לא. דין הלכות שבת והדלקת הנר ודין שלש סעודות ודין הקדוש
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי שבתות עושין. שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום מן המנחה ולמעלה אין עושין פי׳ הר״מ ממנחה גדולה ולמעלה שהוא משש שעות ומחצה ולמעלה שמא מתוך טרדת המלאכה יבא לידי חלול שבת. אבל סמוך למנחה מותר. ומן המנחה ולמעלה בשמתא דרבנן קאי העושה מלאכה ומאי שמתא שם מיתה כלומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכתיבה גם כן אסורה מפני שהיא מאבות מלאכות. וכתב הר״ם שמותר לכתוב דבר הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים אבל סופרי׳ שכותבין בשכר אין להם רשות לכתוב לאחר חצי היום עכ״ל. וה״ר יצחק ז״ל כתב הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא במעלי שבתא לא מנהגא מן מנחתא ולעיל מנהגא עכ״ל.
ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין בערבי שבתו׳ חובה. ומחליף בגדי החול ולובש בגדי שבת לכבוד שבת ושיזכור שהוא יום קדוש ואסור בעשית מלאכה. ויתיר חגורו להתיר מה שתלוי בו. אין לו בגדים ישלשל בבגדיו פירוש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות או שלא יכבדו עליו במרוצת הלוכו כבחול. ולשון שלשול הוא מלשון המשלשל דפנות מלמעלה למטה. וזה אי אפשר בלי התרת חגורו.
ומצוה על כל אדם לעסוק בסעודת שבת כגון קניבת ירק וכיוצא בו אפילו יש לו על מי שיסמוך כדאמרינן בגמרא רב פפא מחרך רישא רבה מלח שיבוטא. ומשחיזין הסכין בכל ערב שבת דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך זו השחזת סכין.
וכתב במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו קודם שקיעת החמה הרבה שיהיה הכל מתוקן. ושמור ביציאתו כאדם ששומר אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו. ולמדנו שעד צאת הכוכבים הוא יום ועל כן צריך שיזהר החזן שלא יפתח בברכו במוצאי שבת עד אחר צאת הכוכבים לפי שהנשים מדליקות הנר מיד. וכן נהגו הקדמוני׳ להקדים מאד בערבי שבתות ולהחשיך מאד במוצאיהן כדי שלא יפשעו ויעשו מלאכה.
ומדליקין הנרות בערבי שבתות לפני שקיעת החמה. והדלקת נר בשבת חובה ואפי׳ אין לו מה יאכל שואל על הפתחי׳ ולוקח שמן ומדליק שזהו מכלל ענג שבת. וכתב ה״ר יצחק יש חכמים שמצוין לברך ויש חכמים שמצוין שלא לברך משום דחובה היא. אך נהגו לברך על פי׳ רבינו תם. וכן נמי כתב הרמב״ם ז״ל שמברך קודם שידליק ברכה זו בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר שבת. ואחד האיש ואח׳ האשה מברכין בהדלקת׳ ואחר כך מדליקין וכן הדין בימים טובים.
ואומר הר״ם כשמדליקין בערב שבת יכולין להתנו׳ שאין מקבלין עליהן שבת עד שיתחיל החזן להתפלל תפלת ערבית כדמוכח פר׳ במה מדליקין הדליק המדליק וכו׳. ור״ף ז״ל כתב דוקא לבני הבית אבל אשה שמדלקת היא אסורה לעשות מלאכה לאחר שהדליק׳ דכיון שמברכת עליה אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי. וכת׳ ה״ר אשר וראיה לדבר מהא דאמרי׳ בברכו׳ מי בדלת. אבל אם הוא מעונן וכסבור ששקעה החמה ועדיין לא שקע׳ יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנר דקבלה בטעות הוא. ונראה בזה שאם לא הבדיל ולא קבל עליו שלא לעשות מלאכה אם התנה מותר להדליק נרות הבית או נרות חובה מותר מדקאמ׳ מי בדלת משמע שברשותו הוא אם ירצה יקבל ואם לאו לא יקבל. עכ״ל ה״ר אשר ז״ל.
והר״ם כתב ומצוה לעשו׳ לשבת ב׳ פתילות לפחות אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור ע״כ וכיון שהדלקת נר שבת חובה מדליק אפי׳ אין לו לסעוד כגון בליל יום הכפורי׳ או בליל פורים אם סעד מבעוד יום כל זה דעת ה״ר דוד בר לוי ז״ל פרק במה מדליקין. וכתב הר״ם שמות׳ להדליק נר בעששית בבית ולאכול בחצר או באיזה מקום שירצה ואומר שרבנו ברוך אמר לו שאביו רבנו שמחה היה רגיל בקיץ לעשות כך להדליק נר בביתו ולאכול בחצר. והר״ף ז״ל כתב מיהו היינו דוקא ארץ אשכנז שאוכלין מבעוד יום אבל כבר פירשו כל גדולי צרפת שאין אוכלין מבעוד יום כל כך כדאמרי׳ ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ולפי זה אין לאכול כי אם במקום הנר. ועוד סמך מדאוריתא משום שלום הבית ואם היה מותר להקל כל כך ולאכול מבעוד יום מה שלום הבית איכא. והר״ם כתב כי אותן בחורים ההולכים ממקום למקום שלא אכלו אצל נשותיהן צריכין להדליק נר השבת ולברך עליו משום דהדלקת נר שבת חובה משום שלום הבית. פירוש שלא יכשל באבן או בעץ או בשום דבר. אבל מי שהוא אצל אשתו אינו צריך להדליק בחדרו נר לפי שאשתו מברכת בשבילו וכבר בארו רז״ל הפתילות והשמנים שמדליקין בהם והטעם לפי שאינן דולקים יפה ויבא להטות. כמו שאבאר במקומו בעז״ה.
המלאכות שחייבין עליהן בשבת מהן אבות ומהן תולדות והאבות ארבעים חסר אחת. ואלו הן. אסור לחרוש. לזרוע. לקצר. לעמר. לדוש. לזרות. לברר. לטחון. לרקד. ללוש. לאפות. לגזוז. ללבן. לנפץ ולצבוע. לטוות. לעשו׳ הנירין. להכניס המסבה. לארוג. להפריד הארוג. להוציא השתי מן הערב. לקשור. להתיר. לתפור. לקרוע. לבנות. לסתור. להשלים המלאכ׳ והוא הנקרא מכה בפטיש. לצוד. לשחוט. להפשיט. להעבד העורות. למחקו. לחתכו. לכתוב. למחוק. לשרטט. להבעיר. לכבות. להוציא מרשו׳ לרשות. כל אלו המלאכות נקראו אבות. והדומות להם נקראו תולדו׳. ואחד העושה אב מהאבות. או תולדה מהתולדות במזיד שלא בעדים חייב כרת בעדים חייב סקילה. בשוגג חייב חטאת קבועה.
ואחד חרישה. ואחד חפירה כל שהוא בכלל חורש.
והנוטע או המבריך והמרכיב או זומר בכלל זורע שהרי כוונתו להצמיח.
וכל העוקר מגדולו הרי הוא בכלל קוצר.
והמחתך ירק מעט מעט תולדת טוחן. וכן השוחק תבלין או סמנין.
והנותן קיבה לתוך חלב לחבצו תולדת בורר והמגבן תולדת בונה.
המתעסק לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשיעור שכתבו חכמים אע״פ שלא השלים כל מה שנתכוון לעשו׳ חייב. וכל מלאכה שאחד יכול לעשותה לבדו אם עשאוה שנים בשותפות פטורין אבל אם אין אחד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים שניהם חייבין ושעור אחד לשניהם. היה כח באחד לעשות ואין כח בשני לעשות ועשאוה שני׳ זה שהיה יכול לעשותה חייב והשני פטור שאין בו אלא כמסייע שאין בו ממש. וכל העוש׳ מלאכה שאינו מתכוון לה פטור עליה. וכל המקלקלין וכונתם לקלקל פטורין אבל אם קלקל על מנת לתקן חייב כגון הסותר על מנת לבנות והמוחק על מנת לכתוב.
ואסור להשקות אילנות וצמחים בשבת שהוא תולדת זורע. וכתב הרב בעל התרומ׳ ז״ל שאין ראוי לאכול בשבת בפרדס. ובכל מקו׳ שיש בו עשבים שאי אפשר להזהר לשפוך שם מים בנטילת ידים או ברחיצת הכוס ומשקה העשבים והזרעי ומצמיחן ואפילו שאינו מתכוין זה ודאי פסיק רישיה הוא אבל להסך רגליו על גבי עשבים מותר לפי שמי רגלים עזים הם ואין מצמיחין. וכן הדין לשפוך יין עליהן שמותר שגם היין חזק ואינו מצמיח. בספר היראים כתב שצריך להזהר שלא ישליך אדם זרעים לתרנגולים לחצר במקו׳ ירידת גשמים שסופן לצמוח שם הלכ׳ יזהר שלא ישליך אלא שעור אכילת התרנגולים לבו ביום או ליומים. ואם הוא מקו׳ דריסת אדם שאין סופן לצמוח שם אין כאן משו׳ זריעה ומותר. והר״ם ז״ל אוסר לרשות שעורי׳ במים. גבשושית עפר שעלו בה עשבים והוא על גבי׳ יתדות המניחה על הארץ חייב משו׳ זורע. היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משו׳ זורע היתה על הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש. המקבץ דבלת תאנים בעגול או שנקב תאנים והכניס בהם חבל עד שעשאן כגוף אחד חייב משום מעמר וכן כל כיוצא בזה.
החולב בהמה וצריך לדם. וכן החולב את הבהמה תולדת דש. אבל להזיק פטור שכל המקלקלין פטורין. וחובל בחבירו אפילו נתכוון להזיק חייב לפי שהוא מתקן בשככו חמתו.
בשר שנבלע ממרק יזהר שלא יסחטנו וכן אם שורה פת ביין או במים ומחזיר לפיו ומוצץ המשקין חוששין מסחיטה וכל שכן שלא ימצוץ בפיו פרות כגון ענבים וכיוצא בהם. והסוחט פרות חייב. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל. אבל לא לתוך הכלי. וכן החולב בתוך האוכל או היונק בפיו פטור. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וזה לשונו שלשה דינין חלוקין בסחיטת פרות זתים וענבים ותותים ורמונים ושאר פרות זתים וענבים לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אסורין אפילו הכניסן לאוכלין. ותותים ורמוני׳ לא יסחוט ואם יצאו מהן משקין מעצמן אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור. ושאר מיני פרות כגון פגיעין ופרישין ועוזרדין מותר לסחוט לכתחלה ואפי׳ סוחטן לשם משקה. דלא אמרינן כיון דחשבינהו הוה להו משקה וכן דעת הבעל ההשלמה ז״ל.
והוא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך האוכל. דעת הר״מ והרי״ף והר״ף ז״ל שמותר אפילו בשבת והטעם משקה הבא לכלל אוכל הוא. אבל לא לתוך הכלי הרקן.
וחולב בשבת לתוך האוכל פטור אבל אסור דאולודי אוכלא בשבת אסו׳ וזה ודאי אולודי אוכלא הוא ועוד דבשבת החלב מוקצה מחמת אסור שהרי אמה אסורה בו ביום.
וכתב הר״ם חלב שהגויה חולבת בשבת יקנה ממנה בדבר מועט בתפוח או בכל דבר שירצה אפי׳ אינו שוה פרוט׳ ומותר לאכילה. והגיה עליו ר״ף ז״ל ואמר מיהו בשבת עצמו אסור לאכלו ואף ע״פ שהגויה הלכה לעצמה מכל מקום אסור מידי דהוה אפרות שנשרו ומשקין שזבו עכ״ל.
אבל ביום טוב אם העז עומדת לאכילה מותר לחלוב בתוך האוכל וכתב הר״ף ז״ל וז״ל ומכאן אסר ר״ת אפי׳ ביו׳ טוב לסחוט הבוסר בתוך המורייס ואע״ג דמאכל הוי המורייס והוה ליה משק׳ הבא לאוכל מכל מקו׳ הוי בורר כיון שהבוסר לא חזי לאכילה בעיניה.
והראב״ד ז״ל נמי כתב דהא דאשכול מיירי בין בשבת בין ביום טוב. מיהו דוקא באשכול העומד לאכילה אבל למשקה אסור. והבעל ההשלמה ז״ל כתב דאשכול מיירי בין לאכילה בין למשקה. ודין זתים וענבים לא הכניסן למשק׳ ולא הכניסן לאוכלין חד דינא אית להו.
המוציא חמאה מן החלב והוא הנקרא מחבץ הרי זה תולדת בורר. וכן הבורר השמרים מתוך המשקין. ומותר לברור ביד האוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום ולא פסולת מתו׳ האוכל אפי׳ לאכול לאלתר: היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחת אחת ומניח לאכול מיד אבל לא להניח לאכול אפי׳ בו ביום.
ויזהר שלא יאסוף פרו׳ ולקבצם יחד דהוי כמעמר.
ומסננין יין שאין בו שמרים. כדי שיהיה צלול מפני הקמחים שבו וכן הדין מפני היבחושין שבו אם אפשר לשתותו בלא סנון. ומותר לסננו אפי׳ בסודרי ולא חיישי לסחיטה לפי דעת ר״ת שאסור סחיטה משו׳ כבוס. יין לאו בר כבוס דאדרבה מלכלך הוא.
ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי שיצולו. וחרדל שלשו מע״ש ממחו בשבת בין ביד בין בכלי. פי׳ לערבו בכף אבל לערבו במכתש ובעלי ודאי אסור שא״א בלי סחיט׳ ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף היבש בכף ובחרדל.
וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן המשק׳ מבעוד יום. אבל בשבת אסור לתת יין או משקה בחרדל או בשום שכתשו מאתמול. כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומי חייב משום דש דיהיב משקה חייב משום לש המברר בקליפתיה חייב משום בורר. ומההיא אין לאסור לקלוף שום ובצל לאכול לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח כמו שמפרש שרוצה לעשו׳ מורייס ולכן אסו׳ כמו שפוסק ר״ת ז״ל. והיינו דאמרו גבי שום שרסקו ולא ישחוק אלא מבערב.
וכל דבר שלא נפרשו השמרי׳ כגון יין מגתו כל זמן שהוא תוסס מותר לסננו שהכל גוף אחד.
המגבל עפר תולדת דש ואין גבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולפיכך מותר לתת מים על גבי מורסן בשבת דלאו תולדת דישא עביד.
המבשל אוכל או סמנין או המדיח בשר מליח או דג קטן ביותר בחמין חייב שהדחתן בחמין זהו בשולן.
הנותן ביצה בצד המיחם להתגלגל ונתגלגלה חייב כמבשל באש עצמ׳ שזהו תולדת האור אבל ביצה בבגד חם או באבק דרכים שהם חמים מפני השמש או המבשל בחמי טבריא פטור שאינן בחמי האש אבל גזרו עליהו מפני תולדת האש. ומותר לתת בחמה צנון או ביצה וכיוצא בהן מדבר שקל להתבשל ולא גזרו חמה אטו אור וסימן יפה כח הבן מכח האב. כלומר בחמה עצמה לא גזרינן ובתולדת חמה גזרינן כגון באבק דרכים.
המבשל דבר שהיה מבושל כל צרכו או שלא היה בשול כלל פטור. וכל שבא בחמין מלפני השבת כלומר שנתבשל שורין אותו בחמין בשבת ואפי׳ בכלי ראשון ובלבד שלא יהיה על האש גזרה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל ואפי׳ לשרות בתוכה הרבה מותר דאין בשול אחר בשול.
ויש שהתירו לצלות הבשר המבושל מע״ש כנגד המדורה כדי שיצטמק כעין צלי דאין צלי אחר בשול ומביאין ראיה מפסח שאמרו בפס׳ שני שאם בשלו ואח״כ צלאו פסול שאין זה צלי אש כיון שנתבשל מעיקרא. ויש דוחין זאת הראיה ואומרי׳ שאין טעם בפסח משום דאין צלי אחר בישול שהרי אם צלאו ואח״כ בשלו פסול. ואע״פ שהיינו יכולין לומ׳ שאין בשול אחר צליה אלא מקראי יתירי דרשי׳ הכי אבל המחמיר תבא עליו ברכה.
והרז״ל כתב ג׳ מחלוקות בדבר כל דבר לח וצלול יש בשול אחר בשול ובדבר יבש אם ענין ראשון ושני דרך אפיה עליה והשני בבשול תוך מים או יין אומר ה״ר אליעזר דיש בשול אחר אפיה וצליה דומיא דההיא דפסחים דאמ׳ אין יוצאין במצה מבושלת אע״פ שלא נמוחה שהבשול מבטל האפיה ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אע״פ שמחממין כל שהיד סולדת בו. ויש אומרים דלא נראה דאין לאסור כי אם היכא שמבשל לבסוף במי׳ או ביין.
וכל שלא בא בחמין מערב שבת מביאין אותו בחמין בשבת בלתי שריה ובלבד שלא יהיה מליח כמו שכתבנו.
המתיך אחד ממיני המתכות או המחמם המתכת עד שיעשה גחלת או הממסס הדונג או החלב וכיוצא בהן חייב משום מבשל. וכן המבשל דבר רך עד שיעשה קשה כגון המבשל כלי אדמה עד שיעשהו חרס חייב משום מבשל אבל מניח אדם פך שמן כנגד המדורה כדי שיפשר. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל דיש לומ׳ אפי׳ נקפא השמן כמו שנקפא מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בשולו אחר שאין תחלת בריתו להיות נקפא. ולא דמי לחלב ולדונג דהנהו תחלת בריתן להיות קפואים. וכן הדין נמי להניח טפלה שקולין פנאד״א כנגד המדורה ואע״פ שנפשר השומן והמרק שנקפא בתוכה אחר שכבר נתנו על ידי בשול מערב שבת אין בכך כלום אם נקפאו אחר כן ונפשרו כנגד המדורה עכשיו. והר״ם מתיר להחם הטפלה בשבת מרחוק במקום שאין היד סולדת ואינו חושש שמא יקרב ממש אצל האור אבל אינו יכול להניח על גבי התנו׳ ממש לפי שהוא תולדת האור ואם אינו יכול לבא לידי היד סולדת בו אם יש דפין עשוין על גב התנו׳ כמו שעושין בהרבה מקומות אז מותר להניחן על גבי דפין עכ״ל. והרב בעל התרומה ז״ל מחמיר בזה ולא הביא ראיה ברורה כי עיקר ראיתו משום דאין מרסקין את השלג ולא את הברד דאיהו סבר טעמא משום אולודי המים ואע״פ שחוזרין לקדמותן קרי ליה אולודי. והרמב״ם ז״ל פי׳ הטעם משום סחיטה כמו בשלג.
הגוזז את הצמר או השער מן הבהמה או מן החיה אפילו מן השלח שלהן והתולש כנף מן העוף חייב לפיכך תרנגולת שברחה אין מדדין אותה שמא יתלוש מן אגפיה וכתב הרב בעל ההשלמה ז״ל דתולש כנף מן העוף אפי׳ לאחר מיתת העוף חייב וכן באר בירושלמי. ומפני זה הירושלמי הורה רבי שמואל שקילי שמותר למרוט צואר העוף ביום טוב לפני השחיטה אף על פי שהביא הר״ם ז״ל דאסור כמו שמפורש בבכורות. אפשר שהם ז״ל לא אסרו אלא במקומות שדרכן למלוג העופות אחר שחיטה דכיון שלא ימרטו אחר שחיטה לא ימרטו קודם שחיטה. אבל אנחנו שדרכנו למרוט אחר שחיטה למה נאסור לפני השחיטה והלא המריטה אחר השחיטה מלאכה גמורה כמקודם שחיטה בעוד העוף חי כמו שביארנו בירושלמי והודו לו חכמי לוני״ל ז״ל.
ותרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס בלול.
וכל התולש חייב משום קוצר. ואסור לרדות מכוורות ולהשתמש במחובר ולעלות לאילן.
פרות שנשרו בשבת אסו׳ לאכלן עד מוצאי שבת שמא יתלוש וכל דבר הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר לפי שאין הנאתו לריח ויבא לתלוש כדי לאכלו אבל הדס במחובר מותר להריח בו לפי שאין הנאתו אלא לריח והרי מצוי בלתי תלישה.
וכל הרוחץ את ידיו בדבר שמשיר את השער חייב לפי׳ אין רואין במראה של מתכת בשבת שמא יסיר בה נימין שאדם עשוי להשיר במראה עצמה נימין המדולדלין ואפילו במראה אסור שלא תחלוק על דברי חכמים שאמרו אין רואין במרא׳ של מתכת ובשם הר״מ ז״ל מצאתי ואם קבעה בכותל מותר שנראה שאינה עשויה להשיר בה נימין. ועל כן פשט ההתר עכשו בנשים לראות בהן וכן דעת הרי״ף וההשלמה ז״ל אבל הבעל המאו׳ ז״ל כתב שלא תחלוק במראה אפילו שאינה של מתכת ולא מצא התר בנשים לראות במראה כלל בשבת אלא שאין להן שער בפנים ואין שם נימין מדולדלות שנתלוש להשירן.
ואין מעבירין על הראש המסרק ואפי׳ של פיל ואפי׳ אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא יעקרו השערות.
והנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו חייב משום גוזז והוא שיטול בכלי אבל ביד פטו׳. והחותך יבלת בין ביד בין בכלי פטור. והמלקט לבנו׳ מתוך שחורו׳ אפי׳ ביד חייב.
המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ופיר׳ הקונטריס מעפרורית והתוספו׳ פי׳ ממדי דאוקמינ׳ בחדתי ואוכמי דקפיד עליהו והוי כמלבן. המלבן כל שדרכו להתלבן חייב. הסוחט את הבגד עד שיצאו מים שבו חייב ומי שנשרו כליו במים או שהיה בדרך וירדו עליו מי גשמים וכיוצא בהן מהלך בהן ואינו חושש שיבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שבולעין שאם ינער אותן יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע מים כשמנערין אותו המים נסחטין ממנו. ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהן יותר לפי שמתקצרין במים.
נוטל כר שיש עליהן לשלשת ויקנחנה בסמרטוט קשה ואם היא של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. ומי שהיה לשלשת על בגדו אסור לתת עליו מים לפי ששריתו זהו כבוסו. ואותן הנשים ששופכות מים על בגדיהן בשבת להעביר מי רגלי׳ מן הקטן לא טוב להניחן אם לא שמותר שתהיינה שוגגות ולא מזידות. ור״ת הורה למניקות שאם התנוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהן. ובכמה מקומות התירו במקום מצוה. במה דברים אמורים במים אבל ביין או שאר משקין אין חוששין אם בגדו טובל בהן לפי שאינן בני כבוס ובלבד שלא יסחוט הבגד וליכא למימר שמא יסחוט הבגד לצורך המשקה הבלוע שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יעשה גומא בסודר ומכאן הורה הלכה למעשה על משקה שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננו דרך סדין או מטפחת ומשום בורר ליכא כיון דיכול לשתותו מקמי הכי בלא סנון ומשום שמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתכבס ומתלבן בכך.
ואסור לדחוק ולהדק מוכין על פי האשישה המלאה כדי שלא תשפך משו׳ סחיטה ואף על גב דלא קא מכוין פסיק רישיה הוא דניחא ליה כיון שאין המשקה הולך לאבוד אבל סתימת כלי היין שהברזא מן הצד אין בו משום סחיטה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא כיון שהמשקה הולך לאבוד. ולסברת ר״ת אין לחוש ביין לפי שאינו בר כבוס.
ואין סחיטה בשער. והוא הדין בעור לפיכ׳ אם היה על העור לשלשת או לכלוך אחר נותן עליו מים עד שתכלה. מיהו לכבסו אסור אע״ג דלאו בר כבוס הוא.
המנפץ הגידין עד שיהיו כצמר הרי זה תולדת מנפץ וחייב.
הצובע צבע המתקיים חייב ושאינו מתקיים כגון שהעביר צבע על נחשת וברזל פטור. והעושה דיו וצבע הרי זה תולדת צובע וחייב כיצד כגון שנתן קנקתום לתוך מי עפצא להשחיר.
הטווה כל דבר הנטוה חייב אחד צמר ואחד פשתן ואחד נוצה ואחד שער ואחד גידין והעושה הלבד תולדת טווה.
העושה נפה או כברה או סרג מטה בחבלים או עשה שבכה משום דבר חייב משום בתי נירין.
הקושר קשר של קיימא והוא קשר אומן חייב כגון קשר הגמלין והספנין והרצענין בשעת עשייתן מנעל וסנדל וכל כיוצא בזה. ושאינו מעשה אומן פטור ושאינו מעשה אומן ולא של קיימא מותר לכתחלה וכן הדין להתיר אחד מהן.
וכתב הר״ם חלוק ומכנסי׳ שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ביומיה פטור אבל אסור. וזה רגיל אדם להניח אפי׳ שבוע קשורין ע״כ.
ומצאתי כלל אחר כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע״פ שתחלת עשיתו לא היתה על מנת להניח שם אסור. הלכך הקשר שעושין בקורדילא״ש היכא דאינו יכול לפשוט את הבגד בלא היתר הקשר מותר אבל אם יכול לפשוט הבגד בלא התר הקשר אסור לקשור כי קשר של קיימא הוא וכן נמי הדין בחבלי הדוקי צואר שקורין קורדו״ן. וקשר רצועות המכנסים מותר לכתחלה לפי שסופו להתירו כשיכבסו המכנסים אבל אם של פשתן המתכבס עם המכנסים אסור שפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם ולא יתירנו משם עד שיהיה בלוי.
ור״ף ז״ל כתב שכל קשר שעומד ח׳ ימים בלא התרתן בלוי כ״מ ולא נקרא קשר של קיימא.
והעניבה מותרת כגון שיקבל ראשי החבל שנפסק וכורך עליו חוט או משיחה ועונב עניבה.
הפותל חבלים הרי זה תולדת קושר והוא שיעמוד החבל באותה פתילה בלי קשר. והמפריד הפתיל תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל.
חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקע כל החבלים אפילו בסכין ואפילו גופן של חתלות לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן או שובר העצם להוציא מוחו.
כל שראוי למאכל בהמ׳ מותר לקשור אותו בשבת לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי. נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור.
הקושר שתי תפירות והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן שתעמור התפיר׳ יתר על שתי תפירות אע״פ שלא קשר חייב לפי שעומדת בלי קשר. והמותח חוט של תפירה חייב. וכתב הבעל התרומה ז״ל דמכאן ראיה שאסור למתוח אותו החוט שתופרין בו בתי זרוע סמוך לאגרוף להדקן ומותחין אותו ביום ומתירין אותו בלילה כשרוצה לפשוט בגדיו. ויש שמקילין בזה לפי שתחלת עשייתה אינו לתפירה גמורה אלא למתוח ולהתיר. והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל מכל מקום אם יש שם נקבים מתוקנים ומוקפים תפירה סביב הנקב מותר כמו שנהגו הנשים בנקבי המלבוש.
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות חייב. אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל. והקורע בחמתו או על מתו חייב משום שהוא מתקן שתתישב דעתו.
הפותח בית צואר חייב.
המדבק ניירות או עורו׳ בקולן של סופרי׳ או בדבר אחד המדבק הרי זה תולדת תופר והמפרקן תולדת קורע.
הבונה כל שהו חייב וכן הקורע כל שהוא.
וכן המשוה פני קרקע הבית הרי זה כבונה. וכן כל בנין שצריך גבורה ואומנות בכלים שייך בהו בנין. ואמרו חכמי׳ אסור להחזיר דלת של שדה תיבה ומגדל אע״פ שאינו כלי של גבורה ואומנות שמא יתקע וכן כל כיוצא בזה.
ומותר לזלף מים על גבי קרקע ואין חוששין להשוות גומות שאינו מתכוין לכך. אבל לכבד הבית אסור אם אינו רציף אבנים או ברעפים שאי אפשר שלא ישוה גומות. ויש מחמירין אפי׳ רציף גזרה הא אטו הא כדאמרינן בגמרא גזרה עליתא דששא אטו וכו׳.
וכתב הר״מ אסור לישראל לכבד ביתו בשבת אבל אם תעשה גויה מעצמה מותר ואין לדחות או למחות בידה.
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל הורו הגאונים שמותר לכבד הבית בשבת ואין צריכין לומר ביום טוב ואין חוששין שמא ישוה גומות שכל דבר שאין מתכוין מותר ואף על פי שמזיז עפר וצרורות וקליפין האסורין לטלטל יראה לי שמות׳ מפני שהן לו כגרף של רעי עכ״ל.
והר״ש כתב מכבדות של תמרה מותר לכבד בהן בשבת ולא חיישינן לאשוויי גומות דסבירא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר.
הגדילה והקליעה אסורה משום בנין. ובאמת הנשים אסורות לקלע שער ראשון ולגדל ועכשו שנהגו לעשות כן ואין מי ימחה בידן לפי שמוטב שיהו שוגגות ואל יהיו מזידות שאי אפשר למען כדי שלא יתגנו על בעליהן.
העושה אהל קבע חייב משום בונה שהוא תולדת בונה. וכן העושה כלי אדמה כעין תנור וחבית קודם שישרפם. והמגבן גבינה. והמכניס יד בקורדום וכן התוקע עץ בעץ ובין במסמר בין בעץ חייב משום בונה. וכתב הראב״ד ז״ל הדברי׳ שאין אדם מקפיד עליהן אם יתנועע בתוך החור מותר להכניס בחורן שאין לגזור שמא יתקע אם לא בדבר שצריך להיות מעמידו בדוחק.
והעושה נקב בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האור והמחזיר דלת של בור ושל יציע וכיוצא בהן חייב משום בונה.
וכן אין עושין אהל עראי לכתחלה. וכתב בספר היראי׳ כל דבר שאין פרישתו להשתמש תחתיו אלא עליו מותר לנטותו ואין בו משום אהל ואהא סמכין לתת שלחן על סמיכותיו שאין נתינתו להשתמש תחתיו אלא עליו. ואפילו עושין להשתמש תחתיהן אם נטויין ועומדין מותרין עכ״ל.
כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת סביב שהיא עושה צל על הלבוש אם השפה קשה ביותר כמו גג ויש בו טפח אסור ללבשו בשבת מפני שהוא אהל עראי. ויש נותנין טעם שהוא נושאו על ידי הרוח ואתי לאתויי והיכא דמהדק שרי ולפי׳ ראשון אפילו מהדק. וטוב לצאת ידי שניהם כשהכובעים קשין ואינן נכפפין שלא יצאו מן הראש טפח ויהיו מהודקים תחת הגרון ואותן כובעי׳ של אשכנזים צרי׳ להדק תחת הגרון. אבל כובעי׳ של צמר ואלמוסא אף בלא קשירה מהודקין הן הטב ומותר לצאת בהן.
טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה כן מע״ש מותר לנטותה ומותר לפרקה. וכן הפרוכת מותר לנטותה ומותר לפרקה. אבל צריך שיזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה אותה. וכלה שיש לה גג אין מותחין אותה שאי אפשר שלא יגביהו אותה מעל הארץ מעט ויעשו אהל עראי. הסותר כל שהוא על מנת לבנות חייב הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע חייב והוא שיתכוין לתקן.
ויש סתירה בכלים שמותרת כדאמרינן סות׳ אדם חבית ליטול ממנה גרוגרת ופי׳ התוספות ה״מ בכלים של חרס השבורים המתוקנים בזפת אבל בחבית שלמה אסור משום שבירה.
וחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו בו רבי אליעזר מתיר ור׳ שמעון אוסר מיהו על ידי גוי להקל והר״ף ז״ל כתב שאסור לשבור תיבה או פותחת כשאבד המפתח דנהי דאין סתירה בכלים היינו דוקא כי הבנין גרוע אבל בבנין חשוב יש סתירה.
ה״ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה ואני חולק עליו שאסור. המכה בפטיש וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכ׳ חייב. כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי אף מקצת צורה והמגרר כל שהוא חייב והעושה נקב כל שהוא חייב.
וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו. המפיס שחין כדי להרחיב פי המכה חייב ואם להוציא הלחה מותר.
הפוסל אבן או המישב אבן בבנין חייב. הלוקח קשרי הבגדים שהן כמין יבלת אם היה מקפיד עליהן חייב ואם הוא כמתעסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן שבה חייב ואם אינו מקפיד עליהן פטור. וטעם האסור משום מלבן.
הצד דבר שדרכו לצוד מינו כגון חיה ועוף ודגים חייב והוא שיצוד במקום שלא יחסרו צידה אחר כן שאם יבא לקתתו לא יהיה צריך לרדוף אחריו.
וכן המשלח כלבי׳ לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב.
הצד דבר שאינו מחוסר צידה כגון חיה ועוף שבבית ויוני עליה פטור. וכן הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטו׳ והצד דבר שאינו מינו ניצוד כגון צרעים וחגבים זיזין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו פטור.
פורשין מחצלת על גבי כוורת של דבורים ובלבד שלא יעשנו כעין מצודה כלומ׳ שיניח ריוח שיוכלו הדבורי׳ לצאת משם ולא יהיו נצודין דאי לאו הכי אף על פי שאינו מכוין אסור דפסיק רישיה הוא ולפיכך כתב הבעל התרומה דבימות החמה דשכיחי זבובי׳ הרבה צריך להזהר בשבת שלא ינעול שדה תבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה ומצויין שם זבובים הרבה אם לא יניח להן ריוח שיצאו בו.
וכל שקצי׳ ורמשים המזיקין בנשיכתן אע״פ שאינן ממיתים מות׳ לצודן והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה עליהן כלי או קושרן כדי שלא יזיקו.
השוחט או הנוטל נשמה חייב ואפילו העלה דג מספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב לפי שאחר כן לא יוכל לחיות. רמשים הפרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כגון הפרעושין ההורגן חייב כמו שהרג בהמה וחיה אבל רמשין הנהוין מן הפרות או מן הגללי׳ ומן הבשר ומן הקטנית ההורגן פטור. והכנים מותר להרגן מפני שהן מן הזיעה.
חיה ורמש הנושכין וממיתין כגון כלב שוטה וכיוצא בו מות׳ להורגו כשיבאו ושאר המזיקי׳ אם רודפין אחריו מות׳ להרגן ואם יושבי׳ במקומן או שברחו מלפניו אסור להורגן ומותר לדרכן לפי תומו.
המפשיט את העור והמעבדו בכל מיני עבוד והמוחקו. והוא המעביר שערו או צמרו מעליו אחר מיתה חייב. הדורס על העור ברגלו או המרככו בידו חייב משום מוחק.
וכן הממרח רטיה או כל דבר המתמרח כגון זפת ושעוה חייב. אסו׳ לסתום נקב קטן ואפי׳ בשמן קפואי גזרה משום שעוה שהוא מתמרח. והמחתך חתיכ׳ מן העור ומתכוין למדת אורך ורוחב חייב אבל דרך הפסד או שלא נתכין לשום מדה פטור.
והקוטם את הסף או ראשי קלונסות או שום עצים או מתכות במקו׳ שיחתכו אותם החרשים חייב.
הנוטל קיסם מן העץ וקטמו לחצות בו שניו או לפתוח בו את הדלת חייב. וכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לקטום מהן. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן או לפשח בהן כל מה שירצה.
המבעיר כל שהוא שלא להשחית חייב. והמבעיר גדיש או קמה להנקם מאויבו אף על פי שהוא משחית חייב מפני שהוא כמתקן אצל יצרו הרע.
המכבה את הנר ואת הגחלת של עץ חייב אבל המכב׳ את הגחלת של מתכת פטור והוא שלא יתכוין לצרף. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים.
הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה.
והמכבה מפני אבוד ממון חייב אבל מותר לגרום לכבות להציל כגון לעשות מחיצה בכלי חרש חדשים מלאים מים שודאי הן מתבקעין ומכבין.
וכופין את הקערה על גבי הנר שלא תאחוז בקורה. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש ויש אומרים שיש מכאן ראיה להתיר לתת כלי תחת הנר לקבל הפחם שבראש הפתילה שקורין מוקי״ץ ויש אומרים שאין מכאן ראיה להתיר לפי שבזה יש ממש ואיכא בטול כלי מהיכנו מה שאין כן בניצוצות מיהו אפילו לקבל ניצוצות אין נותנין בו מים אפילו מערב שבת והטעם לפי שמותר לתת הכלי אפילו בשבת ואסור לתת בו מים בערב שבת שהרוא׳ אותו במים סבור שנתנו שם בשבת ויבא ליתן בו מים כשנותנו שם בשבת ולעיל גזרו ערב שבת אטו שבת. ויש שהקשה אם כן היאך נותנין מים בעששיות של זכוכית מערב שבת ולא קשיא שהרי אמרנו שלא נאסור מערב שבת אלא כדי שלא יתנו שם בשבת והך גזרה לא שייכ׳ בכלי שהדליקו בו שהכל יודעין שאסו׳ ליגע בו משחשכה ומשום גורם לכבוי לא נחוש בהן לפי שזה הגורם נעשה מבעוד יום. ועוד שאין זה גורם לכבוי דאדרבה שזהו מדליק ומבהיק יותר מפני המים שבשוליו.
תיבה שדה ומגדל שאחז בהן האור פושט עור גדי או דבר שאין האור מלהטת אותו על הקצת שעדין לא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה כה ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבה כבה.
וכתב הר״ם כשנופל נר או פתילה על השלחן בליל שבת התלמוד שלנו מתיר לנער את השלחן ואם כבתה כבתה ואע״פ שהירושלמי אוסר אם לא שכבתה קודם אנן סבירא לן כתלמודא דילן. והגיה הר״ף ז״ל מיהו טוב להזהר כי אם על ידי גוי.
נפלה דלקה בשבת ובא גוי לכבותה אין אומר לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו.
ובדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואם יש שם אדם שיש לחוש שמא ישרף מכבין האש להצילו אבל לא יצילו כלים ולא דבר אחר אפי׳ לחצר שערבו בה גזרה שמא יכבה אבל מציל בה מזון שהוא צריך לאותה שבת וכן כלים שהוא צריך להלביש ולהשתמש בהן באותה שבת הדברים שהוא יכול ללבוש ואומ׳ לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד ומצילין כל אחד כל מה שצריכין לאותה שבת לובשין כל מה שיכולין ללבוש ויהיה הכל של מציל בשכרו ואין זה שכר שבת שהרי אין בזה שום מלאכה ולא שום אסור שהרי הוציאו לחצר מעורבת. ואם יוכלו להציל בכלי אחד יותר ממה שצריך לו לאותו שבת מצילין שלא נתנו שעורין אלו אלא בשני כלים או יותר ממה שצריך לו. ובחצר שאינה מעורבת אף מזונו וכליו אינו מציל.
וכל כתבי הקדש הכתובים בלשון הקדש מצילין אותן ואפילו בחצר אחרת שאינה מעורבת ובלבד שיהיה באותו מבוי. רק שיהיה למבוי שלשה מחיצות ולחי. ואם היו בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן ואפילו היה שם ערוב. ובימי התנאים לא היו מצילין אלא הברכות והקמיעין אבל עתה שרבתה השכחה מצילין את הכל ועוד שאין לנו רשות הרבים ומצילין תיק עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות. והוא הדין עם כל דבר שיש בו קדושה. מיהו בירושלמי אמ׳ דיסיקא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדלקה ואף על גב דאמרינן פרק נוטל לא אמרו ככר או תנוק אלא למת בלבד שמא בדלקה התירו יותר ויותר. וכן יש להתיר מפני תפיסה ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא.
והר״ף ז״ל כתב שאם הניח מערב שבת פת או אוכלין בכיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת מפני הדלק׳ או מפני האויבים משום שאינו בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר.
המוציא מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים חייב. וכן המושיט או הזורק מרשות לרשות או מתחלת ארבע לתוך ארבע ברשות הרבים חייב.
המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות או המעביר ד׳ אמות ברשות פטור עד שיעביר כלו. קופה שהיא מלאה חפצים אפילו מלאה חרדל והוציא רובה מרשות זו לרשות זו פטור עד שיוציא כל הקופה וכן הדומה לזה שהכלי משים כל מה שבתוכו כחפץ אחד.
וכל המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחקו בין בכתפו חייב וכן המוציא על ראשו והוא שיוציא כדרך המוציאין כגון שיהיה הדבר כבד שדרך המוציאין להוציא על הראש. אבל הניח דבר קל על ראשו ולא אחזו בידו פטור שאין דרך להוציא כגון זה.
המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב ותוך ארבע אמות מותר לטלטל ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס נותנין לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם.
היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ד׳ אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע והוא שלא יוציא זה מתוך שלו לשל חברו. ואם הם שלשה האמצעי מובלע בנתים הוא מותר עמהם והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסור זה עם זה. לפיכך מותר לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו אחר שכנגדו ואפילו הם מאה ואפילו הלך החפץ כמה מילין לפי שכל אחד מהמטלטלין לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.
הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ד׳ אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה ה׳ אמות ושלשה חומשי אמה לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב עד שיעבור חוץ לה׳ אמות וג׳ חומשי אמה וכל שאמר מתחלת ארבע לסוף ארבע או המעביר ארבע אמות הוא מתחלת האלכסון של ארב׳ אמות עד סופו ואם העביר פחות מזה פטור נמצא כאן שלשה מדות. כיצד העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה והניחו במקום אחר לרשות הרבים אם היה בין שני המקומו׳ עד ד׳ אמות הרי זה מותר. היה ביניהן יותר מארבע אמות ועדיין הן בתוך ה׳ אמות וג׳ חומשי אמה בשוה חייב שהרי העביר חוץ לאכסונו של מרובע.
אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבע אמות ברשות הרבים חוץ לד׳ אמות חייב עד שיעקור החפץ מעל גבי מקום שיש בו ארב׳ טפחים על ד׳ טפחים ויניח על גבי מקום שיש בו ד׳ טפחים על ד׳ טפחים. ידו של אדם חשובה לו כד׳ טפחים על ד׳ טפחים. היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו משים פיו מקום. וכן רוקק או משתין מרשות לרשות חייב ואף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ד׳ אמות עד שירוק.
וצריך שיהא המוציא או המעביר עוקר ומניח שאם הניח ולא עקר או עקר ולא הניח פטור. לפיכך העומד ברשות זו והוציא ידו לרשות שניה וחפץ בידו ונטל אחד ממנו או שנתן אחד לידו חפץ והחזיר ידו אליו שניהן פטורין מפני שזה עקר וזה הניח והוא שהיתה ידו למעלה מג׳ אבל אם היתה בתוך ג׳ הוי כמי שהניח לארץ וחייב.
יצא בחפץ שבידו לרשות שניה ולא עמד אלא חוזר ונכנס אפילו כל היום והוא בידו פטור מפני שלא הניח ואפילו עמד לתקן המשא אשר עליו פטור עד שיעמוד לנוח. היה רץ בחבילתו שעל כתפו ברשות הרבים פטור עד שיעמוד. היה מהלך מעט מעט חייב כעוקר ומניח. הוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות אפילו כל היום מותר. במה דברים אמורים כשעמד לנוח אבל עמד לתקן המשא שעליו חייב כמי שהלך עד ארבע אמות השניות אבל אינו חייב עד שיעמד לנוח חוץ לארבע אמות. היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח בארץ והגביה ראשו האחד וראשו השני מונח בארץ והשליכו על דרך זו לפניו אפי׳ כל היום עד שיעביר החפץ כמה מילין פטור לפי שלא עקר החפץ כלו מעל הארץ ואם גררו על הארץ מתחלת ארבע אמות עד סוף ארבע חייב שהגורר או המגלגל עוקר הוא. ויש אומרים שאם יגלגל אדם חבית או כלי אחר עגול ברשות הרבים שפטור משום דלא עקר כליה כמו הקנה כשמגביה ראשו האחד וראשו האחר מונח על ארץ. מכל מקום פטור אבל אסור הוא ואין ראוי להקל בזה לכתחלה וכל שכן להכניס או להוציא בדרך זו שאסור וחיוב נמי איכא מרשות לרשות לפי דעת בע׳ השלמה ז״ל וכן כתב הרמב״ם ז״ל.
עקר חפץ לדעת להניחו בזוית אחת באותו רשות ונמלך והוציאו ברשות שניה פטור לפי שעקירה זו היתה על דעת לעשות בהתר ונמצא כאן הנחה בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על גבי חברו וכשהוא מהלך נטלו מעליו קודם שיעמד פטור לפי שעקר ולא הניח וכן כל כיוצא בזה.
הזורק חפץ מרשות לרשות והיה קשור בחבל ואגדו בידו עד שיכול למשוך החפץ אצלו פטור. הזורק חפץ מרשו׳ היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באצמע אף על פי שעבר החפץ באויר רשות הרבים פטור והוא שיעבור למעלה משלשה. אבל אם עבר בפחות משלש סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד שניה הרי כמי שנשאר ברשות הרבים וחייב. וכן הדין למי שזורק מרשות הרבים לרשות הרבים שניה ורשות היחיד באמצע ועבר החפץ בפחו׳ משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל לרשות הרבים שניה. ושני רשות הרבים מצטרפין לארבע אמות.
המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד שבצדו באויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב שכן היתה עבודת הלוים שבמשכן. במה דברי׳ אמורים כשהיו שני רשות היחיד באורך רשות הרבים אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רשות הרבי׳ והושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדו פטור.
אי זהו רשות הרבים מדברות ועירות ושדות ודרכים המפולשין להן והוא שיהיה רוחב שלהן י״ו אמות ולא יהיה עליהן תקרה. ואי זהו רשות היחיד מקום ד׳ טפחים על ד׳ טפחים גבוה עשרה טפחים או יותר ומקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה וביניהן ד׳ טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כן אפילו כמה מילין או הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה ומבואות שיש להם שלשה כותלים ולחי ברוח רביעית וחצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה ואפילו כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכיוצא בהן אם יש בהן ד׳ על ארבע טפחים בגובה עשר׳ טפחים או יותר הרי זו רשות היחיד גמורה.
זיז שעל גבי החלון יוצא באויר שעל רשות הרבים אם היה למעלה מי׳ טפחים מותר להשתמש עליו שאין רשות הרבים תופסת אלא עשרה טפחים. לפיכך מותר להשתמש לכל הכותל עד עשר׳ טפחי׳ התחתונים. במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר אבל אם היו יוצאין בכותל שני זיזין זה למטה מזה אף ע״פ ששניהן למעלה מעשרה טפחים אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ד׳ על ד׳ אסור להשתמש עליו מפני שהו׳ רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואסרו זה על זה שאין שתי רשויו׳ משתמשו׳ ברשות אחת. אין בעליון ד׳ ואין בתחתון ד׳ משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתוני׳. היו בתחתון ד׳ ובעליון אין בו ד׳ אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד אבל בשאר הזיז שבשני צדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. כל זיז היוצא על אויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו כשהוא משתמש עליו אין נותני׳ עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרשות הרבים ישברו אבל כל שאר כלים ואוכלין אסו׳ שמא יפלו לרשות הרבים ויביאם.
ואותן הספינות הקצרות למטה ורחבות למעלה אפילו בפחות משלשה בגובה רחבות ד׳ מטלטלין בכולה דהוי רשות היחיד דאמרינן גוד אחיד אפילו בלמעלה מג׳ ואף על גב דביבשה לא אמרינן הכי התם הוא משום דהוי מחיצה שהגדיי׳ בוקעין בה אבל במחיצה שעל גבי מים הקלו משום דבקיעת דגים לא שמה בקיעה.
וספינות הקשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. פי׳ אם הם מאדם אחד ואם הם משני בני אדם בערוב ואם הם של נכרי אפילו בלא ערוב ומוקים לה בגמרא כשהן קשורות בדבר שהוא יכול להעמידן אבל לא בעי׳ שלשלת ברזל.
וכתב הבעל השלמה ז״ל דשני בתים בשני צדי רשות הרבים אם היה חלון או גזוזטרא בזו כנגד זו מותר לזרוק מזו לזו ודוקא כשהיו שתיהן שלו ולמעלה מעשרה שזורק באויר מקום פטור ודוקא נמי במכוונות זו כנגד זו אבל אי הואי חד מדלאי וחד מתתאי לא דלמא נפל ואתי לאתויי אבל כלי חרש או זכוכית מותר לפי שמשתברין ואין לחוש לאתויי וכן כתב הרמב״ם ז״ל לפיכך פטור. ואם היו של שני בני אדם אסור אלא אם כן ערבו ואפילו בגדים ואוכלין מותר לזרוק. וזריקת ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה ואף ע״ג דלא הוי לא הוצאה ולא הכנסה מכל מקום מתולדות ההוצאה היא נחשבת ויש שנותנין טעם לדבר לפי שד׳ אמות הסמוכות לאדם הן רשותו בכל מקו׳ הלכך כשזורק לסוף ד׳ הוא מוציא מרשות לרשות.
מקום שלא הוקף לדירה כגון גנות ופרדסין ויש במחיצות בגובהן עשרה טפחי׳ או יתר מטלטלין בכלן ברשות היחיד אם אין בהן יתר על בית סאתים וחייב הזורק או המושיט מהן לרשות הרבים. ואם יש בהן יתר על בית סאתים אין מטלטלין בהן אלא בד׳ אמות שלהן ככרמלית. ושעור בית סאתי׳ מאה אמה על חמשים אמה והוא הדין לרחבה שאחורי הבתים אם היא יתרה על בית סאתי׳ ואפי׳ היה הפתח פתוח להתחלה ואח׳ כך הקיפוה הרי היא כמי שהקיפוה לדירה ומטלטלין בכולה.
וצריך שתהיה המחיצה יכולה לעמוד ברוח מצויה ושתהיה גבוה עשרה או יתר. ומחיצה שאינה עשויה רק לצניעות אינה מחיצה וכן כל שיש בה פרוץ מרובה על העומד מחצה על מחנה מותרת ובלבד שלא יהיה בה פרצה יתר על עשר אמות. היתה יתרה מעשר אמות ועשה בה צורת פתח מותר והוא שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד.
הקיף בקנים גבוהים עשרה או יותר אם אין בין קנה לחברו ג׳ טפחים אע״פ שהם שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הרי זו מחיצ׳ גמורה שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. מבוי הסתום עושין לו ברוח רביעית לחי או קורה ויהיה מות׳ לטלטל בכלו ברשות היחיד. מבוי המפולש והעקום עושין לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ומותר לטלטל בכלו לרשות היחיד. וצורת פתח האמורה בכל מקו׳ אפי׳ קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אין המבוי נתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מד׳ אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו. היה ארכו כרחבו או שאין ארכו ד׳ אמות או שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היו לו כי אם בית אחד או חצר אחת אינו נתר אלא בשני לחיים או בפס ד׳. מבוי שאין ברחבו ג׳ טפחים אין צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות מג׳ כלבוד דמי. חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי ונתרת בלחי או קורה.
בכל עושין לחיים ואפי׳ בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באסורי הנאה והוא שיהיה גובהן עשרה ועביין כל שהוא. ובכל עושין קורה חוץ מעצי אשרה שיש לקורה שעור לרחבה וכל השעורין אסורין מהאשרה. כמה שעור הקורה רחבה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא והוא שתהא בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבנה של ג׳ טפחים על ג׳טפחים. ומעמידי הקורה צריך שיהיו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבנה.
וצריך ליתן הקורה למטה מעשרים אמה. היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה לפי שאין בה הכרה וכל עצמה אינה רק להכר ואם יש בה ציור וכיור שהכל מסתכלין בה מותר אפי׳ למעלה מעשרים שהרי בה הכר. היתה הקורה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובע׳ אם יש בהקפה ג׳ טפחים יש ברחבה טפח. היתה עקומה כשרה.
מבוי שנתקן כהלכתו ונפחת או נטלו קורותיו ולחייו בשבת אסור לטלטל במבוי כדאיתא פרק כל הגגות. רבי יוסי אומ׳ אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת אבל ערובי חצרות אם ערב דרך הפתח בשבת יכול לטלטל מעל החומה או אם יש שם חלון אחר בחומה יכול לטלטל דרך אותו חלון זה כתב הר״ם.
צדי רשות הרבים הרי הן ככרמלית ואויר רשות הרבים למטה מעשרה כרשות הרבים ולמעלה מעשרה מקום פטור. כותלי רשות היחיד כרשות היחיד ואוירו עולה עד לרקיע.
מקום שאין בגובהו עשרה אבל הוא למעלה משלשה ויש בו ד׳ על ד׳ או יתר על כן וכן חריץ שהוא ד׳ על ד׳ ועמוק מג׳ ועד עשר׳ וכן מקום שהוקף ד׳ מחיצות מג׳ עד עשרה וביניהן ד׳ על ד׳ או יתר על כן. וכן מבוי שאינו מפולש שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית והימים כל אלו כרמלית הן. ואינן אלא עד עשרה כרמלית ולמעלה מעשרה מקום פטור. ולפיכך הדולה מעל פני המים שבימים ושבנהרות על עשרה באויר מקום פטו׳ ולמטה מעשרה באויר כרמלית. וכל העומק מלא מים כקרקע עבה הוא. הבור שבכרמלית ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה. אצטבה שבין העמודים ברשות הרבים ככרמלית. ובין העמודים כרשות הרבים הואיל ורבים דורסין בהן. רשות הרבים שיש לו תקרה או שאין ברחבו י״ו אמות הרי הוא ככרמלית.
מקום פטור מקום שיש בו פחות מד׳ על ד׳ וגבהו ג׳ עד לרקיע שכל פחות משלשה הרי הוא כארץ אפ׳ קוצים וברקנים וגללי׳ ברשות הרבי׳ גובהן שלשה ואין ברחבן ד׳ על ארבע הרי הן מקום פטור וכן חריץ שאין בו ארבע על ד׳ ועמקו משלשה ועד התחום. וכן מקום המוקף שאין ברחבו ד׳ אפילו היה ארכו אלף מיל ורחבו ארבעה פחות שעורה וגבהו משלשה ומעלה הרי הוא מקום פטור. וכן אויר רשות הרבים או אויר כרמלית למעלה מעשרה הרי הוא מקום פטור מקום שיש בגבהו ט׳ טפחי׳ מצומצמות לא פחות ולא יתר ברשות הרבים הרי הוא כרשות הרבים ואין משגיחין על מדת ארכו ורחבו מפני שרבים מכתפין עליו אבל אם היה יתר על ט׳ או פחות אם יש בו ארבע על ארב׳ או יתר הרי הוא כרמלית ואם אין בו ארבע על ארבע הרי הוא מקום פטור.
גג הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה טפחים הואיל ורבים מכתפין עליו אסו׳ לטלטל בגג עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו. רשות היחיד ומקום פטו׳ מותר לטלטל בכלן אף על פי שהיה ארכן כמה מילין אבל רשות הרבים והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות.
חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. וחורי רשות הרבים כרשות הרבים. רשות היחיד ומקום פטור מותר לטלטל בכלן וברשות הרבים ובכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. ואם העביר יתר מארבע אמות ברשות הרבים טייב ובכרמלית פטור שאין אסורו אלא מדבריהם לפי שהוא דומה לרשות הרבים לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה בכרמלית מותר כגון להעביר קוץ כדי שלא יזיקו בו רבים מותר ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה.
ומבוי הסתום כגון שיש לו שלשה כותלים. מות׳ לטלטל בו מן התורה אבל מדבריהם צריך דופן רביעי ולפיכך עושין לו לחי או קורה ויחשב כאלו אותו הלחי או הקורה סותמין דופן רביעי וכשם שמותר לטלטל במקום פטור כך מות׳ להוציא ממנו ולהכניס לרשות היחיד ולרשות הרבים ואין צריך לומ׳ לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים.
ואסור לשפוך מים על פי הביב והמים נוזלים תחת הקרקע לרשות הרבים ואפילו היה זחילתן מאה אמה מפני שהמים באין מכחו לרשות הרבים אבל שופך חוץ לביב והמי׳ יורדין לביב אבל אם מן המים יורדין לכרמלית שופך על פי הביב ואינו נמנע דכחו בכרמלית לא גזרו. ובימות הגשמים אפי׳ נזחלין לרשות הרבים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צנורות מקלחין הם ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן. והר״מ כתב שמותר לשפוך מים בשבת באבן המקלחת ואפילו בחצר שאינה מעורבת אבל לרשות הרבים אסור.
היורד לרחוץ בנהר מנגב עצמו מן המים שעל גופו לא יעבירם מד׳ אמות מכרמלית לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לכרמלית ולא מכרמלית לרשות הרבים. וצריך גם כן שיזהר שלא יסחוט השער דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמ׳ אפילו תימא יש סחיטה בשער. וכן נמי כשיטול ידיו בנהר ינגבם באותו מעמד שלא יוליך המים בידו ד׳ אמות. וכתב הר״מ שצריך לנגבן היטב זה בזה קודם שינגבם במפה או בחלוקו כדי שלא יבא לידי סחיטה ונכון הוא.
כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו או שהוא מתכשיטו ואפשר שיפול מהרה ויבא להביאו ברשות הרבים חייב. וכן האשה לא תצא בדבר החוצץ בפני הטבילה וטעמא משום דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא להו ואתו לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים שאין מטבילין את הכלים בשבת זהו מפני שמתקן כלי אבל הטמא מותר לטבול מפני שנראה כמקר. ואיכא מאן דאמ׳ דהני מילי דאיכא למיחש להכי במקום שטובלות בנהר אבל במקום שטובלות במקוה שבתוך הבתים לית לן בה.
וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל וז״ל ועכשו פשט המנהג ברוב מקומותינו להיות הנשים יוצאות בכל אלו הדברי׳ שקולעות בהן שערן ואפילו בדברים שחוצצין בטבילה ואין מוחה בידן גם בכל התכשיטין האחרים שיש לחוש דלמא שלפה ומחויא יוצאות להדיא והיו יוצאות אף בדורות קדמונינו שהיו חסידים ואנשי מעשה ולא היה מערער בדבר. ואפשר שנהגו בדברים אלו כשאר הדברים שאמרו עליהן הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין וכן דעת הר״ת ז״ל. ויש מן החכמים שכתבו הדברים שמוציאין לרשות הרבים גמורה יש בו חיוב והוא שהדין נותן שנגזו׳ ונאסו׳ להן עכשו לצאת אפילו ברשות הרבים שלנו שאינו רשות הרבים גמורה מפני שאינו רחב י״ו אמה אבל כל הדברים שמנו חכמים במשנה. אם יצתה ברשות הרבים גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דלמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כל כך לאסור ברשות הרבי׳ שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דלמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברשות הרבים. ויש נותנין טעם אחר להכשיר לפי שהנשים עכשו אינן שחצניות כל כך. פירוש מלשון אנשי שחץ כלומר מתגדלות ומתגאות בתכשיטיהן לשלוף התכשיטין כי אם בבית לא בחוץ כלל ולפיכך לא חשו עליהן ודומה למה שאמרו מאן דרכה למפק בכך וכך אשה חשובה אשה חשובה לא שלפא ומחויא: וכן אמרו אשה שריחה רע לא שלפא ומחויא. הרי שסמכו הרבה על זאת החזקה.
וכתב הר״ז ז״ל נקיטינן דתכשיטי זהב או כסף תקועין מחוברין ברצועה או בבגד ומפוזרין לכאן ולכאן אשה יוצאה בהן. ותכשיטין שהן כולם של כסף ושל זהב אסורה האשה לצאת בהן. והאיש בין כך ובין כך מותר דלא שליף ומחוי. מיהו מה שמיוחד לאיש לבד ולא לאשה. וכן כתב בטבעת שיש עליה חותם שמותר האיש לצאת בו אפילו לרשות הרבים.
והרמב״ם ז״ל כתב דלעולם איש ואשה שוין למגזר דלמא שליף ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם ואף ע״פ שהוא לו תכשיט דלא שליף ומחוי. והא דאמרינן בגמרא קמרא שרי ואוקי׳ דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים. וטעמ׳ דמלתא משום הכי לא גזרו ביה דלמא שליף דאי שליף יפלו הבגדים שעליו ואין דרך בני אדם להתיר אזוריהן בשוק והרמב״ם ז״ל כתב פרק י״ט להלכות שבת מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהו׳ לו תכשיט ואין דרכו של איש להראות וכבר נהגו העם שלא לצאת כלל.
וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ועכשו שהנשים יוצאות בטבעו׳ של קדושין זה ודאי דינו כטבעת שאין עליה חותם ותכשיט הוא להן שאותן האותיות אינן חותם כלל שלא נקרא חותם אלא אם כן חקוקות בו אותיות או צורות כדי שיהא במה שחותמין בה חותמה בולט.
וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן. אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה העניינים משתני׳ לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה. והמחמיר תבא עליו ברכה. וכתב הבעל התרומה ז״ל לדידן אפילו נושקא דהיינו מכבנת׳ אם תקועה בשלשלת של כסף אם יש בה מחט תקועה שיכולה לסגור צוארה מותר לדידן דלית לן רשות הרבים וכן מפתח של כסף או של זהב שיש בה מחט תקועה נמי שריא לדידן. וכן הנשים העשירות הדואגות בשבת פן יגנבו העבדים והשפחות נותנות כל מפתחותיהן בתיבה אחת שמפתחה של כסף או של זהב ובראשה מכבנתא שתקועה בחלוקה וגם בראשי הרצועות של כסף שעושין צורות מפתח של כסף לתכשיט ולנוי סוגרות ופותחו׳ בהן. וכתב ה״ר מאיר דוקא אם היא לנוי כגון שהיא של כסף אבל של ברזל ושל נחושת לא אפי׳ היא לנוי. והר״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם התר אף בשל ברזל רק שיהיה יד המפתח סדוקה כדי שיוכל להכניס הרצוע׳ תוך רוחב בית יד המפתח וגם טוב שיעשנה קטנה שהיא לנוי.
עוד כתב הר״ף ז״ל רצועות התלויות באבנט אינן חשובות ובטלות ומותר לצאת עמהן ביום הכפורים ואף על גב שהוא הולך יחף ואין צריכין לו כלל. וכן בשבת אם רוצה לצאת יחף מותר. אבל אם הרצועות צבועות בארגמן חשובות הן ולא בטלי והוי משאוי ואסור לצאת אם אינן קשורות באנפליאות.
וכתב הבעל התרומה ז״ל שמותר לתת מוך או תבן או צמר במנעלים שלנו שאין לחוש שמא יפול ויבא להביאו.
ואין הקטע יוצא בקב שלו וקיימא לן דמנעל של עץ מנעל הוא והיינו טעמא דאסור דלא מפסיק ואתי לאתויי.
וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל למדנו מדבריהם שאין יוצאין בשבת באותן מנעלים של עץ שקורין אישקובשי״ש או אישקונפינ״ש שנועלין בימות הגשמים באלה הארצות דלמא מפסיק ואתי לאתויי. ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו גם כן הדבר פשוט שאסור לצאת בהן אף ע״פ שאינן עשויין באותן שלהן שגזרו עליהן דמכל מקום מסומרין הן לחזק ואמרי׳ בגמרא דאסורין ועוד שקרובין הן להשמט מן הרגל יותר ויותר מאותן שגזרו עליהן שמשמע לפי הגמרא שהיו נקשרין ברצועות ובתרסיות על הרגל. אך באותן שאינן מסומרין שקורין בטינ״ש יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאין נקשרין מההיא דפרק יום הכפורים דאמרי רבי אמי ור׳ אסי עברו נהרא במנעל דרך מלבוש בשבת ופריך תינח מנעל כלומר שאינו נשמט מן הרגל סנדל מאי איכא למימר וודאי בסנדל שאינו מסומר קאמ׳ כיון דיצא בו בשבת. ואסיקנא דבסנדל לכתחלה לא כלומר לא יעבור בו מים דרך מלבוש מפני חשש שמא ישמט מן הרגל מכלל דבמקו׳ אחר שלא בהעברת מים מותר לצאת בהן בשבת. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואותן שקורין שוק״ש בלעז שמביאין בעת הטיט אין יוצאין בהן בשבת. והשתא דאתית להכי דגזרינן דלמא משתמיט המלבוש שנותנין על הראש שקורין קפיא״ו כשלובשין אותו דרך אחוריו בלבד יש לפקפק דלמא לא מהדק שפיר ונשמט מן הראש או רוח דוחה אותו. והחכם שקלי ז״ל היה אוסרו בשבת אם לא דרך מלבוש. כך כתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל.
כתב ה״ר יצחק אמר רב ששת סיינא שרי פי׳ כובע של לבד שנותכין בראש. ומוקים לה במהדק בראשו כגון שיש משיחה או רצועה שקושרין תחת צוארו ואז מותר לצאת בו דליכא למיחש שמא יפול וכן נוהגין באשכנז אבל אם לא מהדק אסור שמא יגביהנו רוח ונפיל ואתי לאתויי אבל כובע של צמר ואלמוצא אף בלא קשירה מהודקין הן היטב ומותר לצאת בהן ע״כ.
היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. וקצת חכמי צרפת אוסרין לצאת בשבת בטלית מצוייצת שלנו לפי שאין לנו תכלת שאינה מצוייצת כהלכתה קרינא בה. ופרש ז״ל דוקא בטליתות שלהן אמרי׳ היוצא בטלית שאינה מצוייצת חייב חטאת בשלא היו מתוקנים כהלכתן דהוי משאוי אבל לדידן לא חשיבי ובטילי לגבי טלית אמנם רבינו חננאל ז״ל פי׳ שאפילו בטליתות שלנו הציציות חשובין שהן עשוין לשם מצוה ולא בטלי לגבי טלית. אכן לשני הפירושים מותר לילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת כשהציציות מתוקנין כהלכתן. אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת דלמא מפסיק אחד מן הציציות והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכן עמא דבר. ורז״ל לא חששו ליה. ובליל שבת אף על פי שאין הלילה זמן ציצית כתב הר״ם שמותר לצאת בו לכתחילה. המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו כדי שלא יתלכלך אסור ואם עשה כדי להתנאות בו כמנהג אותו מקו׳ מותר וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל מצאנו כתו׳ בשם הראב״ד ז״ל שלא נאס׳ טלית מקופלת רק בקפלו צד ימין על צד ימי׳ ושמאל על צד שמאל אבל של שמאל על ימין ושל ימין על שמאל כעין עטוף שלנו מותר ולא אקרי אלא להתנאות וכל שכן של חתנים שמשלשלין אותו מצדו האחד.
ומותר ללבוש או להתעטף מלבוש שאינו צריך לו כדי להביאו לחברו במקום אחר אפילו דרך רשות הרבים. ומצאנו כתוב בשם הראב״ד ז״ל שמותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו ובלבד שיצא בה שעה אחת מבעוד יום. וכן מסמרטוטין הכרוכין על היד או על האצבע כשחתכו או יש בו מכה אחרת. והרב בעל היראי׳ ז״ל אוסר להניח בשבת על חתוך יד או אצבע ויוצא משם דם שום בגד משום צובע דאשכחן גבי דם דקרי ליה צובע כדאמרי׳ פרק כלל גדול שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע. כיצד יעשה כורך עליו מקורי עכביש שקורין טיל״ה ריינ״ה ומכסה בה כל הדם וכל החבורה ואחר כך כורך עליו הסמרטוט.
ויוצאין בקמיע מומחה כגון שרפא שלש בני אדם או עשאו אדם מומחה שרפא שלשה בני אדם בקמעין שעשה.
הבריא ברגליו לא יצא בסנדל יחיד. היתה מכה ברגלו אחד יוצא בסנדל יחיד ברגלו הבריאה. הקטן לא יצא בסנדל גדול.
אין נוקבין נקב חדש ואין מוסיפין אבל פותחין בחבית נקב ישן והוא שיהיה במקום שאין עשוי לחזק שלא יהיה בין השמרים. יש אומרי׳ דוקא בחבית של חרש לפי שאין הסתימה מהודקת הרבה אבל בחבית של עץ שמהדקי׳ מאד הדוריל״ש וחותכין ראשם על דעת שלא להוציאם נראה שזה נקב חדש ואסור. והר״ף כתב שאסור למשוך מן החבית בברזא שכרוכה במוכין שמא יסחוט ופסיק רישיה הוא ונהי דאסורא דאוריתא ליכא אסורא דרבנן מהא איכא כדאמרינן ספוג שאין לה בית אחיזה אין מקנחין בה משום סחיטה ואף על גב דלא ניחא ליה אבל אם צריך למשקה יקח מן הברזא. ואם יש לו כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך בברזא שיש בה נעורת אסור. ואם יש בה כלי תחת הברזא יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין ממנה. ואומר הרב מאורבי״ל ז״ל שאף לדברי רבינו תם יש להתיר ברזא הכרוכה בנעורת כשהברז׳ ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת אל הנעורת מדי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה ועוד כתב ואותם חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה. וכן כתב ה״ר יוסף ונתן טעם בדבר לפי שלא משכו יין אחר הסתימה. ועוד כתב מותר לתת שפופרת שקורין דורי״ל מתחלה בשבת כיון דתחיב ואף ע״ג דלא מתקנא ואין ידוע אם היא למדת החבית ואם לאו אפילו הכי שרי. וכן ברזא שקורין קניל״א אם הכינה מאתמול מותר לתת אותה בחבית בשבת אף על פי שלא היתה שם מעולם.
פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון.
אין מדיחין קערות ואין מציעין המטות אם לא לצורך שבת אבל כוסות וכלי שתיה מותר להדיח בשבת מפני שאין קבע לשתיה שיהיו צריכין לו לאותו שבת.
עלה באילן בשוגג מותר לירד. במזיד אסור לירד. אין רוכבין על גבי בהמה ואין נתלין בה ואין נסמכין בה בצדה. וצדי צדדין מותרין. ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד מפני צער בעלי חיים.
וכן פורקין המשאוי מעל הבהמ׳ בשבת משום צער ב״ח. כיצד הית׳ בהמתו טעונה שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. היה בא מן הדרך בליל שבת ובהמתו טעונה כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלי׳ הנטלין בשבת ושאין נטלין מתיר החבלי׳ והשקין נופלים ואם היה דבר שאם ישבר יהיה הפסד גדול פורק בנחת.
ואסור להוציא על הבהמה בשבת מפני שהו׳ מצווה על שביתתה.
ומותר להשאיל כליו לגוי מערב שבת ואפילו בלא הפקר דאין אדם נזהר על שביתת כליו.
ואסור להשאיל או להשכיר בהמה אם ידע שיעשה בה מלאכה בשבת ואפי׳ מאחד בשבת ואם התנה שתנוח בשבת מותר להשכיר שלשה ימים לפני השבת. וכן כתב הר״ף ז״ל. ואם בהבלעה רחוק משבת שנים או שלשה ימים יש מתירין על ידי הפקר וצריך להזהר שאינו מפקידה רק ביום השבת או כל זמן שתהיה ביד הגוי כדי שלא יזכה בה אחר אף על פי שאינו מפקיר לגמרי הוי הפקר ונרא׳ דאפילו בסתמא נמי דעתו לזה דהא אין דעתו להפקירה אלא להפקיע אסור שבת דשביתת בהמה דאוריתא. וישראל וגוי שהיו משותפין בבהמה ומשתכרין בשכרותה לא יועיל לו תנאי אפילו התנו מתחלה שיהא שכר שבת מהגוי ושיטול הישראל יום אחד כנגדו מכל מקום חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה. ויש מערימין להשאיל בהמה מע״ש ומפקירין אותה ושוב אינה שלו ואינו עובר.
וכלים כתב הבעל השלמה ז״ל שלא ישכיר אדם כליו לגוי בע״ש ובחמישי וברביעי מותר ואפילו לב״ה דלית להו שביתת כלים בע״ש אסו׳ דמחזי כמאן דמתנה בהדיה שיעש׳ בו מלאכה בשבת ונמצא כשוכר כליו בשבת. וברביעי ובחמישי מותר דלא מוכחא מלתא. והרי״ף ז״ל לא הביא זאת השמועה דשלא ישכיר כליו וכו׳. נראה שדעתן שב״ש היא אבל לב״ה דלית להו שביתת כלים אפילו בע״ש מותר. ויש למדין מזה לבהמה לדברי הכל דברביעי ובחמישי מותר להשכיר דומיא דכלים לב״ש. ויש להחמיר בבהמה יותר מכלים כמו שהחמירו ז״ל במכירת בהמה משום שכירות ומשום שאלה ונסיוני ולא החמירו בכלים אפילו לב״ש לפי שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו בבהמה ועוד דבהמה איכא משו׳ נסיוני מה שאין כן בכלים.
ומרחץ של קבולת אסור דאריסות למרחץ לא עבדי אנשי. כתב הר״ף ז״ל דוקא מרחץ קבולת אסור אבל שדה מותר דאריסותיה עביד ולפי שנוטל הגוי משכירות מתבואת השדה והוא הדין ברחים ותנור קבולת מותר לפי שהגוי נוטל שכירותו בגוף אותו דבר מן החטים או מן הפת הלכך דומה לשדה.
וישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר הישראל טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מותר ואם באו לחשבון אסור והוא הרין בריחים ובתנור. וכתב ר״ף ז״ל דדוקא שותפות אבל אם כולו של ישראל מותר ליתנו לגוי בקבולת כל זמן שיקבל שכרו מן החטה או מן הפת אבל במעות אסור וצ״ע והוא הדין בריחים.
מי שהחשיך לו הדרך ולא היה עמו נכרי שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה נותן כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשירצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תהיה לה לא עקירה ולא הנחה ולא ינהג אותה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה. אם לא היה עמו נכרי ולא בהמה והיה עמו קטן נותנו עליו. לא היה עמו אחד מכל אלו מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
וכן אם היתה מציאה אף על פי שיש עמו נכרי מוליכה פחות פחות מד׳ אמות לפי שאינו בטוח באמונתו ואם לא נתיר לו להוליכה פחות פחות מארבע אמו׳ יבא ויוליכנה ד׳ אמות ברשות הרבים כי לא ירצה לתת אותה לנכרי לפי שימינו ימין שקר. וכתב הר״ש וצריך לישב על פחות מד׳ אמות אבל בעמידה אסור ואם עשה כן מחלל שבת הוא עכ״ל.
ומותר למשוך בהמה במתג ורסן ברשות הרבים והוא שיהיה ראוי לה וכל שמירה מעולה או פחותה אסור להוציאה בה לפי שמשאוי הוא לה כן דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל. והר״ז ז״ל כתב ולי נראה דתרי גווני דנטרותא יתרה דכל נטירותא שאין דרך בני אדם לעשות בחול כלל הוי בחול משאוי וכל נטירותא יתירתא שקצת בני אדם עושין אותה בחול לא הוי משאוי.
ולא ימשוך אדם בהמות בחבלים שתים יחד אבל אם אינן קשורות יחד מותר להכניס בידו כמה חבלים או כמה אפסרי׳ מכמה בהמות. והמושך בהמה בחבל צריך ליזהר שלא יוציא ראש החבל שבידו מתחת ידו טפח שנראה כאלו הוא חבל בפני עצמו והוי משאוי והחבל שמידו ועל ראש הבהמה צריך שיגביהנו מעל הקרקע טפח שאם לא כן ירא׳ כאלו נוטלו בידו שלא למשוך הבהמה.
ומותר להוציא הבהמה במכסה שלה עם המרדעת הקשורה לו מפני הצנה ומשום צער ב״ח התירו זה. לא יצא חמור במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת ושאר בהמות אפילו קשורות אסורות וה״ר יצחק ז״ל כתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור ואפילו בחצר וכן ליתן עליו רק מרדעת על חמור שרי כדי שלא יצטנן.
ואין הסוס יוצא בסולם שיש בצוארו שעושין לו כדי שלא ילחך מכתו ולא ברצועה שברגלו שעושין להן לסימן כדי שלא ינגפו רגליו זה בזה. ולא תרנגולין בחוטין שעושין להן לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועות שעושין להן שלא יברחו ולא עגל בגימון פי׳ עול קטן. לא יצא החמור בפרומביא. ועגלים מותרין לצאת בחבל אבל לא בזממם כדי שלא יינקו. ולא יצא בהמה עמה בחצר. ונראה שהתרנגול יש לו דין בהמה.
בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר עד שתרפא ואסו׳ להעמיד הבהמה במים לרפואה אבל להוליכה בחצר מותר. והרמב״ם ז״ל כתב וכל צערא דבהמה שרי ולא חיישינן לשחיקת סמני׳ ואי אכלה כרשינין מריצין אותה לחצר משום רפואה ואם אחזה רם מעמידין אותה במים כדי שתצטנן עכ״ל.
וכתב ה״ר אשר ז״ל מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלתי מנעלים ובלי טלית או גלימה. והטעם כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא לידי חלול שבת ועל זה חטא מקושש על שלא נהג במנהג זה ויצא בלא טליתו ולא היה לו אות. וע״כ נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית כדכתיב למען תזכרו. ויש אומרים טעם אחר שבשעה שנתחייב המקושש מיתה אמ׳ משה לפני הקב״ה רבונו של עולם כתוב בתפלה למען תהיה תורת ה׳ בפיך וצוית שלא לנושאה בשבת אלמלי היה נושאם זה לא היה מחלל שבת והיה נזכר מן המצות אמר לו הקב״ה הריני קובע מצות ציצית שתהיה נוהגת בשבת.
כלל גדול אמרו בשבת כל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לומר לגוי לעשותו ודבר זה מדבריהם כדי שלא יבא לעשות הוא בעצמו ואם עבר ואמר לגוי לעשותו אסור לו ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשה כדי שלא ישתכר כלום. ודבר שאין ישראל אסור לעשות אלא משום שבות אם יהיה צריך הרבה או במקום מצוה או שיהיה שם מקצת חולי אומר לגוי ועושה. כיצד אומר לגוי להביא סכין למילה מחצר לחצר שאין ביניהן ערוב או מים להרחיץ קטן או מצטער וכן כיוצא בזה אבל לא דרך רשות הרבים לפי שיש שם אסור תורה.
גוי שעשה מלאכ׳ מעצמו בשבת אם בשביל ישראל אסור. דעת רוב המפרשים בזה דדוקא לאותו ישראל שיעשה בשבילו הוא שאסור גזרה שמא יאמ׳ לו עשה עוד בשבילו אבל לאחר מות׳ שאין לחוש לזה שנעשה בשבילו שיאמר לו עשה לזה שאין אדם חוטא ולא לו. ולמוצאי שבת כדי שיעשה מותר גם לזה שאין לחוש לומר לו עשה בשבילי אחר שאין משתכר כלום.
וכתב רבינו תם ז״ל שכל דבר שיכול ליהנות בו הישראל בלי שום אסור כגון מלא מים לשתות הישראל והביא לו והישראל יכול לירד לשתות לבור בהתר. ועוד כי שמא הגוי עושה לצרכו כי ישתה מן המים בכל עת שירצה. אבל יין אסור. וכתב הרב ר׳ יצחק ז״ל ומיהו מים אף לדברי המחמירים אם הביאן בשביל ישראל אחד מותר לישראל אחר ויש אומרים כי אפי׳ עשה הגוי אסור בשבילו שהביאו דרך רשות הרבים מותר לשתות לו מהם לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה. אבל מכל מקום אין התר לומ׳ לגוי לך הבא לי. ולפי דעת זה נהגו לאכול תבשיל או דורון אחר שמשלחין זה לזה בשבת דרך רשות הרבים ואפילו זה שבא בשבילו אחר שהוא עצמו יכול לילך לאכול אבל המשלח בהתר אין לחוש שמא יאמר לך והבא לי אבל באמת השולחו לא כן הוא עושה.
וכן לא יאמ׳ לחברו שלח לי ביד עבדך או שפחתך ואם עבר ואמר אסור לו עד מוצאי שבת בכדי שיעשה. וכן אם אמר לגוי להביא לו מים בשבת אסו׳ ולא גרע מגוי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום שאסור לאותו ישראל. וכן לא יאמר אדם כל העושה אינו מפסיד שלא התירו לומר רק בדלקה.
וגוי שעשה מלאכה לעצמו ויש לחוש שמא ירבה בשבילו וכגון שהיה בפניו ומכירו אסו׳ לו ליהנו׳ ממנה ודבר שאין לחוש שמא ירב׳ בשבילו כגון נר שהדליקו לעצמו ונר לאחד נר למאה וכבש לירד בו מותר ואפילו עשה בפניו. וכתב הר״ף ז״ל ונראה דדוקא לענין נר דנר לאחד נר למאה וגבי מבשל נמי אפי׳ בשל הגוי בשביל עצמו אסור לישראל גזרה שמא ירבה בשבילו ואפי׳ ליכא גזרה זו אסו׳ מפני שמרגילו לעשות כן בשבת הבאה כדאיתא בתוספתא. ומכאן לאסור דג שצלאתו השפחה בשביל עצמה וכן כל כיוצא בזה. ואפי׳ לקט הגוי פרות או צד דגים או אפה פת והכל בשביל גוים יש לאסור אותו כפרות הנושרי׳ מאליהן דבדבר הנאכל החמירו חכמים עכ״ל. וכל דבר שעשה הגוי בשביל עצמו שלא בפניו אף על פי שמכירו מותר.
כתב הרי״ף ז״ל כל דבר שיש בו משו׳ חשש דמחובר או צידה אם בשביל גוי בא מותר לערב מיד ובו ביום אסור משום מוקצה ואם בשביל ישראל בעינן בכדי שיעשו. ושאין בה משום חשש צידה ומחובר כי אם מחוץ לתחום אם בא בשביל גוים מותר בו ביום ואם בשביל ישראל לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר בו ביום מיד. ולענין פת שנאפה בשבת בשביל גוים יש אוסרין בשבת. ומיהו שמעתי שגדולים התירו לצורך ברית מילה ונראה דהוא הדין נמי לצורך ברכת המוציא ואף אם נטחן בשבת עצמו. ואע״ג דבהני חשבינן ליה לטחינה כנולד וה״ר יחיאל ז״ל לא היה מורה כן עכ״ל.
וכתב הבעל התרומה ז״ל מותר להניח לעבדו או לשפחתו לעשות להן מלאכה בשבת לצורך עצמן כיון שאין המלאכה לצורך ישראל וליכא אסורא דלמען ינוח דבפר׳ מחוסרי כפרה פסק כר׳ שמעון דשרי וכן כתב ה״ר מאיר בר שמעון ז״ל שמותרין לעשות מלאכה לעצמן בפרהסיא כישראל בחול כגון תפירו׳ בגדיהן ותקון מנעליהן ושוכרין עצמן לגוי׳ כדי להרויח מזונותיהן על פסקת אדוניהן. אבל אם עבדו הדליק אש בשביל ישראל אסור להשתמש בו ישראל אין לי להתיר מטעם ראוי כמו קצץ מותר הני מילי שולחי אגרות בשבת שאין גוף הישראל נהנה בדבר האסור אבל הכא שכיר הוא שעשה בשביל ישראל ואסור שהרי נהנה גופו ממלאכת שבת הנעשה בשבילו.
ואמ׳ הר״ם שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר ואם ידליקו אסור ליהנות בו כדאיתא פרק כל כתבי נכרי שהדליק וכו׳. ור״ף ז״ל כתב מיהו בירושלמי שאין מטריחין אותו לצאת מביתו אם הדליק הגוי מדעתו בשביל ישראל ואם תרצה השפחה לרבות שמן בנר בליל שבת יכול הישראל למחות בידה.
והבעל התרומה כתב אבל אם עשה הגוי בשביל תינוק או בשביל גדול חולה אפילו אין בו סכנה מותר ואם היה שם כבר מעט אש שראוי לחמם בו בדוחק ובא הגוי ונתן עצים והרבה באש או שהיה נר אחד דולק מתחלה והדליק עוד הגוי נרות הרבה מותר לישראל להשתמש מהאש או מאור הנרות כיון שמתחלה היה יכול ליהנות מן הנר או מן האש. ואסור לומר לגוי בע״ש עשה האש או הדלק הנר בלילה אבל מותר לומר מדוע לא עשית כך וכך בשבת שעברה אף על פי שמבחין לעשות הדבר לשבת הבאה ע״כ.
וישראל וגוי השותפין באומנות או בסחורה או במלאכה אין הישראל יכול לומר לגוי טול אתה השבת ואני יום אחד כנגדו אלא אם כן התנו מתחילה קודם שישתתפו שאם התנו מותר דנמצא הגוי קא טרח בשבת בדידיה קא טרח אבל בשלא התנו כשהגוי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראל עושה ובשליחותו ויש לו להניח לגוי שביעית הריוח בחלקו כשיחלוקו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל.
עוד כתב הנותן מעות לגוי להתעסק בהן אע״פ שהגוי מתעסק בהן בשבת חולק עמו שכר שבת בשוה וכן הורו כל הגאונים ז״ל והטעם לפי שאותו השכר אינו אלא שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים.
כתב בעל התרומה ז״ל ישראל שיש לו שדה או כרם מותר להניחן לחרוש ולזרוע ולקצור ולבצו׳ ואף על פי שהגוי עושה בהן מלאכה בשבת. והני מילי כשהגוי קבלם למחצה לשליש ולרביע אבל במעות טורח בהן אסור אפילו בקבולת כיון שהוא מחובר כדמפרש בירושלמי פר״ק דשבת ועוד כרבי שמעון בן אלעזר. אבל מרחץ אסור דמרחץ לאריסות לא עבדי אנשי. אבל תנור מותר שזה רגילות הוא לשכרו לשליש ולרביע. ישראל שיש לו שדה או כרם ויש לגוי חלק בהן לא יאמ׳ לגוי עמול בהן בשבת ואני או שלוחי אטרח בהן בחול יום אחר כנגד השבת אם לא התנו קוד׳ שיקנו הקרקע והוא הדין בתנור או במרחץ שאסור לעשו׳ כן אם לא התנו מתחלה כדתניא במסכת דמאי וישראל שיש לו שוורים ומשכירן לגוי לחרוש עד זמן אחד וחורש בהן בשבת. בימי ר״ש ז״ל שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם הגוי קבל עליו אחריות גנבה ואבדה ומיתה עם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל ויש אוסרין בכל ענין דאין הגוי יכול למוכרה ונקראת הבהמה מישראל בכל מקום שהיא וישראל מצווה על שביתתה וצריך למצא עניני התר בדבר עכ״ל.
פוסק אדם עם הגוי וקוצץ לו דמים על המלאכה והגוי עושה אותה בשבת בצנעה. בד״א בצנעה כגון חוץ לתחום שאין ישראל רואה הגוי עושה המלאכה בשבת אבל תוך התחום אסור שאין הכל יודעין שקצץ דמים עמו ואומר ששכר הגוי לעשות מלאכתו בשבת ואם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל מותר. והר״י ז״ל כתב קבולת בתוך ביתו של גוי מותר בביתו של ישראל אסו׳ ואפילו בביתו של גוי באותה העיר כגון סתות אבנים ותקון קורות לעשות בית. וישראל הנותן בהמה לגוי כמו צאן ברזל ועשה הגוי מלאכה יש אוסרין לפי ששם ישראל עליה ויש מתירין לפי שאחריות על הגוי.
אין משליחין אגרו׳ ביד גוי אם יודע שנושאן בשבת אבל אם קצץ לו דמים מותר וה״ה בנותן מלבושים לגוי למכור. הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת אם קצץ עמו שכר הולכה מותר ואפילו נתנה לו ע״ש עם חשכה והוא שיצא מפתח ביתו קוד׳ השבת ואף אם לא קצץ אסור לשלוח בידו לעולם. וכתב הר״י והא דאמרי׳ אין משלחין אא״כ קצץ. ומה שאמ׳ במשנה ובכלן ב״ה מתירין עם השמש דוקא בשלא הזכיר שילך ביום השבת או שיעש׳ מלאכה בבגדיו בשבת אלא בסתם מה שכל דבר שיעש׳ הגוי בשביל ישראל ואע״פ שקצץ אסור והביא הרבה ראיות לדבריו. והרמב״ם כתב לא יתן אדם בע״ש כלים לאומן גוי לעשותן אע״פ שפסק עמו אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם חשכה. וכן לא ימכור אדם חפציו לגוי אלא כדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת וכן לא ימשכננו ולא ילונו ולא ישאילנו ולא יתן לו במתנה אלא בכדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת שכל זמן שהיא בביתו אין אדם יודע אם נתן לו וכשיצ׳ הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לגוי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת.
ויש מקילין לומר לגוי לעשות מדורה בימי הקור והחור״ף לפי שיש שם מקצת חולי. וכבר בארנו שאם יש שם מקצת חולי אומ׳ לגוי ועוש׳. והר״ם היה יושב לפני האש בליל שבת מפני שנעשה בהתר בע״ש וגם ביום כשהגוי אינו מכירו ועשה אש לצורך עצמו כדאמרי׳ גוי שהדליק הנר בשבילו וכו׳ והגיה עליו הר״ף ז״ל עכשו מכל מקום אסור ואפי׳ אין לחוש שמא ירבה בשבילו לשבת הבאה עכ״ל.
וחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. כיצד היולדות שבורעות לילד משיתחיל הדם להיות שותת ומשתלד עד ג׳ ימים עושין לה כל צרכה ואפילו אמרה איני צריכה. ומשלש ועד שבע אם אמרה צריכה אנו עושין ואם לאו אין מחללין עליה את השבת. משבעה ועד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה כל צרכה על ידי גוי כשאר חולה שאין בו סכנה. ובשעה שצועקת בחבליה מדליקין לה את הכל אם היא צריכה לו ואפי׳ היא סומא ואם צריכה לשמן חברתה מביאה לה אך כל שנוי שיכולה לעשות עושה. ואשה היושבת על המשבר ומתה מביאים סכין דרך רשות הרבים וקורעין את כרסה ומוציאין הולד שמא ימצא חי.
מרחיצין את הולד ביום שנולד אפילו בחמין שהוחמו באותה שבת ומולחין ומלפפין אותו ומרחיצי׳ אותו בין לפני המילה בין לאחר המילה וביום שלישי אפי׳ בחמין שהוחמו בשבת כך כתב ה״ר יצחק.
החושש בעיניו כגון שהיה בהם ציר או באחת מהם או שהיו דמעות יורדות מהן מרוב כאב או שדם שותת מהן וכיוצא בחליים אלו הרי הן בכלל חולה שיש בהן סכנה. וכן כל מכה שיש בחלל הגוף כגון מן השפה ולפנים או בגב היד וגב הרגל והחום שמסמא הבשר הרי הן בכלל חולה שיש בו סכנה ומחללין בהן את השבת.
וכתב ה״ר יצחק ז״ל ולא סכנה ברורה לבד אלא אפי׳ ספק סכנה כגון שרופא אחד או הוא מצריך לכך ורופא אחד אומ׳ שאינו צריך מחללין עליו. וכתב ה״ר יצחק בר ר׳ שניאור כי כל בני אדם חשובין בקיאין במקצת וספק נפשות להקל ומדליקין את הנר בשבילו ומכבין אותו ושוחטין לו ואופין ומבשלין. וכבר בארו ז״ל שאין עושין דבר זה אלא על ידי גדולי ישראל. והטעם כדי שלא להקל יותר מדאי. וכתב ה״ר אשר ז״ל שלא יבא הדבר לידי דחוי ואסור.
ומפקחין נפש בשבת ואין צריכין ליטול רשות מב״ד והמקדי׳ הרי זה משובח כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אף ע״פ שצד ומעלה דגים עמו. ננעלה דלת לפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אע״פ שמפצל עצים שמא יבעת התינוק וימות. מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו מצאוהו חי אע״פ שאינו יכול לחיות כי אם מעט מפקחין עליו כיון שיכול לחיות מעט.
גוים שצרו על עיירות של ישראל אם ידוע שלא באו אלא על עסקי ממון אין מחללין עליה׳ שבת אבל אם סומכין לספר מחללין. ואם באו על עסקי נפשות בר מינן מחללין עליהן ויוצאין בכלי זין ולאחר שהצילו חוזרין בכלי זיינן למקומן.
ונשאלה שאלה אל הראב״ד ז״ל אם היה חולה שיש בו סכנה וצרי׳ לשחוט לו תרנגולת למה לא נא׳ לגוי שינחור לו אחת ונאכילנו נבלה שאין בו כרת ואין בה אלא אסור לאו ולא נשחוט ונדחי שבת שיש בו אסור סקילה. והשיב לומר שזה החולה אי זה אסור עומד לפניו ומעכבו ודאי אסור שבת ולא אסור נבלה תדע שאלו לא היה שבת מי היינו מבקשין לו נבלה לא אלא שחוטה וכיון שכן האסור העומד לפניו ומעכבו הוא ששב התר גמור לא אסור אחר ולפיכ׳ מתירין לו אסור שבת ולא אסור נבלה.
ואסו׳ לשאול אם הוא מותר כדאמרינן בירושלמי הנשאל על זה הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים שהרי כתוב וחי בהם. האי פרעת׳ פי׳ מכה של חרב בכל מקום שהיא מחללין עליה את השבת. רב יהוד׳ התיר לכחול את העין בשבת גם לשחוק סמנין ולהביאן דרך רשות הרבים משום דשורייני דעינא באוונתא דלבא תלויין. ודוקא ברירא ובדינא ודמעתא וקדחת׳ ותחילת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסו׳ ובשם הר״ש ז״ל מצאתי כתובין בתוך העין אסו׳ על גב העין מותר ורוק תפל אפי׳ על גב העין אסור וכן הלכה.
וחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. כיצד אומר לגוי לבשל ולאפות לו ולהחם לו חמין ולשחוק לו סמנין לרפאתו. גונח אע״פ שאין בו סכנה כגון שיש לו צער מותר לינק בפיו חלב מאי טעמ׳ יונק מפ׳ כלאחר יד הוא. הנה התבאר לך שאם אין שם מקצת חולי שאסור לומ׳ לגוי לעשות ואפילו יש הפסד גדול במניעת המלאכה.
ועכשו שנהגו לומ׳ לגוי או לתינוק להביא ולהוליך ברשות הרבים לפי שהדרכי׳ והעירות דלתותיהם נעולות בלילה ואף אותן שאינן נעולי׳ אין בהם דין רשות הרבים שאין בהן דרך רחב י״ו אמות ויש להן דין כרמלית אע״פ שיש אוסרין שבת דשבות אלא אם כן יש שם מקצת חולי או במקום מצוה מכל מקום כיון שאין בזה אסור תורה הקלו בהן.
ועושין לרפואה כל דבר שאין בו סמנין כלל כגון לכפו׳ כוס זכוכית וכיוצא בו על הטבור שמתדבק הם עד שיתרפא וקורי׳ וינטוזא״ר שאין לחוש בזה לשחיקת סמנין וכן כל כיוצא בזה מותר.
ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ופי׳ הרמב״ם ז״ל כיון שהוא מסוכן התירו לו זה אף על פי שאין מועיל אפשר שיתישב ויתחזק. וכתב הר״מ שמות׳ ללחוש לחש עין הרע בשבת. ורבנו יהוד׳ אוסר.
והרמב״ם ז״ל כתב דברים שאין דרך הבריאים לאכול או לשתותם בחול אסור לחולה לאוכלן או לשתותם בשבת גזרה שמא ישחוק סמנים אבל דברי׳ שדרך הבריאים לאוכלן בחול אף על פי שמתכוין לרפואה מותר וכן סמנים שדרך הבריאי׳ לסוך בהן בחול מותר לסוך בהן בשבת לרפואה.
כתב ה״ר יצחק ז״ל אין נותנין אספלנית בשבת על גבי מכה שאין בה סכנה. ובשם הר״ש ז״ל מצאתי שנותנין על המכה רפואה מערב שבת ומותר לתת עליה רפואה בשבת ואפי׳ חתכת בגד ומערב שבת מותר לתת קילור לתוך העין ואספלנית על גבי מכה אע״פ שמתרפא בשבת אבל אם נפלה על גבי הקרקע לא יחזיר. אם נפלה על גבי דבר אחר יחזיר ואם לא נתן מערב שבת יתן הקילור על גב העין דוק׳ ולא בתוך העין. וכבר בארנו לחולי שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.
וסכין ומפרכין לאדם. וכתב הבעל התרומה דדוקא בשמן הוא שסכין בשבת אבל בחלב או שומן אסור לפי שהוא נתך ונמס על ידו ונעשה נולד אבל בחול מותר לסוך חטטין בחלב ולא אמרי דסיכה כאכילה דהיכ׳ דאיכא צערא לא גזור. והראיה בזה מיום הכפורים דאמרינן אם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל לתענוג שלא במקום צער אסור. ולפיכך אסור לנשים לסוך בניהן הקטנים בחלב או בשומן חזיר לפני האש אפי׳ בחול דהתם הוי סיכה כאכילה וכמאן דמספי להו אסורא בידים דמי ובהא מוזהרין הגדולים על הקטנים ע״כ.
ומים שהוחמהו מערב שבת רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו גזרה משום מרחץ. ומותר לרחוץ בחמי טבריא ובחדר שיש בו הבל אסו׳. אבל לא ירחוץ אדם במים שאובין שבמערות חמין לפי שיש בהן הבל ובאין בהן לידי זיעה ונמצ׳ כמרחץ.
ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. ונראה שאין לעבור מים בספינ׳ גזרה שמא יעשה כלים של מלחי׳. מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה כדי שיתפשר לא כדי שיחם. מותר לצוק מים חמין בתוך צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון לפי שהוא מחמם הרבה.
וסך אדם ידו בשמן או במים ומחמ׳ כנגד המדור והוא שלא יחם כדי שיהא כרסו של תינוק נכוה בהן פי׳ שנכוה בהן. ומחמם אדם בגד ומניחו על גבי מעיו ואע״פ שאסור לבשל ולהגיס בקדרה בעודה על האש לפי שהיא תולדת מבשל. מותר לשחוק הדלועין או בצלים בעץ פרור בתוך הקדרה אחר שהורידה מעל האש ואסור להכניס מגרפה בקדרה להוציא הבשר ממנה בעודה על האש מפני שמגיס בה.
לא יתן אדם תבלין בתוך קדרה רותחת ואע״פ שהורידה מעל האש אבל נותן לתוכה מלח שאינו מתבשל אם לא על ידי אש גדולה. ואין עושין מי מלח מרובין לפי שנראה תקון מלאכה ממלאכת התבשיל ואין מולחין את הצנון לתקנו ולמתקו לאכילה חתיכות זו על גב זו מפני שנראה כעושה כבשין והוי כעין מבשל אבל לבטלו במלח מותר כלומ׳ לטבל במלח מעט החתיכה.
והביא בעל ההש׳ ז״ל שירקא טויא שרי פעפועי ביעי אסור פי׳ לטוח שמן וביצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשכה מותר אבל לטרוף ביעי מגולגלין בקערה אסו׳ לפי שנרא׳ כמאן דבעי למשדינהו בקער׳ ע״כ. ואין ללמוד מכאן שיהא מותר לטוח בשמן ושום הצלי בעורו כנגד המדור׳ אפי׳ נצלה הצלי מבעוד יום דמ״מ יתבשל השום והשמן שטחין בו הצלי אם יתגלגל אותו כנגד המדורה. ולא התירו אלא לתת צלי על חם או חם על צלי אחר שנסתלק מכנגד המדורה. ואם צק אדם תבשיל מן הקדרה לקערה אף ע״פ שהוא רותח נותן בתוכו תבלין לפי שכלי שני אינו מבשל. ויש מתירין אפילו נתן התבלין בקערה ואחר כך צק התבשיל מן הקדרה לקערה דערוי כלי ראשון אינו ככלי ראשון.
ענבי׳ שרסקן מערב שבת מותר לשתות המשקין הזבין מהן בשבת ולפיכך מותר להוציא מן הגיגית הדרוכה מערב שבת אבל אם הכניסן לדרוך ולא נדרכו משקין הזבין מהן אסורין עד מוצאי שבת.
צפורן שפרש רובה וציצין שפרשו רובן אם פרשו למעלה ומצערין אותו מות׳ ליטלן ביד אבל לא בכלי אבל אם לא פרשו רובן אף על פי שפרשו למעלה אסור ליטלן ואפי׳ ביד. תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אין משהין אותו על האש אע״ג שהונח שם מבעוד יום גזר׳ שמא יחתה בגחלים כדי להשליך בשולו או כדי לצמקו ויאכל ממנו בלילי שבת לפיכ׳ אם גרף או כסה באפר הכירה או שעממו הגחלים שהרי הם כמכוסו׳ באפר מותר לשהותן שהרי הסיח דעתו מהן ואין לחוש שמא יחתה בגחלים ואם מצטמק ורע לו מותר לשהותו אע״פ שלא גרף ולא כסה וכן תבשיל שלא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשו׳ נעש׳ הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש ואע״פ שלא גרף ולא כסה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו והראה שלא רצה לאכול ממנו בלילי שבת ואין לחוש שמא יחתה. ועל כן פשט המנהג לאכול חמין בשבת ולהשהותו על גבי האש ואף ע״ג דמצטמק ויפה לו לפי שמסיחין דעתן ממנו ועוד שמכסין הגחלים באפר. ועוד שדרך הנשים לשים מעט בשר חי סמוך לבין השמשו׳ בקדר׳.
ודעת הר״ז ז״ל דדוקא לענין חזרת קדרה על הכירה בעי׳ גרופה וקטומה אבל לשהותו שם מערב שבת לא בעינן גרופה וקטומה ובלבד שיהיה התבשיל כמאכל בן דרוסאי וכן פסק ר״ח ור׳ יצחק ב״ר יוסף ז״ל ולפי דעות אלו יש להזהר מחמין שאנו אוכלין שמותר. מיהו לדעת הרי״ף והר״ם ובעל ההשלמה ז״ל אפילו לשהות בעינן גרופה וקטומה ולפי סברתם יש שם ד׳ דינין חלוקין. דין כירה ודין כפה ודין תנור ודין לפני גחלים.
דין כירה הוא שאין משהין עליה קדרה מערב שבת תבשי׳ שלא בשל כל צרכו או בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אלא אם כן היה גרופה או קטומ׳ אבל תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו משהין עליה אע״פ שאינה גרופ׳ ולא קטומה דליכא למיחש לחתויי. וכן קדרה חיה לגמרי או בשולה אם נתן בה גרמא היה משהין עליה משום דמסח דעתיה מינה ואם היא גרופה או קטומה משהין עליה ואפי׳ בתוכה כל תבשיל שלא בשל כל צרכו ואפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי. וכל שכן אם מצטמק ויפה לו ומות׳ לסמוך הקדרה לכירה ואע״פ שאינה גרופה וקטומה. וכל דין זה בכירה שהוסקה בגפת או בעצים או בפחמין אבל אם הוסק׳ בקש ובגבבה מותר לשהות בה כל תבשיל לפי שאין בה חשש חתוי שמיד שכלה שלהבת כלה גחלת.
וכתב הרמב״ם ז״ל גלילי בהמה דקה אינה כקש ובגבבה. ומצאתי בירושלמי גלילי בהמ׳ דקה כעצים וגלילי בהמה גסה כקש ובגבבה. וגרס הרב בהפך. דין הכפה. כפה היא שפיתת קדרה אחת ויש לה הבל רב יותר מהבל הכירה ומועט מהבל התנור לפיכך אם הוצק׳ בגפת ובעצים אין משהין לא בתוכה ולא על גבה ואין סומכין בה לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא תבשיל שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו ואפילו היא גרופה או קטומה ואם הוסקה בקש ובגבבה משהין על גבה וכל שכן דסומכין לה ואף על פי שאינה גרופה או קטומה.
דין תנור אפילו הוסק בקש ובגבבה ואינו גרוף או הוסק בגפת ובעצים אפילו גרוף וקטום אין משהין בתוכו ולא על גבו ואין סומכין לו לא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו לפי שהבלו חם ביותר ואינו מסיח דעתו ממנו ויש לחוש שמא יחתה אפילו האש מעוטה של קש וגבבה. והטעם בגפת ובעצים אפילו גרוף נמי לפי שהגרוף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלח תשארו בה הניצוצות אחת ועצמה מפני שהבלו חם ושמא יחתה לבער אותם הניציצות הנשארות ודעת בעל ההשלמה ז״ל להתיר תנור גרוף או קטום. וכן כתב ה״ר אשר ז״ל.
דין לפני הגחלים. אין צולין בצל בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כדי שיהיו ראוי׳ למאכל לקצת בני אדם כמו מאכל בן דרוסאי שאם נשאר אחר כך אין שם שום חשש חתוי מפני שהוא מתחרך לפי שהוא על הגחלים או סמוך להם. וכן הפת בתנור או חררה על הגחלי׳ משיקרמו פניה המדובקים בתנור קודם שחשכה מותר שאם נשארו אחר כן אין שש שום חשש חתוי שאם יחתה יתחרך ויפסיד אותה.
ואלו הכירות שלנו שקורין פורנילא״ש שמסיקין אותם מבפנים ואח״כ גורפין אותן ונותנין בהן פת או פנדא״ש או בשר במחבת שקורי׳ קסול״א מאחר שגרופה לגמרי והוא רחב מבפנים יותר משפיתת קדרה דינן כדין הכירה ומותר לשהות בו הפת והטפלה שקורין פנדא״ש והקסולא״ש עד שיגמרו לאפות משחשכה והוא שנאפו קצת מבעוד יום שקרמו פני הפת והבשר נתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכן כתב ר׳ חננאל ז״ל פרק לא יחפור דמתנינן בתנור של נחתומין אבל תנור דידן ככירה של נחתומין.
ודוקא כשגרפוהו לגמרי מן הגחלים אבל אם גרפוהו לצד אחד והניחו הגחלים לאחד מקצותיו אסור להשהות בו אלא אם כן קטם הגחלי׳ שיכסם יפה באפר והיכא דשכח קדרה על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה דעת הרי״ף ז״ל דתבשיל שלא בשל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת וכל זה אם עבר ושהה במזיד אבל אם עבר ושהה תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר וכל שכן אם שכח שוגג. והרמב״ם ז״ל כתב דמזיד לא שנא תבשיל שלא בשל כל צרכו ולא שנא בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו אבל אם שבת תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא דאסור מפני שבשל בשבת אבל אם בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר.
כל מה שכתבנו הוא הדין השהיה אלא דין החזרה בכירה כך הוא שאם היא גרופה וקטומה אם סלק ממנה הקדרה מותר להחזיר והוא שלא הניחה על גבי קרקע אלא שעודה בידו ודעתו להחזירה. ודוקא על גבה אבל לתוכה אסור אע״פ שקטומה לפי שמטלטל הגחלים ושמא יתכוין להחזירה. ובכפה אין מחזירין אלא אם כן הוסקה בקש ובגבבה ולא הונחה על גבי קרקע. ובתנור שלנו דין חזרה בו כדין הכירה הגרופה והקטומה ואחר שהוציאו ממנה הפת או הפנאד״ה שאם נשאר בקצת הבלו עד למחר אפשר לומר שמותר לתת בתוכו פנדא״ש להתחמם שם באותו הבל המועט שבו שהרי אין שם חשש חתוי כלל שהרי גרפו׳ מבערב ואפי׳ לא קטמוה הרי נתאכלו וכהו כל גחליו וא״צ שיזהר בזה שלא יהא שם גחלת כלל שלא יחתנה בהחזיר הפת בתוכה. וחשש בשול ואפיה אין בזה שכבר נתבשל ונאפה לגמרי קודם לכן. ומשום הטמנה נמי ליכא שאסור להטמין משחשכה ואפילו בדבר שאינו מוסיף שאין זה דרך הטמנה כלל לפי סברת הפוסקין אבל לפי ר״ש ז״ל יש לפקפק.
ולתת מים בתוך הקדרה כשצמקה יותר מדאי אסור לפי שהמים קלים להתבשל ודינן כדין התבשיל מיהו אם בשלם קודם לכן מותר. ועל כן פשט המנהג בנשים שנותנות בחמין מים שנשתבשלו שקורין שמדי״ן מפני שאותן המים כיון שנתחממו הרבה על פי הכירה כבר נתבשלו וליכא משו׳ בשול שנותנין אותן בתוך התבשיל חם ביותר. וצריכות להזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדרה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדרה מבושלת כל זמן שהיא על האש אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס. והא דפרכינן פר״ק דשבת גבי יורה עקורה והלא מגיס בה לאו משום מבשל קאמ׳ אלא משום צובע. וכן פי׳ ז״ל והרמב״ם.
והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כשיקרמו פניה דוקא בשאין לו מזון ג׳ סעודות אבל יש לו מזון ג׳ סעודות מותר דבשבת אסו׳ לרדות לאימת קא בעי לה למוצאי שבת ובלא חתוי נמי אפיה והוה ליה כקדרה חיה. וכדקתני פרק כל כתבי שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות לאו דוקא שכח דאפי׳ לכתחלה מותר להדביק פת בתנור מבעוד יום על דעת לרדות ממנו ג׳ סעודות משחשכה כיון שאין לו זולתו והאי דנקט שכח משום דשוכח מותר לרדות שעור ג׳ סעודות אפי׳ יש לו משום הצלה ומשום עונג שבת. ועוד דאפילו בשוכח לא הותר אלא שעור ג׳ סעודות.
כתב הר״ז ז״ל תקנת רז״ל היא לענג שבת בחמין וכל שאינו מאמין ואוסר החמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין. וכתב ה״ר יצחק ז״ל וז״ל שבחופות רגילין לתת היורה מערב שבת על הפטפוט והאש בוער תחתיו ומחפין היורה בנסרים ועבדים גוים מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה כמאכל בן דרוסאי קוד׳ שיחממו אותה ואין חוששין בחמומן ושריא לאכול. ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שטומנין אע״פ שאין הגחלים סביבה ויש מקילין כשיש אויר מהגחלים לקדרה.
ופרות חיות מותר להטמינן אפי׳ סמוך לחשכה כיון שנאכלות כשהן חיות. אמנם משחשכה אסור להטמינן וגם להוסיף כסוי עליהן כשיש תפוחים וכן על קדרה שאינה מבושלת ואפילו היא כמאכל בן דרוסאי התוספת כסוי הוה ליה מבשל ובשול שייך אפילו בדבר הנאכל כמו שהוא חי. וכל שכן שאסור לתת תפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא המים להפיג צנתן וצריך שיהי׳ רחוק מן האש שאפי׳ יהיה זמן מרובה לא תהא היד סולדת. ואע״פ שאמרו אין טומנין משחשכ׳ אם בא להוסיף מוסיף. ואם לא הטמין מבעוד יום אסו׳ להטמין משתחשך. והיכא שהטמין בהתר מבעוד יום מותר ליקח התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה פי׳ משהחשיך מותר לכסותו. ור״ף ז״ל כתב מדקאמר נתגלה דוקא נתגלה מאליו אבל בידים לא מיהו מסקנא דנוטל הסדינין ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין יש ראיה דהלכה כרבן גמליאל. ותניא מותר ליקח הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך משום דדמי לתחלת הטמנה. והא דאמרו רז״ל אין מפליגן בספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת הטעם הנכון הוא מפני עונג שבת שאין דעת המפליג בספינ׳ מיושבת עד אחר ג׳ ימים וכן הצר על עירות של גוים.
מניחין כלי שיש בו מים חמין על כלי שיש בו מים חמים ביות׳. כדי שיהיו המים עומדין בחומן ומותר להטמין את הצונן לפירוש הרמב״ם ז״ל כדי שלא יצטנן או כדי שתפיג צינתו. וזאת ההטמנה מותרת בשבת והוא שלא יהיה בדבר מוסיף הבל שלא נאסרה הטמנה זו אלא בדבר צונן. אין לחוש אלא א״כ הניחו על פי קומקום שעל האש דאסור. ור״ש ז״ל פירש להטמין הצונן לתת כלי או כד על גבי הצונן כדי שלא יתחמם מרוב החום. הטומן לפת וצנון בעפר אם היו מקצת עליו מגולין נטלין בשב׳ וכן חררה שטמנה בגחלי׳ אע״פ שאינה מגולה מקצת מבעוד יום תוחבה בכוש או בכרכר והיא ננערת מאליה משום דגבי אוכלין טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואע״ג דקיימא לן גבי אבן שעל גבי החבית ובמניח נעשה בסיס לדבר האסור וגחלים על גבי חררה מניח הוי אע״פ כן לא נאסרה משום בסיס שלא הניחו שם על דעת בסיס דאדרבה הגחלי׳ הן צריכין. וכן בטומן לפת וצונו׳ בעפר צריך להן לשמרן. וכן כתב בעל ההשלמה כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור ומה שאמרו רז״ל באבן על פי החבית הכלי נעשה בסיס לא האוכל שבו.
ועוד כתבו ז״ל חררה שטמנה בגחלת מות׳ לטלטלה במגולה מקצתה ואף ע״פ שמכבה לפי שאין מתכוין לכך ולא פסיק רישיה והר״ז והרמב״ם כתבו כללו של דבר כל דבר שאסור והיתר זה על זה אם הוא צריך לאסו׳ אין מותר לטלטלו אלא במת בלבד אבל אם הוא צריך להתר מטלטל גם האסור ונוערו או שומטו כגון מעות על הכר ונר שעל גבי הטבלא ופגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים והני מילי כשלא הונח שם האסור על דעת שיהא ההתר בסיס לו אבל הניחו על דעת כן אסור דכל בסיס דבר אסור כאסור עצמו ע״כ. וטלטול מן הצד שמיה טלטול גבי אבני׳ או עצים אבל לא למת ולא לגבי אוכלי׳ כמו שבארנו.
זה הכלל כל דבר שמלאכתו לאסור כגון קרדום ומכתש וריחים וכיוצ׳ בהן מותר לטלטל לצורך גופו. פי׳ כגון קרדו׳ לפצוע בו אגוזים. ולצורך מקומו פי׳ אם הוה צריך לשב במקום שהכלי עומד בו. אבל לצורך עצמו של כלי כגון מחמה לצל כדי שלא יגנב אין מטלטלין אותו. וכל כלי שמלאכתו להתר כגון כוס לשתות בו נוטלו אפי׳ לצורך עצמו של כלי ושברי כלים אין נטלין אם לא לעשות בהן מעין מלאכתן כגון שברי ערבה לכסות בהן פי חבית ושברי זכוכית לכסות פי הפך וכן כל כיוצא בזה. ואם אינן ראויין למלאכה אינן נטלין. וי״א שאע״פ שאינן ראויין למלאכ׳ כלל אם הן במקו׳. הנזק כגון על השלחן או באמצע הבית מותר לפנותן מדי דהוה אקוץ בכרמלית.
וכל כסויי הכלים נטלין והוא שיהיה תורת כלי עליהן. וכל דבר שאין תורת כלי עליו כגון אבנים ועצים אסור לטלטלן בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אבל מפני כבוד הבריות מותר לטלטלן. אבנים מקורזלות לקנח בהן בבית הכסא וכל שהוא בסיס לדבר אסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת ואפילו כבה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. אבל השוכח נר על גבי טבלא או שנפל על הטבלא מנער את הטבל׳ והנר נופל אם כבה כבה דכיון דלא מכוין שרי ואפי׳ בנר של שמן דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא דשרי. ונר שלא הדליקו בו אותה שבת מותר לטלטלו לפי שיש תורת כלי עליו. ומנורה בין שהיא נטלת בידו בין שאינה נטלת אם לא בשתי ידים מות׳ לטלטלה אע״פ שאדם קובע לה מקום ואי אית בה חליות אסור לטלטלה ואי אית בה קשרים כעין חליות גדולה אסורה אטו גדולה של חליות וקטנה מותרת ואין האסור אלא שמא יתקע וכל תוקע חייב משום בונה. ונר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלה אפי׳ על ידי ככר או תינוק הואיל והוקצה כשהו׳ דולק הוקצה בכל היום כלו שלא התירו ככר או תינוק אלא למת. וכן הדין לכל כלי שמלאכתו לאסור שלא יועיל בו נתינת ככר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. וכן דעת הבעל השלמה ז״ל. וקצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת על ידי ככר אם הונח עליו מבעוד יום ועוד שמה שאמרו ז״ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ר״ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום מותר. ונדחית סברא זו מההיא דאמרי׳ מניחין נר על גבי דקל בשבת דמשמ׳ שאין בו שום התר לטלטלו אפילו כבה שאם יהיה בו שום התר לטלטלו לא יתירו להניחו על גבי דקל כדמפורש שישתמש במחובר.
וכל מוקצה מחמת אסור כגון מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בה באותה שבת אסור ליהנות ממנו ואסור לטלטלו ואסור לבטל כלי מהיכנו לפי שהוא כבונה או כסותר כיצד לא יתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה או תחת הנר לקבל השמן הנוטף מפני שהביצה או השמן אסור לטלטל אבל נותן כלי כדי שלא תשבר וכן נותן כלי תחת הנר לקבל ניצוצות לפי שאין בהן ממש כמו שבארנו ולא בטלו מהיכנו.
ונותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע והוא שיהיה דלף ראוי לרחיצה שאם לא כן אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים מאוסי׳ שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. השוכח דבר האסור לטלטל כגון מעות או אבן על גבי כר או כסת או על השלחן וצריך לגוף הכר הכסת או השלחן ינער אותו והן נופלין. ואם צריך למקומן נוטלן עם המעות ויניח הכל במקום אחד שאם ינער אותן שם לא יוכל לישב באותו מקו׳. אבל הניחן עליהן במזיד נעשו בסיס להן ואסור לטלטלם אפי׳ נפלו המעות מאליהן כיון שהיו שם בין השמשות. ופי׳ הר״י מניח היינו שמניח שם המעות או הדבר שאסור כדי להשהותו שם כל השבת כולה. אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שוכח כדתנן טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן ולמחר נוטל את הכסוי והן נופלות. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע בפסק התוספו׳ פרק כל הכלים דר״ת ור׳ שמשון מפלי אומ׳ מענין אבני׳ של חמין ולענין אבן שמהדקין בה את הברזא עד כאן.
ואם לא היו שם כל בין השמשות שהונחו שם אח״כ אסור לטלטלן בעוד שהן עליו אבל אם נטלו מות׳. ויש ללמוד מכאן לבעל הבית שהניח מעות בכוס או בקערה לפרוע לפועלים גוים שיבאו לשאול שכרם משחשכה ויטלו׳ משם אותו כלי אסור לטלטלו כל השבת מגו דאתקצאי לבין השמשות אבל אם בא גוי בביתו בשבת והביא מעות והניחן בכלי אותו כלי אסו׳ בעודן בו אבל אם בא גוי ונטלן או נשפכו משם בו ביום אותו הכלי מותר אח״כ שהרי לא הוקצה לבין השמשו׳ ולא נאסר אלא בעודן עליו.
וכל הנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר כגון תיבה שיש בה מעות מותר לטלטלה לצורך גופה ולצורך מקומה וכל מוקצה אחר כגון לסחורה או כדי ליבשן מותר לטלטלן ולאוכלן חוץ מגרוגרו׳ וצמוקין בלבד מפני שמסריחי׳ בנתי׳.
רעי וצואה וכל טנוף אם הן בבית או בחצר שעומד בו מות׳ לטלטלן ולהוציאן לאשפה או לבית הכסא ואם היו בחצר אחרת כופה עליהן את הכלי כדי שלא יתלכלך בהן את הקטן. ומי שנתלכלכה ידו בצואה או בטיט מקנחם בזנב הסוס או בזנב פרה או במפה קשה אבל לא במפ׳ שמקנחין בה הידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לידי כבוס המפה.
ושיירי פרזימות שהן שיירי טליתות מצוייצין אסו׳ לטלטלן בשבת. וכתב הראב״ד ז״ל דוק׳ שיירי פרזימות משום דהוי תשמישי מצוה לא חזו לקנוח ולא למדי דחשיב אלא בשלש על ג׳ אבל שיירי מטליו׳ אחרות דחזו לקנוח אפי׳ בכל שהוא מטלטלין להו ואע״ג דתשמישי מצוה נזרקין נהי דלא צריכי גניזה אבל לא נהוגי בהו מנהג בזיון לאו אורח ארע׳.
קנה שתקנו להיות פותח ונועל בו אע״פ שאין עליו תורת כלי למלאכ׳ אחרת פותח ונועל בו בשב׳. וכלי המוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסמ׳ הגדול או יתד המחרישה וכל דבר המחובר לקרקע בין השמשות אתקצאי לכולי יומא.
וגוי שהביא דורון לישראל בשבת אם יש מאותו המין במחוב׳ לקרקע אסור עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו אבל אם אין מאותו המין במחובר אע״פ שבאו מחוץ לתחום מותרין לטלטל תדע שכן שהרי מותרי׳ לזה שלא באו בשבילו ואם יהיה בו דין מוקצה אין לאכול בלי טלטול. וכן נמי ליכא למגז׳ משום מוקצ׳ דאוצר לגוי משום הכנה לגוי שהכל מוכן אצלו וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן הוא לכל. וי״א שאם ידע באמת שהם מאוצר הגוי צריך הכנה והזמנה דגוי ומפרשין אין הכנה לגוי דאין צריך שיכין לישראל אע״פ שלא העלה בדעתו שיאכל הישראל מפרותיו מוכנין הן לישראל. ופרו׳ דכולי עלמא מקצי דעתיהו מנהון צריכין הכנה כגון גרוגרות וצמוקין ואפי׳ הן ביד הגוי. וה״ר שמואל ז״ל כתב זה בזה הלשון כל מוקצה כגון פירו׳ שהוקצו לסחור׳ או שהוקצו ליבשן מות׳ לטלטלן ולאוכלן חוץ מגרוגרו׳ וצמוקין והטעם מפני שמסריחין בנתי׳ עד שייבשו כל צרכן.
מי שרחץ במים מסתפג בטליתו ואינו חושש שמא יסחוט ואף ע״פ שמביא בידו ומי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש שמא יסחוט ואין סוחטין אותן כדי ליבשן ואפי׳ בתוך ביתו משום מראית העין. גורפין האבוס לפני הבהמה לתת לתוכו תבן או מספ׳ ולא יתערב בעפרורית האבוס ויקוץ מאכלו. והר״י כתב שאסור לגרוף אבוסיא פי׳ היא של עץ או של אבן גזרה אטו של קרקע. אבל שלחן מותר לגרוף לכתחלה. ומסלקין תבן שלפני הבהמה לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו.
ומות׳ להדק פלפלין אחד אחד ביד סכין אבל לא המלח לפי שדרכו להדק אותו כן בחול על גבי השלחן וצרי׳ שנוי. כתב הר״ף ז״ל וז״ל ושמעתי בשם הרב מקינון ז״ל שמלח הגס של ים שמותר לפזרו על השלחן מעט ולהדקו בקתא דסכינא אבל מלח של שלינ״ש שנעשה דק מתחלתו ואח״כ עושין ממנו פתיתין גדולים מותר לחתוך ממנו בסכין מדי דהוה אפת. והכי איתא בתוספות דשבת אין כותשין את המלח במבוך של עץ אבל בקתא דסכינא שרי עכ״ל.
ומערבין יין ודבש ופלפלין שחוקין מבעוד יום בשבת שהוא משקה הבריאי׳ ואין עושין זה לרפואה ולפי שזה אינו מצוי תמיד לא גזרו לשחיקת הפלפלין והשוחק פלפלי׳ אח׳ אחד כמו שכתבנו לא ישחקם במכתש מפני שהו׳ טוחן אך בקערה מותר. והוא הדין לשאר בשמים שמותר לשחקן ביד הסכי׳ ובקערה לא במכתש. והר״ף ז״ל כתב מיהו נכון להחמיר משום מראית העין.
טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה. וטיט שעל בגדו מכשכשו בידו מבפנים ולא מבחוץ שלא יעשה כדרך שהו׳ עושה בחול ודמי למלבן אע״פ דלית להו מיא. מות׳ לגרר בצפורן ואין לחוש לתליש׳ שער הבגד דהא לא מכוין ופסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא. ובתוספו׳ של רבנו יהודה ז״ל דוקא בטיט לח אבל בטיט יבש הוי טוחן ואע״ג דאינה צריכה לגופה מכל מקום אסור לכתחלה. ואין מגררין טיט היבש שעל המנעל בין חדש בין ישן לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין לפי שאין בו תקון בכך ואין מפררין פת לתרנגולין אם לא פתיתין גסין משו׳ דטרחא דלא צריך לית לן למעבד אבל פתיתין גסים שרי דאי אפשר בלאו הכי דהוי שנוי אוכלא כדקאמ׳ לן דמשנינן. ואית דאמרי דכל מדי דחזי לאדם שרי בכל ענין. נותנין המים היפין בתוך מים מלוחי׳ קרים להצטנן המים היפים בתוך המלוחים.
מקפלין חבלים הלבנים חדשים ובאדם אחד לפי שאין הקפול כאלו מועיל כל כך שאין בהן קמטין שיצטרכו להתפשט כמו בישנים וכן בלבני׳ ובלבד למי שאין לו להחליף. ירושלמי דמקפל אספסלא כתרין בני אדם דמי ואסיר. פירוש שהמקפל על הספסל מותחו ומפשט קמטיו והוא תקון גמו׳ ועכשו שנוהגי׳ לקפל כל הכלי׳ אפשר דקפול דידן לא דמי לקפול שלהן שהיו קפדין מאד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש ולא כן אנחנו עושין.
אסור לכתוב ב׳ אותיו׳ בשבת או למחוק על מנת לכתוב שתי אותיו׳ במקום המחק. והכותב חייב בכל כתב ובכל לשון ואפילו בשני סמניות. נפלה דיו על גבי הספר ומחק אותה אם יש במקומה כדי לכתוב ב׳ אותיות חייב. הכותב אות אחת בארץ ואות בקורה או ב׳ אותיות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטו׳ ואם נהגין זה עם זה חייב. המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג מח׳ ועשה אותה שני ז׳ חייב וכן כל כיוצא בזה. הכותב בשמאלו או לאחר יד וברגלו ובפיו פטור. אטר שכתב בימינו שהוא שמאל לו פטור ואם כתב בשמאלו חייב. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בימינו וכתב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בה וכותב פטור.
אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור ודומיהן ויכתוב על דבר שמתקיים עליו הכתב כגון קלף ועץ ודומיהן אבל הכותב בדבר שאין רשומו עומד כמו משקין ומי פרות או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות או על דבר שאינו עומד פטו׳ שאינו חייב עד שיכתו׳ בדבר העומד על דבר העומד. וכן המוחק אינו חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד. הכותב על בשרו חייב. המשרטט על בשרו צורת כתב פטור.
רושם תולדת כתב כיצד הרושם רושמין וצורות בכותל בששר וכיוצא בהן חייב וכן המוחק הרשום על מנת לתקן. המשרטט כדי לכתו׳ תחת אותו שרטוט חייב. ואסור ללוות ולהלוו׳ למכו׳ ולקנות לשכור ולהשכיר לדון לחלוץ וליבם ולקדש וכולהו גזרה שמא יכתוב. אבל לשאול ולהשאיל לחברו מות׳ שואל אדם מחברו כדי יין וכלי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני אלא השאילני ובלעז אל יאמר פרשטמ״י אלא באלייאמ״י והוא לשון שאלה ואם אינו מאמינו מות׳ להניח לו משכון עד לאחר השבת.
ולא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמ׳ אדם לחברו להשכיר לו. ולמכור אסור אחד בפה ואחד במסירה. ולשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל אסו׳. ואין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין אם עשה כן בין בשוגג בין במזיד מה שעשה עשוי וכן המקנה לחברו בשבת קנה. אסור להפיס או לשחוק בקוביה בשבת משום שזה כמקח וממכר.
ואסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להן בין שעבר בין שעתיד להיות שמא יכתוב אבל שאינן צריכין לו מותר. אבל אסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שלא יהא דבור של שבת כדבור של חול. ואסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יבא למחוק.
ואסור לאדם להלוך לחפציו בשבת לראות מה צריך לעשות ואפי׳ לדבר מה יקנה או מה ימכור למחר אסו׳. וכן אסור להלך עד סוף התחום וישב שם כדי שיהא קרוב לעשות חפצו במוצאי שבת אבל לדבר מצוה או לעשו׳ דבר שהוא מותר לעשות בשבת מחשיך התחום. ואומר אדם לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב אבל לא יאמ׳ לו היה נכון לעמוד עמי לערב אם לא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או לבית המדרש.
ומחשבין חשבונות ומודדין המקואו׳ ופוסקין צדקה לעניים ויוצאין לפקח על עסקי רבים. ומשדכין על התנוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות. ומבקרין החולי׳ ומנחמין האבלים ואומ׳ הר״מ שאין להשכיר סופר או מלמד ולהזכיר לו סכום מעות ולא לעשות ערך עמו לומר לו כמה אתה רוצה ליקח והוא יאמר כך וכך. ומה שאומ׳ בכתובות בפ״ק משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר או ללמדו אומנות הכי פי׳ שיכול לדבר אליו אם הוא רוצ׳ להשכיר עצמו אבל סכום מעות אינו יכול להזכי׳ כלל. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו מדקא יהיב טעמ׳ חפציך אסורין חפצי שמים מותרין משמע דמותר אף להזכיר לו מעות.
ומפליגין לים הגדול מערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת וכתב הר״מ אסור ליכנס בספינה בשבת אלא א״כ קשורה ואם נכנס בערב שבת ושבת בתוכו מותר לעשות צרכיו בדפני הספינה עכ״ל. ושומרים פירות בין תלושין בין מחוברין כל דבר שאפשר שתעשה מלאכה בגללו ואפשר שלא תעשה ובעשיתו עשה מלאכה ולא נתכוון לה פטור עליה ואם אי אפש׳ שלא תעש׳ אע״פ שלא נתכוון לה חייב דפסיק רישיה הוא.
וכל העושה מלאכה אע״פ שאינו צריך לגוף המלאכה חייב כיצד המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן חייב. ואע״פ שאינו מכבה אלא מפני הנר או השמן או הפתילה חייב.
וכל דבר שהתחיל לעשותו מבעוד יום אע״פ שנעש׳ והולך מאליו כיון שהתחיל מבעוד יום מותר בין בכלי׳ בין בלא כלים דהא אין לנו שביתת כלי׳. כיצד פותקין מים לגנה מערב שבת ומשקה והולך מאליו בשבת. אבל אין נותנין חטין לתוך הרחים אע״פ שנעשה מאליו מפני שמשמיע קול דאוושא מלתא והוי כמאן דעביד בידים.
וקדרה חיה מותר להשרותה על האש והיא מתבשלת כל היום כמו שכתבנו. והטעם לפי שמסיח דעתו ממנה ולא יבא לחתות בגחלים. אבל צלי אין צולין אלא כדי שיצולו מבעוד יום. וכן חררה אין נותנין על הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה והטע׳ לפי שהכלי והפת ממהר לצלו׳ ואפשר דבעו לאורתא וחיישינן שמא יחתה. כתב ה״ר יצחק בסוף פר׳ מוכיח שמות׳ לתת שפוד של בשר או עוף סמוך לחשכה אם הוא מנותח לנתחים לכתחלה בתוך התנור אם הוא מכוסה בפיו אע״פ שיש אש בתנור ואע״פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדיא בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריך ומוקמי׳ לה במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי משום דבני חבורה זריזין הן. אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם כדתנן אין צולין בשר וכו׳ ואמרי כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ואוקמינן לה בבשרא פי׳ חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה.
ת״ר אין מדביקין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה. ר׳ אליעז׳ אומ׳ פנים המדובקין בתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי הלכך אגינה או טפלה שקורין פנד״ה או פלאון יתנם סמוך לחשכה ממקו׳ חם כדי לאפות עד שיקרמו פני העיסה התחתון שלה ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי.
המניח סביב הקדרה או תחתיה או שכסה אותה בדבר הראוי ליטול בשבת או שהניח סביבותיה דבר שאינו נטל וכסה אותה בדבר הנטל הרי זה נוטל ומחזיר שהרי יכול ליטלה בשפתח כיון שהכסוי דבר שנטל אבל אם טמן אותה כלומ׳ שהניח סביבותיה וכסה בדבר שאינו נטל או שהניח בסביבותיה דבר הנטל וכסה אותה בדבר שאינו נטל אם מגולה מקצתה נוטלה משם ואם לאו אסור דכיון שהניח במזיד הדבר שאינו נטל נעשית הקדר׳ בסיס לדבר האסור. והא דאמרינן באבן שעל פי החבית מטה החבית על צדה והיא נופלת אוקי׳ לה בשוכח. והר״ז ז״ל פסק דאפילו כסה אותה בדבר שאינו נטל אם הקדרה מגולה מקצתה הרי זה נוטל ומחזיר שמנער הקדרה והכסוי נופל שאין לומ׳ בזה נעש׳ בסיס לדבר האסו׳ לפי שאינו אלא לצורך שעה ודעתו היה מאתמלו ליטול ממנ׳ בשבת ואם אין הקדרה מגולה מקצת כגון שהכסוי שלה מקיף סביבותיה ומגיע עד הקרק׳ ואינו נוטל ומחזיר.
האב מפר לבתו וכן הבעל לאשתו נדריה בשבת בין לצורך השב׳ בין שלא לצורך והטעם לפי שהפרת נדרי׳ אינה רק כל היום. אבל אין נשאלין לחכם להתיר נדר או שבועה אם לא לצורך שבת כגון שהיה בקיו׳ הנדר בטול עונג שבת אבל שלא לצורך שבת אין נשאלין לפי שיש לו פנאי להיו׳ נשאל לאח׳ השבת.
המהלך במדבר ולא ידע מתי יום שבת מונה מיום שטעה ו׳ ימים ומקדש יום אחד ומברך בו ברכת היו׳ ומבדיל במ״ש בכל יום ויום אפי׳ ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו ואם איש עני הוא שאין לו במה יתפרנס אם לא ישתכר עם בני השיירא עושה מלאכ׳ אצלם בכל יום כדי פרנסתו כדי שלא ימות ואסו׳ לו לעשו׳ יותר על פרנסתו שבכל יום ספק שבת הוא ואם ידע שהיום יום ח׳ ליציאתו או ט״ו או כיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשו׳ המלאכה אותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירא בשבת. ושאר הימי׳ חוץ מזה עושה כדי פרנסתו. והוא הדין שיכול לילך עמהם חוץ לתחום שגם זה הוא צורך חייו שאם יניח שיירתו ימות במדבר. וראיה על זה הא דאמרינן דההוא יומא מנכר ליה בקדוש׳ ואבדלתא ואם יהיה אסור לצאת עמהן חוץ לתחום לימר דמנכר ליה דלא נפיק חוץ לתחום.
נר שאחורי הדלת לא יפתח וינעול כדרכו דהא לייט עלה אביי אבל לפתחו בנחת מותר דהא אין מכוין לכבות ולא הוי פסיק רישיה. וכן פסק הרמב״ם ז״ל.
אסור להשמיע קול בכל דבר בין בכלים בין באגוזים בין בידיו לרקד ולטפח שמא יתקן כלי שיר ואם אינו מתכוון להוציא קול מותר. כתב הר״מ אל ידלג אדם ואל ירוץ בשבת בשביל חפציו להרויח אבל לדבר מצוה מותר. ונראה למורנו כי בחורי׳ המתענגי׳ במרוצתן ובקפיצתן מותר כי אינן רוצים להרויח וכן לראות כל דבר שמתענגין בו לראותו.
אין קורין לאור הנר גזרה שמא יטה. וכתב הר״ף ז״ל נראה שאפילו מתוך עששית או מתוך זכוכית ואפי׳ קבועה בחור בכותל אסור. אבל שני בני אדם במקום אחר קורין לפי שכל אח׳ יזהיר חברו ואפילו אחד אינו יודע לקרות וחברו אומר לו תן דעתך שלא אטה היה מתיר ריב״א ז״ל. ובעל התרומה אוסר ואשתו עמו וצ״ע. והתלמידי׳ קורין לפני רבן לפי שאימתו עליהן ולא יטו. וביום הכפורי׳ שקורין יחידי׳ אימת יום הכפורים עליהם ומותר. ומכל מקום לומר במה מדליקין במחזורים נראה דמותר שהרי הוא מזכיר אסור שבת ואיך ישכח. ולקרות כנגד המדורה אפי׳ עשרה קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך רק לעיין ראשי פרשיות מותר כמו באגדה של פסח וכיוצא בה.
ולא יפלה כליו לאור הנר אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו וכן כיוצא בזה גזרה שמא יטה. ומזה הטעם אסרו רז״ל להדליק בפתילות ושמנים שאסרו בפר׳ במה מדליקין לפי שאלו השמני׳ אינן נמשכין אחר הפתילה והאור מסכסכת בפתילה ויש לחוש שמא יטה. המחתה בגחלים חייב שתים משום מכבה ומשום מבעיר.
אין מאחזין האור בבקעת סמוך לחשכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ. וקיסמין דקין מותר וכן בפחמין כל שהוא.
מסקי׳ בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. קטן שבא לכבות אם עושה לדעת אביו ואמו אין שומעין לו. אמר רבי אמי בדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ובפרק המדיר אמר למעוטי שאר אסורי שבת ולאפוקי מה״ג שאין לחלק בין דלקה לשאר אסורי שבת. ושמ׳ ה״ג ר״ל כל דבר שיש בו הפסד ממון מן הכל מות׳ ותלמודנו ממעט דבר שאין בו הפסד כלל. כתב ה״ר יצחק ז״ל אם אדם צריך לחפץ אחד שהוא ברשות הרבים להכניסו לרשות היחיד יביא תינוקות לשם ואם יביאוהו אין מוחין בידם ואם לא יביאוהו יעשה מחיצה שלא יהא בין זה לזה ארבע אמות ולא ידעו למה הובאו.
ע״ש עם חשכה צריך אדם למשמש בבגדיו ואם יש שום דבר עליו יסלקנו ולא יחלל שבת. אשה הנותנת מוך או סודר לקבל נדותה אם להציל מטנוף הרי זה אסור משאוי הוי ואם בשביל צערא מותר. עוד כתב לא יצא האיש בשיירין ובסיקרא ואם יצא אינו חייב. ואומר רב שמותרת האשה לקשור סביב שוקיה רצועה או משיחה ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין רצועה כמו בירית כדאמ׳ רב הונא אמר ר׳ יוחנן בירית שברגלים מותרין ויוצאין בהן. ואומ׳ ר״י ז״ל שבני אדם הנחבשין ויש כבלים ברגליה׳ שמות׳ לצאת בהן ואינו משאוי וליכא למגזר דלמא מפסיק ואתי לאתויי ארבע אמו׳ לפי שתקועין הן היטב.
תנן יוצאין במוך שבסנדל תני רמי ב״ר יחזקאל והוא שקשור אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפול מיניה כמו מסנדל ואפילו בשבת מותר ליתנו לכתחלה. והר״ף ז״ל כתב וצ״ע אם הוא הדין בקש ע״כ. וסיפה דקתני ובלבד שלא יתן לכתחלה וברייתא דקתני תצא אם נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגיר של מלח שבפיו כשנותנו בשבת בתוך פיו לפי שנראה שרוצה להוליכן במקו׳ אחר דרך רשות הרבים אבל מוך שבתוך המנעל מותר לצאת בו וליתנו אפילו בשבת. ועוד כתב אדם שיש לו ריח הפה מותר לצאת בפלפל בפיו ומספקא לן אם מותר ליתנו בשבת אם לאו.
ומותר לפרוף על האבן. פירוש לכרוך חוט ומשיחה סביבו כדי שלא יפול בגדו אבל על המטבע לא יפרוף לכתחלה בשבת אבל מע״ש מותר. ומותר אדם לצאת בב׳ סרבלי׳ אבל בב׳ חגורות יש אוסרין. ויש מתירין ובלבד שתהיה אחת על הגיציל״ה והאחרת על הקיטי״ש. ובעל היראים אוסר והוא שאינו צריך אלא אחד מהן שלא התירו לעשות כן אלא בדלקה אבל שלא במקום דלקה ודאי אסיר עד כאן לשונו.
והורה ר״ת ז״ל אדם שכווץ גיד שוקיו או שיש חולי ברגלו שאינו יכול לצאת ולישען עליו שמותר לצאת במקלו בשבת אבל זקנים שמנענעין גופן אסור.
לא יצא הקטן במנעל הגדול דלמא נפיל ואתי לאתויי ולא תצא אשה במנעל מרופט. פירוש קרוע דלמא מחייבי עלה ומייתא ליה. וגם לא תצא במנעל חדש אם לא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום לפי שמקפדת על מדת רגליה. ואם אינו מאושר בטוב שלפא ליה ומייתא ליה. והאיש דלא קפיד מותר לצאת במנעל שלא נסהו בחול אבל במלבושים חדשים מותר וליכא אסור אפילו באשה. המחמר אחרי בהמתו בלאו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וזהו מחמר אבל אינו לוקה דבלאו זה יש בו אזהרת מיתת ב״ד. והר״ף ז״ל כתב דמחמר גופיה ליכא מיתת ב״ד בשום ענין מכל מקום באותו לאו דמחמר שמעינן מיניה אזהרה לעושה מלאכה לבדו בלא בהמה שיש בו מיתת ב״ד ולא דמי ללאו דתחומין.
דג מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל כשאינו מליח אסור אבל בשר חי ותפל מותר לטלטלו. מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הראויין לאכילה ושאינן ראויין לאכילה אסורין אלא ינער המפה או השלחן.
אסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר כי המשנה לא התירה אלא בן שיש לו געגועין על אביו ואע״פ כן בדינר אסור שמא יפול הדינר מיד התינוק ויטלנו.
לוקחים מותר האוכל מלפני החמור ונותנין לפני השור אבל איפכא לא לפי שאינו ראוי משום ריר היוצא מפיו. ומשאר הבהמות כתב הרב ר׳ יצחק נראה דמותר מדלא הזכירו חכמים אסור בשאר בהמות.
בהמה שנפלה לבור אסור להעלותה אם יכולה להתפרנס שם עד מוצאי שבת. קש שעל גבי המטה מנענעו בגופו אבל לא בידיו ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה כר או סדין מותר. ושומטי׳ מנעל מעל גבי האמום ומותר להעמיד הבהמה על גבי עשבים אבל לא על גבי מוקצה אבל יעמוד לפניה כדי שתלך על המוקצה.
חבית שנשברה מביא כלי אחר תחתיה ולא יערה מכלי לכלי שמא יביא דרך רשות הרבים.
אין מילדין את הגויה בשבת אפילו בשכר אע״פ שאין בזה חלול.
כתב הר״ף ז״ל יש אוסרין פת שנאפה בשבת אף על פי שנאפה בשביל גוים ויש גדולים שהתירו לצודך ברית מילה והוא הדין לצורך ברכת המוציא אם אין לו לחם משנה ואף כי נטחן בשבת עצמו. ואף על פי דבה״ג חשבי ליה לטחינה כנולד. מיהו רבנו יחיאל ז״ל לא היה מודה ע״כ. עושין מדורה למי שהקיז דם ונצטנן אפי׳ בתקופת תמוז. ועוד כתב זועקין ומחננין על יחיד הנרדף אבל אין זועקין על הדבר.
עוד כתב מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואם אין מוטל בחמה אין מטלטלין אותו אבל מצילין אותו מפני הדלקה. ומכל מקום סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול ומביאין כלי מתכות וכלי מקר להניח על כרסו שלא יתפח ופוקקין נקביו כדי שלא יבא בהן הרוח וקושרין את הלחי לא בשביל שתעלה אלא בשביל שלא תוסיף ואין מעצמין עיניו בשבת. ואם הוא בבזיון מוציאין מרשות היחיד לכרמלית או מכרמלית לרשות היחיד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ועוד כתב מטלטלין כנונא אגב קטמיה. גזי צמר ושלחין של אומן אין מטלטלין אותם שאין אדם רוצה שיטלטלו דאומן קפיד.
נגר שיש בראשו גלוסטרא נועלין בה בשבת ושאין בראשו גלוסטר׳ אם קשור ותלוי נועלין וכן אם היה נוטלו באגרו. ופסק רבנו תם דהוא הדין אם שפהו ותקנו. ויש מחמירין דבעי קשורין ונכון להחמיר.
גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין אלא אם כן עשו לה מחיצה גדולה גבוה עשרה מפחים סביב הנקב מד׳ רוחות וכשיש מחיצות אפילו לשפוך מותר. ומזה יש להתיר הבתי כסאות שעל המי׳ אם יש מחיצות עשרה תלוי על המים תחת הנקב ויש מתירין משום דצואה מקו׳ פטור הוא בכל מקום.
וכתב הרב רבי מאיר אותן בתי כסאות העומדות על החומה מן העיר ונופלת הצואה בחפירת העיר אסור לעשות צרכיו בשבת ומהן שמותר לעשות צרכיו באותן העומדין על המים. זהו קולא שהקלו חכמים על המים שאפילו מחיצה תלויה מותרת בהן במים. ורבי זכרונו לברכה אומר אם רצה לעשות צרכיו באותן בתי כסאות העומדו׳ על חומת העיר שצריך לנעץ קנים למטה עד הנקב גבוה עשרה טפחים ושיהא בין קנה לקנה פחות מג׳ טפחים. והר״מ כת׳ שיעשה כף בשפוע תחת הנקב כדי שלא יפול בהדיא לארץ ובזה מותר ואין צריך לנעוץ קנים. ומותר לאדם ליטול ידיו או לשפוך מים בעליה הבנויה על גבי מים אע״פ שיש בה נקבי׳ בתקרה והמים נופלים למטה לפי שכשם שהמחיצה עולה למעלה כך יורדת למטה. ואותן בתי כסאות שהם בחפירה בקרקע של שני שותפין נראה שאסורים עד שיערבו. אמנם ה״ר יעקב מקינון אמר דהואיל וצואה במקום פטור הוא דשרי כך קבל ה״ר יעקב מקינון מרבותיו.
כתב ה״ר יצחק המוצא תפילין בשבת במקום שאין משתמר לובשן כדרכו מניח של יד ביד ושל ראש בראש ונכנס וחולץ בביתו וחוזר ולוקח האחרים וכן עושה עד שיכניסם כלם. וכתב ה״ר מאיר אותן כוסות העשוין פרקים שנוטלין אותן מן הרגל ומחזירין אותן אם הם רפויין מותר לפרק׳ ולהכניסן בשבת ואם מכניסן בחוזק אסור בין לפרקם בין להחזירן. ועוד כתב מותר ליגע בשבת במעמד שלפני הארון שהנרות עומדי׳ עליו בין שהו׳ של אבן בין של עץ ורק שלא ינענענו ואע״פ שהוא תשמיש ובסיס לדבר האסור דמסקינ׳ אפילו אסור עצמו אין אסור ליגע אלא אם כן מטלטלו ועוד כתב אדם ששכח כיסו עליו בערב שבת ובתוכו מעות יתיר כיסו ויניחנו ליפול לארץ ואל יאמר לגוי להצניע מעותיו או כיסו דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי לעשותו. ועוד כתב שמותר ליגע בתנור של בית החורף שהוחם בשבת. ועוד כתב שאם חפץ אחד או שום דבר מונח על גבי מעות בשבת וצריך לו שמותר לטלטלו משום שדבר מוקצה אין אסור אלא לטלטל אבל ליגע מותר.
ועוד כתב שאין אדם יכול לעמוד ברשות הרבים ולנעול ביתו ולהכניס המפתח לפנים תחת הדלת או למעלה או מצדדין לפי שאפי׳ משהו אסור להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד וכן מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד. עוד כתב הני נשי המשחקות באגוזים על גבי קרקע אסור משום אשוויי גומות אם לא שישימו מטלית תחתיהן. ועוד כתב מותר לקרא כתבים שהובאו מחוץ לתחום רק שלא יגע בהן. ויש נוהגין ליגע בכתבים ובלבד שלא יקחו׳ מיד הגוי. ועוד כתב מי שהניח בערב שבת פרות בתנור של בית החורף לצלות רק שיהא קודם תפלת ערבית מותר ליגע וליקח אותם מן התנור כל זמן שירצה לפי שנאכלין חיים ועוד כתב מותר לטלטל מניפה בשבת כדי להבריח הזבובי דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים.
חייב אדם לאכול שלשה סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה שכן בפסוק. ירושלמי מתרגם אכלהו היום מן יומא הדין אנא ידע דבר ישראל חייב למיכל תלת זמנין בשבתא חדא ברמשא חדא בצפרא וחדא בערביתא אי נמי לאפסוקי בין מיכלא למיכלא. וה״ר מאיר היה רגיל לבצוע בסעודה שלישית בשני לחמי׳ אמנם אינו רגיל לברך בפ״ה. והרמב״ם ז״ל אמר שצריך לקבוע שלשתן על היין ולבצוע על שני ככרות שלמות וכן ביום טוב צריך לבצוע על שני ככרות זכר למן שלא היה יורד בשבתות ובימים טובים רק בערב שלהם היה יורד משנה. וי״א כי אם לא יוכל להיות לו שתי ככרות כי די לו בא׳ שלמה כי כך מוכח במכלתא שביום ששי ירד להם מן ב׳ עמרים לכל אחד ומהעומר עשו ב׳ לחמים א׳ מהן בע״ש בבקר והשני בליל שבת והג׳ בבקר והרביעי בסעודה שלישית ואינו צריך לבצוע בשתיהן אלא באחת.
ואמרו ז״ל לעולם יסדיר אדם שלחנו בערב שבת ואע״פ שאינו צריך אלא לכזית. וכשיצא מבית הכנסת בערבי שבתות ילך לביתו וימצ׳ מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך דא״ר יוסי בר חנינא ב׳ מלאכי השרת מלוין לו לאדם מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע כשבא לביתו ומוצא שם מטה מוצעת ונר דלוק ושלחן ערוך מלאך טוב אומ׳ יהי רצון שיהא כך לשבת הבא׳ ומלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ואם אינו מוצא מטה מוצעת ושלחן ערוך ונר דלוק מלאך רע או׳ שיהיה כך לשבת הבאה ומלאך טוב עונה בעל כרחו אמן.
וטעם מהלחם שעל השלחן הוא מונח בין שתי מפות זכר למן שהיה בו טל למעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא. וי״א כי הטעם כדי שלא יתבייש הפת כשמקדשין על היין ולא על הפת שגם על הפת נוכל לקדש אם נרצה. ומקדשין קדוש היום על היין כמו שאמרו רבותי׳ ז״ל זכור את יום השב׳ לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמי׳ קדוש היום דבר תורה. ירושלמי א״ר ירמי׳ מצוה לצאת ביין אדום שנ׳ אל תרא יין כי יתאדם. מהו לצאת ביין מבושל ר״י אומר יוצאין בר קפרא תני קונדיטון ביין. והמנהג לומ׳ ויכולו קודם שיקדש ואח״כ מקדש וטועם מלא לוגמיו ומטעים לכל בני החבורה. וכתב הר״ף ז״ל לאו דוקא מלא לוגמיו אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד היה נרא׳ כמלא לוגמא.
ואח״כ נוטלין ידיה׳ לצורך הסעודה אבל לא קודם שיקדש שכך אמרו רז״ל נטל ידיו לא יקדש משו׳ דיין אקרי פרי ואמרו רז״ל כל הנוטל ידיו לפרות הרי זה מגסי הרוח. וי״א כי מאחר שהקדוש בא במקום סעודה ועוד שאם היה מתאוה לפת יותר מיין שמקדש על הפת הלכך הרשות בידו ליטול ידיו לפני הקדוש או לאחריו וכן עמא דבר. טעם למה אין קדוש אלא במקו׳ סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג כלו׳ במקו׳ עונג שהיא הסעודה שם תהא קריאת השב׳ דהיינו הקדוש.
ונשי׳ חייב׳ בקדוש היום ואע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. והטעם כמו שאמרו רז״ל נשים חייבות בקדוש היום דבר תור׳ דכתי׳ זכור ושמור כל שישנו בשמיר׳ ישנו בזכיר׳ והני נשי הואיל ואתנהי בשמירה איתנהי בזכירה. ואשה היודעת לקדש מקדשת ואם לאו מקדישין לה. יבאר הר״ש ז״ל ואפי׳ להוציא אחרים ידי חובתם שאינן יודעין לקדש.
והמקדש על הפת צריך ליטול ידיו תחלה ולברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע. ור״ת אוסר לקדש על הפת ודוקא במקום שהיין מצוי אבל במקום שאין היין מצוי נכון הוא לקדש על הפת. והמקדש לאחרים אין צריך לשתות אף על פי שאינו אוכל שם מוציא ידי חובת האוכלין שם במקום הקדוש. וכתב הרב רבי אשר ז״ל שאם קדש או הבדיל לעצמו לא יקדש לבקי אלא לאשה או לשאינו בקי דהא דאמרינן כל הברכות כלן אף על פי שאינו חייב מוציא הני מילי להוציא את שאינו בקי אבל בקי לא דהוא עצמו מוציא את עצמו אם ירצה ומסתבר הכי מדאשכחן דאמר רבי פלוני הוה מקדש לאריסיה כי אתי מדברא דוקא אריסיה דלא ידע אבל לאיניש דידע לא. וכן מדקאמר אבל מברך לבנו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות מכלל דלאינש אחרינא לא. והכי חבר הריא״ג ז״ל בהלכות הבדלה ע״כ. אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש. שכח ואכל או שתה קודם שיקדש הרי זה מקדש אחר כך.
ויש לו לאדם לקדש בערבי שבתות מבעוד יום ואף על פי שלא נכנס השבת. מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעוד׳ פורש מפה ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל וגמר סעודתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה על כוס אחד ואח׳ כך מקדש על כוס שני ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות של תורה על כוס אחד.
ופסקו הגאונים ז״ל דאין קדוש אלא במקום סעודה הלכך לא יקדש אדם בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית שניה. ומקשין אם כן למה מקדשין בבית הכנסת ומתרצין אף ע״ג דאין אוכלין בבית הכנסת מכל מקום סעודת מצוה מותרת. ואמר רבנו ניסים גאון ז״ל דאם קדש במקום אחד על מנת לאכול במקום אחר דהוי קדוש במקום סעודה. ואותן בני אדם ההולכין לעשות קדוש להוציא אחרים נהגו שלא לשתות שם אף על גב דשטת ההלכה מוכיח שהיו רגילין לשתות מכוס של קדוש בבית הכנסת אע״פ שאין יוצאין מכל מקו׳ נכון להחמיר.
וכתב הרב רבי יצחק ז״ל אם אדם מקדש בביתו ויש לו שכן שומע קדושו ושלחנו לפניו בבית ושומע קדושו של חברו על שלחן שלו יצא היכא דנתכוון שומע ומשמיע דהוי קדוש במקום סעודה. כתב הרב רבי אשר ז״ל ואי קדיש ואשתלי ולא טעים מקדוש ושתו ליה אחריני אי אשתפיך מייתו ליה כסא אחרתא ומברך עליה בפה ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קדושה דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לא טעם לא יצא. וה״מ כגון דקדש ושתו אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בפ״ה ודיו. אבל אם לא במקום סעודה קדיש או קם מההוא דוכתא צריך למהדר ולקדושי.
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ויש רוצים להוכיח משם דאין מקדשין ביין מבושל. וכתב הרמב״ם ז״ל שאם נתערב מעט דבש או שאור בחבית גדולה שאין מקדשין עליו לפי שאינו ראוי לנסך. ותמה דהא אמרינן סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום אף על פי שאינו ראוי לנסך. אמאי לא אמעט מתוך גריעותו או מחמת מאוס כמו מגולה או שריחו רע. וביין מבושל מקדישין עליו לכתחלה דהכי אמרינן בארבע כוסות של פסח דיוצאין ביין מבושל אף על פי שאומר עליו קדוש היום אך אין מקדישין על ריחו חומץ וטעמו יין. מקדישין עליו והוא שיהיו הצמוקין לחים שאם ידרוך אותם יצא מהם דבש וכן יין חדש מגתו מקדישין עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבי׳ פירוש מערב שבת ומקדישין עליו בשעתו.
כלי שהוא מחזיק אפילו כמה רביעיות יין אם שתו ממנו מעט פגמו והוא הדין לענין ברכ׳ המזון או לשאר ברכות שטעונות כוס אבל לענין ברכת הנהנין אינו פגום שצרי׳ לברך עליו בפה. השותה ממנו אחר זה אם לא ברך עליו אבל אין עושין בו ברכה שטעונה כוס מפני שהוא כשיזרי כוסות.
והר״ם ברך פעם אחת ברכת המזון על יין פגום שהחזיר לקנקן שהיה בתוכו יין חי ושפך מן הקנקן לתוך הקנקן רבה עליו ומבטלו. ובפעם אחרת ברך על יין פגום אף על פי שלא היה יין הרבה בתוך הקנקן ולא היה יכול לומ׳ קמא קמ׳ בטיל ובשעת הדחק היה. ור״ף ז״ל כתב מיהו נהגו העולם להוסיף מעט מים או מעט יין כדאמרינן בירושלמי רבי פלוני טעים כסא ומתקן ליה ופירוש רבנו יחיאל ז״ל דמתקן ליה בתוספת מעט יין שאינו פגום או מעט מים ומה שפי׳ בערבי פסחים יש קפיד אחצבא פגומה פי׳ רשב״ם ז״ל דוקא קפיד אבל אם אין לו יין אחר מותר. שמרים שנתן עליהם מים אף על פי שיש בהם טעם יין אם לא נתן שלשה והוצא ארבעה אין מקדשין עליו.
ועקר הקדוש בלילה ואם לא קדש בלילה מקדש והולך כל היום.
וסדר הקדוש להיות אומר ויכלו עד אשר ברא אלהים לעשות ואחר כך בפ״ה ואחר כך אשר קדשנו במצותיו ורצה וכו׳ ואם יקדש על הפת אומ׳ אחר ויכלו ברכת הלחם ואח׳ כך מקדש בנוסח זה שכתבנו ומה שנהגו לקדש בבית הכנסת הטעם מפני האורחי׳ שאוכלין שם בחדר הסמוך לבית הכנסת. ויש אומרים שהמנהג משום רפואה לפי שאמר ז״ל פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקדושא דבי שמשי והוא הקדוש שעושין בבית הכנסת. בלילי הפסח לפי שעני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ובשאר ימים טובים נהגו לקדש שם יש אומרים כי הטעם לפי שפעמים יש בצבור מי שאינו בקי בנוסח הקדוש ובשמעו אותו ילמדהו או אפשר לומ׳ להוציאו בזה הקדוש אחד שדעתו לאכול בביתו. ואף על פי שהלכה רווחת שאין קדוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה כדלעיל. וכן כתב רבנו נסים ז״ל מי שקדש בבית זה ודעתו לאכול בבית אחר אין צריך לחזר ולקדש במקום סעודה והביא ראיה מהא דאמר מי שסכתו ערבה עליו מקדש בליל י״ט האחרון של חג בביתו ועולה ואוכל בסכתו. אך הרמב״ם ז״ל כתב אין קדוש אלא במקום סעודה כיצד לא יקדש בביתו זה ויאכל בבית אחר אבל אם קדש בזוית זו אוכל בזוית שניה עכ״ל.
וכשיקדש מברך תחלה על היין וכו׳ כמו שכתבנו. וכתב בעל האשכול ז״ל מאי טעמא תקינו קדוש׳ והבדלה וברכת חתנים בתר בור׳ פרי הגפן דכיון דצריך לקדש ולהבדיל לא אפשר למיכל עד דמקדש ומבדיל והוי צורך אכילה ומשום הכי לא הוי הפסקה וכן נמי הני ברכות דחתן דחובה הן עליו ועל היושבין שם לברוכי קמי קדוש ברוך הוא מעין אכילתן ושמחתן וכיון דהכי הוא צורך אכילה ננהו אבל שאר מלי אפי׳ דברי תרה הפסיק בה צריך לחזור ולברך.
ובשבת בשחרית בצאת ישראל מבית הכנסת מוזגין הכוס ומברכין עליו בפ״ה והוא הנקרא קדושא רבה. והטעם למה נקרא כן לפי שברכה זו גדול כחה שהיא ראשונה לכל הברכות הסדורות על הכוס. או נוכל לומר טעם לדבר כי לפי קטנו נקרא כן כמו שמכנין לעור שקורין לו סגי נהור.
והקדוש הזה נעשה טרם יסירו המפה העליונ׳ מעל השלחן כדי שלא יתבייש הפת כשאין מקדשין עליו ומקדשין על היין.
ואסור לטעם כלום קודם קדוש זה ואין צריך לברך אחריו על הגפן וכן הדין בימי החול אם ישתה קודם אכילה שאין מנהגנו עתה כמנהג רז״ל שהן לא היו מרגילין עצמן להיות קובעין סעודתן על היין מפני שני טעמים האחד שלא היה להם רוב יין מצוי אצלם. ועוד מפני שהוא משחית הדעת לא היה רוצים לקבוע עליו ולפיכך היו מדקדקין בין לשתות ובין לשרות אבל אנחנו שהרגלנו לשתותו ולקבוע עליו אין לדקדק כל כך ואין אנו צריכין לברך אחריו: