בסכין בדוקה שחטתי וזה ברור.

4 ד

אמר הכותב הבורר הזה נותן צרור בגרונו יותר מקב לסאה וקורא אותו ברור. וכל היום טועה בדמיונות כי דמה זה לאומר לנו בסכין בדוקה שחטתי ועושה ישנו אינו ואינו ישנו מי שאין בידו סכין יפה ואומר בסכין יפה שחטתי אינו נאמן דרוב סכינין אינן בדוקין ואפילו ישראל כשר שלקח סכין מן השוק ולא בדק ושחט בלי ספק שחיטתו פסולה והילכך מומר זה בדין הוא שלא יהא נאמן דסתם סכינין אינן בדוקין והוא לא טרח לבדוק ולתקן כדאמרינן על ההוא דרבא אי הכי כי לא בדק נמי ואהדר מטרח לא טרח אבל זה שסכין יפה בידו נאמן הוא לומר בזה שחטתי דהיינו נמי דאמר רבא לא בדק ונתן לו יבדוק סכין אחריו ואין חוששין שמא בסכין אחר פגום שחט ואינו נאמן לומר שבסכין זה שבידו שחט דמי לא עסקינן ששחט בינו לבין עצמו ואיתיה לסכין בידו ובדקינן ליה ותדע לך דעל רב אשי דאוקי מתניתין בישראל עבריין כדרבא אקשי וכלן ששחטו וכו' היכי דמי אי דלא בדק אי איתיה לסכין לבדוק כלומר ולא שנא אחרים רואים אותו ולא שנא אין רואין אותו אין הדבר תלוי אלא בבדיקת הסכין וכל שנמצא סכין יפה שחיטתו כשרה ונאמן לומר בזה שבידי שחטתי וכן פירש רש"י ז"ל לבדקיה השתא למה לי עדות הרואין וי"ל דלא נאמנות גמורה היא זו אלא אנו אומרים כאן נמצא וכאן היה ועל כרחנו אנו סומכים עליו ומאמינים אותו במקצת עניני השחיטה כיון שאינו עבריין להכעיס דהא קיימא לן דשוחט צריך לבדוק סימניו לאחריו ואם לא בדק תנא במתניתין נבלה ומטמאה במשא ואפילו הכי נאמן הוא לומר בדקתי בסימנין אחר שחיטה ונמצאו סימנין שחוטין כראוי מפני שאין זה נאמנות גמורה לפי שרוב השוחטין שוחטין יפה בשני סימנין ובלא שהייה ובלא הגרמה ובלא דרסה ואם בדק ולא נשחטו יפה חוזר תוך שיעור שהייה וגומר בהכשר ומכל מקום בכלל ענינים אלו סומכין על עדותו ועוד סומכין עליו לומר בהמה זו כשרה היתה שלא היו בה אחד מכן הטרפיות שפוסלין השחיטה כשחיטת הגרגרת ונקובת הושט. והילכך גם בזה יש לסמוך עליו כיון שסכין בדוקה אצלו לפנינו וכל שכן היא ואפילו יש גם סכין פגומה בידו נאמן לומר ביפה שחטתי וזהו קל וחומר שאמר בחבור מחמצן של עוברי עבירה ואינו אומר לאחר יום או יומים אלא לשעתו ואפילו לאחר שעה כל שסכין יפה בידו סמוך לשחיטתו וכענין שאמרו בבודק סכין אחריו.

5 ה

עוד שם כתב ואפילו עוף שחוט כל היכא דאיכא ישראל מומחה ואמר מומחה שחטו לי נאמן ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין ואני אומר שאין זה נכון ואינו דומה דהתם ודאי מצוי להחליף אבל הכא אע"ג דאיכא מומחה דילמא ליכא גביה סכין מתוקן וחשיב טירחא דנפיש תדע דאילו דמיין אהדדי ודאי כל היכא דאיכא מומחה אע"ג דלא אמר מומחה שחטו לי ליתכשר מידי דהוה אחמצן של עוברי עבירה. ואפילו אמר מומחה שחטו לי אדיבוריה סמכינן וכבר ביררנו שאין נאמן לנו בעדותו כלל וזה ברור.

6 ו

אמר הכותב כבר אמרנו שכל היום קורא לתבן בר והוא לא ברר ולא יברור לעולם מה שאמר שאין זה מדין נאמנותו אלא מדין חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא כעוברי עבירה שאין סומכין על עדותן ואפילו הכי מתירין חמצן לפי שמחליפין ובודאי מחליפין הן כדאיתא בגמרא. ומיהו במה שכתוב בחבור ואמר מומחה שחטו לי פלוני מומחה קאמר וטעות ידי סופר הוא כשהשמיט ממנו פלוני מומחה שחטו לי דכל שאמר פלוני מומחה ודאי סומכין עליו כמו שאכתוב בסמוך ותחילה אשיב על מה שאמר דהתם מצוי להחליף והכא אינו מצוי דלא אמר כלום דטורח ההילוך והעיכוב אינו מועט שהרי עוברי עבירה טורח ההילוך והעיכוב יש להן אפילו הכי אין חוששין לכך כל שאינן צריכין לטרוח במעשה לתקן סכין שאנו חוששין לסתם הסכינין לפגומים אבל המומחה אם סכינו יפה ישחוט ואם לאו יתקן ויבדוק וישחוט. וכבר אמרנו שזה כל שיכול לאכול התר ובלא טרחו אינו חושש על ההלוך והעיכוב. ומן הדין היה שיהיה נאמן מן הסתם כההיא דחמצן של עוברי עבירה אלא מפני שאינו מצוי כל כך חוששין שמא לא יטרח כל כך לחזור אחר איש אחד יחידי מומחה או שנים ושלשה שיש בעיר. ולפיכך צריך לומר איש פלוני מומחה ותדע לך שהרי בחמצן של עוברי עבירה לא הצריכום לומר בחמצו של פלוני החלפנו. ואף על פי שהיא איסורא דאורייתא דהא סברוה דר' יהודה היא ואילו בדמאי דרבנן שנינו האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן ממי שהוא מעשר מאיש פלוני הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן. וטעמא דמילתא נראה דחמץ בלא טורח גדול ימצא מי שיחליפנו שהרבה נכרים ימצא להחליף עמהם. ולפיכך אנו מתירין מן הסתם אבל בדמאי אין מומחין אלא מיעוט בני אדם ואין מי שהוא חשוד על הדמאי עשוי לטרוח הרבה עד שימצא אותו היחיד או אותן היחידים שזה טורח גדול הוא לו ואפילו הכי כל שאומר מפלוני המומחה לקחתי נאמן. וטעמא משום דמסתפי דלמא ילך וישאל ממנו המשלח ויתפס כגנב. ועל כן גבי שחיטה דאורייתא כל שאין בעיר אלא יחידים שוחטין ומורגלים להיות אצלן סכינין בדוקין ומוכנין לשחיטה אעפ"י שאמר מומחה בשחיטה ושיש אצלו סכין בדוקה שחט לי אינו נאמן דכולי האי גוונא לא טרח אבל היכא דאמר פלוני מומחה נאמן דמסתפי דילמא אזיל ושאיל ואשתכח דמאכיל לזה נבלה. ואם ישאל שואל אם כן למה הוצרך בחבור להביא מחמצן של עוברי עבירה לא היה לו להביא אלא מההיא דדמאי. אי מההיא הוה אמינא דלמא בדרבנן וכדדחינן בההוא דחמצן וממאי דר' יהודה דלמא ר' שמעון היא דאמר חמץ לאחר הפסח דרבנן וכי מיקילי בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן. ולפיכך הוצרך תחילה ללמוד מההיא דחמצן דאפילו בדאורייתא סמכינן כהאי ומשום דמומחין דאצלם סכין בדוקה מועטין כמומחין ונאמנין על המעשרות. הוצרך לומר שצריך לומר מפלוני המומחה. גם מה שתמה מאי שנא עוף דנקט אילו השגיח ראה למה דלפי שכתב דאפילו יש בידו בשר שחוטה אם יש מקולין וטבחין ישראל מותר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אמר ואפילו עוף דאין נמכר במקולין מותר באותו ענין שאמרנו וכן מפורש בקיצור דמשום שאין העופות נמכרין במקולין אמר כן.

7 ז

עוד שם כתב ומסתברא שאפילו במומר לתיאבון סומכין על חזקה זו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וכו' ואינו נכון דמומר זה חשוד הוא לנו אבל האמת כלשון האחר שכתב דכל מומר ואפילו לתיאבון וכו' ודוקא מומחין שוחטין.

8 ח

אמר הכותב. הכותב הזה מבין ריסי עינו ניכר שאינו נכנס אלא לקנתר מקום שרואה את המחבר אוסר מתיר וכשראה אותו מתיר אוסר ועל כן אינו משגיח על ראיות החבור המכריעות והמכריחות שהוא כבר הביא ראיות מפני שאמרו דרך כלל לכל השוחטין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן סתמא אמרו ועוד דלא אדכר רב אשי בדבריו מומחה ואע"ג דאוקמה למתניתין במומר אוכל בנבלות וכן רבא וכן אביי בכותי. ורבינא בלחוד הוא דאמר הכל מומחין שוחטין. ואמרינן כלהו כרבינא לא אמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלמא כלהו בסתמן קאמרינן בין בכותי בנכנס ויוצא בין במומר לתיאבון. והכותב הזה אם באמת בחר בדרך השני שכתב המחבר היה לו לדחות ראיות אלו בטעם מספיק אלא שהחפץ גובר והאמת יורה דרכו.

9 ט

עוד שם כתב דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן עלה להתיר דווקא בדליתיה קמן אבל היכא דאיתיה קמן צריך בדיקה כדעת הגאונים ז"ל ואין לזוז מדבריהם. ואני אומר דברי הגאונים ז"ל מדת חסידות. אבל לפי ההלכה אינו כן דהא בגמרא אמתניתין דהכל שוחטין קיימין וחדא מנייהו דרבינא דאוקמה בהכל מומחין שוחטין ודחינן לה משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והאריך בדברים שאין להם שחר ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכל הרואה יגידם. ולא ראיתי לטרוח בכתיבתן וסתירתן לרוב פשיטתן. ובחיבור כבר דקדק והראה פנים בהלכה יותר מאירין מדברי הכותב הזה כנגד דברי הגאונים ז"ל ואפילו הכי תירץ כל הקשה והעמיד דבריהם. אלא שכתבתי דברי הכותב תחלתן משום סופן שתפס על המחבר במה שכתב שם ויש לנו כיוצא בזה שסומכים על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה כדאיתנהו קמן כגון בדיקת הסכין דלאחר שחיטה. וכתב הכותב ואני אומר שזו אינה וזו אינה דבדיקת הסכין אחר שחיטה אינה צריכה כלל ראיה ברורה לדבר מהא דאמרינן במומר לתיאבון בתקנתא דלכתחילה ליבדוק סכין וליתן לו דאמרינן עלה בלא בדק קודם שחיטה לבדוק לאחר שחיטה אלמא כי בדק קודם לא בעי כלל לאחר שחיטה ואף זה המחבר בעצמו כן כתב למעלה דכשבדק סכין מתחילה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו ואלו דברים ברורים.

10 י

אמר הכותב. הכותב הזה אינו חושש לעצמו כלל ועושה בורות נשברים דברים ברורים. וכמה טעה בראיה זו דאנן לא חייבנו להתעכב הבודק סכין ונותן לו עד שישחוט ויבדוק סכין אחריו ואפילו לכתחילה משום דמעמידין סכין בחזקתה ואפילו נאבד סומכין על חזקה זו ואפילו בנמצאת פגומה אם יש דבר לתלות בו וכגון ששבר בה עצמות אלא שכל שסכין לפנינו ויכולים לעמוד על הדבר אין סומכין על חזקה זו כדי שלא נראה כמעלימין עין מן האסור וזהו טעמא של בדיקת הריאה דאעפ"י שאם בא זאב ונטל מעיה והחזירן כשהן מנוקבין כשרה וכן כשנקבה הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא ומשום דרובן וחזקתן כשר אפילו הכי כל היכא דאפשר למבדקה מחייבינן למבדקה וגם מבדיקת הריאה הביא המחבר ראיה אלא שהכותב מכסה טפח כדי לשבר את האוזן לקטנים ובחבור כן כתוב דכשבדק סכין ונתן לו אין צריך בדיקה אחריו דמעמידין אותה על חזקתה ואם נאבדה ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לו שאלו היינו חוששין לו לא היינו מתירין עד שיהיה בודקין אחריו לעולם.

11 יא

גם מה שכתב ומיהו אי עבד מהני דאילו לא בדק אחר שחיטה ואחר זמן חזר ובדק ומצא סכין פגומה הרי היא אסורה למפרע כדמוכח בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה ואם בדק אחר שחיטה ונמצאת יפה ואחר כך חזר ונמצאת פגומה הרי שחיטתו כשרה שהסכין עשויה ליפגם מעצמו ע"כ. הכותב הזה חלים ומפשר ואני רואה בחלומותיו דברים בטלים הרבה. חדא דאפילו לפי דבריו היה לו לפרש לנו איזהו אחר זמן זה שאמר ואם אמר אחר או אחר אחר וכמו שהוצרכו לפרש בנדה גבי נמצא עליו דם אחר זמן ואמרו מאי אחר אחר אחר וטרחו לפרש אי זהו אחר ואיזהו אחר אחר והכותב הזה עורך שלחן ואשר קרא לאכול על הזבח כאיב ליה פומייהו. ועוד שהטעם שכתב ומסמך עליו להתיר שהסכין עשויה ליפגם מעצמו. טעה בזה שאעפ"י שבדק אחר שחיטה ומצאה הוא יפה אם הניחה במקום המוצנע ומשתמר ונמצאת אחר זמן פגומה בודאי אסורה היא זו שאין ספק מוציא מידי ודאי שהיה פגומה לפנינו דכל שהיא ודאי פגומה לפנינו בלא שום סבה ידועה אין תולין מן הספק להקל בבדיקתו הראשונה מכמה טעמים האחד שיש לתלות בדיקתו הראשונה במקרה של מהירות וזה יארע כמה פעמים שאדם בודק ונמצאת יפה וחוזר ובודק לשעתו ונמצאת פגומה ולא שנתחדשה פגומה אלא שבתחילה לא נתן לב או שדלגה צפורן על פגימה קטנה או שלא הרגיש ועוד שאין כל הצפרנין שוים ואפילו באיש אחד ואלו דברים נראים לעינים ועוד שיש לפעמים סבה מצד דבר הנדבק על הסכין דלפעמים יכנס הדם בפגימה ויקרש בתוכה וכל שכן בפגימת הסכין הקטנה מפגימת המזבח ולאחר זמן ינער הדם ממנה יתגלה הפגימה וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל באיסור משהו והעיד כי פעם אחת בדק סכין אחר שחיטה ונמצאת יפה ואחר כך שכשך אותן במים ובדקוהו ונמצאת פגומה ותמה ואמר וכי המים פוגמין וחזר ואמר שהדם פעמים נקרש בתוך הפגימה ועל כן הצריך לרחוץ הסכין קודם בדיקה. ועוד כי מה שאמר שהסכין נפגם מעצמו. הטעם הזה נותן טעם לפגם שאם כן מאי שנא לאחר זמן אפילו בין שחיטה ומיצוי הדם ובדיקת סמנין לבדיקת סכין דכל דבר שבטבע בא מעצמו אינו בא כולו בבת אחת ויש לו התחלה והולך וגדל ואם כן מה הקשו בגמרא מכלל דרב חסדא אע"ג דלא שבר בה עצמות ואי לא שבר בה עצמות במאי איפגום. ומאי קושיא לרב חסדא שמעמיד סכין על חזקתה דלמא לאחר שחיטה איפגום מעצמו. ושמא התחילה ... אחר שחיטה והלכה וגדלה עד שנעשית כפגימת המזבח או קטנה ממנה. ועוד שאם כן טבחא דלא סר סכיניה לחכם וכי משתכח סכינו יפה משמתינן ליה בלחוד וכי לא משתכח סכינו יפה משמתינן ליה ומעברינן ליה ומכריזין אבשריה דטרפה וממסמסינן ליה בפרתא אמאי מכריזין עליה ואמאי מפסידין ליה ממונא דדילמא לאחר מכאן היא שנאכל הסכין ונפגם מעצמו וכי תימא הני מילי כשבדקוה לאלתר לא הוא חדא דדילמא לאחר גמר שחיטה נפגם וכדאמרן ועוד דההיא אפילו כשבדקוה לאחר זמן היא כדמוכח בהדיא בעובדא דההוא טבחא דלא סר סכיניה קמיה דרבא בר חיננא אלא בודאי דברים שאמר טעות הן בידו ושומר נפשו ירחק מהן.

12 יב

ועוד במה שכתוב בחבור מ"א שהרב ר' משה בר' נחמן ז"ל כתב סעד לדברי הגאונים ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן ע"כ.

13 יג

כתב שם דרכו של אדוננו רבנו ז"ל לסמוך דברי הגאונים ז"ל בכל מקום אבל בעיקר הדין אין טענה זו מחוורת משום דכי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דאם איתא איכא מיעוט לאיסורא דאין מומחין וחזקת איסור דבהמה וסמיך מיעוטא לחזקה כנגד רובא דמומחין ובכי האי גוונא אמרינן ביבמות בהדיא דחשיבא לן פלגא ופלגא ואמרינן בפרק כסוי הדם דחשיב לר' מאיר טפי מרובא. וכיון שכן לא הוה לן למסמך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין אלא לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמרינן שאין לך מצוי לשחוט לעולם אלא מומחה ואפילו מיעוט ליכא והאי דנקט רוב אשגרות לישן הוא בגמרא וטעמא דמלתא דכל המצויין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפילו אצל עמי הארץ שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי אסור ואין תקנה בזה אלא בשחיטה הילכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט אלא אם כן יודע הלכות שחיטה ואלו דברים קילורין לעינים ע"כ.

14 יד

אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו מפני שיש מן השגיאות הרבה בכל פרט ופרט שכתב ואני צריך לחזר עליהן כבוצר על סלסלות. ואשר כתב כי דבריו אלה קילורין לעינים אני אומר האי דבעי דלסתמיה לכחול מהאי. פתח דבריו אמר שהרב לא כתב אלא לסייע דברי הגאונים ז"ל והרב ז"ל כתב דמן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית והוא אומר שבעיקר הדין אין כן הנה שהכחיש דברי הרב ובפיו ובשפתיו כבדו ולבו רחק ממנו. ועוד נראה באמת שלא ידע דברי הרב ולא עמד עליהם שהרב ז"ל טרח לפרש בחדושיו ההלכה על דעת הגאונים ז"ל. עוד שגג הרבה למה שאמר דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין שאמר לאו דוקא אלא הכל ואפילו מיעוט אין לנו שלא יהא מומחה אלא רוב אשגרות לישן הוא בגמרא. ואין זה אמת שאנו לא ידענו בלמודנו אשגרות לישן בכי הא ובאמת פעמים מזכירין הרוב בלשון כל משום דרובו ככלו לפיכך אין מקפידין מלהזכיר רוב בלשון כל אבל במקום שצריך הכל דוקא שיוציאו אותו בלשון רביה לא שמענו מעולם ואשגרות לישן שאמרו בירושלמי לא על דרך זה נאמר אלא על מה ששנינו במגילה הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן אמרו בירושלמי לית כאן חרש אשגרות לישן הוא. לומר מפני ששגור בהרבה מקומות להזכיר שלשה אלה בדוקא כגון הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן ובפרק כסוי הדם חרש שוטה וקטן ששחטו. ובפרק המביא גט הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. הכל כשרין להביא את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן וכן במקומות רבים לפעמים מזכירין אותן שלשתן ביחד מחמת אותו שגירות אעפ"י שאין הדין שוה בשלשתן באותו ענין כההיא דמגילה. וכענין זה מא שאמר בגמרא בריש פרק השוחט ולטעמיך שהייה חלדה דרסה הגרמה ועיקור בדאורייתא מי כתיבי אלא הלכתא גמירי להו. ובודאי דרסה מיכתב כתיב וכדאיתא פרק השוחט דתנן התיז את הראש בבת אחת פסולה ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי אמר שמואל חץ שחוט לשונם ותנא דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך. אלא משום שהוא שגור להזכיר החמשה תמיד לצורך וכדאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. לפיכך לא דקדק שם והזכיר יחד וכענין זה מה ששנינו בפרק הבא על יבמתו הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הנה שהזכיר בין איסורי ערוה דאורייתא חלוצה אף על פי שהחלוצה אינה אלא מדרבנן אלא מפני שאסרו את החלוצה משום לתא דגרושה הוא שגור בכל המקומות להזכיר החלוצה בכל מקום בכלל האסורות בדבר תורה בזה הוא אשגרות לישן שאמרו אבל הכל בלשון רב בפני עצמו זה לא היה וישתקע הדבר ולא יאמר. עוד שגג הרבה במה שאמר זה לשונו וטעמא דמלתא דכל המצויין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהם מומחין לפי שדבר מפורסם הוא אצל עמי הארץ שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי אסור ואין תקנה בזה אלא בשחיטה הילכך אין אחד מישראל נזקק לשחוט אלא אם כן יודע הלכות שחיטה ע"כ ואין בכל טעמיו טעם לשבח חדא דמה שאמר שהכל יודעין שאין לה תקנה אלא בשחיטה האי נמי תקנה עבדי לה שהרי שחוטה לפניהם. ועוד דאי משום נבלה ואבר מן החי כמו שכתב וכי השחוטה על ידי ישראל שאינו יודע הלכות שחיטה נבלה היא או חייבין עליה משום אבר מן החי הרי שחוטה לפניך. ואתה אומר שיש בה משום אבר מן החי אין אלו אלא דברי התול גם משום נבלה ליכא ונראה שהוא עושה שחיטת מי שאינו מומחה כשחיטת נכרי וזו שגגה גדולה שבגדולות שאילו בא אליהו ואמר שלא שהה ולא דרס ונעשית שחיטה על ידו ואעפ"י שנעשית כן שלא בהשגחתו או שראו אחרים מרחוק מי לא אכלינן מניה כלומר מה שזובח ישראל ולמה ימנע השוחט מלשחוט כדי שלא יאכל נבלה או אבר מן החי אלא אני רואה שטעה בדברי רש"י ז"ל שפירש בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בחזקת איסור אבר מן החי ודברי רש"י ז"ל דרך אחר יש להן ולא כמו שיראה מדברי הכותב הזה. עוד שגג בעיקר הדין שאמרו בראיות שהביא אמר שאין דברי הגאונים אלא מדת חסידות אבל לפי ההלכה אינו כן. והאמת כי הגאונים דברי חסידות אמרו ולא על הצד שחשב הוא אלא חסידות שכל ישראל ראויין לאותו חסידות ומחוייבין בו שכל שהשוחט לפנינו ולא נודע אם מומחה או לאו צריך לחוש שלא נהיה כמעלימין עין מן האיסור כיון שאנו יכולים לעמוד על בירורו. אעפ"י שאילו איננו אין אנו חוששין דבמה שאיננו פה עמנו ואין בו משום העלמת עין וכענין בדיקת הריאה שכל שישנה אנו בודקים אע"ג דרובא וחזקה להדיא וכשאיננה ואפילו נטלה זאב והחזירה מנוקבת סומכין על הרוב להתיר. ומדין ההלכה נמי יראה כן שהרי אמרו בריש פרקין במאי דאוקי רבינא בהכל שוחטין מוחזקין לעלפויי לא חיישינן ובאוקמתא דכל המומחין שוחטין אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרו לשאינו מומחה לא חיישינן כמו שאמר לעלפויי לא חיישינן וטעמא משום דהתם לא חיישינן כלל והכא חיישי כל היכא דאיתיה קמן וזה מדברי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל. גם במה שתפס על הרב ז"ל שאמר דמן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית וכתב הוא דאם כן איכא לאיסורא מיעוט דאין מומחין וחזקת איסור דבהמה ואיכא להיתרא רוב מצויין לשחיטה מומחין וכהאי גוונא מיעוט וחזקה כנגד רובא אמרינן ביבמות דהוה ליה כפלגא ופלגא ובפרק כסוי הדם חשיב לרבי מאיר טפי מרובא ע"כ. גם בזה טעה הרבה מכמה צדדין חדא דאפילו היה כדבריו שנסמוך מיעוטא לחזקה אין כאן אלא מיעוטא דמיעוטא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומיעוט אין מומחין ואף מאותו מיעוט יש שלא קלקלו בשחיטתן וכיון שכן נמצאו המקלקלין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש אפילו ר' מאיר וכן כתוב בתוספות. ועוד דהא בקידושין פרק עשרה יוחסין ובנדה פרק כל היד אמרו פלוגתא דר' מאיר ורבנן בתינוק שנמצא בצד העיסה דר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין טעמא דרבי מאיר עיסה זו בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא דאין מטפחין אחזקה ואיתרע ליה רובא ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רוב עדיף. ואם תאמר דהתם לתלות דוקא אמרו ולא לשרוף וכר' יוחנן דאמר ... זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה. הא איכא אחרינא דסמכינן ארובא לשרוף עליה את התרומה בדאיכא רובא אעפ"י דאיכא חזקה ומיעוטא כנגד רובא דתנן עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדים טהורה ואמרינן התם בפרק עשרה יוחסין דלכולי עלמא זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה דהולכין אחר הרוב ואע"ג דאיכא לטהרה חזקת טהרה ומיעוט צפרדעים. וההיא דיבמות דבריש פרק האיש שהלך בעלה וצרתה ואמרינן אתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה והויא פלגא ופלגא. אי בעינא אמינא דההיא ר' מאיר היא ופשטא דההיא שמעתא לכאורה הכין משמע דהא מעיקרא אמרינן לימא מתניתין ר' מאיר היא דחייש למיעוטא ואמרינן אפילו תימא רבנן דמודו רבנן ברובא דליתיה קמן ואדחי האי טעמא ואסיקנא אלא מחוורתא ר' מאיר היא והדר אקשינן במאי אוקימתא כר' מאיר אימא סיפא. ותירץ רבא לעולם רישא חזקה לייבום ורובא לשוקא וחזקה לא עדיף כרובא ואתי מיעוטא דמפילות וסמוך לחזקה והויא לה כפלגא ופלגא. אלמא כולה ר' מאיר קאמרינן התם אבל לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא עדיפא ואפילו לשרוף את התרומה וכמו כשכתבנו וכן כתבו מקצת מן החכמים דמתניתין ר' מאיר היא ואדחיא מהלכתא. ועוד דאפילו תמצא לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה וכמו שיש במקצת הגרסאות אמר רבא לעולם רבנן היא מכל מקום היה לו לכותב זה לשום לבו על אותה דעיסה בבית שסומכין על הרוב ואפילו לשרוף את התרומה המבלי נכוחות יעות. ועוד היה לו להתבונן אנן היכי אכלינן בשרא אי לאו דסמכין ארובא וכדאמרינן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא. ואמר רב אשי אתיא משחוטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש דילמא במקום נקב קא שחיט ואע"ג דהכא איכא חזקה ומיעוטא כנגד רובא ואע"ג דדחי ליה רב כהנא דלמא היכא דאפשר אפשר מכל מקום רב אשי דלא רמי אנפשיה האי טעמא קא סבר דרובא עדיף מחזקה ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורבה בר שילא נמי דמייתי לה מפרה אדומה הא לית ליה האי טעמא דהיכא דאפשר אפשר והא התם איכא מיעוטא דטרפות וסמוך אחזקה ותתסר וכן מאן דמייתי לה מפסח ועוד כי דחי ליה רב כהנא לרב אשי היכא דאפשר אפשר דאי לא תימא הכי לר' מאיר דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא למה ליה ר' מאיר דנקט לימא דאי לא תימא הכי אנן היכי אכלינן בשרא דהא איכא חזקה וסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא. ועוד למאי דאשתבש ואמר דרוב מצויין שאמרו לאו דוקא רוב אלא הכל דאי לא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה אפילו תמצא לומר כל המצויין קאמר הא איכא מיעוט המומחין ששוהין או דורסין או מגרימין כדרך המקרים כנפלה סכין מידו או אף או שהיה סכין ראה ודרס וכיוצא בזה שאין ברית כרותה למומחין שלא ייעפו ולא ייגעו ולא תשיגם סבה בשחיטה ואפילו לכהן המקריב על גבי המזבח ופסיל דבשאינו מומחה אינו מחמת שאינו מומחה שאילו יבא אליהו ויאמר ששחט כראוי או שראו אותו אחרים מרחוק שחיטתו כשרה וכדאמרינן אלא אין פיסולו אלא מחמת שאנו חוששין מתוך שלא נזהר שמא יכשל באחת מאלו ואם כן אף במוצא גדייו ותרנגולין שחוטין למה מותרין ולמה סומכין ארוב המצויין לשחיטה מומחין למאן דהוה מוקי פלוגתא דר' יהודה ורבי חנינא בריה דר' יוסי הגלילי בהכין וכן באומר לשלוחו צא ושחוט ובא ומצא שחוט דהא איכא חזקה ומיעוט שיקרה להם מקרים לפסול. אלא אפילו תימא דבעלמא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דעלמא אבל חזקה המסתלקת על ידי המתעסקין לסלקה ורוב דמתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותו ודאי. ושנתעסק בה מתעסק אחר ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט על כרחנו יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי והיינו טעמא נמי דעיסה שבבית שהרי רוב הנוגעין בה מאותם שהם עמה בבית דוחים חזקת טהרתה וכיון שנמצאו עליה אברים מנופלים על כרחנו נדחה חזקתה שאין לנו לדון כאן אלא רוב כנגד מיעוט. וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל שם בפרק עשרה יוחסים שבא לפרש ולחלק בין אותם דשרצים וצפרדעים דשורפים עליה את התרומה ובין אותה דתינוק שנמצא בצד העיסה שתולין ולא שורפים וזה לשונו איכא למימר כיון דודאי נגעו אין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה דהא בעלמא רובא כנגד חזקה לרבנן חוששין באיסורין ואין עושין מעשה ע"כ ודכוותא מה ששנינו בנדה שליא בבית הבית טמא ולא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ר"ש אומר נמוק הולד עד שלא יצא ובודאי לא אמר תנא קמא דאי אפשר שנמוק אלא שאין הרוב נמוקין ואעפ"י שהבית בחזקת טהרה לא אמרינן סמוך מיעוטא דנימוקין אחזקה ותולין לא אוכלין ולא שורפין אלא הולכין אחר הרוב ושורפין בזו אחת מן השלש שא"ר יוחנן שעשאוה כודאי. ולגבי שחיטה נמי כיון שנתעסקו בה והרוב כשרין לא הורעה החזקה ואין מעכב אלא המיעוט וכמאן דליתיה דמי. עוד אני אומר דשאני ההוא מיעוטא דהתם דבפרק האשה שהלך בעלה משום דאותו מיעוט מרע הרוב ממש ומן הרוב אתה מסלקו כלומר מאותו חלק המרובה שמתעברות יש מקצתו שמפילות שאין לומר שכל הרוב מתעברות ויולדות שאם כן הכל מתעברות והרוב יולדות והמיעוט מפילות והא ודאי ליתא דאיכא עקרות ואילוניות ומקבלות מלקרי מניעת העיבור אלא הרוב מתעברות ומיעוט אין מתעברות ורוב המתעברות יולדות ומיעוט מפילות ולפיכך חשוב לעמוד כנגד הרוב בצרוף החזקה. אבל הכא וכדההיא דעיסה בבית מיעוט הצפרדעים אינו מגרע כחו של רוב השרצים ממש אלא שהוא מיעוט העומד לגמרי כנגד הרוב ומיעוט כזה אינו חשיב להצטרף. ותדע לך שאם כן למה לא חשב שם מיעוט שאינן מתעברות דהוה ליה למימר רוב מתעברות ויולדות ומיעוט אין מתעברות וסמוך מיעוטה דאין מתעברות לחזקה אלא משום דאותו מיעוט כנגד הרוב ממש לא חשיב להו לרב לכלום דמיעוט כמאן דליתיה דמי וכמיעוט קטנים סריסים ומיעוט קטנות איילונית דלא חשיב להו לרבנן לכלום ואפילו כנגד רוב דליתיה קמן. ותדע לך עוד דכי אמר רבא התם כל שכן חזקה לייבום ורובא לשוקא וחזקה דלא עדיף כרובא ואתי מיעוטה דמפילות והוה ליה כפלגא ופלגא ולא תנשא ולא תתיבם ואמאי לימא סמוך מיעוטא דמפילות ומיעוטא דאין מתעברות אחזקה ועדיפי מרובא ותתיבם אלא שאותו מיעוט דאין מתעברות לא חשיב ליה אפילו להצטרף אל החזקה.

15 טו

עוד שם אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה וכו' אני אומר כן בדין מיהו אפילו ביודע הלכות שחיטה צריך לאחרים רואין אותו שאלמלא כן אינו נאמן להעיד לנו דאם מסרו בידו וחזרו עליו ועדיין הוא בידו אם הוא קטן שיודע לשמור מה שבידו מחזיקין אותו שזהו שמסרנו בידו דהכי מוכח בסוכה מדאמרינן התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין טהרות על ידיו.

16 טז

אמר הכותב מה נעשה לו שאינו מקפיד על לשונו ועל דבריו אמר אם מסרו בידו וחזרו עליו ועדיין הוא בידו ואם כלשונו זה שמסרו בידו ועדיין הוא בידו משמע שיש להן בו הטביעות עין דאי לאו הכי דילמא לאו היינו הוא שאמר ובכי הא אפילו נמצא בפי הכלב ומה לנו קטן שיודע לשמור מה שבידו ואם רצה לומר ומצאו כיוצא בו בידו לישניה איעקם ליה ועוד דאף זה מצד עדותו הוא דשמא החליפו ושמא הניחו ובא נכרי ונטל זה והביא אחר דהיינו טעמא דבשר שנתעלם מן העין ואין אומרים בכיוצא בזה כאן נמצאו וכאן היו אלא שסומכין אותו על עדותו ואף במה שאמר שאעפ"י שיודע הלכות שחיטה ויודע לאמן את ידיו ודוקא באחרים עומדים על גביו טעה טעות גדולה דכל שיודע לאמן את ידיו בשחיטה שוב אין כאן משום קלקול ואי משום דשמא יתקלקל ולאו אדעתיה כחרש ושוטה הרי יודע הלכות שחיטה ויתן דעתו שלא יקלקל וההיא דבפרק לולב הגזול דאמר רב חייא בריה דרב ייבא בגדול עומד על גביו בשאינו יודע הלכות שחיטה היא וכן פירש רש"י ז"ל שם זה לשונו והיודע לשחוט לאמן את ידיו בשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב חייא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ושלא דרס עכ"ל וא"ת אי בשאינו יודע פשיטא דבעינן גדול עומד על גביו ומאי קמשמע לן רב חייא לא יהא אלא גדול בשאינו יודע אין אוכלין משחיטתו אלא אם כן ראהו גדול היודע שלא שהה ושלא דרס. הא לאו מילתא היא דאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דיודע לאמן את ידיו בשחיטה כגון ששחט קמן כמה זימני שפיר מהו דתימא מדשחיט קמן שפיר נסמוך עליה קמשמע לן וכדאמרינן נמי בפרק קמא דחולין ברב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף אוכלים משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואקשינן למאי אצטריך לאשמועינן הכי דאי בדלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ידעינן דלא גמיר פשיטא ואוקימנא בדידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימא מדהאי שפיר שחוט הך נמי שפיר שחיט קמשמע לן הא איתרמויי אתרמי ליה אידך שמא שהה ושמא דרס. גם מה שתלה זה בעדותו טעה שאין אנו צריכין בזה לעדותו דכל שיודע לאמן את ידיו ויודע הלכות שחיטה אע"פ שמסרנו לו ונמצאת שחוטה ואפילו הניחה בבית חזקה שפיר שחיט ולא מדרך עדות דאי לא אף במומר אוכל נבלות לא נסמוך דאינו נאמן לגבי נבלות דמומר הוא לאותו דבר אלא שאנו סומכין על רוב השוחטין היודעין הלכות שחיטה ויודעים לאמן את ידיהם דשפיר שחטו ולא מתרמי להו אחד מפסולי שחיטה גם במ"ש דהכי מוכח בסוכה מדאמרינן התם קטן היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרות. ומכלל דבריו שהוא מפרש שאם מסרנו בידו טהרות וחזרנו ומצאנו אותן עדיין בידו אין חוששין שמא החליפן או שמא טמאן לאחר מכאן וטעות הוא בידו חדא דאף כאן היה לנו לחוש אם נסמך על עדותו וכמו שאמרנו למעלה ועוד שטעות בפירושם דאם כדבריו מאי האי דקאמר היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות וכי הנחנו טהרתו על גופו וחזרנו ומצאנו על גופו אלא התם הכי קאמר היודע לשמור עצמו מטומאת מגע ואהל אוכלין על גופו טהרות אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להן אבל אם נגע בהן בידיו חוששין להן שיש יודע לשמור גופו ואינו יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהן להיות שניות ואפילו מספק או שנגע בספק אבל אם יודע לשמור ידיו שכל שבא ליגע בידיו בטהרות רוחץ ידיו אוכלין על ידיו טהרות כלומר אפילו נגע בידו בפנינו בטהרות אין חוששין להם וכן פירש שם רש"י ז"ל. גם מה שאמר שאין רשאי לשלוח על ידו שום דבר שצריך עדות זה הפך ממ"ש שהרי לפי דבריו הראשונים נראה שכל שמסרנו לידו וחזרנו ומצאנו בידו מחזיקין שזהו שמסרנו בידו. אלמא לחלופי לא חיישינן וכן אוכלין על ידיו טהרות דאין חוששין לא להחליף ולא לנגיעת אחר שהוא טמא וא"כ כשנמסור לו חבית למה ניחוש ולמה אין שולחין ומה אנו צריכין לעדותו אלא שסומכין על חזקה ושלא החליף ושלא נגע נכרי ביינו שמסור בידו. ואלו אמר שאין אומרים צא וקנה לנו בשר מן המקולין גם זה אם קנה והביא לנו מותר בדאיכא טבחי ישראל ומקולי ישראל דהולכין אחר הרוב ואפילו בנמצאת ביד עו"ג אבל ברוב טבחי נכרים או בדאיכא רוב טרפות בזה יש מקום עיון לפי שבכל המקומות לא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בזה ... על ידי הקטנים בשר ויין ורואין אותן חריפין ומוחזקין בזה כגדולים וישראל אעפ"י שאינם נביאים בני נביאים הם. ולא אמר שאין סומכין על עדותן בשל תורה אלא במה שצריך עדות להוציא ממון ואפילו להעיד בעדות גדלן מה שראו בקטנן וכאותה ששנינו בפרק האשה שנתארמלה אבל אין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מספד היה לפלוני במקום הזה. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא אסוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא לא מפקינן ואי נמי במעשה שנעשה על ידי אחר כגון מדידת תחומין שאמר עד כאן היינו באים בשבת ואמרינן טעמא דמהימן משום דתחומין דרבנן הא למאן דאמר דאורייתא אינו נאמן. ואם כן במה שנעשה אפילו על ידו כל שיש בו טורח ודקדוק כבדיקת חמץ שצריך בדיקת חורין וסדקין ואפשר שיקלו בכך מחמת טרחן ומחמת שסומכין על אומד דעתן לומר אין מכניסין בזה חמץ ואין משתמשין ולפיכך אמרו דקטן שאמר בדקתי נאמן משום דהימניה רבנן בדרבנן הא אילו היה דבר תורה לא מהימן. אבל הקטנים החריפים שלוקחים על ידיהם בשר ויין שפיר דמי דאין עשויין לקלקל לקנות ולהביא מן האיסור ולהניח את המותר וזה נראה לי נכון ולא נשוי לכלהו ישראל טועין שאין זה מדרך עדות אלא חזקה היא. ואפילו להוציא ממון כל שאינו עדות גמורה אלא גלוי מלתא סומכין על עדותן ומוציאין ממון על עדות שמעידין בגדלן מה שראו בקטנן וכמו ששנינו ושיצאה בהינומה וראשה פרוע ואמרו טעמא בגמרא משום דגלוי מלתא בעלמא הוא.

17 יז

עוד שם כתב דמומר להכעיס לדבר אחד הרי הוא כישראל לענין שחיטה וכו' ואיברא דהתם בע"א פליגי רב אחא ורבינא דחד אמר דמומר להכעיס מאיני וחד אמר מומר ופסקי רבוותא ז"ל לקולא וכו' עד להכעיס לאו דוקא לאפוקי דלא לתיאבון למימרא דהיכא דאיכא היתרא ואיסורא לא קפיד בין האי להאי אבל להכעיס ממש ודאי פשיטא מילתא דמאיני הוי.

18 יח

אמר הכותב מי הזקיקו להוסיף דברים וברוב דברים לא יחדל פשע דכל זה שהוסיף טעות הוא בידו דמה שאמר להכעיס שאמרו היינו מקפיד בין זה לזה ומכלל דבריו שבכל שמניח את ההיתר ממש ואוכל את האיסור הוי מאני ושחיטתו כשחיטת מאיני וזו טעות גמורה דלהכעיס היינו שמניח ממש את שלפניו ופושט ידו ולוקח את האיסור וזהו להכעיס שמראה בעצמו שאינו מתכוין באכילתו אלא כדי לעבור על מה שאסרה תורה ואין מאני אלא מומר לע"א שמשתחוה לע"א וכיוצא בזה או שמנסך את היין וכמו שאמרו שם בההיא דרב אחא ורבינא וחד אמר להכעיס נמי מומר אלא איזהו מאיני זה העובד ע"א והיינו דמקשה לית מאן דאמר מומר להכעיס מאיני מדקתני בברייתא אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר דאלמא אפילו אכל פרעוש או יתוש אחד שבבירור אין מתכוין זה באכילתן אלא להכעיס ולעבור ולאכול מה שאסרה התורה. ואין לך מתכוין להכעיס ממש יותר מזה ואעפ"כ לא קראנוהו מאיני אלא מומר ורש"י ז"ל כן פירש להכעיס מופקר להיות איסור והתר לפניו ומניח ההתר לאכול איסור אם עשה כן זהו להכעיס ומיאני הוא אלמא למאן דאמר מומר אפילו בכי הא הוי מומר ולא מאיני וכן מפורש בריש פ"ק דחולין דאפילו להכעיס אי זה שיהיה כל שאינו מומר אלא לדבר אחד אינו אלא מומר ומותר לאכול משחיטתו חוץ מן מומר לנסך את היין ולחלל את השבת בפרהסיא שמחלל את השבת ככופר בכל התורה כלה וכדמוכח נמי ברייתא דמכם ולא כלכם דמייתי התם ודברים ברורים הם לכל בעל עינים.