Megilat Esther on Sefer HaMitzvot
Introduction הקדמה
1 א

מימי חרפי נתתי אל לבי לדרוש ולתור בעיון הגמרא לדעת איזה מקום בינה ואיזו היא דרך ישרה שיבור בה האדם לרדת לסוף דעתה של הלכה, וימים רבים נסתרה מעיני ולא ידעתי מקומה איה. ואמנם עם כל זה לא נטיתי לבי מלשקוד על דלתותיה ומהתרפק בפנותיה, מששתי מקצת כליה, יגעתי ומצאתי מעט מזער ולא חסרתי ממנו אפילו ככלב המלקק מן הים. ובחשבי אחרי כן בגודל חכמת דרכי הגמרא ועומק מהלכיה, ראיתי כי כל מה שקניתי הבל הבלים הוא אין בו ממש, כי רבו משערות ראשי דרכים וכללים שיצטרך האדם לדעת על נכון, להבנת סוגיות ובעיות תירוצים והויות, מהדרכים אשר דרכו בם חכמי המשנה וגם חכמי הגמרא. ובעונותינו תבונת האדם הלכה ודלה מימות ר"י הנשיא הוא רבינו הקדוש אשר היה הראשון שהתחיל לכתוב כל דבר הלכה ולפרסמה. כי בתחלה היו כותבים איזו הלכה כדי שלא תשכח מהם, וגם היו מסתירים אותה לפי שלא ניתנה ליכתב, וזו היא מגלת סתרים הנזכרת בריש פ"ק דשבת ובריש פרק הזורק ובשאר מקומות בגמרא, וכראות רבינו הקדוש כי צרות רבות תמיד בכל יום היו מתוספות ובאות על ישראל והיו נודדים אנה ואנה וגם גזרות רבות לבטלם מתלמוד תורה, זחל ויירא שלא תשתכח תורה מישראל וקבץ החכמים אשר היו בימיו לאמר לו קבלתם בתורת משה, ודרש עת לעשות לה' הפרו תורתך, והכל העלה בכתב על ספר, והוא חבור המשניות באר היטב לפי שכלו הבהיר כאור מזהיר וכעצם השמים לטוהר, ולא הוסיף ולא גרע בכתיבתו אפילו אות אחת מאשר קבל מרבותיו ושאר חכמיו ונבוניו שאמרו לו קבלתם בלשונם ממש העלה בכתב, כי חייב אדם לומר כלשון רבו. וראיה שלשון המשנה לא חברה מדעתו מאמרם בפ"ק דב"ק על המשנה ראשונה שאמרה כשהזיק חב המזיק והקשו חייב המזיק מבעי ליה, פירוש כי חב הוא פועל עומד, והשיבו האי תנא ירושלמאה הוא דנקט לישנא קלילא. הרי מבואר כי בלשון שקבלה כתבה בלי תוספת וגרעון, וכן כתב מהרי"ק בשורש קע"ז. ואחרי כן נתמעטו הלבבות ובטלו השקדנים וגם המשמשים כל צרכם, ובסבת זה חלץ מהם הבנת לשון המשנה וכל אחד פירש לפי חכמתו ותבונתו, רבו בה דעות חלוקות ופנים מפנים שונים בכל דור ודור, בה חלקו חכמים ונבונים. עד עת בוא רבינא ורב אשי אשר הם סוף האמוראים וקבצו כל החכמים אשר היו בזמנם למען תתברר משנתם וכל אחד יאמר בהם סברתו או אשר קבל מרבו, ומאז שמעו את דעותם העלה בכתב, וזו היא הגמרא. אמנם הם לא הספיקו להשלים לכתוב הגמרא בזמנם, ומרימר ומר בר רב אשי וחבריהם הם סיימו את הגמרא, כמבואר בספר הקבלה לרבינו אברהם הלוי זצ"ל. ואחריהם קמו רבנן סבוראי, ואחריהם הגאונים, והגאונים האלה התחילו לחבר לנו פסקים בגמרא וחברו חבורים קצרים להאיר לארץ ולדרים, פסק ההלכה ופירושה על מתכונתה, כי ראו חכמת החכמים בזמנם מתמעטת וכפרי החג הולכת. ואחריהם קמו חכמים ונבונים בכל דור ופירשו לנו הגמרא, כרש"י והרמב"ם והרמב"ן ושאר חכמים גם כן, כי ראו כי קצר מצע שכלנו מלהבין אפי' דרכי הגמרא שנעשית לפירוש המשנה והוצרך פירוש לפירושה, לכן אזרו גם גברו חיל לעשות שלא תשתכח התורה מפי זרענו, והרחיבו בלשונם האריכו בפירושם לא הניחו דבר גדול ודבר קטן אשר לא פתחו לנו, ועליהם בודאי נוכל לומר מאמר הירושלמי במסכת שקלים פרק אלו הן הממונין אמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן הראשונים חרשו וזרעו וניכשו וכיסחו ועדרו וקצרו ועמרו ודשו וזרו ובררו וטחנו והרקידו ולשו וקטפו וכו', ועם כל פירושם וביאורם עוד היו בעיני דברי הגמרא כספר חתום וסתום, גם כי יצעקו וישועו בפירושיהם נסתמו דרכיו לפני מלכת בם, ואז אמרתי איך אפשר כי אחרי הערכת שלחן עם בשר וסכין אין לי לאכול. וכן חשבתי כי זה לא היה רק מרוע הסדר ומקלקול הדרך אשר דרכתי בעיון הגמרא לבלתי עיין בראשונה בדרכי מחבר המשנה והגמרא לדעת דרכיהם ולהבין ארחותיהם, כאשר בארם בספר בעל הכריתות וגם בעל הליכות עולם התומך ידו. גם רש"י פירשם במקומות מפוזרים בגמרא. ומאז חשבי כי זאת היתה סבת קצור ידיעתי והבנתי בגמרא, קריתי שניתי גם שלשתי שני הספרים האלה, רצוני הכריתות וההליכות עולם, ובכן התחילו להפקח עיני העורות ולראות קצת במאורות התורה והמצוה החקוקה בגמרא. ואמנם עם כל זה גם הלום ראיתי כי בשני ספרים אלה לא יוכל האדם להשיג כל העמוקות מדרכי הגמרא, כי יש דרכים רבים סתומים וחתומים אשר לא נתפרשו בספריהם, אבל תשלום כלליהם ופשטיהם ראיתי שמתבארים מתוך דברי שני המאורות הגדולים, הרב המובהק החכם הכולל הרמב"ם ז"ל בשרשיו, והרב המקובל הקדוש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו. כי הנה הרב כאשר בא למנות התרי"ג מצות הקדים י"ד שרשים בסמ"ק שלו, ובם נתן כללים כוללים על הגמרא, פיו הפיק פנינים ומרגליות, וכמגדל דוד בנוי לתלפיות, והתנגד לדעת בה"ג וזולתו, אשר נסתרה מהם דרכם במנותם המצות. ואחרי כן קם הרמב"ן והשיגו, אמר כי טעה ברואה פקה פליליה, השמיד שרשיו מתחת ופריו ממעל, השליך משמים ארץ כל יסודותיו חיל וחומה יחדיו אומללו, הרבה עליו תשובות נמרצות בראיות וסברות נכוחות וישרות לפי שכלו, והליץ והגין בעד בה"ג ואמר כי טוב פתר לנו התורה והמצוה. והנה אשר יעיין בשני ספרים האלה, רצוני מהרב ומהרמב"ן, לבבו יבין ושב להיות בריה חדשה מאשר היה בראשונה בידיעת דרכי הגמרא, כאשר כתב בעל זוהר הרקיע בהקדמת פירושו לאזהרות אשר חבר החכם ר' שלמה ן' גבירול, וז"ל, והנה אלו שני הספרים הם חמודים מזהב, כל אחד מהם הראה בו כחו ומעשה תקפו וגבורתו בבקיאות הגמרא וכי היה בפניהם כשלחן ערוך. ואני בינותי בספרים ההם וראיתים נותנים לפתאים ערמה, ומי הוא חכם בעיניו ובקי בגמרא כראותו הספרים ההם יראה בעיניו ולבבו יבין כי ידיעתו קודם ראותו אותם כגרגר חרדל בים הגדול כנגד מה שידע אחר קריאתו אותם, וכל שכן אם יעמיק העיון בכל אותם הלכות שהביא כל אחד מהם בספרו במקומותיהם בגמרא ובשאר המקומות אשר מהם הוציאום, יראה עצמו כאלו הוא בריה חדשה, עקב תהיה רוח אחרת עמו מהרוח הנאצל עליו מהרוח אשר עליהם, ויחשוב עצמו ראוי להמנות עם היושבים בשבת תחכמוני ישאל וישיבוהו ישאלוהו וישיב. אשריהם ואשרי מי שזכה לשמוע תורה מפיהם, הלא במעט הדבש הזה אשר הנחילונו אורו עינינו, אם זכינו לדבר פה אל פה אולי היתה עלינו רוח טהרה, וזכינו לכתר שם טוב להקרא, צעיר תלמידי צעירי תלמידיהם, עכ"ל:

2 ב

ולכן גם אנכי נתתי אל לבי לקרא גם את זה לעומת זה, להסיר מסוה העורון מעל פני ולהאיר את עיני בהלכה. וגם כי בהם לבי ראה הרבה מאשר בתחלה עדיין דעתי לא נחה גם לא שקטה, אחרי כי חלוקים הם זה מזה בסברא, לאחד דרך אחת היא ישרה ולאחר עקלתון היא בעיניו, אחד בונה ואחד הורס, עד כי לא ידע האדם על מי להשען. ובכן נבוכו רעיוני מאז עברו אל עבר פני שני הספרים האלה. ואמרתי אני אל לבי כי טוב היה לבא השלישי להעמיק העיון בדבריהם לראות מי בהם כיון אל הנכון ודעת שפתיו ברור מללו. ואז העירוני רעיוני ומורשי לבבי יעצוני ועשתנותי סבוני גם סבבוני דחקוני לבלתי היותי יושב דומם מחוות דעי כאשר עם לבבי. בדבריהם פתוני ואפת, והכנסתי ראשי בין שני ההרים הגדולים האלה לרעות בגני דבריהם וללקוט שושני אמרותיהם. ואחרי השתדל עיוני בם והעמיק סברתי בדעותיהם ימים רבים, נראה לעניות דעתי כי מטה הרב פרח ויצץ ציץ בסברות נכוחות אל לבי, ובהשגות הרמב"ן לא נחה דעתי ואמרתי ללמד זכות על הרב ולגלות את לבי נגד השגות הרמב"ן. ואל יתמיה מתמיה עלי איך מלאני לבי לבא ולסתור דבר מדברי הראשונים והמה חכמים מחוכמים, כי על זה אשיב ואומר מה שכתב החכם הרופא רבי שלמה אלמולי יצ"ו בסוף ספרו הקטן אשר קרא, מאסף לכל המחנות, וז"ל אפשר שידעו האחרונים וישיגו יותר מהראשונים משתי בחינות. הבחינה האחת מטעם שכבר אפשר שאיש מי מהאחרונים לקח לעצמו לעיין בדרוש אחד מיוחד והשתדל והעמיק ושם בו כל שכלו ועיונו והשתדלותו, באופן שהשיג בו יותר מדברי הראשונים. והבחינה השנית שהנה אנחנו האחרונים עם המעט שהתמדנו בעיון, השגנו הרבה יותר בזמן מועט ממה שהשיגו הם בזמן רב, וזה לפי שבימיהם היו כל החכמות נעלמות ובלתי נשלמות והיו צריכין להוציאם מדעתם בהשתדלות נמרץ, אבל אנחנו מצאנו הכל כשלחן ערוך לפנינו, כל דבריהם וראיותיהם מסודרים ובאור חכמתם נראה אור והיו לנו לעינים, כאשר הביא זה הרב רבי צדקיה ברבי אברהם בתחלת ספר שבולי הלקט שלו בשם הרב רבי ישעיה מטראני, שחבר אחד שאלהו איך יעלה על לב איש להשיב ולחלוק על דברי הגאונים ז"ל אחר שהיה לבם כפתחו של אולם. והמשיל הוא משל עליו, משל אחד אשר שמע אותו מחכמי העמים, שהפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, והנה אנחנו מדברים עליהם וסותרים את דבריהם והאמת אתנו ואיך יכון הדבר הזה. השיבם הפילוסוף ואמר מי צופה יותר מרחוק הננס או הענק, הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה מאד מעיני הננס. ואם תרכיב הננס בצואר הענק מי רואה יותר, הוי אומר הננס לפי שעכשיו עיני הננס יותר גבוהות מעיני הענק. כן אנחנו ננסים רוכבים על צוארי ענקים מפני שראינו חכמתם, ואנחנו שמעמיקים ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנחנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם, עכ"ל:

3 ג

ומלבד זה ארבעה הם מטיבי ספר, המה הרהיבוני חזקוני לקרב אל המלאכה הזאת הטהורה, גם כי ידעתי מך ערכי ודעתי בטלה אצל כל אדם בששים. האחד כי ראיתי אחר שהתבוננתי בחבורו משנה תורה, כי חכמת ה' צבאות היתה בו עם יושר העיון וזכות הסברא, כאשר הוא מפורסם מתוך דבריו בחבור ההוא, כי כלו מסודר, בלי קוץ ודרדר, בסדור נאה אשר כמוהו לא היה מימות רבינא ורב אשי, לכן נפלאת היא בעיני כי איש כזה יטעה בשרשים הקודמים לעלים ולענפים. השני כי ראיתי כל האנשים אשר באו להפיל דבריו מחבורו הגדול ולעקר אמריו, כהראב"ד וחבריו, צללו במים אדירים ולא העלו בידם אלא חרס, כי אחריהם קמו עליהם משיגים כמגדל עוז ומגיד משנה, אשר הוכיחו בין שניהם כי דעת הרב הוא הקדוש ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. השלישי כי כבר קדמני חד מדרבנן ה"ה הרב המובהק רבי שמעון ברבי צמח ז"ל, אשר התחיל לסקל לפני את הדרך בפירושו על האזהרות, כי טרם אשר התחיל לפרשם שם לו לעבר פניו הי"ד שרשים אשר השריש הרב בתחלת סמ"ק שלו, ואמר כי דעתו היה להסתפק בהם איזה ספק בסברת דעותיו, וכן בסברות הרמב"ן אשר השיג עליו, ולברר לו האוכל אשר ייטב בעיניו, וגם כי לפעמים יטה מדעת שניהם לא יקפיד. ושם ראיתי כי בהרבה דברים החזיק מגן וצנה בעד הרב ותהי לו למשה חכמתו המפוארה למנה, וגם כי במקצת נטה, על זה חכמת הרב לא מטה. הרביעי כי אחרי היות מלאכתי מלאכת שמים, בה' בטחתי לא אמעד, הוא יסובבני יבוננני שלא אכשל בדבר הלכה, כאשר בא לטהר מסייעים אותו. והנה הוא העד הוא דיין הוא בעל דין שלא נכנסתי בדבר להתגדר בו ולעשות לי שם כשם הגדולים אשר בארץ שחברו ספרים, רק לעשות לי רב, כאמרם עשה לך רב, בו אשען בדרכי הגמרא, ולא שהיה הלכה רופפת בידי להסתפק באיזה דרך אלך אם בדרך הרב אם בדרך הרמב"ן. לכן אני הקטן שבכל תלמידי ישראל יצחק ליאון בן לחכם השלם הרב המובהק כמהר"ר אליעזר ברבי שלמה ספרדי ן' צור זצ"ל, שמתי מחשבתי להעלות על ספר מה שהורוני מן השמים בזה הענין, כי לא תשכח ממני והיה לי לעינים. וקראתי שם זה הספר מגלת אסתר. וזה לשתי סבות. האחת כי בו יגלו ויתפרסמו הסתר סברות הרב בי"ד שרשיו אשר יסד בבואו למנות המצות. והשנית לזכר לי כל ימי עולם עניי ויגוני מפטירת הצדקת המשכלת הורתי מרת אסתר נפשה עדן, כי בהיותי טרוד בעיון שני ספרים אלה לוקחה מעמי ונקראה לבא אל המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכן אמרתי לקרות לחבורי זה מגלת אסתר לשתי אלה הכונות אשר בזה השם נכללות:

4 ד

ובכן אתנהלה לאטי לכתוב את אשר הורוני מן השמים נגד השגות הרמב"ן ולהליץ בעד הרב במצאי זכות עליו, ובאשר לא תשיג ידי להצילו אשען על בינתו של הרמב"ן כי דעתו רחבה מדעתי. ואלהי אבי יהיה בעזרי להצילני משגיאות, ולהבינני מתורתו נפלאות: