Siman 48מ״ח
1 א

מח. דין הלכות חמץ ומצה

2 ב

אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר בכל מקום שהיה דרכו להשתמש בו כל השנה וזו היא תקנת חכמים כדי שלא יבא לאכלו אם ימצאנו תוך זמן אסורו שמתוך שהוא רגיל בו כל השנה אפשר שישכח אסורו ויאכלנו ויתחייב כרת. מיהו מדאוריתא הבטול בעלמא סגי ליה ואחר הבטול לא יעבור על לא יראה ולא ימצא.

3 ג

אינו לוקה מן התורה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה עיסה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע״פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מפני שלא עושה מעשה אבל מכין אותו מכת מרדות.

4 ד

והצריכו חכמים הבדיקה בעת שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. לפיכך אין קובעין מדרש. וכן חכם לא יתחיל לקרות בעת הזאת עד שיבדוק כל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים.

5 ה

נשים ועבדים וקטנים בודקין ואפילו לא לעצמן. אבל אם אמרו ראינו באיש פלוני שבדק נאמנים וקטנים שאמרנו שהגיעו לחנוך. ומי שלא בדק ליל י״ד בודק ביום י״ד קודם אסורו לאור הנר ולפיכך צריך נר אפילו ביום מפני שיכול להכניס הנר בחורין ובסדקין. והכי איתא בירושלמי דקתני אין בודקין לאור החמה ופריך וכי יש חמה בלילה ומשני תפתר אם לא בדק בלילה לא יבדוק ביום אלא לאור הנר.

6 ו

ואימתי זמן אסורו בי״ד בניסן משש שעות ולמעלה שנאמר לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן שחיטת הפסח ר״ל משעה ראויה לשחיטת פסח שהיא מחצי היום ולמעלה. והאוכלו בעת הזאת לוקה מן התורה ומתחלת שעה ז׳ אסור אף בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה וחכמים גזרו שלא לאכול מארבע שעות ולמעלה גזרינן משום יום המעונן אבל מותר בהנא׳ כל חמש ובשעת שש שורפו. ומצוה מן התורה להשבית חמץ קודם זמן אסורו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שיום ראשון הוא יום י״ד וראיה לדבר לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח הוא יום י״ד אחר חצות.

7 ז

וחכמים ז״ל הצריכו לבדוק כמו שבארנו. ואמרו הבודק צריך שיבטל באותה שעה עצמה אחר גמר הבדיק׳ והטעם שמא ימצא גלוסקא יפה שהיה דעתו עליה בשעת הבדיקה והצניעה לעצמו שלא יקחוה בני הבית ובשעת הבעור שכחה ונמצא שעבר עליה על לא ירא׳ ולא ימצא ואחר שבטל נצל מזה. ויש מפרשים דעתיה עלוה מתוך יופיה לא נמצא עם לבו לבערה וישהא מלשרפה או שמא יחוס עליה מתוך יופיה ולא ישרפנה כל עקר ויעבור עליה.

8 ח

כיצד הוא עושה מברך תחלה על בעור חמץ. וכתבו הגאונים ז״ל דאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת ובלבד שלא יפסיק ודוקא שיש דעתו לבדוק כולן בשעת הברכה והכי אסיקנן במסכת חולין גבי כסוי הדם.

9 ט

והבודק צריך שיברך תחלה קודם שיבדוק ואם לא ברך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן דלא סיים בדיקתו דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשיתו הוי הלכך אם נתעטף בטליתו ולא ברך הניח תפליו ולא ברך ישב בסוכה ולא ברך מברך כל זמן שמניח.

10 י

וכתב רב האי גאון ז״ל ברכת הבעור לפני בדיקה ירושת אבו׳ שלא יסיח עד שיגמור ובדין הו׳ שיעשה כן כדי שלא יבא לידי הסח הדעת כי כשימנע עצמו מן השיחה לבו מכוון למעשה ודעתו מכוונת לבדיקה ואם שח שיחת חולין בין ברכ׳ לבדיקה קוד׳ שיתחיל צריך לחזור ולברך ואם התחיל לבדוק ואחר כך שח אינו צריך לחזור ולברך אבל אין ראוי לעשות כן לכתחלה כך הוא דעת הגאונים ז״ל. וכתב רבינו סעדיה גאון ז״ל דמאן דבריך ובדיק חמץ לא לישתעי עד דכלה כל בדיקותיה ומבטל ואומר כל חמירא או בכל לשון שיאמר יצא ואם שח בין ברכה לבדיקה חוזר ומברך ואין להפסיק עד שיבטל ואם שח בין ברכה לבטול חוזר לברך עליה עכ״ל.

11 יא

ואחר הברכה בודק כל מקום שמכניסין בו חמץ ומחפש במחבאו׳ ובחורין ואוצרות יין ואוצרות שכר ושמן במסתפק מהן ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המוריס וכן כל מקום שאפשר שהכניס בו חמץ. ואם ידע בודאי שאין שם חמץ אין צריך בדיקה וכן חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת הבקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק ובית דגים גדולים אין צריך בדיקה אם לא הכניס בהם חמץ.

12 יב

וכתב הראב״ד ז״ל שבמקום שרגלו של תינוק מצויה וידו מגעת שם צריך בדיקה אפילו בחורי הבית התחתונים. וצריך ללמד לבני הבית לכבד תחת המטו׳ והתיבו׳ כי פעמים שהחמץ נגרר שם בפי התרנגולין או בסבה אחרת ונשאר שם. וחצר שהתרנגולין ועורבין מצויין שם אין צריך בדיקה.

13 יג

ואחר הבעור מבטל ואומר כל חמיר וכל חמיע דאיתיה ברשותי דלא ידענא ביה ליבטיל וליהוי כעפרא פירוש שצריך לומר כל חמיר וכל חמיע לפי שחמץ ושאור שני דברים וצריך שיאמר ברשותי גם כן שאם יאמר בביתא הדין לא בטל של גבולין. ואחר כך נוטל כל מה שמצא מן החמץ ומניחו עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו ואם בערו לאלתר הרשו׳ בידו שמא ימצאנו חסר למחר ויהיה צריך לבדוק פעם אחרת שהרי בודאי גררה חולדה או עכבר ממנו וצרי׳ בטול.

14 יד

כיצד בעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או מטיל לים ואם היה חמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. נפלה עליו מפולת אם הוא תחת הארץ ג׳ טפחים או יותר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו.

15 טו

נתנו לנכרי קודם שעה ז׳ אין צרי׳ לבער. שרפו קודם שש מות׳ ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו לאחר שעה ששית הרי זה אסור בהנאה. ולא יסיק בו תנור וכירי׳ ולא יאפה בו ולא יבשל בו ואם אפה או בשל אותו התבשיל ואותה הפת אסורה בהנאה.

16 טז

ואוכל ממנו עד ארבע שעות ביום י״ד ומשעת רביעית ולמעלה אסור באכילה וכל חמש מותר בהנייה ומוכרו לגוים ומאכילו לבהמה או מסיקו תחת תבשילו ואח׳ זמן זה מבערו בשריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

17 יז

ואחר כך מבטל ואומר כל חמיר וכל חמיע דאיתיה ברשותי לבטיל ולהוי כעפרא. וזה הבטול מנהג בעלמא הוא והנהיגו זה מפני החמץ ששייר הלילה ואינו אומר בו דלא ידענא ליה אלא סתם ובביטול של לילה הוא שאומר לא ידענא לפני שמה שמשייר לצורך מחר אין דעתו לבטל אבל בזה דעתו לבטל הכל אמנם אין צורך בזה הבטול אחר שבטל הלילה ועתה מבער הכל.

18 יח

וענין הבטול הוא שמשים אותו בדבר שאינו חשוב לכלום ובדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אחר כן להתחייב עליו בבל יראה אבל אין מועיל לו לפוטרו אם אכלו. ומי שבדק בית שאינו שלו הסכימו כל החכמים שאינו יכול לבטל אם לא בשליחות בעל החמץ. ולפיכ׳ אם אין האיש בביתו יכול לבטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו שהבטול בכל לשון וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק.

19 יט

המפרש לים והיוצא בשיירא וכן העושה ביתו אוצר אם דעתו לחזור קודם הפסח או לפנות האוצר זקוק לבער קודם שלשים יום שמא יחזור אחר זמן הבעור. ואם אין דעתו לחזור והוא קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער רק שלא יהיה דעתו לחזור תוך הפסח. תוך שלשים יום זקוק לבער דכבר חל עליו חיוב הפסח כדתנן דורשין בהלכו׳ הפסח קודם לפסח שלשי׳ יום וכתב בירושלמי ובספק אבל בודאי פירוש שיודע שיש בו חמץ צריך לבער ויש אומרי׳ שמברכין בשעת הבעור אף על פי שהם רחוקים מן הפסח.

20 כ

ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה בעור ממש אלא בעור ארבעה עשר. ואותן שאין יכולין לבדוק בשעת הבעור צריכין לבטל במקומם.

21 כא

והראב״ד ז״ל כתב שמברכין על הבטול. וזה שהצריכו לברך על הבדיקה שהיא מדרבנן ולא על הבטול ואף על פי שהוא מן התורה לפי שהבטול תלוי בלב בלא שום מעשה ובמה שאינו אלא בכונת הלב לא שייך לברך. וגם לא תקנו לומר על בדיקת חמץ לפי שהבדיקה אינה לעצמה אלא מפני הבעור מן הבית ולכך תקנו לשון בעור שהוא כולל הכל בדיקה ובעור ובטול כמו בערתי הקדש מן הבית ובבטול שאח׳ הבדיקה אינו צריך ברכה אחר׳ שאינו אלא מספק ועוד שלשון הבעור כולל הכל כמו שכתבנו.

22 כב

ונהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתין של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה. ואנו לא חששנו בזה לפי שדעתנו כשמברכין על הבעור לבער אם נמצא.

23 כג

מיהו הר״ש ז״ל כתב באסור והתר שלו אור לי״ד בודקין את החמץ לאור הנר ודבר ראשון שמוצא מברך על בעור חמץ ומשמע מדבריו דאינו מברך אלא על מציאת החמץ ולשון הרי״ף ז״ל מבעי ליה לברוכי ברישא והדר בדיק דאמר רבי יהודה כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן.

24 כד

ויש אנשים שמברכין שהחיינו מדי דהוה אמצות עשה הבא מזמן לזמן. ויש אומרים דאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה הבאה לו ליהנות והאי מצוה לאו ליהנות היא דאם יש לו מאה ככרות צרי׳ לשרפן ולאבדם כדי שלא יהנה מהם. אי נמי משום דאין מברכין שהחיינו אלא על דבר המחודש. והבעל העטור ז״ל כתב דבמנהג תליא מלתא לברך שהחיינו.

25 כה

והבודק אחר זמן אסורו אינו צריך לבטל לפי שאין הבטול מועיל לו כלומר לפי שאינו ברשותו אבל מכל מקום צריך לבערו כל זמן שימצאנו ואפילו בטלו לפני זמנו שלא יבא לאכול ממנו. והמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי שאינו יכול להוציאו החוצה לפי שאינו ראוי לטלטל וגם אינו יכול להסיקו תחת תבשילו שאסור בהנאה וגם לא לשרפו בפני עצמו שיבעיר שלא לצורך. הלכך אין בו תקנה אלא לכפות עליו כלי כדי שלא יבא לאכלו ויהיה חייב כרת מיירי שבטל קודם זמן אסורו שאםס לא כן מוטב שידחה אסור טלטול דרבנן ולא ידחה בל יראה ובל ימצא והרמב״ם ז״ל אוקמה כשלא בטל ואין הכל מודים לו.

26 כו

ואחר הפסח אין צריך לבדוק מיהו אם מצאו אסור בהנאה משום קנסא הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא ועבר על גזרה דרבנן שלא בדק כי מי שלא בדק בליל ארבע עשר יבדוק ביו׳ ארבע עשר שחרית לא בדק שחרית בודק תוך זמנו לא בדק תוך זמנו יבדוק לאחר זמנו פר״ש ז״ל תוך זמנו תוך שש לאחר זמנו לאחר שש. והרי״ף ז״ל פירוש תוך הפסח ולאחר הפסח. והרמב״ם ז״ל כתב שאם שכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר בודק ביו׳ ארבעה עשר שחרי׳. לא בדק ביום ארבעה עשר שחרית בודק בשעת הבעור. לא בדק בשעת הביעור בודק בחג. עבר הרגל ולא בדק בודק לאחר הפסח כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנאה. ובכל אלו הזמנים מברך חוץ מהבודק לאחר הפסח. כך כתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתבו הגאונים ז״ל שהבודק אחר י״ד מברך מדי דהוה אפדיון הבן דמברך כל יומא אחר שלשים יום.

27 כז

אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כמו שבארנו והטעם באבוקה לפי שאין יכול להכניסה בחורין ובסדקי׳. ועוד דהאי משיך נהוריה. והאי לא משיך נהוריה דאבוקא אורו מאחריו ועוד שמתירא משלהבת האבוקה שלא תאחז בקורה ולא יבדוק יפה והאי נר דאמ׳ שהוא יפה לבדיקה. י״א שהוא של שמן לפי שמושך אורו ואורו מלפניו ולא של שעוה שאינו כן וא״ת היאך יכניס נר של שמן בחורין ובסדקין. יש לומ׳ שעושה כמו שעושין בקצת מקומות שחוקקין ראש מקל של עץ ונותנין נר שמן בתוכו ומטלטלין אותו בתוך הבית. והראב״ד ז״ל כתב שנר שעוה הוא הטוב והנאות לבדיק׳ ולא זה של שמן כי לעולם יהיה ירא שמא ישפוך השמן. ולא יבדוק יפה וכן עמא דבר.

28 כח

אכסדרה שרב אורה נבדקת לאורה. חור שבין אדם לחברו זה בודק מכאן וזה בודק מכאן עד מקום שידו מגעת. וחור שבין יהודי לארמאי לא יבדוק כלל שמא יחשדהו שיעשה לו כשפים כשיראהו בודק ונר בידו. ומי שיש לו עיסה מגולגלת בפסח או אחר זמן אסורו ואין לו מקום לאפותה ומתירא שמא תחמיץ מבטלה קוד׳ שתחמיץ.

29 כט

חמצו של גוי ברשות ישראל אם קבל עליו אחריות הרי הוא כאלו שלו וחייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער לפי שאינו שלו והתורה אמרה לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אבל מ״מ צריך לעשות לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים שלא יבא להסתפק ממנו וגוי אלם שהפקיד חמצו ביד ישראל אף על פי שלא קבל עליו אחריות כמו שקבל דמי וחייב לבער.

30 ל

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדבריהם הואיל ועבר עליו משום בל יראה ובל ימצא. וכתב הרמב״ם ז״ל אפילו הניחו באונס ובשגגה גזרה שמא יניח חמצו אחר הפסח. וחמץ שנתערב תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אסו׳ באכילה במשהו אבל בהנאה מות׳ אא״כ היה דבר שבמנין כגון ככרו׳ של בעל הבית שאם נתערבו בתוך הפסח במינן אוסרין ערובן בהנאה אסור עולם שאין לו התר אחר הפסח. ואם נתערב קודם הפסח בין במינו בין שלא במינו לאחר הפסח מותר אף באכילה שלא קנסו ואסרו אלא החמץ עצמו אבל התערובת מותר לאחר הפסח. ואם נפל משהו חמץ ערב הפסח קודם שש בתוך התבשיל מותר באכילה אפילו בפסח לפי שכבר נתבטל קודם זמן אסורו ושוב אינו חוזר ונעור. אבל אם נפל אחר שש אסורו במשהו ואינו מתבטל.

31 לא

וכתב ה״ר דוד ז״ל וז״ל אם נתערב חמץ בתבשיל ביום י״ד מו׳ שעות ולמעלה והוא כפחות מששי׳ שאינו כדי ליתן טעם בתבשיל מותר ולא מבעיא שמותר ביום י״ד אלא אפילו בליל הפסח או למחר נמי מותר ולא אמרינן הרי עכשו נכנס בזמנו שאוסר במשהו דכיון דנתבטל לפני זמנו אינו חוזר ונעור עכ״ל.

32 לב

ואם שמו תבשיל רותח בקדר׳ שאינה בת יומא קודם ו׳ שעות מותר לאכלו בפסח ואף על פי שאין שם ששים של התר לפי שכבר נתבטל שטעם זה לפגם מאחר שאינה בת יומא שוב אינו חוזר ונעור. ויש פוסקים שאם בשלו בימי הפסח בקדרה של שאר ימות השנה אף על פי שאינה בת יומא שהתבשיל אסור דלא מהני ביה נותן טעם לפגם אלא לאסורין שאוסרין בנותן טעם אבל לאסור שאוסר במשהו לא יועיל בו נותן טעם שכיון שהוא אוסר במשהו אוסר אפי׳ נותן טעם לפגם. ונותן טעם לפגם פסק רבנו יהודה דמותר אפילו בפסח. אך ה״ר יוסף המכונה דון בנדי״ט אוסר. והר״ם מורה לאחרים שמותר אבל לעצמו אוסר.

33 לג

וככר בשמי קורה כתב הרמב״ם ז״ל שצריך סולם להורידו וככר בבור אין צריך סולם להעלותו אבל בטול ודאי צריך ואף על גב דלחמץ ידוע לא סגי בבטול הוה ליה כחמץ שנפלה עליו מפולת. ויש פסקו לשניהם לחומרא וסימן זה ישפיל וזה ירי׳. והראב״ד כתב שזאת הבבא דככר בשמי קורה וככר בבור כשבדק ובטל ואחר כך ראה אותו שם אבל בלכתחלה ודאי לא אצטריך למימר דהא צרי׳ לבערו שחמץ ידוע הוא.

34 לד

כתב גאון ז״ל עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו. וכן עכבר שחור נכנס וככר בפיו וכן עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת ועכבר וככר בפיה. וכן ככר בפי נחש אם צריך חבר להוציאו. וכן ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו. וככר בבור אם צריך סולם להעלותו הללו כולן בעיא ולא אפשיט ולחומרא עבדינן. ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי לא על חמץ ידוע שאפשר לו לבער אמרו אלא על הספקו׳ ועל שאינו מזומן לבער והראיה מה שאמרו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו׳ ואי מדאוריתא בבטול בעלמא סגי בחמץ ידוע למה יהא יושב ובטל והלא יכול לעשות מה שצותו תורה.

35 לה

ובתי כנסיות נמי צריכין בדיקה מפני התנוקות שמביאין שם חמץ כל השנה.

36 לו

נכרי שהלוה אל ישראל על חמצו ואמר לו אם לא פרעתי אותך מכאן ועד יום פלוני קנה החמץ מעכשו והיה אותו היום שקבע לו קודם הפסח לאחר הפסח מותר בהנאה לפי שמשהגיע זמן ולא נמצא שהוחלט לנכרי והרי הוא שלו. אבל אם לא היה הזמן שקבע לו קודם הפסח נמצא שלא הוחלט לנכרי קודם זמן הפסח ואסור כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. וכן אם לא אמר לו קנה מעכשו לפי שלא היה רק אסמכתא דלא קניא. כן דעת הרמב״ם ז״ל והראב״ד כתב שאם אמר לו קנה מעכשו אפילו שלא היה הזמן שקבע לו עד אחר הפסח אינו עובר ואם היה הזמן קודם הפסח אפילו לא אמר לו מעכשו אינו עובר שאין דין אסמכתא לגוי.

37 לז

וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו לא מבעיא אם אמר לו קנה מעכשו עד יום פלוני והגיע הזמן קודם הפסח דודאי אסור שהרי נחלט ביד הישראל. אבל אפילו לא היה הזמן עד לאחר הפסח כיון דהרהינו הגוי אצלו הרי הוא בידו וברשותו בתוך הפסח שהרי אם נגנב או נאבד חייב לשלם כדין מלוה על המשכון. וי״א שאין לנו לקנסו כל כך לאסרו אחר שאינו שלו שהרי חמץ דגוי הוא אבל ודאי עבר על לא יראה ולא ימצא וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל.

38 לח

וכתב הרמב״ם ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיע שעה חמשית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי אם אתה לוקח במנה בא וקח במאתים עד שאתה לוקח מגוי בא וקח מישראל שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי עבר על לא יראה ולא ימצא.

39 לט

ומצאתי כתוב בשם הר״ש ז״ל אשה שלותה ככר מחברתה קודם הפסח צריכה לפרעה אחר הפסח ואין אסורה משום חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ולא היה בעין בשעת בעו׳ חמץ ויש בה משום גזל ומשו׳ לוה ואינו משלם שהרי שנינו דבי רבי ינאי יזפי פרי מעניים בשביעית קודם זמן הבעור ופרעי ליה בשמינית ואמר רבי יוחנן יאות עבדין.

40 מ

וכתב הרמב״ם ז״ל בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ וכן כל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהם משום בל יראה ובל ימצא שאין צורת חמץ נכרת בהם.

41 מא

מלוגמ׳ שנסרחת וכן פת שעפשה עד שנפסלה מלאכול לכלב אין חייב לבער ובצק אשר בשולי החבית אם נתנה ל׳ יום קודם הפסח מותר לפי שכבר נתיבש קוד׳ הפסח אבל תוך שלשים יום יש לחוש. ובצק שהכסיפו פניו יש לחוש דשמא הלכה כרבי מאיר דאסר ומי שאינו בקי בזה וכן בצק החרש שהיה קשה כחרש שעורו משהניח העיסה והלך אדם מיל.

42 מב

זהו לשון ה״ר יצחק בצק שבסדקי ערבה אם יש כזית במקום אחד והוא במקום שאין עשוי לחזק דהיינו בדפני הערבה חייב לבער היו שני חצאי זתים במקום העשוי לחזק בשני מקומות וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוט נטלין עמו חייב לבער ואם לאו אין חייב לבער בד״א בערבה אבל בבי׳ אף על פי שאם ינטל אין נטלין עמו חייב לבער לפי שפעמים מקבץ אותן. והר״ף כתב בשם רבנו יחיאל מפריש ז״ל דאיכא חלוק בין כלי לבי׳ כדקאמ׳ בירושלמי הכלי מצרף ולא קאמ׳ הבית מצרף ולכך איכא חשש אשפתא דאגנא בפחות מכזית כיון שאינו עשוי לחזק לפי שהכלי מצרף ולכך אף על גב דליכא כזית במקו׳ אחד כיון דאיכא כזית בין הכלי חייב לבער לפי שהכלי מצרף כאלו היה כל הזית במקום אחד וחייב לבער ולכך אותן ערבות שלשין בהן חמץ כל השנה אין לסמוך על שרוחצין אותן בחמין ומנקרין אותן מן החמץ כי אי אפש׳ לנקר כל כך שלא ישאר בהן חמץ כדי לצרף להיות חמץ ככזית בין הכל והכלי מצרף כדמפרש לעיל אבל צריך ליתנם לגוי במתנה עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט ע״כ. והלכך ראוי להזהיר הנשים למרק ולשטף יפה הערבות ואף על פי שאין משתמשי׳ בהן במצה.

43 מג

האוכל ערוב חמץ כזית חמץ בכדי אכילת פרס לוקה מן התורה אבל אין כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. וכן האוכל מן החמץ עצמו הרי זה אסור מן התורה ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשעור שהוא כזית. והאוכל פחות פטור אף על פי שאסורו במשהו אינו חייב אלא מכין אותו מרדות. וכן האוכל חמץ בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה. ותערובת חמץ בדברים הנאכלים חייב לבער ואם לא בערו עובר משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ודומיהן שעושי׳ אותן מן קמח וכל כיוצא בדברים אלו מדברים הנאכלים אבל דברים שיש בהן תערובת חמץ ואינן ראויין לאכילה מותר לקיימן כיצד ערבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנן שעה אחת קודם שעת הבעור הרי זה מותר לקיימו ואם לא נתן העורות ונתן הקמח שלש׳ ימים קודם שעת הבעור מותר שהרי נפסד והבאיש תוך ג׳ ימים חייב לבער. וכן הקלור והרטיה והאספלנית והטריאק״א שנתן לתוכם חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ ואף על פי שמותר לקיימן אסור לאכלן עד אחר הפסח ואף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא זהו דעת הרמב״ם ז״ל. ודעת הראב״ד ז״ל שמותר אף באכילה תוך הפסח כיון שכבר נתבטל קודם זמנו ודוק. בתשובה שאלה.

44 מד

אין אסור משום חמץ בפסח אלא ה׳ מינין מדגן והן שני מיני חטה ואלו הן החטה והכוסמת וג׳ מינין שעורה ואלו הן שעורה ושבולת שועל ושיפון. אבל שאר מינין כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים ושאר מינין אפילו לשן ברותחין וכסן בבגדים עד שנתפח כבצק שהחמיץ מותרין באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון. ולפיכך נהגו לאכול תבשיל של אורז שהוא ארו״ש בפסח. ואלו שנזהרין ממנו מטעם שמא יהיה בו גרגיר חטה מעורב שלא יכירנו. והר״ף ז״ל כתב כי מימי רבותינו הקדמונים נהגו אסור בכל מיני קטנית ולא מחמת חמוץ ולא טעו בדבר שהתינוקות יודעין דאמרי בפסחים בהדיא דאינן באין לידי חמוץ אלא מטעם גזרה היא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוה שרית קטנית אתי לאחלופי בדגן דאידי ואידי מעשה קדרה הוא וגם מדי דמדגן הוא כדאיתא בפרק השוכר דקרי לקטנית מדי דמדגן. וגם יש מקומו׳ שרגילין לעשו׳ מהן פת כמו מחמשת המינין וכך אתי לאחלופי ומנהג גמור הוא להזהר בכל מיני קטנית הנקר׳ ליגו״ם כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וזרעונים ודומיהן. וגם חרדל נכון הדבר לאסור מטעם זה משום דהוי מידי דמדגן ואף על גב דתלמודא שרי אפילו אורז דשמא היינו דוקא בימיהם שהיו כלם בני תורה ובקיאין בהלכות אסור והתר אבל עכשו שאינן בני תורה גזרו דלמא אתי לאחלופי וכן עמא דבר וכן נראה להר״ף ז״ל.

45 מה

וה׳ מיני דגן שאמרו אם לשן במי פרות בלתי מים כלל אין מחמצין אבל מסריחין ומותרין באכילה. נ״א ואין חייבין עליו כרת. והר״ש כתב דנהי דאין חייבין על חמוצם כרת מכל מקום אסו׳ באכילה דנהי כחמץ גמור לא הוי נוקשיה בעיניה הוי. ונרא׳ מזה שצריך להזהר מאד כשלשין בפסח בשמן ודבש ובשאר משקין אפי׳ בלא מים שאין ראוי להקל בהן לשהותן בעיסה שלא יבאו לידי חמוץ נוקשיה בעיניה. ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. ומי פרות הן יין ודבש ואפילו דבש דבורים וזיתים ותפוחים ורמונים וכיוצא בהן משאר יינות ומשקין.

46 מו

ויש נשמרין שלא לאכול דבש בפסח אם לא יראו רדייתו מן הכוורת לפי שפעמים מערבין בו חמץ וה״ר יצחק ז״ל כתב נראה דאסור לא שנא בעיניה ולא שנא על ידי תערובת. מיהו אותו דבש שמוציאין מן הכוורות מיד נראה להתיר. אך נראה לאסרו דלמא אתי לאחלופי ומהאי טעמא נראה לאסור התאנים שרגילין לערוב בהן קמח סלת כשמתקנין אותן אף על גב דהרבה תאנים יש שאין בהם סלת דלמא אתי לאחלופי ע״כ.

47 מז

וג״כ יש נשמרין שלא לטחון החטה עד שיבררו אותה מאכילת עכברים. ויש רוצים להתיר משום דהוי כמו מי פרות. וכתב ה״ר יצחק מיהו ק״ק לדבריהם דהא תנן לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שמחמצין אלמא לא חשיב לחלוחית הפת מי פרות והוא הדין אכילת עכבר דאין לחלק. וכן ראוי לומר במי משקה היוצא מן החי כגון חלב בהמה גם כן אינו כמי פרות אלא ודאי מחמיץ וכן דעת הראב״ד ז״ל. ועוד כתב ה״ר יצחק דמי פרות אין מחמיצין משמע מי פרו׳ דוקא קאמר מדלא קאמר אין מחמיצין כי אם מים. ועוד איכא למיחש טפי גבי אכילת עכבר לפי שאחרי כן מערבין מים בשעת הלישה והא דמי פרות אין מחמיצין היינו דוקא במי פרות לחודיהו בלי תערובת מים כדפירש רבינו תם פרק כל שעה.

48 מח

אין מבשלין חטים במים ולא קמח ואם בשל הרי זה חמץ גמור והוא שנתבקעו אבל מבשלין הפת והקמח הקלוי. אבל מה שנהגו קצת מן הקדמונים לאפות קמח לתוך קדרה או שממלאין שק קטן קמח ודוחקין אותו יפה יפה וקושרין פיו ונותנין לתוך מים חמין רותחין ומשהין אותו עד כדי בשול או ממלאין קדרה קמח ונותנין בתנור עד כדי שתאפה ועושין מאותו הקמח מאכל התינוקות יש לפקפק בזה המנהג לפי שיש לחוש שמא לא שלט האור בכל חלקי הקמח הדחוק ולא נאפה יפה יפה כפי הצורך ועל כן באו חכמים גדולים אחריהם וגדרו הדבר ואסרוהו שלא לעשות כן.

49 מט

כתב הר״ף ז״ל ועל הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמינ״י אומר רבנו יחיאל ז״ל שזהו חמץ גמור דהיינו דקאמרי פרק כל שעה המחמיץ במחובר שפעמים שהחמוץ בא בעוד שהתבואה מחוברת מחמת רוב גשמים שיורדין בעת הקציר ופעמים שבא בתלוש ואם ימצא אותו מעורב יברור אותו יפה שיהא ששים מאותו שלא צמח ואף על גב דהוי יבש ביבש משום דיהיב טעמא בשעת אפיה וגם צריך שתהא האפיה קודם הפסח דאי בפסח אפילו כל שהוא אוסר. על כן טוב להזהר שלא יהיה בו כלל מאותו צמח מעורב בתבואה לפי שפעמים אופין מצות תוך הפסח ולא דמי לבשר מליח ישן שאוכלין בפסח דהתם אפילו נשאר מעט חמץ בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירים אותו כשמדיחין הבשר כדי לבשלו אבל כשהוא מעורב בתוך התבואה אות׳ חטה שצמחה הרי היא לעולם שם לפי שהיא מתערבת בתוך הקמח בשעת הטחינה ושוב אי אפשר להפרידה. ועל זה אין לאכול בשר מליח צלי בפסח אם לא ידיחו אותה קודם.

50 נ

כרמל שמהבהבי׳ אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה. וכן לא למחי איניש קמחא דאבישונא פירוש לערב קמח בתוך התבשיל. בקמחא דאבישונא פירוש קמח של קליו׳ שנאפו בתנור דלמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חמוץ. וכן כשמוללין את הקדרות החדשות אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלי אסור שמא לא קלוהו שפיר ואתי לידי חמוץ וכן אין קולין את הבצק בשמן על המחבת אבל קולין את הפת. ומותר לבשל את הדגן או הקמח במי פרות וכן בצק שלשו במי פרות וקלהו על המחבת הרי זה מותר שמי פירות אין מחמיצין.

51 נא

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורי׳ או חטי׳ אם נתבקעו כל התבשיל אסור באכילה. והראב״ד ז״ל כת׳ דדוקא לא משתכחי בהאי בשולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן ליה אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו והוא הדין בתולעים ובנמלים שנמצאו בתבשיל אם נשתכחו שלשה חזקה דאיכא טובא ואסרינן להאי בשולא דבריה לא בטלא. ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפי׳ אותן ואוכלין התבשיל שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור מן התורה אלא מדבריהם ואם נמצא זה בי״ד אפילו משעה ששית ולמעלה אין אוסר אלא בששים כיון שאין בו אסור כרת. כך כתב הבעל התרומה ז״ל. וכן כתב ה״ר יצחק ז״ל שאינו חייב כרת אלא הז׳ ימים בלבד. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. וכן כתב ר״ף ז״ל וז״ל ודברים שרוצין לומר דחשיב זמנו ליאסר במשהו מו׳ שעות ולמעלה. ומיהו קבלתי מרבותי בשם ריב״א ז״ל דלא חשיב זמנו ליאסר במשהו אלא שבעה ימי הפסח דהיינו מתחלת ט״ו עד סוף הפסח דאז הוי בכרת אבל מו׳ שעות ולמעלה אף על גב דאיכא לאו מכל מקו׳ אינו אוסר במשהו כי אם בנותן טעם. וראיה מההיא דרב דאמר כרבי יהודה בחמץ לאחר זמנו בלאו ואפילו הכי קאמר רב דוקא בזמנו הוי במשהו בין במינו בין שלא במינו אבל שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם כדקאמר בפרק כל שעה. אלמא משוי רב חמץ שלא בזמנו לשאר אסורין אף על גב דסבירא לי׳ לרב חמץ שלא בזמנו בלאו כרבי יהודה. הלכך לדידן דסבירא לן כרבי יהודה מקודם זמנו בלאו כדמפורש מכל מקום לא יאסר במשהו כי אם בנותן טעם גם במינו כשאר אסורין לדידן דקיימא לן שאר אסורין בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ומהאי טעמא יש להתיר המצה שמוצאין בה חטה או שעורה כיון שנאפת קודם הפסח מבעוד יום של ערב הפסח ואף על גב שנאפת לאחר שעה ששית כדמפרש לעיל. וכן צלי שנצלה בערב הפסח מבעוד יום יש להתיר מטעם זה. ומיהו אם חזרו וחממו אותה מצה בעוד החטה בה או הצלי משנכנס יום טוב אסור וחוזרת ונותנת טעם בזמנו דהוי במשהו דאע״ג דכל אותו שהוא נבלע מבעוד יום אינו חוזר ונעור שכבר נתבטל מבעוד יום כיון שהחטה עודנה במצה או בצלי משנכנס יום טוב נותנת טעם בצלי משהו מיהא בעלמא על ידי חמום. ומיהו חמום דכלי שני אין לחוש אבל אם נאפת תוך הפסח רבנו טוביה אוסר אפילו שאר המצות שנאפו עמה בתנור משום דריחא מלתא היא אבל לפי דבריו נראה שאם נאפו בכירה דאין אוסרין רק אותה שנמצאת בה החטה דאין אומרים ריחא מלתא אלא בתנור שהוא מכוסה. ואפילו אותן הנוגעות בה שם. ורבנו יחיאל היה מתיר אותה מצה על ידי קליפה משום דחמץ אינו מפעפע ונראה לאסור אותה מצה ולהתיר האחרות אפילו בתנור. עכ״ל הר״ף ז״ל.

52 נב

וכתב הראב״ד ז״ל שאם נמצאו בעופות אחר מליחתן חטים או שעורים אף על פי שנתקבעו מעמיק על כל סביבותיהם וחותך ומשליך וכל העוף מותר פירוש ולא סגי ליה בקולף את מקומו אח׳ שאסורו במשהו. ובסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. וה״ר משולם כתב וחטים דאכלי התרנגולין אי משתכחי בבשולא או בבשר מליח אסרינן ליה דלא הוי עכול. ה״ר יצחק ז״ל כתב אף על גב דלגבי טעמא הוי עכול בכל שהו׳ אם נתבשל אף בצליה או במליחא הריצב״א והר״ח וכמה גדולים עמהם מתירין אותה על ידי קליפה. והר״ף ז״ל ורבותינו מאייבר״א אוסרי׳ אפילו על ידי מליחה וכן ה״ר טוביה. אך רבנו ברוך מתירו במליחה ואוסרו בצליה דאינו מפעפע בלא רוטב דלא שייך מפעפע כי אם בחלב או בשומן כדאמרינן פרק גיד הנשה שאני חלב דמפעפע ומכל מקום בצליה שלנו אסו׳ לפי שמוליך ומביא כשהופכי׳ השפוד ומוליך הטע׳ בכלו כמו על ידי רוטב ומהאי טעמא אפילו יש בשפוד כמה עופות כולן אסורין אבל במליחה שאינו זז ממקומו לא שייך האי טעמא ולפיכ׳ מותר אפילו אותו עוף עצמו על ידי קליפה ע״כ.

53 נג

ובשר שנמלח קודם הפסח כתב הראב״ד ז״ל דמשום פרורי חמץ שנכנסין בבשר בשעה שחותכין ממנו בסכין שחותכין בו חמץ כל השנה אין ראוי לאכול ממנו בפסח אלא אם כן נזהר עליו בשמירתו קודם הפסח ויש מתירין לפי שכבר נתבטל הכל קודם זמנו ושוב אינו נעור.

54 נד

והר״ף ז״ל כתב ועל דגים מלוחים שקורין ארינגא״ש מותרין לאוכלן בפסח אותן הישני׳ שנמלחו קודם הפסח אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו תוך הפסח אסורין וכן לענין גבנים. ומיהו נהגו העולם שלא לאכול גבנה ישנה ולא ארינגא״ש מלוחין ושמא היינו משו׳ שרגילין לאוכלן בלא שום הדחה. וגבי בשר פירשנו לעיל דצריך הדחה אפילו לצלי משום חשש שמא עדין יש בו משהו חמץ בעין ע״כ.

55 נה

וה״ר יצחק ז״ל כתב כל דבר שנתבטל קודם הפסח ביתר מששים אין אסור לאכלו תוך הפסח אף על פי שלא דקדקו במליחה. והר״ף ז״ל כתב וכן אווז שנמלח מקודם הפסח מותר מטעם זה אך שומן אווז מהותך קודם הפסח אסור בפסח לפי שמהתכין אותו במחבת בלועה מחמץ ונותנת טעם בשומן ומיהו אם לא היתה המחבת בת יומא מותר אפילו למאן דאמר פגם בפסח מכל מקום זה הפגם נותן טעם קודם הפסח ונתבטל היכא שבשעת התוך השומן נתן לב לשם פסח. אבל אם התך השומן סתמה לאכלו קודם הפסח כשירצה אף על פי שאמר עכשו ברי לי שלא היתה בת יומא מכל מקום אסור בפסח דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומהאי טעמא אסרינן מצה ישנה אפילו בירושלמי דקאמר כיון שעשאה קודם הפסח שלשים יום בידוע שלא דקדק בה וכמו כן יש לאסור אותן בני מעים מלוחין שרגילין לחלטן בתוך קדרה שהיא בלועה מחמץ. ומיהו אותו בוסר שדורכין אותו במדוכה קודם הפסח מותר אף על פי שהמדוכה מחומצת מחמץ שנתערב עם המורייס משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט ואי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מדי דהוה אפרישין ובצלי׳ שחתכן בסכין חולבת ומניחן בקדרה עם בשר כדמפרש רבינו ברוך בספרו. עכ״ל הר״ף ז״ל.

56 נו

וצריך אדם להזהר בחטים שאוכל מהן בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר שלא יהיה בו שום חמץ.

57 נז

דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו שיאכלנו קודם הפסח שמא ישמרנו תוך הפסח ואם ימכרנו לגוי ימכרנו מעט מעט כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.

58 נח

וכרי חטים שנפלה עליו דלף מים מעט בשאר ימות השנה במקומות מועטים ואפילו אותן החטים שנפל עליהן הדלף מעורבין בכל הכרי בטלים הן ברוב ואין צריך לבערם בפסח ובבטול בעלמא סגי ליה ואפי׳ לכתחלה ואף על פי שחמץ אוסר בכל שהוא הני מילי כשהוא בעינו. ולענין לאכלו בפסח ולא נתבטל קודם זמן אסורו אבל מאחר שנתבטל קוד׳ הפסח ברוב אינו חוזר ונעור ולכתחלה מותר. וכן כתב הראב״ד בתשובת שאלה מכל מקום ראוי להחמיר באכילתו אחר שאין הפסד בשהיתו והו׳ מין במינו ויש לו מתירין.

59 נט

דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא יורד טפה אחר טפה אינו בא לידי חמוץ אבל כשפוסק אם נשהה כשעור הרי זה אסור. ולשון הרי״ף ז״ל בזה קמח.

60 ס

ארבעה עשר שחל להיות בשבת בודקין אור שלש׳ עשר את החמץ לאור הנר ועושה כל ענין בעור חמץ כמו באור לארבעה עשר ובשבת אוכל סעודתו ומאכי׳ לכל מי שירצה עד ארבע שעות ואחר כך מבער הכל ומבטל. והרמב״ם ז״ל כתב ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו הכלי עד מוצאי י״ט הראשון ומבערו. ויש אומרים כי מה שאמרו רבותינו ז״ל מבערים הכל מלפני השבת ומשיירין מזון ב׳ סעודות מתרומה בלחוד קאמ׳ לפי שאין לה אוכלין ולזה אמר דלא משייר אלא מזון ב׳ סעודות אבל חולין שיש לו אוכלין הרבה לא חששו לבער עד השבת לפי שאין שם קלקול אם ישייר יותר מב׳ סעודות כדי לאכול ולהאכיל למי שירצה וכן הוא דעת הראב״ד ז״ל וכן עמא דבר. אך דעת הר״ש ז״ל לבער הכל מלבד שעור שתי סעודו׳. ושיירי פתיתין שנשתיירו לפניו מבטל בלבו בשבת. והגאון רב האיי ז״ל כתב מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דיסא ולא כל דבר שמבשלין בכלי שיצטרך בו הדחה בי״ד שחל להיות בשבת וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו. ומלשון התוספו׳ משמע שאינו משייר כלום לשבת דקתני לדברי רבי מאיר אותה מצה לליל שבת ומחרתו ודאי מצה משומרת לא אכיל.

61 סא

ויש מוכיחין מזה שסעודת ג׳ שחייב אדם לסעוד בשבת די לנו בה במיני תרגימא אחר שלא צוה לשייר מהן ג׳ סעודות. ויש דוחין זאת הראיה ואומרים דודאי צריך לקבוע שלשתן על לחם משנה ויין לקדוש והכא לא אפשר מכמה טעמי׳ האחד שאי אפשר לו לאכול אחר ד׳ שעות ואם יאכלם קודם ד׳ שעות יש לחוש שמא ימשך אחר מאכלו הלכך לא אפשר. וכתב הר״ף ז״ל נהגו העולם לעשות סעודת ג׳ של י״ד בניסן כשחל להיות בשבת בפרות ואינו יוצא באותה של שחרית ובשאר שבתות צריך לעשות סעודה שלישית אחר מנחה גדולה ולא להפסיק בסעודת שחרית. אבל בסעודת שבת שחל בי״ד בניסן עושין אותה קודם זמן מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתאבון. ורבינו תם ז״ל היה רגיל לעשות מצה עשירה שנילושה במי ביצים כשחל י״ד בניסן להיות בשבת כדי לעשות בה סעודת ג׳. ואיזו היא מצה עשירה שמותרת שנילושה ביין או בשמן או בדבש או בביצים בלי מים כלל ואם יש בה מים קדמי ומחמיצי. ומה שאומרים האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו ה״מ מצה הראויה לצאת בה בפסח אך מצה עשירה יכול לאכול. וכן דעת ה״ר יצחק ז״ל. ושמעתי כי גם בלא שבת היה אוכל רבינו תם אותה מצה עשירה בערב הפסח כשהיה רוחץ גופו בחמין. אבל הר״ם אינו רוצה ללושה במי ביצים לפי ששאלו אל הר״ם ז״ל עיסה הנילושה במי ביצים אם יכולין לאוכלה בפסח ולא אמר לא אסור ולא התר אסור לא אמר לפי שמי פירות אין מחמיצין התר לא אמר במי ביצים לכך אומר הר״מ שטוב לסחוט תפוחי׳ או רמונים או אגסים וללוש אותן במימיהן וכן היה רגיל לעשות וגם היה רגיל נמי לאכול בארבעה עשר בניסן כשחל בשבת סעודה שלישית על שלחנו בבקר ולערב אוכל פרות כי שמא לא יצא כשאכל סעודתו בבקר קודם מנחה גדולה לפר״ת שפ׳ סעודת ג׳ אינה אלא אחר מנחה גדולה.

62 סב

אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אבל לשין שעור חלה בלבד ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו ואם עבר ולש באחת מכל אלה הפת אסורה. פירוש שלנו בלילה ונתקררו בקדרות לפי שביומי ניסן עדין המעיינות חמין כדאמרי בפסח שני בימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולי הרקיע והמעינות חמין כלומר שמהלכה ארוך תחת הארץ והלילות ארוכות ומחממת כל המעיינות אשר בבטן הארץ. ולפי זה הטעם י״א כי אין הקפדה רק במימי הבורות והמעינות שהן סמוך לזמן יציאתן מן המקור אבל למימי נהרות המושכין דרך יום או יומים אין להקפיד כל כך כי כבר נתקרר הזמן. ואין זה כלום שאף במימות אלו הכה עליהן חום השמש ביום וחממן. אין לשין תחת השמש ולא תחת הרקיע ביום המעונן אפי׳ במקום שאין חמה זורחת דיומא דעיבא כוליה שמשא.

63 סג

ולא תניח העיסה ותתעסק בדבר אחר והלש והאופה צריך שני כלי׳ אחד לקטף ואחד לצנן הידים כמו כלי מלא מים או כלי מתכת הצוננים או אבנים של שיש שהן צוננין ואם עבר ולש תחת השמש או בלתי צנון הידים או שעשה עיסה יותר משעור חלה הפת מותרת. והראב״ד והר״ם ז״ל נראה שאוסרין. ור״ש ז״ל מתיר הפת בכולן חוץ מבחמין. וזה גם כן באכילה אבל בהנאה הכל מותר. והרא״ג ז״ל כתב שכל זה לא נאסר אלא במצה של מצוה אבל בשאר הימים הכל מותר. והגאוני׳ ז״ל ורוב החכמי׳ הסכימו שאין חלוק בין יום ראשון לשאר הימים בכל אלה שהם משום חשש חמה כי גם בשאר הימים נאסר החמץ ולא חלקו בין יום ראשון לשאר הימים רק במצה עשירה.

64 סד

ומים שלנו לשון הגאון ז״ל דמותבי ליה תותי ככבי נראה לדעתו שצריך להעמיד המים במקום מגולה לצנן המים. וה״ר אשר ז״ל כתב טעם לדבר כי כל הבריות הן מד׳ יסודות אש ומים רוח ועפר. והמים גם כן מארבע יסודות אלא שיסוד המים רבה על השלשה תדע שכן כי בימות החורף מעלין הבל מפני יסוד האש שבהן אבל בימות הקיץ מפני הבל העולם אין הבל המים נכר כמו שאין הבל פי האדם נכר בקיץ כי אם בחורף. וכן שנינו בספר יצירה כתב עשר ספירות בלימה. ותנן אין מוציאין אש לא מן המים וכו׳. ושמעתי שממלאין כלי זכוכית מים ומעמידין אותו בשמש בצהרי׳ במוך אחוך והאש יוצא מכלי זכוכית. הרי מצינו שיש במים יסוד האש. וכיון דמשום חמימות שיש במים קאסרינן לא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימים אין לשין אלא במים שלנו עכ״ל. בזה נראה שאם לא נשתהו שם עד כדי שיחמו המים בחום השמש אבל אם ימצאו צוננין בדיעבד מותר ללוש בהן לכתחלה.

65 סה

וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שאם שכח או נאנס ללוש במים שלא לנו כל הלילה אלא רוב הלילה אין לאסור על כך וקרוב להתיר זה אפילו לכתחלה בשעת הדחק. וכן אם לא לנו כלל אף על פי ששהו משנשאבו יום אחד או רובו אין ראוי לאסור הפת בדיעבד אבל אין ראוי לפרסם הדבר בפני הנשים ועמי הארץ שלא יפרצו גדר ע״כ.

66 סו

כתב ה״ר יצחק ז״ל כי יש מחמירין לשאוב המים בין ביום בין בלילה. והר״ף ז״ל כתב כי יש מחמירין לאסור כשנשאבו מבעוד יום אף כי לנו אחרי כן כל הלילה. ומיהו מדלא הזכיר כי אם הלינה שמע מינה דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה לכתחלה או רוב הלילה לכל הפחו׳ ושיהיה אותו רוב אחרון של לילה כדי שיהיה עמוד השחר בכל הלילה. ונכון להזהר להמתין ללוש עד אחר שיאור היום הרבה פן יטעו באור הלבנה. וה״ר יצחק ז״ל כתב ואני אומר שלא נתנה תורה למלאכי השרת. ועוד דהוה ליה למתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה אלא מחצי הלילה עד עמוד השחר. והטעם לפי דעתי משום דרוח צפונית מנשבת עד הבקר.

67 סז

ומים שלנו שנתערבו במים שלא לנו התירם ר׳ יהודה אחרי שנתבטלו ברובא קודם הלישה כגון חד בתרי. ואם לש אדם במזיד קודם היום המצו׳ ישרפו. וכתב הר״ף ז״ל או יאכלם או ימכרם לגוי קודם ד׳ שעות של י״ד.

68 סח

וה״ר יצחק ז״ל כתב שאם לא ימצא מים שלנו שלא ילוש במים שלא לנו אכן אם נתחלפו מים שלנו במים שלא לנו בשוגג נראה דמותר. שלא אסרו אלא בעברה ולשה. וטוב שלא להוליך המים בחמה או תחת הרקיע ביום המעונן אלא אם יכסה המים במפה ונראה כי אין לחוש רק להשהות זמן מרובה. אך ר״ף ז״ל כתב מכל מקום טוב ליזהר אפילו שעה אחת.

69 סט

ושעור חלה שאמרו שלשין אותה מ״ג ביצים וחומש ביצה. כגון הביצה הבינונית ולא במשקלה. והר״ש ז״ל כתב ששעור חלה בכך וכך עולה חלה בגימטריא מ״ג אבל אם היה יתרה חמש ביצים או ששה אין לחוש בכך עכ״ל. כיצד מביאין כלי מלא מי׳ על כל גדותיו ונותנין אותו בכלי אחר ונותנין לתוכו מ״ג ביצים אחת אחת וחומש ביצה וכל מה שנשפך מן המים לכלי האחר הוא שעור חלה. אמנם יש לפקפק בזה השיעור אם נשער באותו כלי המחזיק אותן המים שנפלו בקמח רפוי שקורין שובו״ל או בעצור ומחובץ שקורין קלק״ט. והראב״ד ז״ל כתב בו שיעור שאין לפקפק בו והוא שעור חמש ליטרי משקל ארבע לטרי וחצי הלטר׳ י״ד אוקיות וחצי האוקי׳ משקלה כ״ד פשוטים מלגוריי״ש. ורבינו האיי ז״ל כתב כי חמשת רבעים קמח הם ת״ש כספים ויותר מעט מכספי׳ של בבל ובין ללוש בין לערב יותר משעור זה אסור דאין איש ואשה יכולין לשמור יותר משעור זה ע״כ.

70 ע

ודוקא כי קפדינן שלא ללוש יותר משעור זה כשהוא לש מודיאות הרבה ובשעת הפרש׳ התרומה אהדדיהו ומפריש חלה אחת על כולן אבל אם לא בא ללוש רק מודיא אחת אין לצמצם כל כך שמא לא יהיה בה שיעור וכשיברך יברך לבטלה. וכשם שאסור ללוש יותר מכשעור כך אסור לקטף. ועל כן צריכות הנשים להזהר שלא יקחו שתי מודיאות כאחת.

71 עא

ושאלו אל הר״ם על מה אנו סומכין בזה המלכות ללוש יותר מעשרון בפסח. והשיב מגו שנראה כי רבינו יצחק ב״ר יהודה חסיד התיר לפי שהתנורים שלנו גדולים ועל זה אנו סומכי׳ וכשלשין לצרכו הוא בעצמו עומד שם ואינו מניח ללוש כי אם מדה לבד ולאפותה מיד וכן הכל ע״כ.

72 עב

ואם לשו קביים קביים שהוא פחות מכשעור מצרפן בסל ואויר הכלי מצרפן רק שיהיה לכלי בית קבול. והר״ף ז״ל כתב וצריך שיהיו כל המצות תוך מחיצות הכלי ולא למעלה מן המחיצות דאבעי לן אויר כלי ככלי דמי או לא ולא אפשיט ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוס עליהן מפה או סדין ומכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה. ואויר כלי מצרפן אפילו בלא נגיעה ונשיכה מצרפן אפילו בלא אויר כלי ודוקא כשהכל מאשה אחת אבל משתי נשים אינן מצטרפות אם אינן בלולו׳ יחד. אבל עיסה של שותפין חייבת בחלה. ובאשה אחת נמי לא מצטרף אלא במינו אבל בשאינו מינו לא מצטרף אלא בבלול.

73 עג

והלש ביום טוב של פסח בזמן שכל עיסותינו טמאות כיצד הוא עושה שהרי אין להפרישה בעיסה לפי שאי אפשר לו. לשרפה שאין שורפין קדשים ביום טוב ולהניחה אי אפשר שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא הואיל ואבעי מתשיל עלה. ולבטלה קודם שתחמיץ אי אפשר לפי שאינה שלו והכהן אי אפשר לבטלה שעדין לא הגיעה לידו ולאפותה אי אפשר דלא לעביד טרחא דלא צריך אלא אין לו דרך לעשות אלא שילוש פחות מכשיעור או אם ילוש כשעור שלא יקרא לה שם עד שתאפה וכשתאפה יברך ויפריש ויניחנה עד לערב ותשרף. והלש פחות מכשעור לאחר אפיה יצרף הכל בסל ויברך ויפריש ויניחנה עד לערב ותשרף ואשתכח דלא עביד טרחא דלא צריך שהרי בשעת אפיה כל הלחם ראוי לאכילה. ואם יש כהן קטן ולש כשיעור יכול להפרישה ולתתה לו דקיימא לן אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה. וכיון שהיא מותרת לו יכול להפרישה מעיסה ולאפותה לצרכו ואין בזה אפיה שלא לצורך וכשמפרישה מברך להפריש תרומה. ומפריש חלת האור כמו שבארנו ואומר הרי זה תרומה ומניחה עד לערב ולערב שורפה ואחר שהפריש חלת האור אם יש שם כהן מפריש חלה אחרת בלא ברכה ונותנה לכהן וזו מותרת לו אפילו לבעל קרי ולנדות ולזבות שאינה אלא לזכר בעלמא שלא תשתכח תורת חלה אמנם הזרים אסורין בה. ושעורה אחת ממ״ח מדרבנן ואינה צריכה ברכה לפי שכבר ברך על חלת האור שהיא העיקר והיא אין לה שעור.

74 עד

ומצוה לכל אדם להפריש חלת כהן וליתנה וכל הנותנה מתברך דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. ומי ששכח ולא הפריש והיה שבת שאינו רשאי להפרישה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אח׳ ולערב יצרף הכל בסל כמו שבארנו. והרשב״א כתב וז״ל במקומות שנהגו לתת חלה לכהן מפריש ואופה ונותן לכהן בין לקטן בין לגדול ואף על פי שיצאה טומאה מגופו מותר בה והוא שטבל או אפילו טמאתו בו שהרי יכול לאכלה בימי טומאתו. ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלת חוצה לארץ אף לאחר כך כמו שבארנו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. חלת חוצה לארץ אף על פי שאוכל ואחר כך מפריש יש מי שהורה שצריך לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש לפי שצריך להפריש חלת חוצה לארץ מן המוקף עכ״ל. הלש עיסתו כשעור מודיא מודיא והפריש מכמה מודיאות ושכח מודיא אחת שלא הפריש ונתערבה עם האחרות צריך ללוש מודיא אחרת ומקיפה אצל המדומעות. כך מצאתי בשם הראב״ד ז״ל שכח ולא הפריש על אחת מהן בעיס׳ לא מכולן ולא ממקצתן אחר שנאפו ישים הכל בסל ויהיה מצרפן ויפריש.

75 עה

כל זמן שעוסק בבצק אין בא לידי חמוץ ואם הגביה ידו ממנה ושהה עד שתשמע קול כשמכין עליה כבר החמיץ ותשרף ואם אין קולה נשמע אם שהה כדי הלוך מיל תשרף. היו שתי עיסות אחת קולה נשמע והאחרת לא נשמע והגביהו היד מהן כאח׳ שתיהן ישרפו הן חמץ גמור.

76 עו

אסור לעשות צורות בפת שלא ישהו עליהן ויחמיצו ואפילו בדפוס שלא יראוהו אחרים ויעשו שלא בדפוס. וזה שאנו נוהגין לעשות כעין מסרק לא לצורו׳ אנו עושין רק לשנותו משאר הפת של כל השנה וכדי שתאפה יפה. והר״ף ז״ל כתב מיהו אומר ריצב״א דקיימא לן כרבי יוסי דאמר עושין סריקין המצויירי׳ כעין רקיקי׳ דאז אין לחוש לחמוץ בציורין. ועל זה סומכין העולם לצייר המצות שעושין כעין רקיקין.

77 עז

מים שרוחצין בהם הידים והערבה אחר שלשו בה שופכין אותן במקום מדרון שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיצו. ונהגו שלא לעשות מורסן כלל לתרנגולי׳ שלא ישכח וישהה הלוך מיל ואפילו לחלוט להן אסור שמא לא ירתיח המים יפה. ואם ירצה ללוש להן יעמוד עליהן ויאכלו מיד ויזהר שלא ישהה שעור הלוך מיל וכל זמן שהן מנקרין בו או שהוא מהפכו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו ישטוף הכלי יפה במים וישפוך במדרון אף על גב דאמרי׳ התם מותר ללתות חטים בפסח עכשו נהגו העולם אסור ואין להתירם לפי שאין אנו בקיאין בה.

78 עח

ואשה שפה על בשרה מורסן יבש בבית המרחץ ואע״פ שהמים טופחין על בשרה. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת אם יש בו מים ואם נתן ישרף מיד אבל לתוך החרדל יאכל מיד.

79 עט

מותר לתת תבלין ושומשמין וקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק ומותר ללוש העיס׳ ביין ושמן ודבש או חלב. או לקטוף בהן. וביום ראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא משום לחם עוני שצריך להיות זכרון ללחם עוני ביום ראשון .

80 פ

ומצה שלשה במי פרות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא בה ידי חובתו שאינה מצה עשירה בכך. ונראה מדעת הרמב״ם ז״ל שיוצאין במצה מתובלת וכן נהגו ללוש במי ביצים דכמי פרות הן וכן כתב בתוספות.

81 פא

וכתב הראב״ד ז״ל שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן. ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן לחם עוני וזו מצה עשירה היא ע״כ. וצ״ע אי מקריא מצה עשירה משום מלח. ויש מתירין וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרי׳ עשאן למכור בשוק יוצר בהן ובהנהו ודאי׳ יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח. והראב״ד הגיה על זה ואמר א״א לא נאמרן כן אלא לזריזים שהיו אופין אותה מיד ע״כ. ועכשו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות ואין ראוי לשנות המנהג. וכן אין ראוי להקל במה שהחמירו הקדמוני׳ שלא לעשו׳ הלחמניות שקורין פנאדא״ש או פלאונ״ש.

82 פב

כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור ובית החרוס׳ מפני שחמוצן קשה. וכתב הבעל ההשלמה ז״ל דהאי דנקט שנשתמש בהן חמץ בצונן לאו דוקא דהוא הדין אפי׳ נשתמש בהן בחמין שמותר להשתמש במצה בצונן והאי דנקט בצונן כדאמרינן גבי יין נסך פעם ראשון ושני אסור. וצריך לבאר דוקא בתשמיש לח של חמץ אבל ביבש מותר להשתמש בו מצה אפילו בחמין כדמוכח מיין נסך. אמנם דיין נסך דאפי׳ בצונן בלע ולא ביין נסך לגמרי דאלו יין נסך מתוך חריפותו אמרינן דבלע הרבה ואסור להשתמש בו יין אחר כך אפילו בצונן מה שאין כן בחמץ ובמצה והריא״ג ז״ל כתב דהוא הדין דמשתמש בהן מצה בחמין. וכן כתב הבעל ההשלמה ז״ל. וכן ערבות שלשין בהן כל השנה חמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח וכבר כתבנו למעלה שצריך ליתנם לגוי או לטוחן בטיט בשם הר״ף ז״ל. וה״ר יצחק ז״ל כתב שאם ירצה לתת לתוכן את המצות חמות אפילו אם נקרו אותן היטב לגמרי צריך לתת מפה או סדין להפסיק בינם ובין הערבה ע״כ. אמנם אם עבר והניח שם מצה יבשה אפי׳ נשתהא שם הרבה ואפילו בבית שאור ואפילו נשתמש בהן בחמין אין שם חשש כלל לאסרו ואפילו היה לחם המצה חם לפי שאין דרכו להפליט כלל ולא לבלוע מפליטתו ולא עוד אלא אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ אפילו חם בחם לא יאסרוהו שלא בלע ממנו כלל אבל ראוי להרחיק מזה לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם וראוי להחמיר בו מפני מראית העין ומכל כיוצא בו. והעיד ר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל שראה מעשה בעיר נרבונא שהיו משימין לחם מצה כשהיו מוציאין אותה מן התנור חם בתוך ערבה שלשין בה בשאר ימו׳ השנ׳ והתירוהו על פי׳ חכמי העיר.

83 פג

ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה אין אופין עליו מצות בפסח אלא אם כן מלא גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ. וכתב הר״ף ז״ל וז״ל ולאפות המצה תחת הטראפא אסור ואע״פ שמניח גחלים לוחשות עליה משום דאין האש שעליה שולט מיד בעליות של מצה ואתי לידי חמוץ ויש מתיר כשמחממין אותה קודם וגם טוענין עליה גחלים קודם וגם מזה יש לזהר דלמא אתי למעבד בלא חמום גחלים עליה מתחלה כמו שרגילין לעשות בשאר ימות השנה. ולענין דיעבד צ״ע שמא האור שולט במצה קודם שעור מיל. ומכל מקום נכון להחמיר.

84 פד

כלי מתכות וכלי אבני׳ שנשתמש בהן חמץ בחמין בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין מרתיחן בכלי ראשון גדול ואחר כך שוטפן בצונן להעביר געולן מעליהן ומשתמש בהן במצה וכן הסכינין מביא הנצב אחר הלהב בכלי ראשון שנועצים אותן בבשר בתוך היורה להוציאה במקום מגריפה ועוד שחותכין בו לחם חם. ואחר כך שוטפן בצונן להעביר געולן מעליהם ומשתמש בהן במצה. כפות קטנות שעושין מן הקרני׳ שנשתמש בהן קודם הפסח אסור להשתמש בהן בפסח ואפילו בהגעלה לפי שהן נפסדין ברותחין ויש לחוש שמא יחוס עליהן ולא יגעילם היטב. והרש ז״ל כתב דכבולעו כך פולטו וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותה בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו ע״כ.

85 פה

ועץ פרור הוא הכף שמנערין בו את הקדרה צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון כגון להגיס תבשיל של קטן או של חולה. וכפות של כסף או של בדיל ודאי אין תשמישן בכלי ראשון ואינן צריכות הגעלה בכלי ראשון.

86 פו

כלים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותנין אותן בכלי שני גדול ונותנין עליהן מים רותחין ומניחן בתוכן עד שיפלטו ושוטפן בצונן ומותרי׳ למצה ואפי׳ לדעת רבני צרפת ז״ל שהורו דערוי ככלי ראשון שהרי צקים מן הקערה להפוך התבשיל בלי כף הלא ערה עליהן מכלי רותח גם כן להגעילן וערוי ככלי ראשון בין לאסור בין להתיר ואמנם צריך שיתן מים על שפתם עד שיגברו על כל גדותם כדי שיהיה בעין תשמישן כי לפעמים ממלאין אותן עד שנשפכין על שפתם. ועכשו נהגו להגעילן בכלי ראשון לעשות כעין תשמישן כי לפעמים שואבין התבשיל בקערה מן הקדרה.

87 פז

ומנהגנו עתה למרק הכלי׳ מאד ולהדיחן יפה קודם הגעלה כדי להסיר שמנן וזוהמתן מעליהן ואחר כן מגעילין אותן. וכתב הראב״ד ז״ל שאין צריכין להוציאן משם אחר רתיחתן מיד אלא אחר שינוחו מעט ובלבד שלא יקרוש על פניהם הגעול שיצא משם ויהיה מודח במים יפה עם החמימות. ובתר ההגעלה צריך למעבד להו שטיפה בצונן כדי להדיח הגעול מעליהן. ומאן דמחמיר ועביד להו שפשוף תבא עליו ברכה פירוש מריקה בצונן אחר הגעלה ע״כ. ויש פוסקין שצריך שיזהר שלא תנוח היורה הגדולה שמגעילין מרתיחתה בעוד שהכלים בתוכה שלא יחזרו ויבלעו מה שפלטו וכל זה במי שיגעיל אחר זמן אסורו שאסורו במשהו. כלי חרס שנשתמש מהן חמץ בחמין בין בכלי ראשון בין בכלי שני בין שהיו משוחין ושועין באבר בין שהיו חרס כמו שהן אין משתמשין בהן במצה אלא מניחין אותן עד אחר הפסח דלא מהני בהו הסק דלמא חייס עליהו דלמא פקען. ולא דמי לביב של חרס שכתבנו שאם מלאו גחלים והסיקו שמשתמש בו מצה דהתם הסיקן מבפנים ואלו הסיקן מבחוץ אם מסיקן מבפני׳ לא מסיק בהו שפיר דחייס עלייהו דשכיחי דפקעי. והראב״ד כתב דקדרות בפסח סגי להו בחזרתן לכבשן.

88 פח

מאני דקוניא אסורין. פי׳ ה״ר יצחק ז״ל חתוך זכוכית בתוך כלי חרס אבל חתוך עופרת יש לו דין כלי מתכת להתירו על ידי הגעלה בפסח. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם שלא להשתמש בשו׳ כלי חרס ישן בפסח. וגם בכלי זכוכית ישנים היה אוסר רבינו יחיאל ז״ל לא על ידי ערוי ולא על ידי הגעלה משו׳ דהוי תחלת בריתו מן החול והוי ככלי חרס שאינו יוצא מדי דפנו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהן אלא בצונן משום שפעמים ששורין בהן פת ובולעין כמו כלי חרס ואינו יכול לצאת כלל. וכן אותן פלומיץ אסורין בפסח משום שפעמי׳ שורין בהן פתן. פי׳ אותן פלומיץ הן כוסות של מאני דקוניא. עכ״ל הר״ף ז״ל. ותמה הא דהא תניא באבות דרבי נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין.

89 פט

ואלו הכלים השועין באבר שהן מאני דקוניא כשקונין אותן מן הגוי צריכין טבילה ככלי מתכות ודוקא כשעשוי לחזק אבל עשוי שלא לחזק לא. וכן כלי זכוכית ומברך על טבילתן. ודוק׳ בכלי סעוד׳ וה״מ בלקוחין אבל שאולין או שכורין או מושכרין אין צריכין טבילה. ונראה דמאני דקוניא של עץ אין צריכין טבילה משו׳ דלנוי בעלמא עבדי להו.

90 צ

כלי ראשון שרצה להגעילו ולא מצא כלי אח׳ גדול ממנו להגעילו בתוכו מקיף שפה של טיט על שפתו מבחוץ וממלאהו מים עד שיגברו על שפתו ומרתיח המים בתוכו ודיו ואחר כך שוטפו במים ומשתמש בו מצה. ועכשו נהגו להחם אבני׳ גדולו׳ ולתת בתוכו כשהיא רותחת עד שיגברו המים הרותחין על שפתו ולחוץ. והיורה גדולה שמגעילין בה נראה לומר שאין צריכה הגעלה שכל מה שפולטת במים הוא נפלט ויבטל ברבוי המי׳ הרותחין ואפי׳ יבלעו הכלי יין המים אין בזה חשש אסור והוי נותן טעם בר נותן טעם שאם נחוש על זה נחוש גם כן שכלי אחר בולע מן הראשון ולא נוכל להגעיל במים רק כלי אחד ויהיה צריך לשים מים אחרים כשיגעיל כלי אחר ולא יספיק לו כל מימי הים.

91 צא

ואם היורה אסורה מגעולי גוים אין ראוי שיגעיל בתוכה עד שיגעילנה וידיחנה יפה יפה. וההגעלה המובחרת להגעיל בכלי שאינו בן יומו קודם זמן אסו׳ חמץ שזהו קודם שש ושירתיח המים קודם שיכניס בהן הכלי׳ ואם אינן רותחין כשמכניס שם הכלי ומשהא אותו עד שירתיחו אין בכך כלום לפי שאינו פולט עד שירתיחו ואף על גב דחמץ בפסח במשהו לפני זמנו בנותן טעם ונותן טעם לפגם מותר אך המגעיל מו׳ שעות ומעלה צריך להזהר שירתיח המים תחלה ושלא ינוחו המים מרתיחתן בעוד שהכלים לתוכן לפי שאסורו במשהו וצריך שתהיה היורה שבה מגעילין מוגעלת ומוכשרת. ויש פסקו דלמשהו פגום לא חששו ועמידת הכלים אין לה שעור ובשהיה מועטת די אם המים רותחין מאד. והרחת שקורין פלא שמכניסין בה הפת בתנור כל השנה נהגו להגעילן או לקנותן חדשות. ואפשר לומ׳ שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה דכבולעו כך פולטו. וכלי שנשתמש במקצתו חמץ אין צריך להגעילו רק באותו קצה ומשתמש בו מצה.

92 צב

והערבות שלשין בהן כל השנה אין להם צד התר ללוש בהן מצה לפי שאי אפשר מתוך שהן ארוכות ורחבות ולא ימצא כלי להגעילן בו בבת אחת ואי שדי הכא והדר שדי הכא הוה ליה כלי שני ודפני הערב׳ הוו ליה כלי שלישי לכך לא אפשר. מיהו אם אפשר להגעיל מתכשרי בהגעלה והוא הדין לכל כלי עץ שלשין בהן. ועכשו נהגו כל העם שלא ללוש בהן כלל בשום פנים ומנהג יפה הוא לפי שאי אפשר לגררן ולנקותן יפה יפה כמו שכתבתי שלא ישאר משהו חמץ באחת מן הפחתים או בנקב דק שאינו נראה לעין וההגעלה אינה מועלת רק למה שבלוע לא אל חמץ הנשאר בנקב הכלי ובסדקיו וכן נמי הנפה שקורין שדא״ץ צריך לדקדק בהן מאד לנקותן מפתיתי החמץ הנדבק בהן ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה ושישפשפו אותה במים יפה יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהן בחמץ והוא הדין לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלירא״ש והראור״ה השפשוף בהן עיקר גדול ואחריהן ההגעלה טובה אחר שנהגו בה.

93 צג

כתב הרי״ף ז״ל האידנא נהוג לאשתמושי במאני דפחרא חדתי פי׳ באותן שישתמשו בחמץ. וזה שנהגו לקנות כדים חדשים למים מפני שפעמים נותנין בהן קמח כדי לחסמן ואותו הקמח נכנס בנקבי דפני הכד ומתחמץ שם ואי אפשר להוציאו ולכך טוב וישר להחזיק בהן המנהג. והמכתש של אבן ששוחקין בו החרדל ודברים חמין ולחם ודאי בולע מן החמץ וצריך הגעלה או לערות עליו מים רותחין והוי ליה ככלי ראשון שכך היתה בליעתו.

94 צד

וכל כלי שנשתמש בו חמץ צונן משתמש בו מצה חמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שחמוצן קשה דאין משתמשין עד לאחר שיגעלו. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ויש מחמירין אף בהגעלה לאסור אך לא משמע כן. והר״ף ז״ל כתב בתוספות בשם ר״ת דלבסוף אסור אף בהגעלה. וכן נהג רבינו יחיאל לקנות מדוכה חדשה בפסח ולא היה רוצה להשתמש בישנה אפי׳ על ידי הגעלה משום דהוי בית חרוסת. וה״מ לענין פסח אבל לשאר ימות השנה היה מתיר ר״ת כל כלי שהוא אסור משום שמנינות כגון מדוכות של גוים בהגעלה. ובשם ה״ר טוביה מביונה שמעתי שהיה מתיר הישנו׳ על ידי הגעלה וקליפה שמקלפין אותן בכלי אומנו׳ של ברזל וטוב להחמיר כדברי רבינו יחיאל לקנות חדשים היכא דאפשר.

95 צה

וכתב ה״ר משה על כוסו׳ של כסף שתשמישן בצונן אם ידוע שאין משתמשי׳ בו אלא בצונן לא בעי הגעלה. אמנם העולם נהגו להגעילן לפי ששופכין לפעמים לתוכן יין חדש ומרותח ואל תטוש תורת אמך. ודברים שהיה תשמישן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות שצריכין לבון באור אבל אין צריכין אחר הלבון הדחה שהרי האש שרף הכל ולא נשאר אחר כן שום געול. ותמהה על הבעל האזהרות שכתב צריכין לבון והדחה. ויש אומרים דהוא הדין לסכין גדולה שראשה חד שצריך לבון לפי שפעמים עושין ממנו כעין שפוד. והרשב״א ז״ל כתב דאפילו השפודין עצמן די להן בהגעלה שלא הצריכום לבון אלא לענין געולי גוים משום דאסורא בלעי אבל לענין חמץ. דהתרא בלעי אין צריכי רק הגעלה דכי הוי אסור׳ לא הוי אסורא בעיניה וה״ר משולם סתר דעתיה דכיון שאם היה פסח בשעת הבליעה היה אסור אסור בלע קרינא ביה ונהגו רוב העולם בלבון השפודין. ובמחבת ברזל יש מצריכין בה לבון לפי שפעמים האש מלהטת בתוכה כשמטגנין בה. ויש אומרים שדינה בהגעלה כמו היורה שתשמישה על ידי האור.

96 צו

ושאלו לפני הר״ם על בית יד מעץ שבמחבת אם חוצץ בטבילה. והשיב דבר פשוט הוא לכל ידוע הכלים שאין עתידים לקצצן ולהסירם דלא חייצי כמו מוכני בזמן שאינה נשמטת דלא חייצי דהוי חבור.

97 צז

והרשב״א ז״ל כתב כלי מתכת שנאס׳ מקצתו נאסר כלו לפי שהוא מתחמם ביותר וכשחם מקצתו חם כלו ולא אמרו אלא לענין אסורו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר את כלו אם מגעילו צרי׳ להגעילו כלו ואם מלבנו עד שיתלבן כלו. וכל הכלים נכשרין אפילו לחצאין כיצד לבן שפוד עד מחציתו וחזר ולבן מחציתו האחר מותר.

98 צח

וטעם ההגעלה י״א לפי שכח הרתיחה מפליט כל מה שבלע הכלי. ויש אומרים שהמים הרותחין הן כמו אש ששורף והמים נכנסין בכלי לשרוף ולאבד כל מה שבלוע בתוכו. לפיכך צריך לדקדק שלא למהר הכלי שיהיה פנאי אל הרתיחה ליכנס ולשוף כל מה שבלעו הכלי׳ למפרע ואחרי ההגעלה צריכין הכלים שטיפה והדחה בצונן כדי להעביר אותה זוהמה הנראית על פניהם כמו שכתבנו למעלה:

99 צט

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט״ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ומצותה כל הלילה. ונשי׳ חייבות באכילה ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמ׳ שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצו׳ כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה.

100 ק

בלע מצה יצא בלע מרור יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצאו שהרי המרור כטפל למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא. אכל מצה בלא כונה צא.

101 קא

ואסרו חכמים לאכלה בערב הפסח מו׳ שעות ולמעלה והאוכל מצה הראויה לצאת בה ערב הפסח לוקה אך מצה עשירה יכול לאכול כמו שכתבנו למעלה. והאוכל לוקה כבועל ארוסתו בבית חמיו. פירוש שאינו מושל ברוחו מעט כמו הבועל ארוסתו בבית חמיו שתהיה מותרת לו לאלתר ואינו מושל ברוחו עד עת ההתר. ויש נותנין טעם למה המשילו לבועל ארוסתו לפי שכמספר הברכות אשר יעשו לארוסה קודם שהותרה לו ככה מספר ברכות סדר הפסח קודם שיאכלו מצה. ומצה זו צריך שתהיה משומרת לשם מצוה. ואין לשין אותה לא שפחה ולא גויה ואפילו ישראל עומד על גביהן ואומר להן עשו לשם מצוה משום דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד.

102 קב

ואין נותנין בה לא מלח ולא תבלין ואפילו מעט ואם נתן לא יצא לפי שאין דרך עוני בכך. ומצוה מן המובחר לעשות מצה מדגן שנשמר שלא יבא עליו מים מעת שנקצר. ויש אומרים שאין צריך רק שישמור בשעת טחינה ולישה וכן פשט המנהג ברוב. וכן כתב הר״ש בעינן שמור לשם מצוה ונוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחים להיות יושב ומשמר שנאמר ושמרתם את המצות בעינן שמור לשם מצה ואין ישראל צריך לעמד שם אלא עד שיטחן לפי מה שהוא צריך לג׳ מצות של לילה ראשונה שהן חובה וצריכות שמור לשם מצה אבל השאר אינן צריכות ואם אין ישראל עומד על גבה מותר ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי. ואין לחוש שמא יערב מחמצן לתוך הקמח הואיל ולאחר כך מנהג העולם שמרקדין אותו בנפה שאם יש חמץ הנפה קולטתו ע״כ.

103 קג

אין אדם יוצא ידי חובת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מה׳ מינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ וכו׳ דברים הבאין לידי חמוץ אם אכלם מצה יוצאין בהן אבל לא מדברים אחרים. עשה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו.

104 קד

ואין לשין מצה זו ביין ושמן ודבש משום לחם עוני כמו שבארנו. ואם לש ואכל לא יצא ואפי׳ על ידי מים. ונהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בב׳ ימים ראשונים דלא אתי לאחלופי בה ולמיכל מנה מצות חובה.

105 קה

ואין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן אבל לשין קמח בסובנו ובמורסנו ויוצאין בה. וכן פת נקיה ביותר יוצאי׳ בה ואין אומרים אין זה לחם עוני. וכן פשט המנהג לעשות להתנאות במצות.

106 קו

ונהגו לעשות סימנין לאותה שנילושה ראשונה וכן לשניה וכן לשלישית וכן לכולן כדי שיקדים הקודמת לברכה שהמצוה בה בראשונה כדאמרינן גבי קופות של תרומ׳ הלשכה שכותבי׳ בהן אב״ג להכיר הקודמת שמצוה בראשונה. וצריך ליזהר לאפותן בסדר עשיתן ראשונה ראשונה שאם לא כן מה תועיל קדימת עריבתן. וכשאופות שתים ושלש נשים בתנור אחד צריכות ליזהר שיהא סימן לכל אחת במצה שלה שלא יתחלפו דקיימא לן דמצה גזולה אין יוצאין בה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ולפיכך טוב ללמדן לומר כל מי שתגיע מצה בידה בשגגה או באונס תהא שלה. וכן כתב הר״ם נ״ע וז״ל אם הוחלפו המצות של זו בזו כל אחת תתן לחברתה במתנה את שלה ודי לה בכך.

107 קז

וכתב הראב״ד ז״ל בדרשה שראוי לעשות מצות של מצוה רקיקין וקטנים לא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני. וה״ר יצחק ז״ל כתב ונהגו העולם לעשות ג׳ מצו׳ של מצוה מעשרון אחד זכר לחלות תודה שהיו באות ג׳ ג׳ מעשרון אחד. והר״ף ז״ל כתב ומיהו אם בני הבית מרובין יכול להוסיף רק שלא ילוש יותר מעשרון ביחד וכמו כן לא יפחות מעשרון לג׳ מצות. ולא ימדוד העשרון ביום טוב ואף על גב דאמרינן בביצה מודדת אשה קמח לעיסתה בי״ט כדי שתטול חלתה בעין יפה מכל מקום עכשו אין שייך עין יפה שהרי אין אנו מפרישין חלה רק משהו ולא אחד ממ״ח כמו שהיו רגילין אם כן אסור עכשו בי״ט. וכיצד יעשה לכוין אותו עשרון ילוש אותו בב׳ פעמים בכל פעם מעט יותר מחצי עשרון מאומד בלא מדידה ואחר הלישה מצרפן יחד.

108 קח

לפי הגמרא נראה שאין ראוי לעשות פת עבה טפח ואפילו מצה שאינה של מצוה עד אחר בעור חמץ דאתקש לפסח דאמרינן לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קיים. ויש להשיב על סברא זו מהא דאמרינן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן ומפרש טעמא בגמ׳ דכי עשאן למכור בשוק אמלוכי אמליך אי מזבנינא מזבנינא ואם לא נפיקנא בהו אנא ונמצא שתחלת עשייתן לשם מצוה וזה ודאי קודם זמן הבעור עשאן שהרי אין מביאין תודה בי״ד מפני החמץ שבה. ואפילו הכי עשאן למכור בשוק יוצא בהן. ויוצאין במצה נא כלומ׳ שלא נאפית כל צרכה ובלבד שלא יהו חוטי בצק נמשכין ממנ׳ כשפורסין אותה. וראוי להזהיר מאד לאלה שעושין חררות בפסח ברמץ כדי שישמרו אותן יפה לפי שקרוב הדבר מאד לבא לידי סדוק ושאור ולפי שאין כל הנשי׳ זריזות ובקיאות ולא כל העצים שוין ראוי למחות בידן שלא לעשות כלל.

109 קט

וכתב ה״ר אשר ז״ל שלא יאפו כל ימי הפסח בתנור שיאפו מחמץ מפני שריחא מלתא היא לכתחלה ועוד שפעמים ישארו פרורי חמץ בתנור. וכן דעת הר״ש ז״ל. ושאלו לפני הר״ש ז״ל ישראל וגוי שהיה להם תנור בשותפות מהו לומר לו טול אתה חלקי בשבוע של פסח ואני אטול לאחר כן כנגדו ולאפות בו בפסח. ואמר מתנה ישראל קודם הפסח ויטול הימנו דמים מאותו שבוע ומותר כיון שנטל דמים מתחלה. וכן ישראל שהיה רגיל לקבל ככרות ממערופיא לכל יום משבוע של פסח אינו מקבל אבל מקבל הוא בשבוע אחר הפסח מאותו שבוע עצמו:

110 קי

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחי׳ עד חצו׳ עושין ומחצות ולמעלה בכל מקום אין עושין והטעם לפי שהוא זמן חגיגה והקרבת קרבן כמו י״ט ונאסרה בו המלאכה במנין. ודעת הר״ז ז״ל דבזמן הזה שאין בו קרבן דינו כשאר ערבי ימים טובים ועושין כמקום שנהגו. וכתב תורת המנהגות יש על כל אדם ואדם לעשות חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור משום אל תטוש תורת אמך. ואם אין דעתו לחזור הרי הוא כאנשי המקום שהלך לשם בין לקולא בין לחומרא. ואם אין דעתו לחזור לענין חומרי מקום שהלך לשם אם אינן בני תורה אין להתירו בפניהם מפני המחלוקת אבל נוהג הוא התר בינו לבין עצמו. ואם הם בני תורה נוהג ההתר אפילו בפניהם וכל זה בדבר שידע באמת שהוא מותר אבל הם נהגו בו אסור אבל אם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ובני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב אפילו דעתן לחזור לפי שזהו מנהג שנהגו כל הגולה ואין לפרוץ בו. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפי׳ אין דעתו לחזור מותר לפי שעדין לא הוקבע להיו׳ כמותן אבל הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב עכ״ל.

111 קיא

ובקולי מקום שיצא משם שפוסקין שלעולם אינו נוהג אותן אם אין דעתו לחזור מיד ואף על פי שדעתו לחזור לאחר זמן. אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם.

112 קיב

וג׳ אומניות שמותר להתחיל ולגמור קודם חצות ואפי׳ במקום שנהגו שלא לעשו׳ והן החייטין והרצענין והספרין והכובסין ואף על פי שיש בפרטן ד׳ ובכללן אינן אלא ג׳ וטעם ההתר לפי שכלם לצורך המועד. החייטין שכן החייט תופר כדרכו במועד. הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם במועד. הספרים והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מכבס ומספר במועד ומכלל הרצעני׳ יש ללמוד שאין מותר לתקן מנעלים במועד אם לא לעולי רגלים וההתר להם משום אונס הדרך אבל לשאר בני אדם אסור. ושאר האומנין אסורין במקו׳ שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשו׳ מותרין הכל לעשות עד חצות. והרמב״ם ז״ל כתב דבמקום שנהגו שלא לעשות הכל אסורין אפילו לגמור ובמקום שנהגו מותרין לגמור אבל לא להתחיל אפילו יוכל לגמור קודם חצות. והחכם רבי שמואל ז״ל כתב כי ביום י״ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד וקל הוא מחול המועד שאינו אסור בעשיית מלאכה אלא מחצות ואילך שהוא זמן שחיטת הפסח אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות לא יתחיל במלאכה בתחלה בי״ד אף על פי שיכול לגומרה קודם חצות והעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין ומשמתין אותו. וג׳ אומניות שאמרנו מתחילין לעשות במקום שנהגו ועושין אותם עד חצות אבל שאר אומניות אם התחיל בהן קודם י״ד גומר והוא שיגמור עד חצות. ועל כן מנהג שאם יבא י״ד בשבת שאין אומרים צדקתך בשבת במנחה לפי שבזמן שבית המקדש קיים משעה שמתחילין לשחוט הפסחי׳ מתחילין לומר הלל לפיכך הרי הוא כחולו של מועד. ויש אומרים כי הג׳ אומניות שאמרנו מותרין להתחיל ולגמור קודם חצות בכל מקום. תם חמץ ומצה: