Kol Bo 83

פג. דין השבת אבדה

דרשו ז״ל לכל אבדת אחיך לרבות המשומד ואפילו אם היה בעל האבדה רשע אוכל נבלות לתאבון וכיוצא בזה מצוה להשיב לו אבדתו. אבל אוכל נבלות להכעיס הרי זה מין. והמינין והאפיקורוסין ועובדי ע״ז ומחללי שבת בפרהסיא אסור להשיב להם אבדה.

המוצא מציאה בזוטו של ים ובשליליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זה של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שודאי נתיאשו ממנ׳. והרב ר׳ פרץ ז״ל פירש ואפי׳ לא ידעו הבעלים השטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת אפילו הכי קים לן שגזרת הכתוב דגבי שטיפת הנהר הוי יאוש כדפיר׳ ה״ר יצחק בפרק אלו מציאות עכ״ל:

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלכה לה וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו מדעתו. ואבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולהחזירה.

מצא שק או קופה אם היה זקן או נכבד שלא היה דרכו ליטפל בכלים אלו אינו חייב להחזיר. כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר בשלו אינו מחזיר בשל חברו אינו מחזיר:

ראה בהמה שברחה מן העדר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלי׳. החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם פירוש אפילו מאה פעמים עד שיחזירנה לבעליה למקום המשתמר ואם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גנה וחורבה ונאבדה משם חייב באחריות:

כהן אינו מטמא עצמו בבית הקברות להחזיר אבדה וכן הבן אינו שומע אל אביו שאמר לו אל תחזיר:

ראה מים שוטפין ובאין בשדה חברו הרי זה גודר בפניו:

אבדתו ואבדת אביו ואבדת רבו שלו קודם לכל אדם אביו ורבו רבו קודם וה״מ רבו מובהק. ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת: המוצ׳ מציא׳ חייב להכריז עליה וכשהוא מכריז מזכיר שם האבדה ואינו חושד לרמאי לפי שאינו מחזיר אלא על ידי סימנין מובהקין פי׳ מובהקין כגון מדה ומשקל או מנין או מקום האבדה.

באו שני׳ זה נותן סימנין וזה נותן סימני׳ זה כמו זה לא תנתן לזה ולזה אלא תהא מונחת עד שיודה האח׳ לחברו או שיעשו פשרה ביניהם: וכן אחד הביא סימן ואחד הביא עדים תנתן לעדים: זה נתן סימן וזה נתן סימן ועד אחד הרי העד כמי שאינו ויניח: מצא שמלה או כיוצא בה זה הביא עדי אריגה שארג לעצמו וזה הביא עדי נפילה שנפלה ממנו תנתן לעדי נפילה. זה נתן מדת ארכ׳ וזה נתן מדת רחבה תנתן למי שנתן מדת ארכה. זה כוון מדת ארכ׳ ורחב׳ וזה כוון משקלה תנתן למדת משקל:

והר״ף כתב ויש מחלקים בין בגדי׳ שאין דרך לשקלן ממתכו׳ שדרך לשקלן. וצרי׳ לבדוק האבד׳ שלא תפסד מאליה. כיצד כסות מנערה אחת לשלשי׳ יום ושוטחה על גבי מטה לצרכה ולא לצרכו.

מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו:

כלי נחשת משתמש בהן בחמי׳ אבל לא על גבי האור מפני שמשחיקן. כלי בסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן: מגרפות וקרדומו׳ משתמש בהן ברך פי׳ עצים רכים ולא קשים מפני שמפחיתן: מצא כלי זהב וכלי פשתן וכלי זכוכית הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו. מצא ספר קורא בו אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרו׳ גוללו אחת לשלשים יום ולא יקרא בו פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם. ולא יפתח יותר משלשה דפים ולא יהיו ב׳ קורין ב׳ ענינים שמא ימשוך זה ויתקלקל הספר. אבל קורין שני׳ בענין אחד: מצא תפילין מניח כדי דמיהן ומניחן. פירוש מעכבן לעצמו:

מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי הוא צריך להאכילו אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י״ב חדש או שוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם היה שכר יותר המותר לבעלי׳ וכן התרנגולת מוכר הבנים ומאכילה כל י״ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלי׳ בשותפות כדין כל השם בהמה מחברו: ור״ש ז״ל פירש שם דמיהן מוכרן ומניח הדמי׳ אצלו:

מצא עגלים וסייחים שרועים בשדה מטפל בהן ג׳ חדשי׳ ושל בריאה ל׳ יום פי׳ ואם צריך לפטמם בבית מטפל בהן ל׳ יום:

מצא אווזין ותרנגולין זכרים גדולי׳ מטפל בהן ל׳ יום קטנים וכל דבר שטפולו מרובה משכרו מטפל בהן ג׳ ימים מכאן ואילך מוכר בב״ד מה יעשה בדמים לא ינתנו לב״ד אלא ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לדברי רבא שפסקנו כמותו ועל ידי כן חייב בגנבה ואבדה אבל באונס לא. במה דברים אמורים בדמי מכירה כגון שמכר האבדה אבל מעות אבדה כגון שמצא מעות לא ישתמש בהן:

והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם.

ומחזירין חמור בסימני אוכף. זה הכלל באבדה שאין בה סימן כיון שנאבדה וידעו הבעלים שנאבדה הרי זו בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנה והרי היא של מוצאה והר״ף כתב מיהו בדבר שיש לו קול סמוך לבעלי׳ שיש לו כקורות ואבנים אפי׳ בדבר שאין בו חייבין השכנים להחזיר ע״כ: אבל אם לא ידע שנפל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

וכל דבר שיש בו סימן הרי הוא בחזקת שלא נתיאשו הבעלים ממנה והמוצא אותה חייב להכריז. ואם הוא דבר שאין בו סימן יהא מונח בידו עד שיבא אליהו. ואם יש בו סימן אע״פ שהוא עשוי לידרס הוי סימן וחייב להכריז.

ואין מחזירין אבדה בטביעות עין אלא לתלמיד חכם שאינו משנה בדבורו כי אם בג׳ דברי׳ בפוריא ובאושפיזא ובשביל הבאת שלו׳:

תמרי זיקא שריין שהבעלים מתיאשין מהן ומוחלין להם ואם הם של יתומים שאינן בני מחילה אסורין וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום אילנות הרי זה גלה דעתו שלא מחל ואסורות:

מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן חייב להכריז אם נראה שהדבר שאין בו סימן מדבר שיש בו סימן:

מצא מעו׳ בחנות הרי הן שלו בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני לפני השלחני הרי הן שלו. ואמרי׳ ואפי׳ על גבי השלחן. בין התיבה או בין הכסא של שלחני הרי אלו של שלחני ואפי׳ בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו שרוב גוים מצויין לשם וקיימא לן כר׳ שמעון דמתיר ברוב גוים ולא ברוב ישראל: ראה אותה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה אותו האיש שהחזיק בה זכה בה. והמגביה מציאה לחברו קנה חברו.

בהמה של מציאה לא זכה בה עד שימשכנ׳ או עד שינהגנה וכן בנכסי הגר. אחד רוכב ואחד תופס מוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחי הבהמ׳ והתופס מוסרה קנה מה שתפס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה.

וחברו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם היתה חצר המשתמרת או עמד בצדה אע״פ שאינה משתמרת. ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום. מסקי׳ דקטנה יש לה חצר ויש לה ד׳ אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ד׳ אמות.

מציאת בנו ובתו הסמוכי׳ על שלחנו אע״פ שהם גדולי׳ ומציאת בתו הקטנה והנער׳ אע״פ שאינה סמוכה על שלחנו ואפי׳ מכורה לאמה הרי אלו שלו וכן מציאת אשתו ועבדו ושפחתו הכנעני׳ אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו אע״פ שהו׳ קטן וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים אע״פ שהם סמוכין על שלחנו הרי אלו שלהם מפני שעבדו ושפחתו אוכלי׳ בשכרם ויתום הגדל בתוך הבית לא קרינא ביה סמוך על שלחנו אחרי שאינו מוטל עליו לגמרי.

והמוצא שטרי חוב לא יחזיר אף על פי שהחייב מודה: